אסתר פרק ה

אסתר פרק ה

להאזנה לפרק לחצו כאן

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ביום השלישי של הצום,[1] וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת אסתר לבשה בגדי מלכות,[2] וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית אסתר נעמדה בחצר הבית הפנימי של בית המלך,[3] נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ הבית הפנימי של המלך היה מול ביתו של המלך. לאחשוורוש היו שני בתים: בית פנימי שבו הוא היה יושב כשהוא לא עסק בענייני המלכות, ובית חיצוני (שנקרא בפסוק בית המלך), שם הוא היה יושב כאשר הוא ניהל את ענייני הממלכה. הכתוב אומר שאסתר עמדה בחצר של הבית הפנימי אך לא נכנסה אליו,[4] וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת ואילו אחשוורוש ישב על כסא המלך שהיה בבית המלכות, בבית החיצוני שבו הוא ישב כשניהל את ממלכתו. בית זה היה קרוב לחצר,[5] נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת הכסא עמד מול הכניסה לבית הפנימי (וכך אחשוורוש ראה את אסתר מיד)[6]: (ב) וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר כאשר אחשוורוש ראה את אסתר עומדת בחצר הפנימית,[7] נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו אסתר מצאה חן בעיניו,[8] וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אחשוורוש הושיט לאסתר את שרביט הזהב שהוא החזיק בידו,[9] וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט אסתר התקרה אל אחשוורוש ונגעה בראש השרביט שהוא הושיט לה[10]: (ג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אחשוורוש שאל את אסתר: מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אסתר המלכה! מה את צריכה?[11] וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ ומה את מבקשת ממני,[12] עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ גם אם תבקשי ממני בקשה גדולה, ואפילו אם תבקשי שאתן לך חצי מהממלכה שלי, איענה לבקשתך ואתן לך[13]: (ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אסתר ענתה לאחשוורוש: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אם המלך רוצה,[14] יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ אני מבקשת שאתה והמן תבואו אל סעודה שכבר הכנתי לכם[15]: (ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אחשוורוש ציווה את עבדיו: מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר תזרזו את המן כדי שיגיע למשתה כמו שאסתר אמרה,[16] וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר אחשוורוש והמן נכנסו אל המשתה שאסתר הכינה[17]: (ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן אחשוורוש שאל את אסתר בסעודה שבה שתו יין,[18] מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ מה שאת שואלת ממני – אני אתן לך,[19] וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ ומה את מבקשת ממני – אם תבקשי ממני בקשה גדולה, ואפילו אם תבקשי שאתן לך חצי מהממלכה שלי, איענה לבקשתך והבקשה תמולא[20]: (ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר אסתר ענתה לאחשוורוש ואמר לו:[21] שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי שאלתי ובקשתי היא דבר קשה מאוד (ולכן קשה לי לגלות עכשיו מה אני רוצה)[22]: (ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ אם אני מוצאת חן בעיני המלך והמלך רוצה למלא את בקשתי,[23] וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי ואם המלך רוצה לתת לי את מה שאני שואלת ממנו ולעשות כפי שאני מבקשת ממנו,[24] יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם המלך והמן ייכנסו שוב אל המשתה אשר אעשה להם,[25] וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ ומחר, במשתה השני, אני אעשה כדבר המלך ואומר לו מה אני רוצה[26]: (ט) וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב ביום ההוא יצא המן מאת המלך כשהוא שמח וטוב לב,[27] וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וכאשר המן עבר בשער הארמון של המלך וראה שם את מרדכי,[28] וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ ומרדכי אפילו לא קם ולא זז כאשר המן עבר לפניו. כאשר המן ראה שלא רק שמרדכי איננו משתחווה לפניו, אלא הוא גם לא זז בכלל בשעה שהוא עובר לידו,[29] וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה המן התמלא על מרדכי בכעס[30]: (י) וַיִּתְאַפַּק הָמָן המן התאפק ולא נתן לכעס להשתלט עליו (אחרת היה הורג את מרדכי במקום),[31] וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ המן נכנס אל ביתו,[32] וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ המן שלח שליחים שיביאו לפניו את האנשים שאוהבים אותו ואת זרש אשתו[33]: (יא) וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן המן סיפר לאוהביו ולזרש:[34] אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ את העושר הרב שיש לו,[35] וְרֹב בָּנָיו את הבנים הרבים שיש לו,[36] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ (וכן סיפר המן) שאחשוורוש גידל אותו ושהוא מינה אותו על כל השרים החשובים ועל שאר עבדי המלך המשרתים אותו[37]: (יב) וַיֹּאמֶר הָמָן המן המשיך בדבריו:[38] אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי אסתר המלכה לא הביאה למשתה עם המלך שהיא הכינה אף אחד – אלא רק אותי (והדבר מראה על חשיבותי),[39] וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ ואני מוזמן גם מחר למשתה שיהיה רק איתה ועם המלך[40]: (יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי אינני מרגיש את כל הכבוד הזה, הכבוד הזה איננו מספק אותי,[41] בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ מאז שראיתי את מרדכי היהודי יושב בשער הארמון של המלך והוא אינו משתחווה לי[42]: (יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו זרש אשתו של המן וכל האוהבים שלו אמרו לו:[43] יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה יכינו עץ בגובה של חמישים אמה כדי שיהיה ניתן לראות אותו מחוץ לחצר של המן,[44] וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ ובבוקר תבקש רשות מהמלך,[45] וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו והאנשים שתפקידם לתלות את הנידונים למוות יתלו את מרדכי על העץ,[46] וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ ולאחר שתתנקם במרדכי, תוכל לבוא עם המלך אל המשתה של אסתר בשמחה,[47] וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן העצה של זרש ואוהביו מצאה חן בעיני המן,[48] וַיַּעַשׂ הָעֵץ המן הכין את העץ הגבוה כדי לתלות עליו את מרדכי[49]:

[1] חכמי צרפת. הרוקח: ביום השלישי של שילוח האגרות, וצמו בי"ד, ט"ו וט"ז, וכן פירש רש"י לעיל ד,יז. המהרש"א בפירושו למגילה טו,א דיבור המתחיל "ויעבור מרדכי" הקשה שמשמע מרש"י שם שאסתר באה לפני המלך בלבוש מלכות בי"ד ניסן, לאחר מכן כתוב ששנת המלך נדדה וזה היה בליל ראשון של פסח, ולבסוף תלו את המן. אולם במקום אחר רש"י פירש ש"ויהי ביום השלישי" הכוונה ליום השלישי לאחר שיצאו הרצים עם האיגרות. לפי זה צריך לומר שהאירועים במגילה לא נכתבו כסדרם: בתחילה נדדה שנת המלך, ביו למחרת אסתר נכנסה לאחשוורוש, המן הרכיב את מרדכי בט"ז ניסן (ולא ביום המחרת לנידודי שנתו של אחשוורוש), ובו ביום אסתר עשתה את המשתה השני. בפרקי דרבי אליעזר כתוב שהצום התחיל בי"ג ניסן. אולם הקשה על כך ברינת יצחק: כיצד ייתכן למנות את י"ג ניסן כיום צום, הרי רק ביום זה נכתבו האגרות ואם כן כיצד יכלו לקבל עליהם יום זה לצום מבעוד יום? אולם אם מסבירים שצום זה לא היה דין של תענית, אלא רק תיקון שנמנעו מאכילה ושתיה כדי לתקן את החטא שנהנו מסעודתו של אחשוורוש, אין זה נחשב ממש ליום תענית עם כל הלכותיו. אולם הרוקח סובר שצום זה היה תענית לכל הדינים שלו ולכן היה צריך לקבל את התענית מבעוד יום והתחילו לצום רק בי"ד. אלא שלפי הפרקי דרבי אליעזר קשה, שהרי הגמרא ביבמות קכ"א לומדת שאדם יכול להתענות במשך שלושה ימים רצופים, ואילו לפי הפרקי דרבי אליעזר יוצא שצמו רק חלק מיום י"ג. ותירץ: שייתכן שהגמרא הוכיחה מאותם אלו שעוד לא אכלו עד שקיבלו עליהם את הצום. תרגום: ביום השלישי של פסח. כמו כן הסביר לפי השיטות השונות האם אסתר שתתה במשתה שלה. לפי הרוקח (וכך גם פירש רש"י בגמרא) יוצא שאסתר לא שתתה בכלל במשתה שהרי היא עדיין הייתה בצום, אלא אם נאמר שהצום היה רק ביום והמשתה היה בלילה (ויש שחילקו בין המשתה הראשון שהיה ביום לבין המשתה השני שהיה בלילה). לפי הגר"א רק במשתה הראשון אסתר הייתה עדיין בצום ובמשתה השני כבר הסתיימו ימי הצום. רי"ד: ביום השלישי לשילוח הרצים. לפי הערוך לנר היא שתתה פחות מכשיעור. ר"י נחמיאש: לא ניתן לומר שהכוונה ליום השלישי לתענית, שהרי היום השלישי היה ט"ז ניסן, והמן לא נתלה עד למחרת היום השלישי (ואם נאמר שהכוונה ליום השלישי של התענית המן נתלה בי"ז ניסן ולפי הר"י נחמיאש הוא נתלה בט"ז). לכן גם הוא פירש שהכוונה ביום השלישי לכתיבת האגרות, שהוא היום השני לתענית, ט"ו ניסן, והמן נתלה בט"ז ניסן. למרות זאת השלימו ישראל את התענית, היות והם כבר קיבלו עליהם תענית וגם כדי שתופר עצת המן.

[2] רש"י. בשם חז"ל כתב שאסתר לבשה רוח הקודש. חכמי צרפת: אסתר לבשה את הבגדים שלה והתקשטה בקישוטי מלכות. מלבי"ם: כל מי שראה את אסתר בזמן זה ידע שהיא הייתה ראויה למלכות. מוהר"ם אלשייך: רק ביום השלישי התברר מדוע אסתר הומלכה. עד עתה לא היה ברור מה היה תפקידה בהיותה אשתו של אחשוורוש ועתה הוברר שהיא הומלכה כדי להציל את ישראל, ולכן כל המלכות שלה קיבלה תוקף. רינת יצחק: אסתר שמה על ראשה עפר ופרעה את ראשה כדי לומר שעד עתה נבעלה לאחשוורוש באונס ואין לדון אותה כסוטה, ולכן כשהסתלקה ממנה שכינה היא שאלה את ה' שמא הוא דן אותה על אונס כרצון. כמו כן הקשה על פירוש הגר"א שכתב שעכשיו שרתה על אסתר רוח הקודש משום שאין רוח הקודש שורה אלא על גוף שבור (כפי שמובא בזוהר), והרי למדנו שאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של דבר מצווה. בהסבר המדרש שאסתר התפללה לה' כאשר פסקה ממנה רוח הקודש, שמא על שהיא קראה להמן כלב. מידתו של המן הייתה מידת הנטילה, לכן הוא לא הסתפק בכל הכבוד הרב שהיה לו, וכמו אבי אביו עשיו שביקש "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה". לעומת זאת מרדכי ואסתר שהיו צדיקים, הייתה מידתם מידת הנתינה ולכן הם היו הגואלים של עם ישראל. הכלב נוטל מבעליו ולכן אסתר קראה להמן כלב.

[3] מלבי"ם. אבן עזרא: השומרים לא היו יכולים למנוע ממנה את כניסתה, היות והיא הייתה המלכה.

[4] מלבי"ם.

[5] מלבי"ם.

[6] מלבי"ם. ר"מ חלאיו: אחשוורוש ישב שם בכוונה כדי שהוא יוכל לראות את כל מי שנכנס לשם.

[7] ר"א כהן צדק: הביא את המדרש שאחשוורוש היה מסנוור עד שאסתר הגיעה, ורק אז נפתחו עיניו. מוהר"ם אלשייך: הקב"ה עשה חסד עם אסתר. אחשוורוש ראה את אסתר מיד, ועל פניה של אסתר היה חוט של חסד, ולכן הוא הושיט לה את השרביט. אם הוא לא היה רואה את אסתר, אלא שומע על כך מהשומרים שלו, ייתכן שהיה פוסק את דינה למיתה. את המילה "ויהי", המשמש לשון צער, מפרש בכמה אופנים: א. בתחילה הוא כעס על אסתר על שהיא באה אל בית המלך, אך מיד כשראה את פניה נרגע מכעסו. ב. בתחילה חשב אחשוורוש שאסתר לא עשתה טוב בכך שבאה לפניו ביוזמתה והוא ראה בכך היעדר צניעות. רק לאחר שאסתר נעמדה ולא המשיכה להיכנס אליו הוא הבין שאסתר הייתה צנועה במהותה ולכן היא נעצרה ולא נכנסה פנימה, ועל כן הוא הושיט לה את השרביט.

[8] תרגום. מלבי"ם: מלכתחילה אחשוורוש לא חשב שהגזירה שאסור לאדם להיכנס אל החצר הפנימית תחול על אסתר, משום שהוא אהב אותה מאוד, ולכן הוא חשב שהיא נעמדה שם מרוב ענווה ולא משום שהיא חיכתה שהוא יושיט לה את השרביט, ודבר זה מצא חן בעיניו. כמו כן כתב שהיה זה נס שבאותו זמן השרביט היה בידיו. מוהר"ם אלשייך: בפסוק כתוב "נשאה חן" ולא "מצאה חן" משום שהכתוב מדגיש שלא רק שאסתר ניצלה כשנכנסה אל המלך ללא רשות, אלא היא נשאה על עצמה כל כך הרבה חן עד שהיא הייתה יכולה גם להציל את כלל ישראל.

[9] תרגום.

[10] תרגום.

[11] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב'): מדוע הוצרכת לבוא לכאן בלי שנקראת. כמו כן חילק "מה לך" היא שאלה מה קרה על העבר, ו"מה בקשתך" היא שאלה לגבי העתיד. מוהר"ם אלשייך: "מה לך" היא שאלה על איזו צרה אסתר באה לפניו, "ומה בקשתך" היא שאלה האם אסתר צריכה שהוא ייטיב לה באיזה עניין. במשתה אחשוורוש לא שאל שוב "מה לך" היות והוא חשב שאם אסתר הייתה באה לפניו בגלל שהיא הייתה באיזו צרה, היא לא הייתה מחכה לומר זאת עד המשתה.

[12] תרגום. מלבי"ם: "מה לך" היא שאלה על מהו הנזק שייגרם לאסתר מהעניין שהיא באה להעלות לפני המלך, "ומה בקשתך" פירושו מה הרווח שהיא רוצה להשיג מהעניין ההוא.

[13] רש"י בפירוש לפי הפשט. לפני כן הביא את מדרש חז"ל שהכוונה היא שאחשוורוש אמר לה שאסור לה לבקש להמשיך ולבנות את בית המקדש (ונקרא חצי המלכות משום שבגלל גזירת המלכות, היו עדיין בחצי בנייתו), לאחר שכורש הפסיק את העבודות. ר"א כהן צדק כתב שהמילים "ומה בקשתך" בגימטריא זה בית המקדש. ר"מ חלאיו שאל כיצד ייתכן לומר שאחשוורוש הגביל את היענותו לבניין בית המקדש כאשר אסתר לא אמרה לו עדיין שהיא יהודיה. רלב"ג: הביא את ספר יוסיפון שכתב שאסתר התעלפה ואחשוורוש רצה להציל אותה מפחד המוות ולכן נעתר לבקשתה.

[14] רס"ג.

[15] תרגום. רש"י הסביר שכל עודה נקראת על שם היין ששותים בו. חכמי צרפת: אסתר הזמינה את אחשוורוש למשתה ולא אמרה לו את בשתה מיד היות ובסביבתו של אחשוורוש היו שרים רבים שאהבו את המן ושנאו את ישראל והיא חששה שמא הם יסיתו את אחשוורוש שלא להיענות לה. מוהר"ם אלשייך הביא את הדעות השונות בגמרא לסיבה שאסתר הזמינה את אחשוורוש והמן למשתה וכתב שהסיבה הנכונה היא שאסתר רצתה שבני ישראל לא יחשבו שיש להם אחות בבית המלך שתבטל את הגזירה וכך הם ימשיכו להתפלל ולחזור בתשובה, ולכן הזמינה את המן כדי שכולם יחשבו שהיא משתפת פעולה עם גזירתו. כמו כן הסביר בעמקות את השיטות השונות הכתובות בגמרא המסבירות מדוע אסתר הזמינה את אחשוורוש והמן לסעודה. מגילת סתרים: אחשוורוש אמר "וינתן לך", כלומר, הוא היה מוכן למלא את הבקשות של אסתר כלפי עצמה, אך הוא חשד שאסתר יהודיה ושהיא רוצה לבטל את גזירתו על השמדת היהודים, ולכן הוא לא הסכים להיעתר לבקשות שלה לגבי אנשים אחרים. לאחר שהיא הזמינה גם את המן למשתה, אחשוורוש חשב שאסתר שונאת את היהודים, ולכן הוא אמר "ותעש", כלומר: הוא היה מוכן להיענות גם לבקשות הקשורות לאנשים אחרים. באופן דומה פירש המלבי"ם. בהסבר הסיבה להזמנת המן אל המשתה הסביר המלבי"ם בכמה אופנים. א. אסתר רצתה שאחשוורוש יידע שאין לה דבר אישי נגד המן, אלא היא רק רוצה להציל את עמה. ב. להפתיע את המן כדי שלא יוכל להתיישב בדבר ולפרוך את טענותיה. ג. שינוי המזל קורה לאחר שהמזל כבר נמצא בשיאו. לכן, לאחר שהמן עלה לגדולתו, ואסתר העצימה את גדולתו על ידי הזמנתו למשתה, היה אמור המזל להשתנות. אסתר לא אמרה בפסוק זה "אם מצאתי חן", היות ולא צריך מציאת חן כדי לבוא ולאכול בסעודה, אלא היא רק אמרה אם למלך מתחשק להגיע לסעודה, היא תשמח בכך. ר"י נחמיאש: המשתה הראשון היה ביום השני של הצום והמשתה השני היה ביום השלישי של הצום. גם אסתר צמה והיא רק שירתה את אחשוורוש והמן. בסוף דבריו כתב שהאותיות הפותחות את המילים "ובוא המלך והמן היום" מרכיבות את שם ה'.

[16] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב') התלבט אם "מהרו" הוא פועל עומד, דהיינו שהוא אומר שמי המלך ציווה אותו יגרום שמישהו אחר יעשה את הפעולה, ובמקרה שלנו שהם יגרמו שהמן יזדרז (וכך פירש בנוסח א'), או שהכוונה שהם עצמם ימהרו. מלבי"ם: הדגש הוא שהמן יגיע בגלל שאסתר ביקשה זאת כעבד המחוייב לעשות רצון אדוניו, ושלא יחשוב שהוא הוזמן משום כבודו.

[17] תרגום.

[18] על פי רש"י בביאורו לפסוק ד'.

[19] תרגום.

[20] על פי רש"י בביאורו לפסוק ג'. אבן עזרא (נוסח ב'): שאלה היא על דבר שקרה בעבר ובקשה היא על העתיד. בפירוש נוסף כתב שאחשוורוש אמר לה שהיא יכולה לבקש שני דברים ואיננה צריכה להסתפק בבקשה אחת. מגילת סתרים: שאלה היינו מה שהאדם מבקש על עצמו, ובקשה היינו מה שהאדם מבקש על מישהו אחר. כאשר אסתר ביקשה מאחשוורוש לבוא אל המשתה זו הייתה בקשה עצמית, ואילו הבקשה שהמן יצטרף הייתה בגדר בקשה מאחרים. המלבי"ם הסביר את ההבדל בין שאלה לבקשה בכמה אופנים. א. השאלה היא הדרך להגיע אל הבקשה. למשל: אם אדם רוצה הרבה כסף כדי לקנות שדה, השאלה היא על הכסף והבקשה היא על השדה. אסתר ענתה ששאלתה היא בקשתה, היא רוצה רק דבר אחד, שאחשוורוש והמן יבואו אל המשתה. ב. שאלה היא בקשה קטנה, ובקשה היא בקשה גדולה. כאשר אסתר שאלה על עצמה, זה דבר קטן, אבל כאשר היא מבקשת על אחרים, זוהי בקשה גדולה. בהתחלה אחשוורוש קרא גם למה שאסתר תבקש על עצמה בשם "בקשה", הואיל והוא היה מוכן לתת לה אפילו עד חצי המלכות. אבל לאחר שנקודת הפתיחה של נתינת חצי המלכות כבר נפרצה, כל דבר שאסתר הייתה לוקחת על עצמה היה בגדר בקשה קטנה ולכן נקרא בפסוק "שאלה". מוהר"ם אלשייך: שאלה היא בקשה קטנה ובקשה היא בקשה גדולה. לכן אחשוורוש אמר "עד חצי המלכות" רק בבקשה, אבל ברור שבשלב השאלה אסתר לא הייתה מבקשת ממנו בקשה כזו גדולה.

[21] תרגום.

[22] אבן עזרא (נוסח ב'). ר"מ חלאיו: השאלה והבקשה הינן שהמלך יבוא עם המן אל הסעודה שתהיה מחר. מוהר"ם אלשייך: אסתר ענתה שיש לה גם שאלה קטנה וגם בקשה גדולה, אולם ההזמנה למשתה איננה אחת מהן.

[23] מלבי"ם: אסתר ענתה בחכמה ואמרה שעיקר בקשתה שתמצא חן בעיני המלך. רק לאחר מכן היא פירטה את בקשתה האמיתית.

[24] מלבי"ם.

[25] תרגום. מוהר"ם אלשייך: במשתה הראשון אסתר אמרה "אל המשתה אשר עשיתי לו". אסתר הייתה עדיין בצום ולכן היא התכוונה לומר שהיא לא תאכל איתם. אולם אחשוורוש נבהל ממה שאסתר אמרה והוא חשב ש"לו" פירושו להמן, ולכן תגובתו לדברי אסתר הייתה פושרת. אץ הוא לא אמר למשרתים לעשות את דבר אסתר המלכה, אלא רק לעשות את דבר אסתר. גם במשתה עצמו אחשוורוש היה מאופק יותר ולא שאל "מה שאלתך אסתר המלכה", אלא רק "מה שאלתך וינתן לך". לכן, במשתה השני, שכבר היה אחרי הצום, אסתר הקפידה לומר שהיא עשתה את המשתה להם, כלומר: לה ולאחשוורוש.

[26] אבן עזרא. כמו כן הסביר שאסתר לא אמרה לאחשוורוש ביום הראשון את מה שהיא מבקשת משום שהיא לא ראתה שום אות מאת ה' שיבשר לה שהוא נענה לתענית. כאשר היא ראתה ביום השני את שהמן הרכיב את מרדכי על הסוס, היא ראתה שה' חידש אות, ואמרה לאחשוורוש מה רצונה. בנוסח ב' כתב שהמילה "ומחר" מוסבת על מה שכתוב לפני כן, כלומר, המשתה יהיה מחר. רש"י: מחר אגלה לך את עמי ומולדתי. מלבי"ם: גם דברים אלו מראים על חכמתה של אסתר, היות והיא אמרה שהיא באמת איננה ראויה לבקש את בקשתה מאת המלך, אבל היא תבקש רק בגלל שהמלך ביקש זאת.

[27] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב'): השמחה הייתה על מעלתו, וטוב הלב היה משום שהוא שתה יין. מלבי"ם: הכתוב מספר על רשעותו של המן. עד עתה, המן לא היה שמח אף פעם, מכיוון שבכל פעם שהוא קיבל משהו או עלה לגדולה, הוא לא הסתפק בכך ורצה תמיד לקבל עוד ועוד. הפעם הראשונה שהוא שמח בחלקו הייתה לאחר המשתה של אסתר. ר"א כהן צדק: דווקא כאשר המן יצא מהמשתה, הוא כעס יותר, משום שהוא חשב שלאחר שהוא נקרא אל המשתה של אסתר מרדכי יכבד אותו. כמו כן הסביר על פי המדרש שהמן בחר דווקא לתלות את מרדכי משום שעד עתה ה' לא הציל אף אחד ממוות זה (ואילו את אברהם הציל ה' מכבשן האש וכן שאר סוגי מיתה). מוהר"ם אלשייך: המן היה טיפש שהרי הוא היה צריך לחשוד שאולי אסתר יהודיה והיא הזמינה אותו כדי לסכל את זממו, והכתוב מציין שהוא לא חשד בדבר.

[28] תרגום. רינת יצחק: התייחס לדברי התרגום שהמן ראה את מרדכי יושב בשער ומלמד את תינוקות של בית רבן תורה ולכן הוא כעס, וכתב שני אופנים להסביר זאת. א. גזירתו של המן הייתה גם על לימוד תורה וכאן הוא ראה שמרדכי אינו מקיים גזירה זו בנוסף לכך שאינו משתחווה לפניו. ב. המן ידע שכל עוד שישראל יעסקו בתורה, הוא לא יצליח להשמיד אותם. כמו כן כתב שאם מרדכי עמד ממש בשער המלך, הרי שהוא כנראה הוריד מעליו את השק והאפר, ולכאורה הדבר קשה, שהרי חז"ל דרשו שלאחר שהמן הרכיב את מרדכי על הסוס, מרדכי חזר ללבוש את השק ואפר. לכן הסביר שהכוונה שמרדכי לא עמד ממש בשער המלך, אלא לפני שער המלך, וכך גם הסביר את הפסוק בפרק ו' שם כתוב שהוא חזר אל שער המלך. בדברי התרגום שכתב שמרדכי ישב עם הסנהדרין בשער המלך הסביר שהאיסור היה רק להיכנס לתוך שער המלך בלבוש שק, אבל אחרי שמרדכי נכנס בלבוש מלכות, הוא הוריד את הבגדים ולבש שק.

[29] תרגום + אבן עזרא. רלב"ג: מרדכי אפילו לא קם לכבודו.

[30] תרגום. מוהר"ם אלשייך: בהתחלה מרדכי נמנע מלכרוע ולהשתחוות בפני המן מפני שהיה בזה עבודה זרה (או מפני שכך היו עובדים לאלוהות), אבל הוא עדיין היה קם בפני המן כמו שרגילים לעשות בפני אנשים מכובדים. בשלב הזה המן הבין שיש כאן מלחמת דתות ולכן הוא רצה להשמיד את כל היהודים. אולם, לאחר שמרדכי ראה שהייתה סייעתא דשמיא, ושאסתר התקדמה עם תכניתה, הוא הפסיק אפילו לקום בפני המן, אך לא היה זה עניין דתי. המן הרגיש שמרדכי ביזה אותו ולכן הוא רצה להרוג אותו באופן אישי.

[31] רש"י. רס"ג: המן העסיק את עצמו בדברים אחרים כדי שהוא יסיח את דעתו עד שהוא יבוא אל ביתו. חכמי צרפת: המן התאפק ולא הראה את כעסו. אבן עזרא: המן לא סיפר לאף אחד על מחשבתו להרוג את מרדכי עד שהוא נכנס אל ביתו. ר"מ חלאיו: המן נמנע מלהזיק למרדכי בגלל מעלתו של המן (ואין זה מכבודו לעסוק בכבוד) או משום שמרדכי היה אדם חשוב והוא לא היה יכול להרוג אותו עכשיו ללא רשות מהמלך. מלבי"ם: המן רצה לחזור חזרה אל בית המלך ולהלשין על מרדכי, אבל הוא התאפק מלעשות זאת, ורק חזר אל ביתו כדי להתייעץ עם אוהביו ואשתו מה לעשות.

[32] תרגום.

[33] תרגום וכתב שזרש הייתה ביתו של תתני שהיה מושל על עבר הנהר המוזכר בספר עזרא.

[34] מלבי"ם: הצלחתו של אדם נמדדת בקניינים רבים, בבנים ובכבוד. המן הדגיש שהוא הצליח בכל המדדים. אולם, לא היה זה מכבודו רק להרוג את מרדכי, שהרי אדם כל כך מכובד לא אמור לעסוק בפגיעה של אדם אחד. לכן, כבודו הרב של המן היה מצד אחד מקור חטאו של מרדכי בעיניו, משום שדווקא משום כבודו הרב מרדכי היה אמור לכבד אותו, ומצד שני כבודו הרב מנע מהמן מלהרוג את מרדכי, ולכן היה צריך להתייעץ.

[35] אבן עזרא.

[36] אבן עזרא. בדבריו דחה האבן עזרא את הפירוש שמדובר על חשיבות בניו. לפי פירוש זה, המן לא היה צריך לספר לזרש אשתו שיש לו בנים רבים, שהרי ברור שזרש ידעה על כך. אולם האבן עזרא מסביר שהמן מספר על גדולתו ושבכל זאת מרדכי איננו משתחווה לפניו. ניתן אולי להביא סיוע לאבן עזרא, שהרי ברור שזרש גם ידעה שהמן הוזמן אל המשתה ועל עושרו.

[37] ר"מ חלאיו.

[38] רס"ג. מוהר"ם אלשייך: היות ודברים אלו נאמרו רק כדי שלא יסתרו את דבריו של המן ויאמרו שאסתר הזמינה אותו כדי להפיל אותו, נאמרה כאן אמירה נוספת.

[39] תרגום. מלבי"ם: אין מציאות שבה מוזמן רק שר אחד אל משתה, וכאן אסתר הזמינה רק אותו מכל השרים, והדבר מראה שמבחינתה של אסתר הוא שקול כנגד כל השרים גם יחד. מוהר"ם אלשייך: המן רצה להדגיש שלמרות שהוא ידע שיש לאסתר קשר כלשהו אל מרדכי, שהרי מרדכי היה שואל בשלומה בכל יום כשהוא היה עובר בשער המלך, הרי שברור שאסתר איננה מתייחסת אליו באותו כבוד שהיא מתייחסת אל המן, שהרי רק הוא, המן, הוזמן אל המשתה, ואם אסתר הייתה מכבדת גם את מרדכי, היא הייתה מזמינה גם אותו אל המשתה.

[40] תרגום. מלבי"ם: המן אמר שכדי שאחשוורוש יסכים למלא את בקשתה של אסתר, היא הזמינה אותו כדי שיעזור לה בבקשתה, והדבר מראה שהוא חשוב יותר אפילו מהמלכה, היות ויש סיכוי גבוה יותר שהמלך ייענה לבקשתו מאשר לבקשתה. מוהר"ם אלשייך: המן אמר בדברים אלו שלא ניתן לומר שאסתר רוצה להפיל אותו ולכן היא הזמינה רק אותו אל המשתה, שהרי הוא הוזמן גם למשתה שביום המחרת, ואם אסתר הזמינה אותו כדי להפיל אותו, היא הייתה עושה זאת במשתה הראשון. כמו כן הסביר שאם יאמרו לו שאסתר לא אכלה במשתה הראשון משום שהיא יהודיה ואסור לה לאכול פת נכרי ולשתות יין נכרי, אמר שביום המחרת אסתר גם תאכל.

[41] רש"י. אבן עזרא (נוסח ב') כתב כמה אפשרויות להסביר צלע זו של הפסוק. א. כל הכבוד לא שווה בעיני מאומה. ב. הכבוד איננו מועיל. ג. "איננו דבר ששווה בעיני" ולא זכיתי להבין מה ההבדל בין פירוש זה לבין פירושו הראשון וכך כתב גם המהדיר בהוצאת מוסד הרב קוק. רי"ד: אינני נהנה.

[42] רס"ג. לפי פירושו המן כעס באופן תמידי מאז שהוא שם לב שמרדכי אינו משתחווה לו. אולם ר"מ חלאיו פירש שהכוונה היא שבכל פעם שהמן היה יוצא מבית המלך, הוא היה כועס כשהוא היה רואה את מרדכי. אבן עזרא: כאשר אני רואה שמרדכי יושב בשער המלך, אני רואה שהוא אדם חשוב וזה מפריע לי. רש"י הביא את מדרש חז"ל שמרדכי הראה להמן את השטר שהיה כתוב בו שהמן נמכר לו לעבד. ברינת יצחק הביא את דברי הגרי"ז ששאל מדוע מרדכי רצה להתגרות בהמן על כך? אלא שכוונתו של מרדכי הייתה לומר להמן שכל מה שקנה עבד קנה רבו, ולמרות שהוא קנה את היהודים, הרי שבגלל היותו עבד, היהודים קנויים למרדכי. בדבריו התייחס גם לדברי רב אחאי שאין העבד נקנה קנין הגוף עד לאחר מילה וטבילה (וכך אכן פסק הרמב"ם) ולפי זה צריך לומר שכאשר מרדכי קנה את המן לעבד, המן מל וטבל. משום כך מרדכי הראה לו את שטר העבדות ובכך אמר להמן שגם הוא נכלל בגזירתו משום שהוא כבר מל וטבל. מוהר"ם אלשייך: בדברים אלו רצה המן להסביר מדוע הוא איננו יכול להמתין עוד כמה חודשים ואז מרדכי ייהרג. המן הסביר שאין לו שום שמחה בכל הכבוד שנעשה לו בגלל מרדכי, והוא איננו יכול להמתין פרק זמן של כשנה עד שהוא ירגיש שמחה כלשהי בלב.

[43] ר"מ חלאיו: דרך הנשים לעשות את התאווה שלהם בלי לראות את הנולד. לכן זרש ענתה ראשונה ורק לאחר מכן הצטרפו לדבריה שאר האוהבים של המן.

[44] אבן עזרא (נוסח ב'). ר"מ חלאיו: המספר חמישים בא כדי להזכיר את המספר חמישים של שנת היובל. המן רצה להזכיר את החטא של ישראל שהם ביטלו את שנות השמיטה והיובל. מלבי"ם: יעצו להמן שיהרוג את מרדכי באופן שהדבר לא יביא את המן לידי ביזיון שהוא בכלל יורד לרמה הזאת. היה מקובל שמידי פעם המלך היה תולה אדם שמרד בו, כדי שכולם יראו מה קורה למי שמורד במלך ויפחדו לעשות זאת. התלייה הייתה על עץ גבוה כדי שכולם יראו זאת וגם הייתה נעשית בבוקר. אם המן היה תולה את מרדכי על שהוא מרד במלך, לא היה זה פוגע בכבודו. מוהר"ם אלשייך: הכוונה בעץ הגבוה חמישים אמה הייתה כדי לשתף את חמישים כוחות הטומאה שישתתפו בתליית מרדכי, והכינו את העץ בביתו של המן היות והם ראו באיצגנינות שמרדכי עתיד לקבל את בית המן, והם חשבו שכך הם ימשכו את דברי האיצגנינות לתלייתו של מרדכי בבית המן. זו גם הסיבה שהמן הלך אל אחשוורוש בלילה, בעוד כוחות הטומאה של עשו חזקים כדברי שרו של עשו "שלחני כי עלה השחר".

[45] רס"ג.

[46] אבן עזרא (נוסח ב').

[47] ר"מ חלאיו.

[48] ר"מ חלאיו.

[49] אבן עזרא (נוסח ב'). מוהר"ם אלשייך: זרש ואוהבי המן אמרו לו שאחרים יעשו את העץ, אבל המן כל כך שנא את המן עד שהוא רצה לעשות את העץ בעצמו. ר"א כהן צדק: הפועל "ויעש" מוסב על העץ ופירושו שהעץ עשה את תפקידו שיתלו עליו את המן ובניו.