פסחים פרק א

פרק א'

משנה א

אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְלָמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף, מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת:

*

אור לארבעה עשר בניסן בודקים (מדרבנן) את כל המקומות שברשותו כדי שלמחרת ניתן יהיה לבער את החמץ. הבדיקה נעשית לאור הנר דווקא, גם אם יש מספיק אור ירח, היות וניתן להכניס את אור הנר לחורים וסדקים. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אין צריך בדיקה למשל: החורים הגבוהים בכותל. ולמה אמרו שתי שורות במרתף? הרי במרתף בד"כ לא מכניסים חמץ? מקום שמכניסין בו חמץ! החיוב לבדוק הוא רק במרתף שיש חשש שהכניסו לשם חמץ. למשל: מרתף שבד"כ נכנסים שם באמצע סעודתו, להוציא משם יין. נחלקו ב"ש וב"ה בדין שתי שורות אך כדי להבין את מחלוקתם, צריך להבין שהחביות היו מונחות במרתף אחת ע"ג השנייה מהרצפה ועד התקרה, והם היו מונחות עם שורות לאורך ולרוחב המרתף. כדי להבין את המחלו', נניח שישנם 10 חביות בשורת הרוחב, 10 חביות בשורת האורך, והחביות מונחות בערימה של 10 מהרצפה ועד התקרה, סה"כ יש במרתף זה 1000 חביות: בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף לפי ב"ש צריך לבדוק את שתי השורות הראשונות הקרובות לפתח של המרתף, כלומר, בודק 200 חביות. ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות ואילו לב"ה בודקים את 10 החביות העליונות העומדות בשורה הראשונה הקרובה אל הפתח ואת עשרת החביות שמתחתיה:

משנה ב

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

*

אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ מבית לבית וממקום למקום. דאם אתה כן חושש, אתה צריך לחשוש גם שמא גררה מחצר לחצר ומעיר לעיר ואז אין לדבר סוף:

משנה ג

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו:

*

רבי יהודה אומר יש הגבלה עד מתי מותר לאדם לבדוק את חמצו: לכתחילה - בודקין אור ארבעה עשר בלילה שלפני י"ד ניסן. אם לא בדק אז, יבדוק ובארבעה עשר שחרית ואם עד אז לא בדק, יבדוק ובשעת הביעור בתחילת שעה שישית של ערב פסח. אולם, אם לא בדק עד אז, אסור לו לבדוק שוב, היות ואנחנו חוששים שמא ימצא חמץ בשעת בדיקתו, ובטעות יאכל את החמץ שמצא, ולכן סומך על כך שביטל את החמץ שלו, ואם ימצא חמץ בפסח, יבער אותו. וחכמים אומרים: אדם תמיד מחוייב לבדוק את חמצו: לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר. לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד בתוך חג הפסח. לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד. הדברים הבאים מדברים על כל מי שבודק את חמצו ולא רק על מי שלא בדק חמצו בערב החג:  ומה שמשייר מעט החמץ שמשאיר לאחר בדיקת חמץ כדי לאכול ממנו למחרת יניחנו בצינעא במקום שהעכברים והילדים הקטנים לא יכולים להגיע לשם כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו:

משנה ד

(ד) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:

*

מהתורה, מותר לאכול חמץ עד תחילת השעה השביעית, אלא שחכמים גזרו ואסרו על אכילת חמץ לפחות מתחילת השעה השישית, כדי להרחיק את האדם מהעבירה. רבי מאיר אומר אוכלין חמץ כל חמש שעות של היום, עד תחילת השעה השישית. ושורפין את החמץ בתחלת שש השעה השישית. ורבי יהודה אומר אוכלין כל ד' אך החל מהשעה החמישית אסור כבר לאכול  ותולין כל ה' בשעה החמישית אסור אמנם לאכול חמץ, אך אין צריך עדיין לשורפו, היות ומותר בשעה זו ליהנות מחמץ, כגון לתתו לבהמתו וכדו'. ושורפין בתחלת שש:  סיבת המחלוקת היא: לפי ר"מ חוששים שמא האדם יטעה בשעה אחת אך אינו חושש שמא האדם יטעה בשעתיים. ר"י סובר שיש ימים בהם יש חשש לטעות של שעתיים, למשל, בימים מעוננים.

משנה ה

הקדמה: אדם שהקריב קרבן תודה, צריך להביא יחד עם הקרבן, 4 סוגים של לחמים, כאשר אחד מהסוגים הוא חמץ (השאר הם סוגים שונים של מצה). על לחמים אלו חלים דין נותר. כלומר: כשם שמותר לאכול את עצם קרבן התודה רק יום ולילה, ומה שנותר מהקרבן בבוקר השני צריך להישרף, כך גם לחמים נותרו בבוקר השני צריכים להישרף.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטְבָא. כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת, כָּל הָעָם אוֹכְלִים. נִטְלָה אַחַת, תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִטְלוּ שְׁתֵּיהֶן הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:

*

ועוד אמר רבי יהודה יש לי ראיה לדבריי שיש 3 זמנים שונים לאכילת חמץ, זמן המותר באכילה, זמן המותר רק בהנאה (= תולין) וזמן שריפה, מכך שמצאנו 3 זמנים שונים בלחמי תודה: שתי חלות של תודה פסולות כיוון שהקרבן הוקרב כבר בי"ג ניסן ואלו נותרו עד י"ד ניסן במקדש בלא שאכלו אותם ומונחות על גג האיצטבא ספסלים שהיו קבועים בהר הבית. כל זמן שמונחות הלחמים על האצטבא כל העם אוכלים חמץ. ניטלה אחת מלחמים תולין: כלומר: לא אוכלין ולא שורפין את החמץ, וממילא החמץ מותר בהנאה. ניטלו שתיהן שתי הלחמים התחילו כל העם שורפין את החמץ. עתה, מביאה המשנה דעה נוספת על שיטת ר"מ ור"י, בנושא סוף זמן אכילת חמץ ר"ג אומר חולין נאכלים כל ד' שעות, אך מתחילת שעה חמישית, אסור לאכול יותר חמץ של חולין. ותרומה כל ה' שעות, עד תחילת שעה שישית. ושורפין את החמץ בתחילת שש:

משנה ו

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מִימֵהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, מִימֵהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:

*

רבי חנינא סגן הכהנים אומר: מימיהם של תמיד ה- כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה בשר של קודש שנטמא בוולד הטומאה והוא עכשיו שלישי לטומאה, יחד עם הבשר שנטמא באב הטומאה שדרגת טומאתו גבוהה יותר אעפ"י שמוסיפין על הבשר שנמטא בוולד הטומאה, טומאה על טומאתו שהרי הבשר שנגע לני כן בוולד הטומאה, נוגע באב הטומאה, וע"י הנגיעה באב הטומאה, נהפך להיות ראשון לטומאה במקום שלישי לטומאה, ולמרות זאת, הכוהנים היו שורפים יחד את שני הבשרים הללו. הוסיף ר' עקיבא על דברי רבי חנינא ואמר: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל ונהפך להיות שלישי לטומאה, וממילא אין בכוחו לטמא אחרים בטבול יום אדם שכבר טבל מטומאתו אך עדיין צריך לחכות לצאת הכוכבים כדי שייטהר לגמרי, ודרגתו היא שני לטומאה בנר מתכת שנטמא בטמא מת ונעשה גם הוא אב הטומאה היות ודינו כ"חרב", שדינו כחלל אע"פ שמוסיפין על השמן טומאה על טומאתו שהרי עד עכשיו היה רק שלישי לטומאה, ועכשיו כשמדליקים אותו בתוך נר הטמא בטומאת מת דינו כראשון לטומאה:

משנה ז

אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַפֶּסַח. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אֵינָה הִיא הַמִּידָה. וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. עַל מַה נֶחֱלָקוּ, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שֶׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת:

*

אמר ר' מאיר מדבריהם של רבי חנינא ור"ע למדנו: ששורפין תרומה טהורה של חמץ עם הטמאה של חמץ בפסח למרות שהתרומה הטהורה נטמאת ע"י שריפתה עם התרומה הטמאה, מ"מ, היות ושניהם מיועדים לשריפה, לא אכפת לי שהתרומה הטהורה נטמאת, כמו שבמשנה הקודמת, לא הפריע לי שהבשר שהיה שלישי לטומאה נשרף יחד עם הבשר שהיה ראשון לטומאה. אמר לו רבי יוסי אינה היא המדה אין אתה יכול מהמשנה הקודמת לדין תרומה טהורה שדינה להישרף.  ממשיך ר"י ואומר: ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע שנחלקו במקום אחר אם מותר להוסיף טומאה על תרומה המיועדת לשריפה ששורפין זו התרומה הטהורה לעצמה, וזו התרומה הטמאה לעצמה. על מה נחלקו ר"א ור"י: על התלויה תרומה שהיא ספק טמאה ועל הטמאה בוודאות. שר' אליעזר אומר תשרף זו התרומה הטהורה לעצמה וזו התרומה הטמאה לעצמה, ורבי יהושע אומר שתיהן יישרפו כאחת:

יסוד המחלוקת בין ר"מ לר"י הוא האם משקים שנטמאו, מטמאים אוכל מדאורייתא אם נגעו באוכל,  או שמא משקים טמאים מטמאים אוכלים רק מדרבנן. לפי ר"מ, המשקים מטמאים רק מדרבנן, ואילו לר"י המשקים מטמאים מדאורייתא. גם ר"מ וגם ר"י סוברים שבמשנה הקודמת מדובר גם במקרה של בשר שנטמא ממשקים. הלכך: לר"מ, למרות שהמשקים מטמאים רק מדרבנן, אנו שורפים את הבשרים יחד, (למרות שמדאורייתא הבשר שנגע בולד הטומאה אינו מיועד לשריפה). ממילא מותר לשרוף את התרומה הטהורה שכבר חייבת בשריפה מדרבנן, יחד עם התרומה הטמאה. לפי ר"י, לא ניתן להוכיח דבר מהמשנה הקודמת, שכן הבשר חייב שריפה מדאורייתא, ואילו כאן, בשעה שישית, התרומה חייבת בשריפה רק מדרבנן.