הקדמה

הקדמה:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי:

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:

מילים מרגשות אלה המובאות בפסוקי ספר תהילים, מבטאות את הקשר הישיר בין נשמתו של כל אדם מישראל לעיר ירושלים. העיר ירושלים, העיר בה נמצא מקום המקדש, המקום אליו עלה עם ישראל שלש פעמים בשנה, העיר שבה התקיימו לאורך דורות מוסדות השלטון של העם היהודי, נשארה במשך כאלפיים שנה רק בגדר חלום רחוק ומשאלת לב אצל כל יהודי. בשנים אלה, לרוב רובו  של עם ישראל לא התאפשר לעלות לעיר שחוברה לה יחדיו, קל וחומר שלעם כולו לא ניתנה אפשרות לבנות בה מוסדות שלטון יהודיים[1]. רק יחידים שזכו לכך, יכלו לעלות לעיר הקודש ירושלים ולהשתקע בה. שאר העם שלא זכה לכך נאלץ להסתפק בביטוי כמיהתו לחזרתו לירושלים במילים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שאמנם נאמרו בפה פעמיים בשנה: בסיום צום יום הכיפורים ובסיום ליל הסדר, אך הן תמיד הדהדו בלב כל מי שנשמה יהודית בקרבו. הציפייה לשוב ולבנות את ירושלים הייתה משאלת הלב של כל אדם מישראל.

והנה, לפני כיובל שנים, זיכנו הקב"ה בניסים גלויים, וצבא ההגנה לישראל הצליח בחסדי שמים ובדרך נס לכבוש את העיר העתיקה. "שופר קורא בהר הבית" אומרות מילות השיר, ואכן זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים רבות שהתאפשר לכל יהודי להתפלל ברחבת הכותל בחופשיות וללא שום הגבלה (בשנים האחרונות לממשלת המנדט הבריטי היו הגבלות חמורות של השלטון הבריטי על תפילת יהודים ליד שריד בית מקדשנו. רמת ההגבלות השתנתה לאורך השנים והייתה תלויה בעיקר בגובה הלהבות של פרעות הערבים באותן שנים בארץ ישראל, אך באופן כללי, זכות היהודים לתפילה חופשית בכותל, הייתה נקודת חיכוך לאורך שנות המנדט). השמחה הגדולה על שחרור העיר ירושלים ואיחודה עם חלקי העיר שנותרו בשליטה יהודית גם בתשע עשרה השנים הראשונות למדינת ישראל, איחדה את העם כולו, ושמירת אחדותה של העיר זכתה להסכמה לאומית רחבה.

אמנם, מאז לא עבר זמן רב, ולדאבוננו כבר נשמעים קולות מקרב יהודים רבים ששכחו את שבועת הדורות "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי". את דמעות הצנחנים הנרגשים העומדים ליד הכותל המערבי לאחר שזכו להחזירו לידי בעליו, החליפו קולות הקוראים לחלוקתה של ירושלים.

מצב זה מסוכן עד מאוד לתחיית האומה הישראלית בארץ הקודש, הן סכנה רוחנית והן סכנה גופנית ח"ו. כבר לפני כמאתיים וחמישים שנה התריע החת"ם סופר זצ"ל[2] וקבע שרעידת אדמה חזקה שפקדה את יושבי ארץ ישראל אירעה משום שיושבי הארץ הפגינו כבוד גדול יותר לעיר צפת מאשר לעיר ירושלים. כה הם דבריו:

ומדרש שוחר טוב והובא בילקוט שמואל אמר הזוועות והרעמים באים בעוון המעשר ואמר לו אליהו זכור לטוב כדין אמרת אבל אינו כן דכתיב המביט לארץ ותרעד. כשהקב"ה מביט לארץ ובתי קרקיסאות וטרטריאות עומדות על תילם, בנויות כמו רמים, וירושלים הקדושה חרבה מבלי משים, על כן תרעד הארץ ...

אך לפי דברי אליהו זכור לטוב שרעדת הארץ היא מקנאת ירושלים, נראה לומר כי צדיק הוא אלוקינו וקנאת ירושלים עשתה זאת. כי שם שער השמים, עיר שחוברה לה יחדיו. שם הר המוריה עקידת יצחק, שם שכב יעקב וחלם לו סולם, שם הר בית ה' ותל שכל עליו פיות פונים ולא זזה שכינה מכותל מערבי. והנה נשכחה לגמרי זה מקרוב מאה שנים, שמו פניהם (היהודים שהתיישבו בארץ) לצפת כי שם קבר איש אלוקים, הרשב"י במירון והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלים נשכחה לגמרי והורד מכבוד המקום.

דבריו החריפים של החת"ס הקובע שרעידת האדמה פקדה את ארץ ישראל משום שחלק גדול מהעולים העדיפו לקבוע את מקום מגוריהם בצפת וטבריה על מנת שיהיו קרובים לצדיקים הקבורים שם, במקום לקבוע את מגוריהם בעיר הקודש ירושלים, צריכים להוות תמרור אזהרה לדורנו, דור שבו הבעלות היהודית על העיר ירושלים נמצאת בסכנה (ברור הדבר שהחת"ם סופר אינו מזלזל בקדושת ערים אלה, אלא הוא מתאונן שיהודים רבים הזניחו את קדושת העיר ירושלים עבור קדושת צפת ומירון)[3].

ישנם אנשים מתוכנו המעוניינים להפקיע את בעלות העם היהודי על העיר ירושלים בגלל שהם אינם מאמינים בזכותנו על ירושלים, ויש אחרים שבליבם היו רוצים להשאיר את העיר ירושלים בבעלות יהודית, אך יראים הם מלחצים כבדים שמפעילים אומות העולם על מנת שנמסור את שטחי ירושלים לנכרים. אלה וגם אלה צריכים לראות את תמרור האזהרה שכתב רבן של ישראל מרן החת"ס, ולהבין ששום תועלת לא תצמח מהפקרת בעלותנו על העיר ירושלים. ונהפוך הוא. כשם שלפני מאות שנים ארעה רעידת אדמה כתוצאה מאי נתינת מספיק כבוד לעיר ירושלים (למרות שכוונת היישוב דאז הייתה כוונה טובה וטהורה – מגורים ליד מקום קבורתם של רשב"י והאר"י), כך עלול רבש"ע להראות לנו בדרכים לא נעימות שחייבים אנו לכבד את העיר ירושלים. דווקא הדבקות בארץ ישראל ובירושלים היא שתגאל אותנו, וכמו שכתב הרב יששכר שלמה טייכטל זצ"ל בהקדמתו הראשונה לספרו "אם הבנים שמחה":

והלום מצאתי עוד במכילתא פרשת בשלח בפסוק "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" – "ר' ישמעאל אומר: בזכות ירושלים אני קורע להם את הים וכו'" עיין שם. הרי דהיו בעת צרה, וזכות ירושלים עמדה להם. והוא פלא. מה עניין ירושלים להתם? אבל הוא הדבר שדיבר לנו רבנו בעל התניא הנ"ל[4] דזכות ארץ ישראל עומדת לנו בכל עת שאנו בצרה לחלצנו ממיצר. וכבר ידוע מחז"ל במדרש דלפעמים נקראת ארץ ישראל בשם "ירושלים" דהיא מרכז ארץ ישראל. וכן הוא במדרש הנעלם בזהר פרשת וירא דכל ארץ ישראל בכלל ירושלים היא עיי"ש.

                הרי שהדבקות בארץ ישראל ובירושלים היא שאמורה להגדיל את זכויותינו ולהצילנו מכל פורענות שתבוא עלינו, ואם כן מאין עולה המחשבה שויתורים לאומות העולם על מקום מקדשנו הם שיביאו לשלום? וכבר הארכנו בספר "אוצר לדרך" בפרק "לך לך ... אל הארץ אשר אראך", ושם הבאנו את דבריו של המהר"ל שהשלום הוא כאשר כל מקום וכל כח בעולם מקבל את המקום הראוי שנתן לו הקב"ה. אם כן, ודאי וברור הדבר לכולם, שהסדר האלוקי קבע את ירושלים כמקום מקודש ושייך לעם היהודי, וכיצד ניתן להעלות על הדעת למסור את הריבונות בה לאחרים? וזאת גם לאחר הגירוש הנורא שגירשו את אחינו יושבי גוש קטיף ולאחר שראו ששום ויתור על חלקים מארץ ישראל לא הוביל לשלום או להחלשת הלחץ על עם ישראל לוותר על אדמתו!

                לו היו יודעים שכל עוד שעם ישראל נמצא בגלות, גם השכינה נמצאת בגלות, לא היו עולים אפילו הרהורים של נתינת נחלתנו לזרים וכדברי חז"ל במסכת מגילה[5]:

תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו – שכינה עימהן. גלו למצרים – שכינה עימהן, שנאמר: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו'". גלו לבבל –  שכינה עימהן, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה". ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עימהן, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך", והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עימהן מבין הגליות.

מדברי חז"ל עולה, שכאשר עם ישראל חוזר לאדמתו ונגאל מהגלות, גם הקב"ה חוזר איתו מהגלות, וכל זאת משום החסד הגדול שעשה עימנו המקום, שהוא הגלה את עצמו למקומות אליהם גלה עם ישראל, על מנת להיות יחד איתם בגלות. אם כן, כיצד נעכב את החזרת השכינה לארץ ישראל בכלל ולירושלים עיר הקודש בפרט? ומצינו לגבי ירושלים במפורש שהקב"ה כביכול אינו יכול לבוא בירושלים של מעלה כל עוד ירושלים של מטה לא נבנתה, וכך אמרו[6]:

ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר", משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין, דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו.

ובאמת המאבק על ירושלים אינו מאבק חדש, ולאורך הדורות ניסו אומות העולם להשבית את הקשר הטבעי בין עם ישראל לעיר קודשו ולמקום המקדש. נצטט כאן מעט מתוך הכתוב על מאבקו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מי שהיה הרב הראשי לישראל הראשון. הדברים מתארים את המאבק של מרן הרב קוק זצ"ל לשם שמירת הבעלות היהודית על הכותל המערבי בזמן השלטון הבריטי, כאשר הערבים דרשו מממשלת המנדט (ומחבר הלאומים) את הפקעת הבעלות היהודית על הכותל (וזאת למרות שבנוסף לבעלותנו על הארץ כולה מכח מתנת הקב"ה, להבדיל, נתן הסולטאן התורכי כתב בעלות ליהודים על הכותל המערבי בשעה שרצה לשכנעם לבוא ולגור בתחומי ממלכתו). הרב קוק זצ"ל הגיב לדרישת הערבים, שגובתה על ידי ממשלת המנדט, וחלק מהדברים מתוארים בשורות הבאות. כמו כן, נביא בדברים גם את יחסו של מרן בנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל למאבק אביו. כך מובא[7]:

הקשר החי והעמוק הזה אל השכינה השורה בהר המוריה ומתגלית דרך אבני הכותל, כבר התגלה אצל רבנו הרב צבי יהודה עוד מימי נעוריו, מעת היותו בישיבת תורת חיים שבעיר העתיקה, ונמשך והלך וגדל ברבות השנים ...

נחזור שוב למאורעות תרפ"ט. לאחר המאורעות עלתה הצעה חדשה בתיווך האנגלים כיצד להשיג רגיעה ושקט בין היהודים לערבים. המופתי יש"ו הסכים להתחייב שאם היהודים יוותרו על בעלותם על סמטת הכותל המערבי, הוא ידאג לכך שיותר לא יפגע שום יהודי בכל גבולות ארץ ישראל. לעומת זאת, אם יענו בשלילה, יפתח שוב מסע טרור נגד היהודים.

בספר שבחי הראי"ה מובא הסיפור מפיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק[8]. הסוכנות היהודית והועד הלאומי היו אז מנהיגי הישוב היהודי בארץ, שמחו על ההצעה (של המופתי יש"ו) והיו מוכנים לאמצה. אבל האנגלים דרשו שהרב הראשי לארץ ישראל, מרן הרב קוק, הוא שיחתום על המסמך. הם באו לבית הנופש בו התארח מרן הרב קוק באותם הימים בשכונת קריית משה שהייתה אז פרבר סמוך לירושלים. הרב צבי יהודה שהה שם עם אביו. מרן הרב סירב לחתום והם (שליחי הסוכנות היהודית והועד הלאומי) הפעילו לחצים אך ללא הועיל. הם באו משלחות שונות שוב ושוב וטענו טענות של פקוח נפש של כלל הישוב, אך מרן הרב לא זז מעמידתו.

            ואכן, כחמש עשרה שנה לאחר אירועים אלה, מיד לאחר השואה הנוראה כשהישוב בארץ ישראל עוד לחם לעצמאותו, כתב מרן הרצי"ה מאמר ששמו "וממנה יושע"[9], בו הוא מפרט מה עלינו ללמוד מעיקשותו של מרן הרב זצ"ל שלא לוותר על בעלותנו על הכותל המערבי, חרף הלחצים הנוראים:

בימים הללו המקודשים בנוראותיהם, זכור יזכרו, גם אנשי הוועד הלאומי מאותו הערב וגם הד"ר מאגנס[10] מאותו לפני הצהרים, אז בימי אלול תר"ץ, בקרית משה בירושלים, בירתנו הקדושה, את תוקף עמדתו, הוראתו והדרכתו, של אביהם של ישראל, מורה הדור והדורות זצ"ל בעניין הכותל. מה רבו, מה כבדו ומה נוראו נגישות הסחיטות והאיומים שעמדו אז על פרקיהם, בכל מרירות לחצם, מתוך אותם שני צדדים של הגויים (הערבים והאנגלים), המסבבים אותנו בכחש ובמוקשי רצח לשם הסכם וויתור על כותל בית חיינו, על קיר מגננו של גוי ואלוקיו, ולא הוסכם, ולא הסכימה לכך האומה הישראלית בתוקף בעמדה הזאת.

והצור לא נעתק ממקומו, וסלע הנצח לא הוזז מאיתנו, נכבדי עם חרדו ורעדו דנו וטענו, לשלומו של היישוב כולו בארץ, לשמירת חייהם של הרבה הרבה נפשות מישראל. והכהן הגדול, הלוחם במסירות נפש גם להצלת נפש יחידית מישראל, בירר כמפקד עליון את דעתו המכרעת בהחלטיות האחראית: לא ברפיון רוח ותרני ביחס למקום קדשנו נשיג ביטחון שלומנו ומשמרת חיינו, לא מתוך כך יבושו ויסוגו שונאנו, אין בידינו לסגת ולזוז מעמדת בעלותנו האלוקית של מקומנו זה, ואך בהחזקת בצרוננו בו וממנו יסוד המשך קיומנו ועוז עלייתנו. אך מתוך כח הנצח, השמור וערוך, גנוז ומוכן לנו בו בנחלת חיי עולם, קבועה לנו ההכרעה והתשובה בשאלת חיי שעתינו.

                ומסקנת הרב שורץ שם מדבריו של הרצי"ה היא:

הרב צבי יהודה רואה בעמדתו של מרן הרב, הוראה והדרכה לדור ולדורות. הדברים נאמרו אז בתקוף הנסיבות על הכותל המערבי, אבל הם נכונים לגבי כל מקום קדשנו, דהיינו: ארץ ישראל כולה. לא נשיג בוותרנות, לא ביטחון ולא שלום, הדבר לא בידנו לסגת מבעלותנו האלוקית על ארץ ישראל. העמדה הזו הופכת להיות מאוחר יותר לקו עיקרי וציר מרכזי בעמדתו הנחרצת של הרב צבי יהודה בעניין כיבוש הארץ וישובה.

            הרי שאנו רואים שלחץ האומות לויתור היהודים לבעלותם על עיר הקודש ירושלים ועל המקומות המקודשים בה, אינו חדש, ולמרות שהיו שטענו שבעמידה על בעלותנו במקומות אלה יש משום חשש לפיקוח נפש, הכריע מרן הרב זצ"ל שאסור לוותר כהוא זה מתביעתנו לבעלות מוחלטת על מקומות אלה. גם בימי המנדט הבריטי, היו שרצו להיכנע ללחץ האומות ולוותר על הדרישה מבעלותנו, אך מרן הרב זצ"ל לא הסכים לכך, ואכן ראינו שלאורך השנים עמדתו התקבלה על רובו המוחלט של העם. אלא שבשנים האחרונות, כתוצאה משחיקת עמידתנו בגלל לחץ האומות, רואים אנו שמעמדם של ירושלים והכותל המערבי כורסם בעיני חלקים נרחבים מהעם, ושוב יש הקוראים להיכנע ללחץ האומות.    

כיצד ניתן לשנות מצב זה? כיצד ניתן להנחיל מחדש את חשיבותה של העיר ירושלים לעם ישראל ולחדד את ההבנה שאסור לנו בשום אופן לוותר על מקום חיינו? דומה שדבריו של הרה"ג איסר יהודה אונטרמן זצ"ל[11], מי שהיה הרב הראשי לישראל בשעת שחרורה של ירושלים, יכולים להיות נר לרגלינו:

אכן, עם שמחתנו הגדולה שזכינו לשחרר את ירושלים ולשפוך צקון לחש על יד הכותל המערבי, עדיין מוקדם לחשוב באופן מעשי על בניין המקדש ועלינו להמשיך בתפילותינו: "והשב את העבודה לדביר ביתך" ולקוות כי הקב"ה ימשיך להראנו נפלאות ונגיע גם לבית המקדש השלישי – הנצחי.

כי מלבד עיכובים ומניעות מבחוץ, עדיין זקוק הציבור היהודי בארץ ובעולם כולו לשים לב להכנה נפשית לקראת בית מקדש עולמים. גם הקמת בית המקדש הראשון נדחתה עד מלכות שלמה כדבר ה' על יד נביאו.

והנה הרמב"ם ז"ל אומר (הלכות מלכים פרק יא' הלכה א') דברים ברורים בנידון זה: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל". וכך נזכר כמה פעמים בתלמוד כשדנו על עבודת בית המקדש אמרו (זבחים דף מה' עמוד א') "הלכתא למשיחא" (הלכה הצריכה לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש – רש"י), כי אז יכין העם את ליבו ואת נפשו למטרה זו.

ואם גם נמצא איזה מקור שאפשר לבנות בית המקדש גם לפני ביאת המשיח, הכוונה היא כי מקודם צריכין להכין את העם ולהדריכו, שיבין את ערכו ודרישותיו של בית המקדש. ובינתיים נתבצר במעוז התורה שהיא משיבת נפש ומחכימת פתי. תפילתנו הקבועה היא: "שיבנה בית המקדש במהרה בימנו ותן חלקנו בתורתך". הפצת התורה בעם תכין אותו לקראת המשימה הגדולה הזאת ויהא רעווא שנראה זאת בעינינו בקרוב אמן.

                מדבריו של הרב אונטרמן זצ"ל ניתן ללמוד שכל מהלך רוחני הקשור לבניין בית המקדש מצריך אותנו לעבודה חינוכית מול העם כולו, על מנת להביא את העם להכרה ברורה בנחיצות בית המקדש. רק כך יבין עם ישראל את משמעות בניין בית המקדש ויירתם לבניינו. רק לאחר ש"נתבצר במעוז התורה" ולאחר שנדריך את העם, וזאת בתוספת תפילות רבות, ניתן יהיה לבנות את בית המקדש.

                דומה שדבריו של הרב אונטרמן זצ"ל רלוונטיים לימינו. אמנם חלה נסיגה במעמדה של ירושלים בעיני העם, אך כשם שלצורך בניין בית המקדש יש צורך שאותם המתבצרים במעוז התורה ידריכו ויכינו את העם להבנת עניינו של בית המקדש, כך בימינו, לאחר הנסיגה במעמדה של ירושלים בעיני העם, יש צורך להדריך ולחנך את העם בעניין חשיבותה של העיר.

                מכאן עלה הרעיון להדפיס בנפרד מאמרים העוסקים בעניינה של ירושלים, על מנת לחזק אצל הקורא את מעמדה המיוחד של העיר ירושלים. המאמר "בהר ה' יראה" יועד מלכתחילה לספר "אוצר לדרך", אך לא הודפס בתוכו משיקולי עריכה, ועתה מאמר זה מופיע באכסניה זו, לאחר שפשט צורה, לבש צורה אחרת ונוספו לו עניינים רבים. לאחריו, הוספנו מאמר נוסף בעניין קדושת ירושלים בזמן הזה, שיעסוק בעניינים הלכתיים בהם אנו רואים שקדושתה של ירושלים באה לידי ביטוי גם בימינו. המאמר אודות כיבוש ירושלים יועד במקור להיות חלק מספר "אוצר מפרשי התנ"ך" על ספר יהושע והובא כאן, והמאמר אודות הבקעת חומת העיר ירושלים יועדה להיות חלק מספר "אוצר מפרשי התנ"ך" על ספר מלכים. המאמר על הכותל המערבי צורף גם הוא משום שראינו שהיו שערערו על קדושת הכותל, הן מהמערערים על עצם חשיבותה וקדושתה של ירושלים לעם היהודי, והן מצד יראי ה' המצפים בכל ליבם לבנות את בית המקדש, ולצערנו פרסמו פרסומים בהם המעיטו מקדושת הכותל (אם כי ברור הדבר שקדושת המקדש גדולה יותר משל קדושת הכותל המערבי, אך ביררנו במאמר שגם לכותל המערבי יש קדושה גדולה). לבסוף סיימנו במאמר הסוקר את דעת הפוסקים האם יש לקרוע היום על העיר ירושלים. בכוונה לא כללנו מאמרים הנוגעים לבית המקדש ובעז"ה מאמרים אלה יפורסמו כל אחד במקומו. כמו כן השמטנו קונטרס שכתבנו בעניין הקרבת קרבנות בזמן הזה, ובו סקרנו חלק מדעותיהם של רבותינו שהתעוררו להקרבת קרבנות בזמן הזה ואת המשא ומתן ההלכתי שהיה בעניין זה, ומקווים אנו שהסיבה שמשמים גרמו שלעת עתה הדברים לא התפרסמו היא מכיוון שעד להדפסת הספר, המשא ומתן כבר לא יהיה שייך, כיוון שנוכל להקריב קרבנות בבית המקדש ללא שום חשש.

                שמו של הספר הוא "ירושלים של זהב". בגמרא מופיע שהיה תכשיט שהיה נקרא "ירושלים של זהב" ור' עקיבא אמר לאשתו רחל שאם היה לו ממון רב, הוא היה קונה את התכשיט עבורה[12]. כשם שבימי עבר, קישר עם ישראל את השפע הכלכלי עם העיר ירושלים, וקרא לתכשיט יקר הערך בשם "ירושלים של זהב", כך גם אנו מצפים ומייחלים למצב רוחני גבוה של העם, מצב רוחני שוודאי יביא לחזרת עם ישראל לשורשיו, לכמיהה ציבורית רחבה לבניין בית המקדש ולהכרה בקדושתה של העיר ירושלים, ומבטאים כמיהה זו בשם "ירושלים של זהב".

                כדרכנו הקפדנו להביא את כל הכתוב על פי דברי רבותינו זצ"ל שלאורך הדורות וכמעט שלא הוספנו מדעתנו. במקומות המועטים שהוספנו דברים על פי דעתנו כתבנו "ונראה לי" וכדו', וזאת על מנת לחלק בין השניים. כמו כן השתדלנו להביא את המקורות בשלמותם, וכאשר דילגנו, היה זה מתוך הכרח. גם במקרים אלה ניסינו לעשות זאת ללא שינוי משמעות המקור. רבים מציטוטי המקורות נלקחו מפרויקט השו"ת או מהתקליטור התורני.

                כדרכנו בספרים הקודמים, הוזכרו שמות רבותינו עם תארים שונים. בוודאי שאין הכוונה לתת ציונים כאלה או אחרים לרבותינו, ותואר זה או אחר אינו מבטא את היחס האמיתי אל אותו תלמיד חכם, אלא הדברים נכתבו כפי שאנו רגילים לקרוא להם בעולם הישיבות, והננו מבקשים סליחה באם הזכרנו מישהו שלא לפי כבודו ומעלתו.

                לא ניתן לחתום הקדמה זו בלא לספר על סבי ז"ל שהיה אוהב ירושלים גדול ופעם אמר לי שבשנות קום המדינה הכיר כל אחת מאבני ירושלים. בשיחתנו האחרונה לפני מותו, כאשר שכב בבית חולים והכרתו כבר הייתה מעורפלת, איחל לי בהצלחה לפני יציאתי למלחמת לבנון השנייה, ואמר, שעוד מעט ישחררו אותו מבית החולים, אותי ישחררו מהצבא ונטייל יחד ברחובות ירושלים. דבריו מראים שהן צאצאיו והן העיר ירושלים היו קרובים לליבו, וגם תחת הכרה מעורפלת הוא חשב על שני דברים אלה.

            יה"ר שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, שישובו כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם ויתקיים במהרה הפסוק "כי ביתי תפילה ייקרא לכל העמים".

תמוז תש"ע

[1] כאשר הרב קלישר כותב בספרו "דרישת ציון" שיש להקים חברות שיספקו קרקעות ליהודי הארץ על מנת שהם יוכלו ליישב את הארץ, הוא מסביר למה ניתן להתעורר לדבר דווקא עכשיו, וכותב שהסיבה היא שכיום יש בכוחנו לבנות את החברות האלה, משום שיש לעם היהודי שרים בשלטונות הארץ שיכולים לסייע לכך.

[2] הדברים מופיעים בדרשות חת"ם סופר. בשו"ת (יורה דעה סימן רלג) כתב שייתכן שבאמת היה ראוי לקבוע יום מיוחד בל"ג בעומר בו ידליקו מדורות, אך המקום שבו היה ראוי לקבוע זאת הוא העיר ירושלים, וכתב שייתכן שהסיבה שההשגחה סובבה שההדלקה תהיה דווקא במירון היא על פי דברי הרמב"ן באיגרת שלו שכל המקודש מחברו חרב יותר מחברו, ועוד לא הגיע הזמן שהעיר ירושלים תיבנה מחדש, וממילא בחרה ההשגחה מקום אחר אליו יעלו להדליק את המדורה.

[3] ובפירושו לתורה (במדבר פרק טז פסוק כא) כתב הרמב"ן שסיבת המגפה שבאה על עם ישראל בסוף ימיו של דוד הייתה בגלל שעם ישראל לא התאמץ לבנות את בית המקדש: "וזו דרך מבקשי רחמים (הכוונה למשה רבינו) שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי". והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו. כי לא צווה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המניין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שווה הוא. ועוד כי מלבד המניין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה", עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה". והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר "כי דמים רבים שפכת ארצה לפני", ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במידת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבניין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה "המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם" נודע בענשם ובמגפתם".

[4] הרב טיכטל פותח את ההקדמה במכתב שכתב בעל התניא לאחר שיצא לחופשי ממאסרו לרבי לוי יצחק מברדיטשב זי"ע: "אך מעת ה' הייתה זאת, לגלגל זכות על ידינו בזכות הארץ הקדושה ויושביה היא שעמדה לנו ותעזור לנו הכל עת, להרחיב לנו בצר ולחלצנו ממיצר ...".

[5] דף כט עמוד א.

[6] מסכת תענית דף ה עמוד א.

[7] בדרך התורה הגואלת (התבוננות בתולדות חייו של מורנו ורבנו מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק – מאת הרב חיים אביהוא שורץ שליט"א), עמודים קנח - קסא.

[8] בספר "כותלנו" שיצא לאור לאחרונה ומתאר את מאבקו של מרן הרב זצ"ל על הכותל, מובא הסיפור עם תוספת שאינה מוזכרת בספר שבחי הראי"ה, אך היא מראה גם על מעט מן המעט מחכמתו של מרן הרב זצ"ל, וגם על אופן הקשר החם בין מרב הרב זצ"ל לבין הגאון הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של העדה החרדית. בעמוד 174 כתוב שהממשלה הבריטית דרשה לא רק את אישורו של הרב קוק זצ"ל לדרישת המופתי, אלא גם את אישורו של הרב זוננפלד זצ"ל בהיותו נציגה של אגודת ישראל וראש העדה החרדית. וכך מתואר פרק הזמן לאחר יציאת משלחת מנהיגי הישוב מביתו של מרן הרב קוק (שם עמוד 176):

"הרב ליווה את המשלחת עד מחוץ לבית ובשובו מיהר לחפש אחר שמשו. כשמצאו סיפר לו את אשר אירע, מה טענו חברי המשלחת ומה השיב הוא להם, והוסיף: "משער אני שהמשלחת שהייתה אצלי תבוא גם לפני הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד. תזדרז איפוא לבוא לפני הרב זוננפלד ומסור לו את דבריי אלה. רצוי שהגאון רבי יוסף חיים ידע על תשובתי". הרב לא ידע שבאותו הזמן עצמו, כששליחי הועד הלאומי שהו אצלו, הייתה משלחת בהרכב אחר בביתו של הרב זוננפלד ועוד משלחת בבית הראשון לציון הרב יעקב מאיר. על כל פנים, כאשר הציעה המשלחת שהייתה אצל הרב זוננפלד את ההצעה לחתום על הפשרה, הודיע גם הוא בדומה לתשובתו של הרב: "שאין הוא יכול להתכחש להבטחת הקב"ה, ולא יוותר אף על שעל אדמה מאדמת ארץ ישראל". כפי שסיפר אחר כך הרב המאירי, גם הרב זוננפלד מצא לנכון לשלוח תיכף שליח מיוחד אל הרב להודיע לו את תשובתו, וכך אירע שהשליחים נפגשו באמצע הדרך, מבלי שידע האחד על שליחותו של השני, ובפיהם אותה תשובה".

[9] לנתיבות ישראל חלק א. ציטטנו מעמוד סה.

[10] מקים ונשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים.

[11] דבריו מובאים במאמר המופיע בספר "ירושלים עיר הקודש והמקדש – מאמרים" במאמר קדושת ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, החל מעמוד 42.

[12] מסכת נדרים דף נ עמוד א.