דניאל פרק א

דניאל פרק א

(א) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנה השלישית למרד של יהויקים מלך יהודה בנבוכדנצר. נבוכדנצר התחיל למלוך בשנה הרביעית למלכותו של יהויקים, ובשנה השניה למלכותו (שהיא השנה החמישית למלכות יהויקים) עלה נבוכדנצר והכניע את יהויקים. לאחר שנכנע, עבד יהויקים את נבוכדנצר במשך שלש שנים, ולאחר שלש שנות עבדות, החל למרוד. ספר דניאל פותח בשנה השלישית למרד של יהויקים שהיא בסך הכל השנה האחת עשרה למלכותו,[1] בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ (בשנה השלישית למרד של יהויקים בנבוכדנצר) נבוכדנצר שהיה מלך בבל בא לירושלים והטיל עליה מצור[2]: (ב) וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה ה' מסר בידיו של נבוכדנצר את יהויקים מלך יהודה, ה' הכניע את יהויקים לפני נבוכדנצר,[3] וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וכן מסר ה' בידיו של נבוכדנצר בזמן זה חלק מהכלים ששימשו לעבודה בבית המקדש. רק חלק מכלי המקדש הוצאו בשלב זה על ידי נבוכדנצר, ושאר הכלים הוצאו על ידו בגלות יהויכין ולאחר חורבן בית המקדש בתקופת מלכותו של צדקיהו,[4] וַיְבִיאֵם אֶרֶץ שִׁנְעָר בֵּית אֱלֹהָיו נבוכדנצר הביא את כל האנשים שלקח בשבי ואת כל הכלים שלקח כשלל מיהודה אל בית אלוהיו בבבל (שנער הוא שם נוסף לבבל), כדי להודות לאלוהיו על שמר בידיו את יהודה,[5] וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו לאחר שנבוכדנצר הודה לאלוהיו והביא לפניו את הכלים שלקח כשלל, לקח נבוכדנצר את הכלים והניח אותם בבית האוצר שם גנזו את האוצרות לאלוהיו של נבוכדנצר[6]: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו נבוכדנצר ציווה אדם שנקרא בשם אשפנז. אשפנז היה השר שהיה אחראי על כל שריו של נבוכדנצר,[7] לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים (נבוכדנצר ציווה את אשפנז) להביא לפניו אנשים מבני ישראל שיהיו צאצאים של משפחות המלוכה (של ישראל) ומהשרים החשובים שבהם (פרתמים הם שרים חשובים)[8]: (ד) נבוכדנצר מגדיר לאשפנז מהם התכונות הנדרשות אצל האנשים שהוא מצווה להביא אליו: 1) יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם ילדים צעירים שאין בהם אפילו מום קטן, אפילו שריטה קטנה,[9] 2) וְטוֹבֵי מַרְאֶה שהילדים יהיו בעלי מראה טוב,[10] 3) וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה הילדים יהיו בעלי ידיעות רחבות בחכמות העולם,[11] 4) וְיֹדְעֵי דַעַת הילדים יהיו בעלי דעה. הכוונה היא שכאשר אדם ידבר אליהם, הם ירדו לסוף דעתו גם לפני שהמדבר סיים את דבריו,[12] 5) וּמְבִינֵי מַדָּע על הילדים להיות "מביני מדע", כלומר להתבטא בצורה ברורה ובעלי כושר הסבר טוב,[13] 6) וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם  לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ התכונה האחרונה הנדרשת מהילדים שיובאו לפני נבוכדנצר היא שיהיה בהם כח איפוק. במצבים בהם יהיה עליהם לוותר על שינה או להתאפק מלצחוק, יוכלו הילדים האלה לעשות כן, וכך יוכלו לעמוד בהיכל המלך (אדם שצוחק בזמן שאינו מיועד לכך אינו יכול לעמוד בהיכל המלך היות והוא יכול להגיע לביזיון המלך),[14] וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים (נבוכדנצר מסביר את מטרת הבאת הילדים אליו) הילדים יובאו לפניי כדי שילמדו אותם את הכתב ואת השפה של הכשדים[15]:  (ה) וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (נבוכדנצר ממשיך בדבריו אל אשפנז) המלך (נבוכדנצר מדבר על עצמו) יזמין לאותם ילדים בכל יום, המלך (נבוכדנצר) ידאג שהילדים יקבלו בכל יום:[16] 1) מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ ממאכלו של המלך (בג היינו מאכל),[17] 2) וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו ומהיין שהוא עצמו (המלך) שותה,[18] וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וכך במשך שלוש שנים, המלך יגדל את הילדים האלה, כאשר לאורך שלושת השנים הילדים יאכלו ממאכליו של המלך וישתו את היין שהוא שותה,[19] וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בסוף שלושת השנים האלה, יעמדו הילדים שגדלו לפני המלך וישרתו אותו.[20] מפסוק זה עולה שנבוכדנצר עצמו דאג לצרכי הילדים משום שהוא ראה חשיבות גדולה במטרת גידולם[21]: (ו) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אשפנז הביא לפני נבוכנצר ילדים רבים שהיו מזרע מלכי יהודה, כאשר בין אותם ילדים היו גם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה[22]: (ז) וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת אשפנז שהיה ממונה על שריו של נבוכדנצר, כינה כל אחד מהילדים שהביא לנבוכדנצר בשם שהיה שונה מהשם שניתן לו כשנולד,[23] וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר השם שנתן אשפנז לדניאל היה "בלטשאצר",[24] וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ ולחנניה קרא אשפנז בשם "שדרך",[25] וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ ולמישאל קרא אשפנז בשם "מישך",[26] וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ ולעזריה קרא אשפנז בשם "עבד נגו"[27]: (ח) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ לאחר שדניאל ראה שהוא נקרא על ידי אשפנז בשם עבודה זרה, הוא חשב שמטרתו של אשפנז הייתה להעביר אותו על דתו, ולכן הוא חשב על הדבר הבא:[28] אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו (דניאל חשב בלבו) שאסור לו להתלכלך במאכלי המלך וביין שבו שותה המלך. דניאל ידע שאסור לו לאכול מהמאכלים של נבוכדנצר ולשתות מהיין שלו, מכיוון שאכילת מאכלי גויים ושתיית היין שלהם גורמים להתקרבות אל הגויים (שנים לאחר תקופתו של דניאל, חז"ל גזרו על כל אדם מישראל שלא לאכול פת עכו"ם ושלא לשתות יין שלהם כלל, אך המסופר כאן התרחש לפני גזירת חז"ל),[29] וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל דניאל ביקש מאשפנז שלא יתלכלך באכילת מאכלי המלך ושתיית הין שלו. דניאל ביקש שיינתן לו רשות שלא לאכול את מאכלי המלך ולשתות את היין שלו[30]: (ט) וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים ה' שם את דניאל לחן ולחסד לפני אשפנז, וכתוצאה מכך, אשפנז לא גער בדניאל על בקשתו, אם כי הוא לא קיבל את בקשתו של דניאל[31]: (י) וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל אשפנז אמר לדניאל: יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם אני (אשפנז) ירא מהמלך (נבוכדנצר) שהוא בעצמו זימן את המאכלים שיובאו לפניכם לאכול ואת היין שיובא לפניכם לשתות, ולכן איני יכול להיענות לבקשתך שלא לאכול ולשתות דברים אלה,[32] אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם (ואם אעשה כבקשתכם ולא אתן לכם את מאכלי המלך ואת היין שלו) המלך יראה את פניכם כועסים ורעים בניגוד לשאר הילדים הדומים לכם. אשפנז אמר לדניאל שאם הוא לא ייתן לדניאל וחבריו את המאכלים והיין שהמלך שולח להם, הדבר יהיה ניכר על פניהם, היות ויהיה חסר להם את המאכלים ואת היין, ומראה פניהם לא יהיה טוב כמו מראה פניהם של שאר הילדים שכן אוכלים את מאכלי המלך ושותים את יינו,[33] וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ ועל ידי שלא תאכלו את מאכלי המלך ולא תשתו את יינו, אתם תחייבו אותי ראשי אל המלך, שהרי המלך מתיז את ראשו של כל מי שאינו שומע בקולו[34]: (יא) וַיֹּאמֶר דָּנִיֵּאל אֶל הַמֶּלְצַר אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים עַל דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה דניאל אמר למלצר שאשפנז מינה להגיש את המאכלים ואת השתייה לפניו ולפני חנניה מישאל ועזריה[35]: (יב) נַס נָא אֶת עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה תעשה עכשיו עם עבדיך (הכוונה היא לדניאל, חנניה מישאל ועזריה) נסיון במשך עשרה ימים,[36] וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים וְנֹאכְלָה וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה במשך עשרת ימי הנסיון, יביאו לנו זרעים לאכול במקום שנאכל את מאכלי המלך, וכן יביאו לנו מים ונשתה במקום לשתות את יין המלך[37]: (יג) וְיֵרָאוּ לְפָנֶיךָ מַרְאֵינוּ וּמַרְאֵה הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ בסוף עשרת ימי הנסיון, תשווה בין מראה פנינו למראה פני הילדים שאוכלים את מאכלי המלך,[38] וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ ואז תעשה לנו כפי שאתה תראה לנכון: אם תראה שאין הבדל בין המראה שלנו למראה של שאר הילדים שיאכלו את מאכלי המלך, תמשיך להאכיל אותנו זרעונים ולהשקות אותנו במים, אך אם תראה שבאמת מראה פנינו אינו טוב כמו מראה פניהם של שאר הילדים, תוכל להתחיל להאכיל אותנו במאכלי המלך ולהשקות אותנו מיינו[39]: (יד) וַיִּשְׁמַע לָהֶם לַדָּבָר הַזֶּה המלצר קיבל את דבריהם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, וַיְנַסֵּם יָמִים עֲשָׂרָה במשך עשרה ימים, עמד המלצר בניסיון שקבעו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה: האו האכיל אותם זרעים במקום להאכיל אותם במאכלי המלך, והוא השקה אותם במים במקום להשקות אותם ביין המלך: (טו) וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה לאחר שעברו עשרת ימי הניסוי שקבע דניאל עם המלצר, נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ (לאחר שעברו עשרת ימי הניסוי) מראה פניהם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה (שכאמור אכלו רק זרעים ושתו רק מים) היה טוב יותר ממראה פניהם של שאר הילדים שאכלו את מאכל המלך[40]: (טז) וַיְהִי הַמֶּלְצַר נֹשֵׂא אֶת פַּתְבָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם המלצר היה לוקח לעצמו את מאכלי המלך ואת יין המלך. במקום להגיש לפני דניאל, חנניה, מישאל ועזריה את המאכלים ואת היין, היה המלצר לוקח אותם לעצמו,[41] וְנֹתֵן לָהֶם זֵרְעֹנִים ולדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, נתן המלצר זרעים: (יז) וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם לארבעת הילדים האלה: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה,[42] נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל (לארבעת הילדים האלה) נתן ה' מדע והשכל. ה' נתן לדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, יכולת ללמוד דברים ולהוסיף חכמה בכל תחום,[43] בְּכָל סֵפֶר דניאל, חנניה, מישאל ועזריה ידעו את הכתב של כל אחד מהשפות,[44] וְחָכְמָה וכן היו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה בקיאים בכל החכמות,[45] וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת ולדניאל הייתה מעלה שלא הייתה לחנניה מישאל ועזריה: דניאל ידע כיצד לפתור חלומות (בעוד שחנניה, מישאל ועזריה לא ידעו לפתור חלומות) ואת החזיונות.[46] חלום הוא מראה שנראה תוך כדי שינה, בעוד שחזון הוא מראה שנראה בהקיץ[47]: (יח) וּלְמִקְצָת הַיָּמִים אֲשֶׁר אָמַר הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאָם כאשר עברו שלושת השנים שנבוכדנצר קבע. כאמור, נבוכדנצר קבע שלאחר שיעברו שלש שנים מעת לקיחת הילדים, הם יובאו לפניו,[48]  וַיְבִיאֵם שַׂר הַסָּרִיסִים לִפְנֵי נְבֻכַדְנֶצַּר אשפנז הביא לפני נבוכדנצר את הילדים, כדי שנבוכדנצר יוכל לבחור מי מביניהם יעמוד לפניו[49]: (יט) וַיְדַבֵּר אִתָּם הַמֶּלֶךְ נבוכדנצר דיבר עם כל הילדים ובחן את חכמתם,[50] וְלֹא נִמְצָא מִכֻּלָּם כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מבין כל הילדים שהובאו לפני נבוכדנצר, לא נמצאו ילדים שהיו חכמים ברמתם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה,[51] וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דניאל, חנניה, מישאל ועזריה עמדו לפני נבוכדנצר כדי לשמש אותו: (כ) וְכֹל דְּבַר חָכְמַת בִּינָה אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מֵהֶם הַמֶּלֶךְ וַיִּמְצָאֵם עֶשֶׂר יָדוֹת עַל כָּל הַחַרְטֻמִּים הָאַשָּׁפִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּתוֹ נבוכדנצר מצא שדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, היו חכמים יותר בעשרה חלקים (הכוונה היא שהיו הרבה יותר חכמים) מהחרטומים (שהם חכמי הטבע) ומהאשפים (הרופאים בבבל)[52]: (כא) וַיְהִי דָּנִיֵּאל עַד שְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ דניאל שימש בתפקיד חשוב בבית המלך עד השנה הראשונה למלכותו של כורש[53]:

[1] מצודות ורש"י. ההכרח לומר כשיטתם היא כפי שנאמר שנבוכדנצר התחיל למלוך רק בשנה הרביעית של יהויקים, וממילא ברור שלא ניתן לומר שהכתוב מספר על אירועים שקשורים לנבוכדנצר בשנה השלישית ליהויקים. א"ע מפרש את הדברים אחרת (ומסדר את סדר השנים באופן אחר) וכותב שהכוונה היא שבשנה הרביעית, לאחר שהסתיים השנה השלישית, עלה נבוכדנצר בשנה הראשונה למלכותו על ירושלים והטיל עליה מצור וכן פירש רלב"ג. בספר משבצות זהב הסביר את ההכרח של רלב"ג לפרש אחרת מרש"י בכך שכאשר כתוב "ויביאם ארץ שנער", משמע שגם יהויקים הובא לארץ שנער, ודבר זה לא ניתן לאומרו על יהויקים שמת מיד לאחר שהוציאו אותו מירושלים. לכן, פירש רלב"ג שהכוונה היא לפעם הראשונה שעלה נבוכדנצר להילחם ביהויקים, אז הוא הביא את יהויקים לבבל יחד עם כלי בית המקדש, ולאחר מכן החזיר נבוכדנצר את יהויקים למלכותו בירושלים. אלא שהסבר זה סותר את דברי הגמרא במסכת מגילה האומרת שנבוכדנצר עלה להילחם בירושלים בפעם הראשונה השנה החמישית למלכותו של יהויקים (ולא בשנה הרביעית כדבריו של רלב"ג).  מלבי"ם: יהויקים התחיל למלוך באדר, ולכן כשהגיע ניסן, כבר מנו לו חכמי ישראל שנה אחת, וזאת בניגוד לאומות העולם שמנו לו עדיין רק שנה אחת.

כמו"כ, חולק הא"ע על חז"ל בזיהוי בניו של יאשיהו: בספר דהי"א ישנו פסוק האומר שליאשיהו היו ארבעה בנים: יוחנן, יהויקים, צדקיהו ושלום. חז"ל סוברים שיוחנן הוא יהואחז שהיה הראשון מבין בניו של יאשיהו שמלך ושלום הוא צדקיהו. א"ע סובר שלא ניתן לומר שצדקיהו הוא שלום, שהרי לא ניתן לומר שמדובר על אותו אדם ורק השם שלו שונה. קריאתם בשני שמות נפרדים, מוכח שהכוונה היא לאנשים שונים. לכן הסביר הא"ע שיהואחז הוא שלום ויוחנן הוא בן רביעי של יאשיהו שכלל לא מלך. כמו"כ חולק הא"ע על הסבר חז"ל שיהויקים הוגלה אל בבל, וסובר שעבדיו של נבוכדנצר הם שהרגו את יהויקים. כמו"כ הסביר שצדקיהו הוא שהיה אמור למלוך אחרי יאשיהו אלא שעם הארץ הם שהמליכו את יהואחז.

[2] מצודות.

[3] מלבי"ם: הכתוב מספר על לקיחת הכלים כדי לומר שיהויקים לא נכנע לפני נבוכדנצר. לו יהויקים היה נכנע לפני נבוכדנצר, היה אסור על פי החוק הבינלאומי שנבוכדנצר ייקח את כלי המקדש. לכן, למרות שההיגיון חייב את כניעתו של יהויקים, היה זה מאת ה' שיהויקים ניסה להילחם נגד נבוכדנצר והפסיד במלחמה. נבוכדנצר לא הבין זאת ותלה את הניצחון בעזרה של אלוהיו, ולכן הוא הביא את כלי המקדש אל בית אלוהיו.

[4] מצודות. עיין רמב"ן בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יא עמוד ב, שם הסביר שמשום כך כורש הביא לששבצר רק חלק מכלי המקדש (כמו שכתוב בספר עזרא פרק א). על פי נבואת ירמיה, היה צריך שכל כלי המקדש יישארו בבבל למשך שבעים שנה. הלכך, הכלים שנלקחו על ידי נבוכדנצר לפני חורבן בית המקדש ושעברו שבעים שנה מעת שנלקחו לבבל, ניתנו לששבצר, ואילו הכלים שנלקחו לבבל בזמן חורבן בית המקדש, היו צריכים להישאר בבבל למשך שנים נוספות עד שיעברו שבעים השנים שלהם. רס"ג פירש שהכלים שלא הובאו אל בית אלוהיו של נבוכדנצר הינם הכלים שגנז יאישיהו, כמו המשכן והאוהל. בספר משבצות זהב הקשה על רס"ג: הרי כתוב שאוהל מועד נגנז כאשר שלמה סיים לבנות את בית המקדש הראשון, ואם כן כיצד כתב שהמשכן והאוהל נגנזו על ידי יאשיהו וירמיהו, ותירץ על כך שהכוונה היא ששלמה המלך גנז את הכלים בעליות שעל גבי ההיכל וקדש הקדשים, ויאשיהו שצפה את החורבן מתקרב, גנז את אוהל מועד במחילות שתחת ההיכל. אלא שנלענ"ד לומר שדברי הרס"ג אינם כהבנת המשב"ז. כוונת רס"ג הייתה לומר שנבוכדנצר הגלה את כל הכלים ששימשו בבית המקדש, ואילו הכלים ששימשו לעבודת המשכן לא גלו. יאשיהו וירמיהו גנזו את כלי המשכן כמו שהם גנזו את ארון הברית, אך המשכן עצמו נשאר בגלל ששלמה המלך גנז אותו. אם נכונים דברינו, יוצא שרס"ג התכוון לומר שנבוכדנצר לא השאיר ליהויקים שום אפשרות לעבוד בבית המקדש, הוא הגלה את כל הכלים שהוא ראה ולא השאיר מהם דבר. אלא שהכתוב אמר שהוא הגלה רק מקצת הכלים משום שעדיין נותרו המשכן וכליו בירושלים.

[5] מצודות.

[6] מצודות. רלב"ג: ההיכל של נבוכדנצר היא בית האוצר של אלוהיו.

[7] מצודות. א"ע כתב בשם יפת שאשפנז צווה להביא את דניאל וחבריו. הא"ע דוחה את דברי יפת משום שדניאל לא היה שר אלא מתואר רק כילד. רס"ג כתב שאשפנז נקרא כך משום שפניו היו זועפים.

[8] מצודות. רס"ג: פרתמים היינו אנשים ללא מום. מלבי"ם: מטרת הבאת הילדים הייתה כפולה. א. כדי שהם יוכלו לשמש בבוא הזמן כנציגי השלטון ביהודה. ב. משום שנבוכדנצר העריך את חכמתם של היהודים ולכן רצה לגדל אצלו יועצים יהודים.

[9] רס"ג. מלבי"ם: זה ההבדל בין "מום" ל"מאום". מום הוא דבר גדול, כמו המומים שפוסלים את הכהנים מעבודת המקדש, ואילו מאום פירושו שאין בהם אפילו דבר קטן.

[10] מצודות, והגדיר שהכוונה היא בלובן ובהירות (הכוונה היא לצבע עור).

[11] מצודות. רס"ג: הכוונה היא שיוכלו לענות בכל דבר שישאלו אותם.

[12] מצודות. מלבי"ם: החכמה היא היכולת להבין בין טוב לרע. הדעת היא ההבנה על סמך יסודות קודמים (כמו ההבנה בעניין הטבע). המדע היא ההבנה השיטתית לאחר הבנת הנקודות השונות הקשורות בתחומי הדעת.

[13] מצודות. רלב"ג :הכוונה היא שיבינו רמזים. רס"ג: הכוונה היא שבקיאים בעצות.

[14] מצודות. א"ע מחשב שדניאל היה בן לפחות חמש עשרה בשעה שיצא מירושלים וא"כ עד זמן מרדכי היה זקן מאוד ואולי אפילו מת עד אז, ובוודאי שאינו ששבצר.

[15] מצודות.

[16] מצודות.

[17] מצודות. בספר דעת סופרים הוכיח מפירוש רש"י על אתר, שנבוכדנצר הגיש לפני הילדים מאכלים נוספים על המאכלים שכתובים כאן, מכך שרש"י אומר שהפת פירושו תבשיל. לענ"ד נראה שרש"י לא בא לומר שהם קיבלו מאכלים נוספים על המאכל שכתוב כאן, אלא רש"י לשיטתו שמפרש בכמה מקומות במקרא (עיין למשל בפירושו לספר ויקרא, פרק כא, פסוק יז) ש"לחם" פירושו סעודה ולא לחם ממש. לפי זה, ייתכן שכוונת הכתוב לומר גם כאן שהם קיבלו את כל הסעודה מאת המלך, והסעודה כוללת לחם ומאכלים נוספים. כמו"כ הוכיח דעת סופרים מדברי התוספות בתלמוד הבבלי, מסכת עבודה זרה, דף לו עמוד א, שם הביאו את שיטת הרשב"ם שהפת הכתובה כאן איננה פת ממש ודניאל עצמו לא גזר על הפת, ולכן הוא היה מקבל פת ממקום אחר, והראיה היא שדניאל וחבריו היו אוכלים זרעונים ואדם איננו יכול לשבוע מזרעונים, ומשמע שהם היו מקבלים פת ממקום אחר. אלא שבהגהות יעב"ץ הוכיח שאדם יכול להתקיים מזרעונים, והראיה היא שיש ארצות שמסתפקים באכילת אורז ושבעים מכך.

[18] מצודות.

[19] מצודות. א"ע: לגדלם היינו ללמד אותם את ענייני המלוכה.

[20] מצודות. א"ע כתב פירוש נוסף שהכוונה היא שחלק מהילדים יעמדו לפני המלך לאחר שלושת השנים.

[21] מלבי"ם. בדבריו כתב שמאכלי המלך היו משתנים בכל יום ולכן נבוכדנצר דאג להחליף בכל יום את מאכלי הילדים. כמו כן כתב שתקופה של שלש שנים היא תקופה שמספיקה ללמד את הילדים את כל הדרוש, כפי שחז"ל אמרו שתלמיד שלא ראה סימן ברכה בלימודו במשך שלש שנים, אינו רואה יותר סימן ברכה לעולם.

[22] מצודות. רלב"ג: דניאל, חנניה מישאל ועזריה לא היו מזרע המלוכה ולכן הם יוחסו לבני יהודה, בעוד ששאר הילדים היו מזרע מלכי יהודה. מלבי"ם: דניאל, חנניה מישאל ועזריה היו מזרע המלוכה והדגש הוא שהם היו צאצאים של בית דוד ולא צאצאים של ממלכת ישראל, דבר שמראה על ייחוס גדול יותר.

[23] מצודות. יש פרשנים שפירשו שטעם שינוי השם נועד כדי להראות שנבוכדנצר הוא זה ששולט עליהם, כמו שנבוכדנצר שינה את שמו של יהויקים. דעת סופרים: טעם שינוי השם היה כדי לטשטש את מוצאם היהודי, אם כלפי הילדים עצמם, ואם כלפי שאר העם שלא יחשבו שהאנשים המוצלחים הינם יהודים.

[24] בטעם קריאת דניאל בשם זה נחלקו המפרשים: רש"י: ע"ש ע"ז של בבל שקרויה "בל" ו"טשאצר" היא לשון חכמה. מצודות: ייתכן שזהו שמו של דניאל בלשון הכשדים. רלב"ג כתב ששמות אלה היו שמות של ע"ז או של חכמים מפורסמים בבבל.

[25] רס"ג: הכוונה היא ללשון מפונק ורך.

[26] רס"ג כתב שתי אפשרויות להסביר שם זה: או שמי שראה אותו מיד היה משכח את כעסו, או שהיה מושך אצל חכמתו.

[27] רס"ג: הכוונה היא לשם ע"ז.

[28] מלבי"ם. לפי זה מובן מדוע דניאל היה היחיד שביקש זאת. חנניה, מישאל ועזריה לא נקראו בשם עבודה זרה והם לא חששו שמנסים להעביר אותם על דתם.

[29] מצודות. עיין בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף לו עמוד א.

[30] מצודות.

[31] מצודות.

[32] מצודות.

[33] מצודות.

[34] מצודות. מלבי"ם: דניאל ביקש בהתחלה מאכלים אחרים שאינם משולחן המלך ועל כך חשש אשפנז שנבוכדנצר יבין זאת כמרד מאחר שהם לא אוכלים משולחן המלך. לאחר מכן ביקש דניאל זרעונים משולחן המלך, ואז הדבר כבר איננו נחשב בגדר מרידה, אלא שאז היה חשש שמראה פניו יהיה שונה ממראה פניהם של שאר הילדים.

[35] מצודות. מלבי"ם: דניאל פנה למלצר רק לאחר שהבין שאשפנז יעלים עין אם יאכל מאכלים אחרים. דעת סופרים: הייתה כאן מעין מלחמה בין אשפנז שרצה להשכיח מהם את דתם (בין השאר על ידי קריאת השם) לבין דניאל שניסה למצוא תחבולות ולהימנע מכך.

[36] מצודות. רס"ג: מדובר על עשרת ימי תשובה.

[37] מצודות.

[38] מצודות.

[39] מצודות.

[40] מצודות. א"ע כתב בשם רס"ג (שהיה כאן נס, ואולם הא"ע דחה את דבריו באומרו שדניאל, חנניה מישאל ועזריה אכלו אורז שהוא מאכל בריא ולא דוחן כמו שרס"ג פירש.

[41] מצודות. א"ע: הכוונה היא שהמלצר היה מסתכן בנפשו בהגשת הזרעים לארבעה.

[42] מצודות.

[43] מצודות.

[44] מצודות. דעת סופרים: הכוונה היא שדניאל, חנניה, מישאל ועזריה הבינו את הכתוב בספרי הכשדים וידעו להבדיל בין הדברים הנכונים שכתובים בהם לבין הדברים שאינם נכונים.

[45] מצודות.

[46] מצודות. א"ע כתב שהכוונה היא שדניאל היה נביא אך דבריו אינם מתיישבים עם הגמרא במסכת מגילה דף ג עמוד א. עיין אוצר המאמרים שם הסברנו את השיטות השונות בשאלה האם דניאל היה נביא או לא. רלב"ג: מתוך שדניאל הבין את פתרון החידות, הוא גם ידע לפתור חלומות. מלבי"ם: דניאל הוא שיזם את מסירות הנפש שלא לאכול את מאכלי המלך, ולכן הוא זכה למעלה יתירה על חנניה, מישאל ועזריה. כמו כן הסביר שמעלתו של דניאל הייתה שהוא הבין את החלום בשלמותו (כמו יוסף הצדיק) ולא רק חלקים מהחלום כדרכם של הפותרים את החלומות.

[47] מלבי"ם. דעת סופרים: הכוונה היא שדניאל ידע להבחין בתוך החזונות של הכשדים מה נכון ומה לא נכון.

[48] מצודות. רלב"ג הוסיף עוד אפשרות להסבר שהכוונה היא שלדניאל, חנניה מישאל ועזריה הספיקו רק קצת ימים ולא היו זקוקים לכל שלוש השנים.

[49] מצודות.

[50] מצודות. א"ע: הכוונה היא שנבוכדנצר דיבר עם הילדים בלשונו כיון שהוא ציפה שהם כבר ידעו את לשונו.

[51] מצודות.

[52] מצודות. רש"י: חרטומים הם מי ששואלים בעצמות המתים והאשפים הם שדוחקים במזל. עיין בהערות לביאורנו, פרק ב, פסוק ב.

[53] מצודות. רש"י: האומר שדניאל הוא התך, יש לומר שכוונת הפסוק היא לכורש הראשון ולדברי הסוברים שאינו התך כוונת הפסוק היא לכורש השני. עיין אוצר המאמרים שם הרחבנו בעניין תיארוך פעולתו של דניאל. א"ע: דניאל היה בבבל עד שנת המלכות הראשונה של כורש. מלבי"ם: לאחר שדניאל הושלך לגוב האריות, הוא התפטר מתפקידו והפסיק לעמוד לפני המלך. דניאל הושלך על ידי דריוש, וממילא יוצא שהוא היה במקום עד לשנה הראשונה של כורש שהכריז על רשות לבנות את בית המקדש.