סיום מסכת

ב"ה

סיום – מקורות והלכות

מקור הסיום

          כתב הרמ"א (יורה דעה רמו,כה):

כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה. (נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ' כל כתבי).

          הרמ"א הביא שני מקורות לדבריו. נתחיל דווקא בשניה. הגמרא במסכת בבא בתרא (קכא,ב) דנה במהות החג של ט"ו באב:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה. אמר רב מנשה: וקרו ליה יום תבר מגל.

         רבה ורב יוסף הסבירו שט"ו באב הוכרז כיום חג משום שביום זה הפסיקו לכרות עצים למערכה לאותה שנה, וההסבר בברייתא הוא שמיום זה כוחה של החמה יורד. רב מנשה אפילו אמר שהיו מכריזים שביום זה נשבר המגל. כתב הרשב"ם במקום:

ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת.

          ובנימוקי יוסף שם כתב:

ומפני שבאותו יום היו משלימין ומסיימין המצוה היו עושין שמחה גדולה.

          לא זכיתי להבין מדוע הביא הרמ"א דווקא את הנימוקי יוסף כמקור לדבריו ולא את הרשב"ם שקדם לו. נמשיך עם המקור השני שהביא הרמ"א. הגמרא במסכת שבת מביאה את דברי אביי:

ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן.

          אביי אמר שכאשר היה רואה תלמיד חכם שהיה מסיים מסכת, היה עושה יום טוב. מכאן למד הרמ"א שיש מצווה לעשות סעודת מצווה.

          מדוע נזקק הרמ"א לשני המקורות? ניתן להסביר שמהמקור במסכת שבת מוכח שמדובר על סיום מצווה (יום טוב) בעוד בגמרא במסכת בבא בתרא מוסבר מדוע יש עניין בסיום מסכת, משום שיש בכך סיום של מצווה.

אולם, אולי יש לדחות הסבר זה, משום שכאשר מסיימים מסכת, אין כאן סיום של מצווה ממש, שהרי מוטל עלינו להמשיך וללמוד תורה, ואדם שלומד ארבעים דף ממסכת יבמות מקיים מצווה גדולה יותר מאדם שלומד את מסכת תענית כולה. כמו כן קשה על הסבר זה, מדוע עשה אביי סיום מסכת דווקא לצורבא מרבנן? מהגמרא משמע שאבי היה עושה סיומי מסכתות דווקא לתלמידים צעירים יותר, אך כאשר הוא עצמו סיים, הוא לא עשה מסכת. מדוע לא נהג אביי לעשות סיומי מסכתות גם לעצמו?

לכן נראה לומר שהמקור של הנימוקי יוסף מלמד שיש שמחה גדולה בגמר מצווה. אלא שמקור זה לא היה יכול להספיק ללמדנו על סיום מסכת, משום שסיום מסכת איננו נחשב ממש סיום של מצווה, ולכן היה צורך גם בהבאת דברי אביי שתלמיד צעיר עושה יום טוב למרות שהוא לא בדיוק סיים את המצווה, כדי לשמוח במעבר שלב.

אלא שבשולחן ערוך של מכון ירושלים, לא מובאים שני מקורות ומובא רק המקור של הנימוקי יוסף.

מצאנו מקור נוסף למנהג לערוך סיום מסכת. האור זרוע כתב (חלק ב, סימן שכ):

א"ר יצחק מיכן שעושין סעודה לגמרה של תורה גבי שלמה המלך כתיב הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך וכתיב ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו הנה כשנתן לו הקדוש ברוך הוא חכמה לכבוד החכמה עשה משתה ומיכן למד ר' יצחק שהגומר תורה שכולה חכמה שצריך לעשות סעודה ומשתה.

         אם כן, כאשר אדם מתמלא בחכמה, הוא עושה סעודה, כשם ששלמה עשה סעודה כזו. לפי מקור זה, לא מדובר רק על תלמיד חכם צעיר, אלא על כל אדם שאמור לעשות סעודה לסיומה של תורה. אלא שהאור זרוע לא כתב במפורש שמדובר על סיום מסכת, והוא מדבר על סיום קריאת התורה כולה כפי שעולה מדבריו שלפני כן. דרך אגב, אחד המקורות לקריאת פרשת וזאת הברכה דווקא בשמחת תורה הוא מברכת שלמה לעם בסיום בניין בית המקדש.

דין סעודת מצווה

כתב המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא, סוף פרק ז):

דין סעודת מילה, ופדיון הבן, וזכר, וסעודת חנוכה, וק"ו סיום הספר, הן קרוים סעודות מצוה, ומותר להנות מהן.

          ובהמשך דבריו כתב שהורה לברך "שהשמחה במעונו" בסיום מסכת, אך לאחר שהיה ש אירוע, החליט שצדקו דברי חבריו שלא לברך על כך:

וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה. וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קי"ח ע"ב) דאמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן. ובסוף פרק זה אאריך בו בעזרת השם יתברך לעד ע"ש. ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקדוש ברוך הוא, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א). דלא גרע מפדיון הבן. דלפרסום מצוה בעלמא הוא. וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה. ונתבלבל השמחה במהומות גדולות, על ידי סיבות קשות. ותליתי הסרחון בי, שעברתי על דברי רבותיי, שלא שמעו מעולם דבר זה. על כן לא כתבו אלא בחתונה ובפדיון הבן. ובמילה גם כן, לולי צערא דינוקא. אבל במצות אחרינא לא, ובוודאי כל דבריהם בקבלה, ובסודות פנימיות, על כל שיחה ומלה. ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה, ולא לענין אחר. דהא בי"ט מחויב להרבות בסעודות, ולשמוח. ואפילו הכי לא מברכינן. ומ"מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא.

סיום של קטן

         לעיל ראינו שיש אפשרות להסביר בדברי אביי שהוא היה עורך סיומים דווקא לתלמידים צעירים יותר. עלינו לברר את הגדר של סיום של קטן: האם מבחינה הלכתית נחשב כסיום של גדול?

          בהלכה מובא הדין של סיום לגבי תענית בכורות. עלינו לשאול: האם בכור גדול יכול לצאת ידי חובה בסיום של קטן? כתב על כך הרוגצ'ובי (שו"ת צפנת פענח, דווינסק, חלק ב, סימן י)

והנה יש בזה להאריך הרבה בשיטת הרמב"ם דסבירא ליה בהלכות קרבן פסח (ה,ז) דקטן שנתגדל בין פסח א' לב' אם שחטו עליו בא' אין צריך להביא פסח שני, ואף דאז לא היה חייב דבר תורה ... וגן בגדר תלמוד תורה, אף דעדיין פטור מן לימוד תורה שבעל פה, מכל מקום כיוון דגבי תלמוד תורה הוה עוד מצווה ידיעה, אם על ידי לימוד שלמד בזמן שהי הקטן, יהיה לו ידיעה בגדלות, די בזה.

          כשם שלגבי קרבן פסח, קיום קרבן פסח בהיותו קטן מועיל להיותו גדול, כיוון שהקשר שבין פסח ראשון לפסח שני קיים (וכאשר מדובר על שתי שנים, אין מדובר על קשר לשנה הקודמת) כך גם לעניין לימוד התורה, היות ויש קשר בין מה שלומד כאשר הוא קטן לבין מה שלומד כשהוא גדול, ויש מצווה של ידיעת התורה, הסיום של הקטן יכול להוציא את הגדולים.

          מצד שני מצאתי בספר חשוקי חמד למסכת בכורות שהרב זילברשטיין כתב שהגאון הרב יוסף שלום אלישיב חלק על הצפנת פענח, וסבר שקטן אינו יכול להוציא גדול ידי חובה:

אולם מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א סובר שקטן שסיים אינו פוטר בכור גדול מלצום, וכן כשקטן מסיים מסכת בתשעת הימים אין המשתתפים יכולים לאכול בשר.

אמירת קדיש על ידי קטן

          לעיל ראינו שלפי הצפנת פענח, סיום מסכת של קטן יכול להוציא גדול ידי חובה לעניין תענית בכורות. מעתה יש לשאול: האם מותר לקטן לומר את הקדיש על סיום המסכת? כתב המעדני יום טוב (ברכות ח,ה):

והא דבפרק הקורא עומד סימן י"ג מוכח בהדיא דאין אומרים קדיש בפחות מעשרה מ"ונקדשתי בתוך בני ישראל". ובפרק דלעיל סימן כ' מסיק רבינו שיהיו לפחות ט' גדולים והעשירי אינו נעשה סניף אלא אם כן הביא שתי שערות. ואין נראה לחלק בין קדיש שבתפלה לקדיש דרבנן שבלימוד. וז"ל הרמב"ם בסוף ספר אהבה: "קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יותר שעוסקים בתלמוד תורה שבעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשמסיימים אומר אחד מהן קדיש" עד כאן. ואף על פי שלא פירש שיהיו דווקא גדולים ובני חורין, מפורש הוא מדין שאר קדישים שהזכיר שם קודם לכן, שמבוארים בפ"ה מהלכות תפילה שצריכים לי' גדולים ובני חורין. ולכן נראה לי שאף על פי שבוודאי שכן הוא דין כל הקדישים בשווה, מכל מקום יכולים הם לומר קדיש גם כן כשיש שם עשרה גדולים חוץ מהם. ואף על פי שהם אינם לומדים כי אם התינוקות הם שלומדים, מכל מקום יאמרו התינוקות קדיש על דרך החינוך.

          משמע מדברי המעדני יום טוב במפורש, שמותר שקטן שעסק בלימוד תורה שבעל פה, יכול לומר את הקדיש, אם יש עשרה גדולים שם, גם אם הגדולים לא למדו. כך משמע ג משו"ת בית יהודה (אורח חיים סימן כב):

ומעתה נחזור לנידון דידן דיש למנהג קצת סמך. ואלו הקטנים הם יודעין למי מקדישין ומקרו קטן שהגיע לחינוך ... ואף על פי שהראינו קצת סמך למנהג, מכל מקום ראוי להנהיג בקדיש בתרא דברכו שלא להנהיג לאומרה אלא גדול בן י"ג והביא ב' שערות, אבל בשאר קדישין שהם רשות יכול לאומרם אפילו קטן שלא הגיע לחינוך. וז' קדישין הם חובה ליום דכתיב "שבע ביום הללתיך": א' קדיש דישתבח, ב' לאחר תפילה, ג' לאחר ובא לציון, ד' קדיש דברכו, ה' במנחה לאחר אשרי, ו' לאחר תפלה, ז' קודם תפלת ערבית, ח' לאחר התפלה.

          הבית יהודה אמנם איננו מדבר על קדיש של סיום מסכת, אבל משמע מדבריו שמותר שקטן יאמר קדיש, אלא שבשבעת הקדישים שהם חובה, ראוי שיאמרם גדול. הקדיש שבסיום המסכת איננו חובה, אלא שנהגו לומר קדיש לאחר לימוד תורה שבעל פה, ולכן לכאורה משמע מדבריו שקטן יכול לאומרו. דברי הבית יהודה נפסקו על ידי כף החיים (אורח חיים נה,יט):

ואם כן לפי מה שכתבנו לעיל אות א בשם האר"י ז"ל דיש י"ב קדישים בסדר תפילת שחרית מנחה וערבית וכולם הם חובה לצורך עליית העולמות, צריך לאומרם כולם החזן או גדול בן י"ג שנים ויום אחד שהביא שתי שערות, אבל שאר קדישים שאינם חובה, יכול לאומרם קטן.

          וכן הרב לנדא, מחבר ספרי פתחי חושן, בספרו חנוך לנער (יב,ג):

קדישים של חובה והם קדיש דישתבח, לאחר התפילה תתקבל, קדיש דברכו, קדם מנחה ותתקבל שבמנחה, קודם תפילת ערבית ותתקבל, ראוי לאומרם גדול דווקא, אבל שאר קדישים יכול לאומרם אפילו קטן שהגיע לחינוך.