אמירת חצי פסוק

ב"ה חשון תשפ"ב

אמירת חצי פסוק בשעת הגבהת התורה

לכבוד ידידי היקר

שאלתני לגבי הנהוג לומר בשעת הגבהת התורה "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, על פי ה' ביד משה" – כיצד מוסיפים את חמשת המילים האחרונות "על פי ה' ביד משה", הרי אסור להפסיק באמצע פסוק?

תשובה

לבושתי ולצערי באמת לא נתתי דעתי על כך עד הלום, ובזכותך למדתי את הנושא ועלי להודות לך על כך.

מקור האיסור

הנה האיסור לומר חצי פסוק מופיע בגמרא מגילה (כב,א):

ותניא: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים! ואיתמר עלה: רב אמר: דולג, ושמואל אמר: פוסק. רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר: פסקינן ליה.

          מחלוקת האמוראים נאמרה לגבי הברייתא שהביאה את הדין של קריאת חמשת הפסוקים הראשונים של פרשת בראשית, כאשר הדין הוא שכל עולה לתורה חייב לקרוא לפחות שלושה פסוקים. מה עושים במקרה זה, שיש רק חמישה פסוקים? רב סובר שהעולה השני חוזר על הפסוק האחרון שקרא העולה הראשון, משום שלא ניתן להפסיק פסוק באמצע, ואילו שמאל סובר שמפסיקים את הפסוק השלישי באמצע, כך שקריאתו עולה גם לעולה הראשון וגם לעולה השני.

          כמו כן הגמרא במסכת ברכות (יב,ב) שאלה מדוע לא ניתן להוסיף פסוק מסוים לקריאת שמע וענתה על כך שכל פסוק שלא פסק משה רבינו אנחנו לא פוסקים (ועיי"ש בהגהות וציונים של עוז והדר שהכוונה הייתה להוסיף פסוק שלם).

אמירת "וזאת התורה"

          המקור לאמירת הפסוק "וזאת התורה" בשעת ההגבהה מופיעה במסכת סופרים (יד,ח):

מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ועוד אומר, תורת י"י תמימה משיבת נפש עדות י"י נאמנה מחכימת פתי, פקודי י"י ישרים משמחי לב מצות י"י ברה מאירת עינים, יראת י"י טהורה עומדת לעד משפטי י"י אמת צדקו יחדיו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.

          אם כן, במקור לאמירת "וזאת התורה" בשעת ההגבהה לא מוזכר הפסוק "על פי ה' ביד משה". כמו כן, מוזכרים פסוקים נוספים שנאמרים יחד עם הפסוק "וזאת התורה", אך כל הפסוקים הללו שהוזכרו בברייתא הינם פסוקים שלמים. על כן נראה שהוספת "על פי ה'" היא הוספה מאוחרת, ועלינו לבדוק מהו המקור לתוספת זו.

האם האיסור חל גם נביאים וכתובים

          לכאורה, מפשט הגמרא עולה שהאיסור לומר פסוק שלא פסקיה משה חל רק על פסוקים מהתורה, משום שההפסקים בנביאים וכתובים לא נעשו על ידי משה רבינו. אולם, מצאנו מחלוקת בדבר.

          בגמרא במסכת סוכה (לח,ב) כתוב שהיו נוהגים שהמקרא את ההלל היה אומר "אנא ה' הושיעה נא" והשני חוזר אחריו, ולאחר מכן היה המקרא אומר "אנא ה' הצליחה נא" והשני היה חוזר ועונה "אנא ה' הצליחה נא" על אף שיש כאן עצירה באמצע הפסוק. הדבר היה קשה לתוספות וענו:

ואף על גב דאמרינן במגילה (דף כב.) אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם.

          הצורך לתרץ שמדובר על שני בני אדם, למרות שמדובר על פסוק מתהילים, מראה שתוספות סברו שהאיסור לחצות פסוק חל גם על פסוקים מהכתובים. אולם בספר הפרדס (שער המעשה) תירץ את קושיית התוספות בכך שהאיסור לא נאמר על פסוקים מהנביאים והכתובים. שיטה שלישית מצאנו בכל בו (מובא במגן אברהם תכב,ח) שסובר שהאיסור קיים בפסוקי התורה והנביאים, ואינו חל בספרי הכתובים.

הסבר האיסור על פי הפוסקים

          בשולחן ערוך לא מובא הדין של "כל פסוק דלא פסקיה משה". אולם, כבר בראשונים מובא דין זה בגמרא בברכות (יד,ב) שם כתוב שבארץ ישראל היה נהוג בתפילת ערבית לומר רק חלק מפרשת ויאמר" וזאת תוך השמטת שני חצאי פסוקים. הרשב"א שאל שם מדוע נהגו כך, הרי אנחנו יודעים שאסור להפסיק באמצע פסוק שלא פסק משה רבינו:

קשיא לי: תיפוק ליה דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה וכדאמרינן לעיל גבי פרשת בלעם, ואם כן היאך היו קורין מיהא אני ה' אלהיכם?

ויש לומר דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר המצוה, הכי נמי אני ה' אלהיכם לא חשבינן ליה בהפסק פרשה, כיון שלא אמר מעיקר המצוה כלום.

          כלומר: האיסור קיים רק כאשר מתחילים את המצווה עצמה, במקרה שלנו את קריאת פרשת ויאמר. אולם, כל עוד שלא נחשב שהתחיל לקיים את המצווה עצמה, מותר להפסיק באמצע פסוק.

המגן אברהם (בהקדמתו לסימן רפב) הביא את דברי הזוהר שכתב שיש להקפיד שלא להפסיק במקום שלא הפסיק משה רבינו:

ביום השבת שחרית בפתיחת הארון יאמר בריך שמיה כמ"ש בזהר ויקהל [כתבים], כתב הזוהר פ' ויקהל ע' שס"ט אסור למאן דקרי באוריית' למיפסק בפרשתא או אפי' מלה חדא אלא באתר דפסק משה פרשת' לעמא לאשלמ' יפסיק ולא יפסוק מילין דשבתא אחרא בשבתא דא וכו' נ"ל דכונתו דאם בא לסיים הסדרא שלא במקומה המיוחד אסור אבל איש א' מותר להפסיק אפי' במקום שלא פסק פ' בתורה דכולהו ז' גברי כחד חשיבי דהא בזמן התלמוד הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה תדע דהא פ' ויצא ופ' מקץ אין בה פ' כלל בתורה והאיך יקראו ז' גברי אלא ודאי כדאמרן וכ"מ בברכות ספ"ק דאמר' כל פ' דלא פסקה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש וקאי שם שאם רוצה לקרות הפסוק ולא יותר ומ"מ צ"ע דקורין בב' וה' ומפסיקין אפילו בפ' דלא פסקי' משה וצ"ע ועוד דהא במקדש היו מחלקין פ' האזינו כמ"ש סימן תכ"ח ס"ה וצ"ל כיון שדעתו להשלימו למחר שרי וע"ש בזוהר ע' ש"ע בענין ב' וה' וגם צ"ע דהא דמגיל' ד' כ"ט איתא במערבא מסקי לאורייתא בג' שנים ש"מ שהיו מחלקין הסדרות עמ"ש סימן ל"ב סל"ב ומה שאומרים פסוקים בתפלה י"ל כיון דקור' אותם דרך תחנה ובקשה שרי.

          שלוש יסודות עולים מדברי המגן אברהם:

• עיקר האיסור לפסוק במקום שלא פסק משה רבינו נאמר על הפסקת פרשה בקריאה בתורה לעולה הבא במקום שאין שם פרשה פתוחה או סגורה.
• המגן אברהם בעצמו הקשה על כך מספר קושיות. בין השאר כתב שבפרשות ויצא ומקץ אין פרשה פתוחה או סגורה ואם כן לא מובן איך עוצרים באמצע הפרשה. כמו כן לא מובן כיצד בקריאת התורה של שני וחמישי לא מפסיקים דווקא במקומות שיש שם פרשה פתוחה או סתומה.
• בתפילה מותר לומר פסוקים על אף שאינם מהווים פרשה שלמה משום שהדברים נאמרו דרך תפילה או בקשה.

אם כן, יוצא שלשיטת המגן אברהם אין כל קושי לומר "על פי ה' ביד משה", שהרי גם אם לו נאמר שהפסוק "וזאת התורה" נאמרת בדרך תפילה או בקשה, אין שום איסור להפסיק באמצע פסוק אחד, והאיסור להפסיק במקום שלא פסק משה רבינו נאמר רק על הפסקה בפרשה שלמה – פתוחה או סתומה. אולם, מדברי המגן אברהם במקום אחר (תכב,ח) משמע שהאיסור קיים גם על חצאי פסוקים, משום ששם הוא הסביר כיצד מחלקים את הפסוקים בהלל ובברית מילה.

מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על ההיתר לומר "על פי ה' ביד משה", על אף שהוא רק חצי פסוק הוא מדברי החתם סופר (אורח חיים א סימן י):

ושם דברנו גם כן שיש מפקפקים על מה שנוהגין להתחיל קידוש ליל שבת קודש ב"ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" והוא באמצע הפסוק, ואמרתי ליישב המנהג כי ברצונם להתחיל יום הששי מפני צירוף שם הוי' שבראשי תיבות יום הששי ויכולו השמים, ולא נכון להתחיל יום הששי שאין בו משמעות של כלום יום הששי ויכולו השמים, ועל כן לצרוף "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", מה תאמר היה להתחיל תחילת הקרא וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, לא נכון להתחיל בליל שבת קודש בזה מפני דרשות חז"ל טוב מאוד זה המות והשתא דלא אפשר באופן אחר שרי למפסק קרא, כך נראה לעניות דעתי ליישב המנהג.

         בתחילת דבריו הביא החתם סופר את הנוהג לומר בתחילת הקידוש "ויהיה ערב ויהיה בקר" על אף שאין זה פסוק שלם, והסביר שרצו שהקידוש יצחיל בשם הויה על ידי האותיות הראשונות של הפסוק "יום השישי ויכולו השמים", וכדי שהקידוש לא יתחיל באמצע עניין הוסיפו גם חלק מהפסוק שקודם לו "ויהי ערב וכו'". לא הוסיפו את כל הפסוק הקודם, היות ורמוז שם על עניין המוות, דבר שרצו להימנע מאיזכורו בשבת. בהמשך דבריו שוחה החתם סופר אפשרות נוספת להסבר:   

והיה שם למדן אחד נזכר שבספר דהדרתם מגן גבורים [סי' נ"א סק"ג] מדבר מעניין זה ושם נאמר דהיכא דאיכא אתנחתא או זקף קטן שפיר דמי, ואמרתי ניתי ספר ונחזי ומצאנו כ' כן בשם קטניתיא בנו של מחבר ס' יכין ובועז אשר לא ראיתיו עד הנה:

ופאר רום מעלת כבוד תורתו הרגישו מה דקשה על זה מפרק הקורא את המגילה, ונוראות נפלאתי על תרוצם דניחא להו ואין שחר לדבריהם במחילת כבודו, הנה שמואל סבירא ליה פוסק דסבירא ליה ב' פסוקים ומחצה הוה כמו ג' פסוקים ורב פליג משום דלא פסקיה משה. והקשה ש"ס ולשמואל פסקינן והא אמר ר' חנינא קרא, והשתא מאי מקשה לשמואל הא לדידיה ב' פסוקים ומחצה הוה כמו ג' פסוקים ורק משום דלא למיפסק היכא דלא פסק משה, ואי סלקא דעתך אתנחתא הוה פסיק לא הוה מקשה מידי ואין מקום לדבר זה, וכל שהאריכו מכבוד תורתו בהמצאה זו לפי עניות דעתי אינו נכון.

          אחד ההסברים שנאמרו טוען שכאשר יש טעם של אתנחתא באמצע הפסוק, האתנחתא מחלק את הפסוק לשניים, ומותר לומר את אחד החצאים, או את החצי הראשון או את החצי השני. החתם סופר דחה הסבר זה, משום שלשיטה זו לא היה קשה בכלל על שמואל שהתיר לחלק את הפסוקים בתחילת פרשת בראשית, והיה ניתן לחלק את הפסוק השלישי לשני חצאים, הקורא הראשון יקרא עד האתנחתא והקורא השני יקרא מהאתנחתא.

          לכאורה מדבריו של החתם סופר עולה עניין נוסף שאין עניינו לכאן, והוא שלפי המתירים להפסיק באתנחתא, יש אולי לומר שהם סוברים שהטעמים ניתנו על ידי משה רבינו, ולכן ההפסקה באתנחתא נחשבת גם היא להפסקה שהפסיק משה רבינו. יתכן לומר שלאחר הדחיה של החתם סופר, משמע שאינו סובר כן, ויש להעמיק יותר כדי לברר את הדבר, ואין בידי הפנאי כרגע.

          בערוך השולחן (רפב,ג) הביא את דברי המגן אברהם שנאמרו לעיל ולאחר מכן הוסיף:

וזה שאמרו בברכות י"ב: כל פרשה דלא פסקה משה לא פסקינן היינו לעשותה בקביעות כן כמו פסוקי בלק שבקשו לקבוע בק"ש ע"ש אבל במנחה בשבת ובשני וחמישי דאחר כך בשבת משלימין לית לן בה ורק באמצע פסוק אסור.

          מדבריו משמע:

• האיסור קיים גם אם אומרים חצי פסוק, ולא כמו שהמגן אברהם הבין שהאיסור קיים אם אומרים את כל הפרשה.
• האיסור קיים רק אם מדובר על דבר קבוע, ולכן בקריאת התורה בשני ובחמישי, שאין שם דין של קביעות ויציאה ידי חובה (משם שחוזרים על הפרשה בשבת שאחרי כן), אין אומרים "כל פסוק". אם כן יוצא שבאמירת "וזאת התורה" שאין שם עניין של יציאה ידי חובה, אין בעיה לומר חצי פסוק.

גם החיי אדם (כלל ה) כתב שמותר לומר חצי פסוק – גם אם יש בפסוק את שם ה'. רק אם הדברים נאמרים על דרך של קריאת הפסוק (לכאורה כדי לצאת ידי חובה), אסור להפסיק פסוק באמצע:

נראה לי דמותר לומר חצי פסוק אף על פי שמזכיר את השם. ולכן אם קרא וטעה בנגינה וטעמים, מותר לקרותו עוד הפעם אף על פי שאינו חוזר כל הפסוק, כיון שהוא להשלים הפסוק. אבל לומר חצי פסוק בדרך קריאת פסוק, אפילו בלא הזכרת השם, אסור, דכל פסוקא דלא פסקיה משה בתורה, אנן לא פסקינן. והוא הדין בנביאים וכתובים.  

מקור התוספת

          בסידור הגר"א מובא שלא היו אומרים רק את הפסוק "על פי ה' ביד משה", חצי פסוק שמופיע בכמה מקומות בתורה, אלא היו אומרים פסוק שלם שמקורו בספר במדבר (ט,כג):

עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה.

          בסידור אוצר התפילות מובא בעיון תפילה:

וצרפו אליו סופו של המקרא (במדבר ט,כג) על פי ה' ביד משה.

          ושם בפירוש דובר שלום כתוב:

ושמעתי משם הגאון מוולאז'ין הרב חיים זכותו יגן עלינו, דראוי לומר "וזאת התורה ... על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה, והוא מקרא מלא בפרשת בהעלותך. וכוונת העניין בזה דבשעת הוצאת ספר התורה אומרים "ויהי בנסוע" ובשעת הנחת הספר תורה אומרים "ובנחה יאמר", ובעת שמטלטלים הספר תורה ממקום למקום אומרים על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו וכו'".

          לפי הסבר זה, מקור התוספת באמירה על טלטול ספר התורה: כשם שמסעות בני ישראל נעשו על פי ה' ביד משה, ואנחנו מציינים זאת בשעת הוצאת והכנסת ספר התורה, כך גם בשעת המסע עצמו, כאשר ספר התורה נמצא מחוץ לארון הקודש, אומרים שהדבר נעשה על פי ה'.

          בספר עולם התפילות (עמ' קפה) הסביר לפי זה את הנוסח שאנו אומרים עם התוספת "על פי ה' ביד משה":

ואולם בהוצאות שלנו לא נשאר ממנו אלא חלקו האחרון, כנראה רק בטעות, כי בצורתו המשובשת הזאת קשה להבין את תוכנו של המאמר המורכב, ובמיוחד למילים "ביד משה" אין מקום מתאים בסופו.

          לפי הסבר זה, מדובר על שיבוש מהאמירה המקורית שכללה את הפסוק השלם כפי שהובא בדברי הגר"א. אולם, בספר מנהגי ישראל הסביר אחרת את הדברים (חלק ג עמ' צו):

לא זו בלבד שאין בין פסוקים אלה (וזאת התורה ... על פי ה') קשר כל שהוא, אלא שסיום זה אף אינו פסוק שלם, אלא קטוע הוא מסופו של פסוק, דבר הנוגד את הכלל התלמודי "כל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן" ... הצעתו – השערתו של פרופסור טויטו היא שתוספת זו באה בתשובה לנוצרים אשר בלעדיה היה, כאילו, בידם לטעון כי גם אליבא דידן, אין התורה אלא תורת משה ולא תורת ה', וכעת באה במקומה תורתם. התורה החדשה והשלמה. שהרי לפי טענתם תורת משה חסרה ונעדרת השלמות לעומת התורה החדשה, שיש בה שלמות שאין אחריה שלמות. על כן נוספו המילים הללו "על פי ה' ביד משה" להדגיש כי זוהי תורת ה' תמימה. אם אכן השערתו מתקבלת, יש בה גם כדי להסביר למה תוספת זו אינה מצויה בנוסחאות של בני עדות המזרח, שהרי בפניהם לא עמדה הבעיה של הפולמוס עם הנצרות.

תשובות הגאון הרב אשר וייס

          תוך כדי כתיבת הדברים, זכיתי לראות את דבריו של הגאון הרב אשר וייס שליט"א שכתב על עניין זה (בשיעוריו על הלכות קריאת התורה). בדבריו כתב שמסתבר לומר כדברי ר' חיים מוולאז'ין, אלא שלימד זכות על הנוהג להוסיף רק את חצי הפסוק "על פי ה' ביד משה". לחלק מהדברים שכתב זכינו לכוון לעיל, ונוסיף עוד מדבריו:

• לפי המהרי"ץ חיות מותר להוסיף את החלק של הפסוק שמסיים פרשה, וכאן מדובר על הוספת סיום פרשה.
• הקפידא קיימת רק כאשר מוסיפים את תחילת חצי הפסוק ולא כאשר מסיימים את החלק השני של הפסוק. יש לדון הרבה על עניין זה, אך כיוון שלא הביא מקור לחילוק זה, נחכה למצוא את מקור הדברים וללמוד את הדברים לעומק לפני שנדון.

יש רק להעיר על מה שכתב שבסידור היעב"ץ מופיע הנוסח כפי המקובל בידינו. במהדורה שתחת ידי, מופיע חצי הפסוק "על פי ה' וגו'" בסוגריים, ויתכן שהתיקון נעשה על פי כל הדיון שלעיל.