אסתר פרק ט

אסתר פרק ט

להאזנה לפרק לחצו כאן

(א) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ  ביום השלושה עשר לחודש השנים עשר, כלומר: בתאריך י"ג אדר,[1] אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בכל מקו שאליו הגיע דבר המלך והציווי שלו שיעשו בתאריך זה,[2] בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם ביום שחשבו אויבי היהודים לשלוט ביהודים,[3] וְנַהֲפוֹךְ הוּא מהשמים גרמו למצב להתהפך,[4] אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם והיהודים הם ששלטו בשונאיהם (במקום ששנואיהם ישלטו בהם)[5]: (ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם היהודים התאספו בערים שבהם הם גרו,[6] בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (היהודים התאספו בערים) שבכל המדינות שתחת שלטון המלך אחשוורוש,[7] לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם להושיט את ידם בכל מי שביקש להרע להם. הכוונה שהיהודים הרגו את כל מי שרצה להרוג אותם,[8] וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם לא היה אדם שמנע מהיהודים לעשות כרצונם,[9] כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים כיוון שעל כל תושבי ממלכתו של אחשוורוש נפל פחד מפני היהודים. כולם חששו להתנגד ליהודים[10]: (ג) וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת כל סוגי השרים: השרים, האחשדרפנים והפחות,[11] וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ וכן האנשים שתפקידם היה לעשות את צרכי המלך השונים,[12] מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים ממנים על עצמ את היהודים, קיבלו על עצמם את שלטון היהודים,[13] כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם היות והפחד של מרדכי נפל עליהם. השרים ובכעלי התפקידים שבממלכה קיבלו על עצמם את שלטון היהודים היות והם פחדו ממרדכי[14]: (ד) כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ שהרי מרדכי היה אדם חשוב בביתו של המלך,[15] וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת ובכל מדינות המלך התפרסמה השמועה שמרדכי הוא המשנה למלך,[16] כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל היות והאיש מרדכי היה ממשיך וגדל. חשיבותו של מרדכי המשיכה לעלות עם הזמן[17]: (ה) וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם היהודים הכו את אויביהם,[18] מַכַּת חֶרֶב היהודים הרגו את שונאיהם על ידי חרבות,[19] וְהֶרֶג וכן הרגו היהודים את אויביהם על ידי כלי משחית,[20] וְאַבְדָן והיהודים גרמו לאיבוד נפשות שונאיהם,[21] וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם היהודים עשו כרצונם בכל שונאיהם[22]: (ו) וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ בשושן הבירה היהודים הרגו ואיבדו את נפשותם של חמש מאות איש[23]: (ז) וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא היהודים הרגו גם את פרשנדתא, וגם את דלפון וגם את אספתא[24]: (ח) וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא היהודים הרגו גם את פורתא, וגם את אדליא, וגם את ארידתא[25]: (ט) וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת וַיְזָתָא היהודים הרגו גם את פרמשתא, וגם את אריסי, וגם את ארידי, וגם את ויזתא[26]: (י) עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ עשרת האנשים שהוזכרו בשמותם, נהרגו על ידי היהודים, והם עשרת הבנים של המן בן המדתא שהציק ליהודים,[27] וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם היהודים לא לקחו ביזה מהרכוש של האנשים שהם הרגו[28]: (יא) בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ביום ההוא נכנס מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך אחשוורש, נאמר לאחשוורש מה היה מספר ההרוגים בשושן הבירה[29]: (יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה המלך אחשוורוש אמר לאסתר המלכה: בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ היהודים הרגו בשושן הבירה ואיבדו את נפשותיהם של חמש מאות איש,[30] וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וכן הרגו היהודים את עשרת בני המן,[31] בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וברור שגם בשאר מדינות המלך הרגו היהודים הרבה מאוד אנשים,[32] וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ ומה שאת שואלת ממני בנוסף לכך – יינתן לך,[33] וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ ומה שאת מבקשת בנוסף לכך - ייעשה[34]: (יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אסתר ענתה לאחשוורוש: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אם הדברים הבאים יהיו טובים בעיני המלך, אם המלך מסכים לדברים הבאים,[35] יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם יינתן ליהודים שנמצאים בשושן לעשות גם מחר כמו שהם עשו היום – להרוג את שונאיהם,[36] וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ ויתלו על עץ את עשרת הבנים של המן שנהרגו בשושן.[37] תליית בניו של המן נועדה להפחיד את אויבי ישראל[38]: (יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן המלך אחשוורוש ציווה שיעשו כבקשתה של אסתר,[39] וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן חוק המלך ניתן בשושן (לעשות כבקשתה של אסתר),[40] וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ ותלו את עשרת הבנים של המן על עץ[41]: (טו) וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר היהודים שבשושן נאספו גם ביום י"ד אדר,[42] וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וביום זה הם הרגו בשושן שלוש מאות איש (כך שבסך הכל הם הרגו שמונה מאות איש),[43] וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם היהודים לא לקחו לעצמם את הרכוש של שונאיהם שנהרגו[44]: (טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם היהודים שבשאר מדינות המלך אחשוורוש נאספו והצילו את עצמם,[45] וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וכך הם מצאו מנוחה מאויביהם,[46] וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף המנוחה הייתה לאחר שהיהודים הרגו שבעים וחמש אלף אנשים משונאיהם,[47] וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם גם היהודים שבשאר הערי לא לקחו לעצמם מהרכוש של שונאיהם שהם הרגו[48]: (יז) בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר היהודים שמחוץ לשושן הרגו את שבעים וחמש אלף האנשים בי"ג אדר,[49] וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ והיה להם מנוחה ביום י"ד באדר,[50] וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה והם עשו את יום י"ד באדר ליום משתה ושמחה[51]: (יח) וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ והיהודים שבשושן נאספו להילחם בי"ג אדר ולמחרת בי"ד אדר,[52] וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ והם נחו בתאריך ט"ו אדר,[53] וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה והם עשו את יום ט"ו באדר ליום משתה ושמחה[54]: (יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ לכן היהודים הפרזים, כלומר: היהודים שיושבים בעיר שאינה מוקפת חומה, עושים את י"ד אדר ליום של שמחה, משתה, יום טוב, והם נוהגים לשלוח מנות איש לרעהו. חז"ל לימדו אותנו שעיר שמוקפת חומה פירושו עיר שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון[55]: (כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מרדכי כתב את כל הכתוב במגילה,[56] וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים מרדכי שלח איגרות אל כל היהודים שנמצאים בכל המדינות שתחת שלטונו של אחשוורוש – גם לקרובים לשושן וגם לרחוקים משושן[57]: (כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם (באיגרות היה כתוב) שכל יהודי יקיים את הדין הבא:[58] לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שבכל שנה היהודים יעשו יום טוב ביום י"ד אדר וביו ט"ו אדר: היהודים שנמצאים בערים שאינן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון יחגגו ביום י"ד אדר והיהודים שנמצאים בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון יחגגו ביום ט"ו אדר[59]: (כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם (צריך לעשות יום טוב) באותם הימים שהיהודים נחו מאויביהם, כלומר: בי"ד אדר ובט"ו אדר,[60] וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב היהודים נחו כאשר בחודש אדר מצבם התהפך, ובמקום שיהיה להם יגון היה להם שמחה, ובמקום שיהיה להם אבל היה להם יום טוב,[61] לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים ולכן צריך לקיים בהם שלוש מצוות (מצוות קריאת המגילה איננה מוזכרת): א. משתה ושמחה. ב. כל אחד ישלח שתי מנות לחבר אחד. ג. כל אחד ייתן מתנות לאביונים[62]: (כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת היהודים קיבלו על עצמם לעשות כמו שהם התחילו לקבל על עצמם. כשם שבהתחלה היהודים קיבלו עליהם לעשות משתה, שמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, כך הם המשיכו לקיים מצוות אלו גם בשנים שלאחר מכן.[63] בפסוק כ"ז יובא פירוט של מה שהיהודים קיבלו עליהם,[64] וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם וכן היהודים קיבלו על עצמם את מה שמרדכי כתב להם באיגרות[65]: (כד) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם (היהודים קיבלו על עצמם לחגוג את חג הפורים) מפני שהמן בן המדתא מזרע אגג ושגרם צרות לכל היהודים, רצה להשמיד את כל היהודים (וראוי להודות לה' על שמנע את השמדתם),[66] וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל והוא הפיל פור, כלומר: הוא עשה הגרלה. הכתוב מתרגם ללשון הקודש את המילה "פור",[67] לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם על מנת לבדוק את התאריך המתאים לגרום להם למהומה ולהשמיד אותם. המהומה הייתה במשך התקופה עד להגעת תאריך ההשמדה, והיא נגרמה משום שהיהודים דאגו מאוד מתוכן איגרותיו של המן[68]: (כה) וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כאשר אסתר נכנסה לפני המלך אחשוורוש על מנת להתחנן בפניו,[69] אָמַר עִם הַסֵּפֶר אחשוורוש גם אמר את הדברים בפיו וגם ציווה לכתוב את הדברים בתוך ספר,[70] יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ (אחשוורוש אמר) שמחשבתו הרעה של המן שהוא חשב על היהודים תחזור על ראשו (של המן),[71] וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ (מחשבתו הרעה חזרה על ראשו של המן) על ידי שתלו אותו ואת בניו על העץ שהוא הכין למרדכי[72]: (כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים זו הסיבה שהימים האלה נקראו בשם "פורים",[73] עַל שֵׁם הַפּוּר הימים נקראו "פורים" על שם הפור שהמן הפיל על מנת לדעת באיזה יום הוא ישמיד את העם היהודי,[74] עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת הימים האלה נקבעו כימי חג הפורים בגלל כל הדברים הכתובים באיגרת שנשלחה ובו סיפר המגילה,[75] וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה ועל שהיהודים ראו את כח הניסים שאירעו להם,[76] וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם והמסורת שהועברה בין היהודים גם לדורות הבאים שלא ראו את הנס – על כל הדברים האלה חוגגים את חג הפורים[77]: (כז) בפסוק זה הכתוב מפרט מה כוללת קבלת היהודים לעיל בפסוק כ"ג:[78] קִיְּמוּ היהודים שבדורו של מרדכי קיבלו על עצמם לחגוג את חג הפורים,[79] וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וכן קיבלו היהודים עליהם לחגוג את ימי הפורים לדורות הבאים: הם, צאצאיהם וכל הגרים שיתגיירו במהלך הדורות,[80] וְלֹא יַעֲבוֹר ואסור ליהודי לעבור על כך, אסור ליהודי שלא לקיים את מצוות הפורים,[81] לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה ועליהם לקיים את דיני הפורים בשני הימים האלה: בי"ד ובט"ו אדר,[82] כִּכְתָבָם (עליהם לקיים את דיני הפורים) כפי שכתבו היהודים שהיו בדור שבו נעשה הנס,[83] וְכִזְמַנָּם וכפי שנהגו היהודים שחיו בדור שבו נעשה הנס,[84] בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה על היהודים לחגוג את פורים בכל שנה ושנה בתאריכים י"ד וט"ו אדר[85]: (כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בכל דור ודור צריך לזכור את נס הפורים ולקיים את המצוות הקשורות בו,[86] מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר זכירת ימי הפורים וקיום מצוותיה צריכות להיות בכל משפחה, בכל מדינה ובכל עיר שבו נמצאים יהודים,[87] וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים אין להסיר את ימי הפורים האלה מתוך היהודים, על היהודים תמיד לחגוג את פורים בכל שנה ושנה,[88] וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם ולא יסיימו אף פעם לזכור את ימי הפורים האלה[89]: (כט) וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודים כתבו את כל תוקף הנס שנעשה לעם ישראל בתקופתם. הם פירטו את גודל הנס שהיה קשור לכל אחת מהדמויות: של אחשוורוש, של המן ושל מרדכי,[90] לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית (אסתר ומרדכי כתבו) שכל יהודי צריך לקיים את כל מה שכתוב באיגרת הזאת גם בשנה השניה שלאחר הנס: לקיים את מצוות הפורים[91]: (ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים מרדכי שלח ספרים אל כל היהודים. למרות שגם אסתר השתתפה בכתיבת הספרים, מרדכי לבדו שלח אותם,[92] אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה הספרים נשלחו אל מאה עשרים ושבע המדינות,[93] מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הסרים נשלחו אל כל המדינות שהיו תחת שלטונו של אחשוורוש,[94] דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בספרים נכתב שכאשר עם ישראל יקיים את ימי הפורים, אז יהיה ביניהם שלום ועליהם לקיים את מה שהם התחייבו לשמור את מצוות הפורים ובכך לשמור על האמת[95]: (לא) לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם באיגרות אלו היה כתוב שצריך לקרוא את המגילה בזמן המתאים: ביום י"ד וביום ט"ו,[96] כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כמו שמרדכי היהודי ואסתר המלכה גזרו על עליהם (לקרוא את המגילה),[97] וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם היהודים התחייבו לחגוג את ימי הפורים כמו שהם התחייבו לצום בימים המציינים את חורבן בית המקדש – ימים שבהם הם זועקים לפני ה'. כשם שהיהודים קבעו צומות על הפורענויות שבאו עליהם, כך הם קבעו חג על הישועה שבאה להם[98]: (לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה אסתר ביקשה מחכמי הדור שיסכימו שמגילת אסתר תיכלל עם שאר ספרי הכתובים,[99] וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר חכמים אכן הסכימו לבקשתה של אסתר המלכה שמגילת אסתר תיכלל עם שאר ספרי הכתובים[100]:

[1] תרגום.

[2] תרגום. מגילת סתרים: כתוב בפסוק "להיעשות" אך לא כתוב מה לעשות בו, משום שאיגרות המלך היו סתומים והיה כתוב בהם רק להיות מוכנים ליום זה. לכאורה היה מצופה מכולם להיות ניטרליים היות ובסוף התברר שהיו שתי איגרות שסותרות זו את זו – איגרותיו של מרדכי סתרו את איגרות המן. אולם, היה נס שכולם שמעו לאיגרותיו של מרדכי. מוהר"ם אלשייך: לפי דבריו המן שלח שתי איגרות. איגרת אחת שהיה כתוב בה להתכונן לי"ג אדר, ותוכן איגרת זו הייתה גלויה לכולם, ואיגרת נוספת חתומה שבה היה כתוב שיש להשמיד את היהודים. כדי שלא תהיה חזרה מהאיגרות הראשונות כדת מכלי פרס, אחשוורוש נתן למרדכי רשות לכתוב באיגרות השניות שמותר אמנם לגוים להיקהל ולהרוג ביהודים, אך ליהודים מותר להגן על עצמם. אולם, בכרוז שיצא והודיע ליהודים מה עליהם לעשות, אמרו שמותר גם להתנקם מהאויבים שלא התקיפו אותם עדיין. היהודים ראו סתירה בין האיגרת שנתנה רשות רק להרוג את הגוים שיתקפו את ישראל לבין הכרוז שהתיר להינקם מהאויבים גם אם הם לא תקפו עדיין את ישראל. שני הדברים כתובים בפסוק: "אשר הגיע דבר המלך ודתו" פירושו שדבר המלך היה הפוך מהדת. דבר המלך אמר שאפשר להינקם גם מאויבים שלא תקפו את ישראל ואילו הדת, הכתוב בספרים לא כתבו כן. הכתוב אומר שהיהודים התחילו לשלוט בשונאיהם, ולא רק במי שקם עליהם להורגם. מלבי"ם: פירש גם כן שהמן שלח שתי איגרות, אחת מהן חתומה, אבל עתה כבר התגלה מה היה כתוב באיגרת החתומות ולכן כולם ידעו שלא ניתן להיות ניטרלי, אלא צריך לעשות כפי הכתוב באחת האיגרות: או באיגרות של המן או באיגרות של מרדכי.

[3] תרגום. רלב"ג: פירש "שיברו" מלשון "קיוו", תקווה. מלבי"ם: הפור שהפיל המן הראה שביום זה הי אמור להיות ידם של היהודים על התחתונה, וביום זה קרה ההיפך, שהיהודים הם ששלטו בשונאיהם.

[4] תרגום וכתב שההיפוך היה בזכותם של האבות הקדושים.

[5] תרגום. מלבי"ם: פעמים רבות, כאשר מזלו של אדם מתהפך, הוא מצליח בדרכיו רק כאשר מישהו אחר מסייע לו. כאן הנס היה שלמרות שאף אחד לא עזר ליהודים, הם עדיין הצליחו לשלוט בשונאיהם. רינת יצחק: אויב הוא מיש שרוצה להזיק לגוף ואילו שונא הוא מי שרוצה להזיק לנפש. מכאן, שהאויבים שמוזכרים בפסוק זה הם העמלקים ששונאים את דת ה'. עם ישראל התנקם רק בעמלקים. יש מצווה להילחם נגד עמלק מצד שהם תמיד מבקשים את רעתם של ישראל, ולכן בנוסף למצווה של מחיית עמלק, יש תמיד מצווה להילחם בהם מצד מלחמת מצווה שאחת ההגדרות שלה היא "עזרת ישראל מיד צר".

[6] תרגום. אבן עזרא: מכאן מוכח שבשושן היו ערים נוספות. לכאורה דבריו אינם מובנים, שהרי מפשט הכתוב משמע שהיו יהודים בערים נוספות, והיהודים בכל המקומות האלה התקהלו. המהדיר במהדורת מוסד הרב קוק כתב שלשיטת האבן עזרא לא היו יהודים במקומות נוספים מעבר לשושן הבירה, ולכן חייבים לומר שהפסוק מתכוון לערים שבהם היו היהודים. כמו כן בנוסח ב' חזר על שיטתו שבכל עיר היו כמה מדינות. ר"מ חלאיו: הסתפק האם הכוונה שהיהודים התאספו יחד על מנת להילחם או שהכוונה שהיהודים שנמצאים בכפרים נכנסו לערים הגדולות. מגילת סתרים: בפסוק זה המתאר את הכינוס של היהודים בכל ערי הממלכה, נאמר "נקהלו" בלשון נפעל, היות והיהודים הסתפקו האם הספרים של המן היו האמיתיים או הספרים של מרדכי, ולכן הם לא יזמו את הכינוס שלהם, אלא נגררו לכך רק כדי להציל את עצמם. אולם, בשושן שידעו שהספרים של מרדכי אמיתיים, התכנסו היהודים מיוזמתם. מלבי"ם: יההודים התאספו בערים הגדולות, שם חיילי המלך הגנו עליהם באופן ששונאיהם פחדו להרוג אותם.

[7] תרגום.

[8] תרגום. מגילת סתרים: "מבקשי רעתם" של ישראל אלו העמלקים. היהודים הכריזו שהם רוצים רק לנקום את נקמתם מהעמלקים (בין השאר משום שהם רצו לבנות את בית המקדש), וה' הכניס שנאה בכל העמים לעמלקים. באופן נוסף כתב לפרש על פי מה שפירש לעיל את לשון הכתוב "נקהלו", שהיהודים נגררו להתכנסות משום שהם לא ידעו האם הספרים של המן אמיתיים או שמא הספרים של מרדכי, ולכן בהתחלה הם רק רצו להרוג את שונאיהם, את מי שקם עליהם להורגם. לאחר מכן, כאשר הם ראו שלא היה אדם שמנע מהם להגן על עצמם, הם הבינו שהספרים של מרדכי היו אמיתיים, ולכן הם הרגו גם את מבקשי רעתם, גם את מי שלא רצה להורגם אך הציק להם.

[9] תרגום. ר"מ חלאיו: הסתפק אם פירוש הפסוק כמו שביארנו על פי התרגום או שהכוונה היא שהגויים הפנו עורף ליהודים שבאו להילחם. מוהר"ם אלשייך: היהודים נקהלו בעריהם ולא התחילו להילחם נגד שונאיהם, אלא הם רק חיכו שיתקפו אותם ואז הם יגוננו על עצמם. אולם, אף אחד מהגוים לא תקף אותם, ולכן הם החליטו שהיה נכון יותר ללכת לפי הכרוז שאמר שמותר ליהודים לנקום בשונאיהם גם אם הם לא תקפו ראשונים. הגוים לא ימנעו זאת מהם משום שנפל פחד עליהם, והם גם לא פחדו מהשרים משום שהשרים החשיבו מאוד את היהודים כפי שכתוב בפסוק ג'.

[10] תרגום.

[11] ראה ביאורנו לעיל ח,ט. מלבי"ם: למרות שהשרים ידעו שמותר להם לתקוף את היהודים, היות והם ידעו את תוכנם של האיגרות ששלח המן (ראה לעיל בהערות לביאור פסוק א'), למרות זאת לא תקפו את היהודים, אלא גידלו אותם ורוממו אותם.

[12] רש"י ועל פי זה מובן מדוע נאמר "אשר למלך" רק על עושי המלכה, למרות שגם השרים השונים שייכים אל המלך. אבן עזרא (נוסח ב'): הכוונה לאחראים על המטבעות בממלכה ולבוני הבניינים. רי"ד: הכוונה לשוטריפ ולשרים השונים.

[13] תרגום. חכמי צרפת: צלע זו באה להסביר כיצד הצליחו היהודים לעמוד נגד אויביהם, למרות שהיו קר מעט מאוד יהודים בכל מקום. השרים השונים עזרו ליהודים במלחמתם.

[14] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): תושבי שושן פחדו ממרדכי יותר מתושבי שאר המקומות, משום שהם ראו בעיניהם את מעלתו של מרדכי. חכמי צרפת: הפחד של השרים היה בגלל שמרדכי היה המשנה למלך ולכן הוא היה ממונה עליהם ישירות.

[15] תרגום וכתב שמרדכי היה שר, אפוטרופוס וקצין. מלבי"ם: למרדכי היו את כל שלושת התפקידים של שר: א. גדול בבית המלך – יש שרים שמיוחדים להנהגת בית המלך. ב. שמעו הולך בכל המדינות – הוא היה אחראי גם על השלטון במדינות נוספות. ג. כי האיש מרדכי הולך וגדל – מרדכי הכניע הרבה מאוד ארצות שיהיהו תחת שלטונו של אחשוורוש.

[16] ר"מ חלאיו בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה שהשמועה על הפחד מפני מרדכי. מוהר"ם אלשייך: הכתוב מנה שתי סיבות לכך שהשרים פחדו ממרדכי. א. תפקידו הרם שהיה המשנה למלך. ב. היות שה' היה איתו עד שהמלך תלה את המן בגללו, והם עשו קל וחומר בעצמם שאם את המן תלו בגלל מרדכי, כל שכן שהם ייענשו אם הם לא ישמעו לו.

[17] תרגום וכן משמע מאבן עזרא שכתב שהכוונה למקור.

[18] תרגום.

[19] תרגום.

[20] תרגום. רינת יצחק: על פי דברי המגילת סתרים שמלחמה זו הייתה מלחמה נגד עמלק, ועל פי דבריו של הגרי"ז שמצוות מחיית עמלק נעשית בסייף, צריך לומר שעם ישראל הרג את שונאיו העמלקים על ידי סייף. כמו כן הביא את דברי הגר"א שכתב שבתחילה הכו אותם בחרב בכל מקום שהם לא ימותו ממנו ורק אחרי כן הרגו אותם על ידי החרב, וכל זאת על מנת להרבות את ייסוריהם. מדבריו למד הרינת יצחק שיש מצווה לייסר את העמלקים לפני שהורגים אותם. כמו כן הוכיח מהרמב"ם שכאשר מוחים את העמלקים, יש מצווה לשנוא אותם כמו שעם ישראל שנא אותו בשעת המלחמה הראשונה נגדו, ולכן צריך להרוג אותם במיתות אכזריות ולהרבות את ייסוריהם לפני שהורגים אותם.

[21] תרגום. רינת יצחק: כתב בשם הגר"א שהיה צורך להאביד אותם כדי שהגוים לא יראו אותם ויזכרו תמיד. בשם המהר"ל כתב שהשמידו אותם לגמרי ולא הייתה גופה שהיה ניתן להביאה לקבורה. חלק מהמצווה להאביד את זכר עמלק עד שלאיאמרו שבהמה זו הייתה שייכת לעמלק, היא גם מצווה להשמיד את הגופות עד שלא יישאר שום זכר ממנו.

[22] תרגום. מגילת סתרים: יש לחלק בין אויב לשונא. האויבים ניסו להוציא לפועל את מחשבתם ולכן היהודים הרגו אותם. השונאים שמרו בלב את שנאתם ולא עשו דבר בפועל, ולכן לא הרגו אותם, אלא רק עשו בהם כרצונם, כלומר: הכניעו אותם ונטלו מהם את השררה שלהם. אולם לכאורה קשה על דבריו, שהרי בפסוק ט"ז כתוב שהיהודים הרגו בשונאיהם. באופן דומה לפירושו פירש גם המלבי"ם אלא שהוא הסביר ש"ויעשו כרצונם" פירושו שהם רק השפילו אותם ולא הרגו אותם. מוהר"ם אלשייך: חילק גם הוא בין האויבים לשונאים. האויבים, אלה שאמנם שנאו את היהודים אך לא הוציאו את שנאתם אל הפועל, הוכו על ידי היהודים בכמה אופנים: חלק מהם על ידי החרב, חלק מהםנהרגו וחלק מהם הושמדו עם משפחתם. אולם, השונאים, אלה שהציקו לישראל בפועל, הושמדו לגמרי, "וכרצונם" פירושו כרצונם של השונאים, כלומר: השונאים רצו להשמיד את ישראל ולכן עם ישראל השמיד אותם.

[23] תרגום. כמו כן כתב שכל האנשים היו מזרע עמלק. אבן עזרא (נוסח ב): לאחר שהיהודים הרגו בשושן העיר את אויביהם, הם נכנסו לשושן הבירה והרגו גם שם את אויביהם. כאמור, האבן עזרא הסביר ששושן הבירה היא ארמון, ראה לעיל א,ב בהערות לביאורנו. ר"מ חלאיו: היו גוים משושן הבירה שבאו להילחם עם היהודים, והיהודים רדפו אחריהם עד לארמון של המלך. כמו כן דחה את האפשרות שמרדכי היה גר בארמון והוא שהרג את הגוים בשושן הבירה. אלא שאבן עזרא לקמן פסוק י"ב כתב שהכוונה למרדכי שהרג את הגוים שהיו בשושן הבירה.

[24] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): בתחילה הביא הסברים לשמות של בני המן אך לאחר מכן כתב שלא צריך להסביר את השמות שלהם, משום שהשמות שלהם הם שמות פרסיים.

[25] תרגום.

[26] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): האות ו' גדולה בשמו של ויזתא. או משום שהרגו אותו כאשר היה בן שש, או משום שהוא היה גבוה יותר מאחיו האחרים. ר"א כהן צדק: השירה הזו והשירה שביהושע יב המתארת את כיבוש מלכי כנען הן השירות היחידות שנכתבות אריח על גבי אריח, היות ואין תקומה לרשעים.

[27] תרגום. ר"מ חלאיו: כתב שיש לפרש שתלו עשרה מבניו של המן, אך אין אלו העשרה שמוזכרים בשמותם, שהרי כתוב על אלו שהוזכרו בשמותם שהרגו אותם ולא תלו אותם. בפירוש נוסף כתב שלאחר שמדובר על עשרת בני המן שהוזכרו בשמותם, אלא שלאחר שהרגו אותם, תלו אותם גם כן, אך כתב שהפירוש הראשון הוא הנכון. רש"י: בני המן הם אלו שכתבו את מכתב השטנה על בניין ירושלים וגרמו לביטול בניין בית המקדש. תוספות (עירובין מח,א) כתבו שבני המן שנתלו היו עשרת בני המן שנהרגו. רינת יצחק: לפי הפשט תלו את עשרת הבנים ההרוגים שנמנו בשמותם, אך הגמרא במגילה טו,ב כותבת שהכוונה לבנים אחרים שלא הוזכרו כאן. א מדובר על הבנים שכבר נהרגו ונמנו בפסוקים אלו, יש לומר שאסתר ביקשה שיתלו את הבנים כדי שכולם יראו שקנייניו של המן, כלומר: בניו, נתלו על אותו עץ שהוא הכין למרדכי, כעונש על שהמן רצה לאבד את אחד מקנייניו של ה' יתברך, את עם ישראל.

[28] תרגום. רש"י: לא לקחו מהביזה כדי שאחשוורוש לא יתן את עינו בממון. בפירושו לעיל ח,יא כתב שהיהודים לא לקחו מהממון בגלל שהם רצו להראות שמה שהם עשו לא נעשה בגלל הממון, ולכאורה הדברין סותרים. אבן עזרא: את הממון הביאו למלך על מנת לרצות אותו. רבינו בחיי בפירושו לשמות (יז,טז): היהודים לא שלחו את ידם בביזה משום שהיה אסור להם לקחת את השלל מעמלק. לו היו לוקחים את השלל, היה בכך חיסרון במחיית שמו של עמלק. מגילת סתרים: גם בממון הפקר שהמלך נתן להם הם לא שלחו את ידם, בגלל שהיה להם רק יום אחד כדי לקחת את השלל, והם היו עסוקים בהריגת אויביהם באותו היום. היה צורך להרוג את כל העמלקים על מנת לבנות את בית המקדש השני. רינת יצחק: כתב שלכאורה משמע שאחרי שעם ישראל בנה את בית המקדש הראשון, בטל סדר המצוות שצריך לקיים לפני בניין בית המקדש השני, אלא שבעל הנתיבות (שכתב את פירוש מגילת סתרים) סובר שבכל פעם שרוצים לבנות את בית המקדש, יש חובה לקיים גם את המצוות של העמדת מלך ושל מחיית עמלק. כמו כן הקשה הרינת יצחק על הנתיבות: מדוע הוא כתב שהיה צורך למחות את עמלק על מנת לבנות את בית המקדש? הרי יש מצווה למחות את עמלק גם ללא בניין בית המקדש בתור מצווה עצמית? ותירץ: משום שיש דעות שהיום אין מצוות מחיית עמלק עד ביאת המשיח (כפי שהביא בפירושו לעיל ח,א), ולמרות שהמצווה למחות את עמלק לא חלה מצד עצמה, הרי שהיא חלה מצד תנאי קודם לבנות את בית המקדש. לולי דבריו היה נראה להסביר את הנתיבות שעם ישראל לא השמיד את עמלק גם בדורות שלפני אסתר, ולא מצאנו שהנביא התרה בעם ישראל על כך כמו שהוא הוכיח את שאול על שלא הרג את אגג, והיינו משום שכנראה הייתה מניעה גדולה להשמיד את עמלק לאורך הדורות, ורק עתה כאשר עמלק הוא שגרם למלחמה עם ישראל, הקפידו ישראל להשמידו. כמו כן הביא הרינת יצחק את דברי הרלב"ג והספורנו שכתבו שכאשר מקיימים את מצוות מחיית עמלק, צריך להשמיד גם את הרכוש על מנת שכולם יבינו שמדובר על מלחמה רוחנית ולא על מלחמה לשם הממון. כמו כן הסתפק בדבריו של רבינו בחיי מה הטעם שהיה אסור ליהנות מהשלל: האם בגלל שגם על השלל חלה המצווה של מחיית עמלק (ואז לא מובן מדוע הם לא איבדו לגמרי את כל הרכוש של עמלק ורק הסתפקו בכך שלא לקחו את השלל) או שהאיסור משום שהחרמת השלל היא חלק מ"מלחמה לה' בעמלק" ויש עליה דין של הקדש, ואז יש כאן רק איסור הנאה. מוהר"ם אלשייך: לשיטתו שהמן שלח שני ספרים. ספר אחד היה חתום ותוכנו לא היה ידוע והיה כתוב בו להשמיד את היהודים, והספר השני קרא לכל הגוים להיות מוכנים ליום י"ג אדר, אז יפתחו את הספרים הראשונים ויידעו מה צריכים לעשות. אלא שבשושן היה ידוע כבר מההתחלה שכוונת המן הייתה להרוג את היהודים (וזאת בגלל שהם השתתפו בסעודתו של אחשוורוש, ה' העניש אותם שהגוים יציקו להם עד לבוא יום י"ג אדר). מרדכי ביטל את הספרים של המן על ידי שהוא אמר שהספרים שהוא שולח מסבירים מה הייתה הכוונה שצריך להתכונן לי"ג אדר, ובמקום שיהרגו את היהודים, הכוונה שהיהודים צריכים לעמוד על נפשם. אלא שבשושן לא היה ניתן לבטל את תוכן הספרים שהורו על השמדת ישראל, משום שתוכנם כבר נודע, ולכן היהודים לא שלחו ידם בביזה על מנת שהביזה תעבור אל אוצרות המלך כדין ממונם של הרוגי מלכות, וכך כולם יידעו שהיהודים עמדו על נפשם בפקודת אחשוורוש.

[29] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): שונאי ישראל הם שאמרו לאחשוורוש את מניין ההרוגים, היות והם רצו שאחשוורוש יכעס על היהודים, אך הדבר גרם לנס גדול יותר, משום שבעקבות הלשנה שלהם, אסתר ביקשה יום נוסף להרוג את שונאי ישראל בשושן. ר"מ חלאיו: בפירושו לפסוק ט"ז כתב שיש לפרש את הנאמר בפסוק זה אחרת. המספר שהובא לפני המלך היה שבעים וחמש האלף ההרוגים שהיו בשאר המדינות, ומה שכתוב בפסוק זה "בשושן הבירה" הכוונה שהמסר הובא על המלך שהיה בשושן הבירה. כנראה שההכרח שלו לפרש כן הוא בגלל שחמש מאות הרוגים אינם הרוגים רבים שהמלך היה אמור להזדעזע מהריגתם. מוהר"ם אלשייך: מספר ההרוגים בא לפני המלך על מנת להראות לכולם שהואתמך בכך שהיהודים יעמדו על נפשם. מלבי"ם: מספר ההרוגים בא לפני המלך על מנת להראות שלמרות שהמלך שלח את הספרים שכתב מרדכי, עדיין היו חמש מאות איש שרצו להרוג את היהודים ולכן הם עצמם נהרגו. אחשוורוש ראה שיש צורך לעשות פעולות על מנת שהשונאים הרבים לא יצליחו להרוג את יהודים, ולכן הוא אמר לאסתר שאם רק בשושן היו חמש מאות איש שרצו להרוג את היהודים, כל שכן שבשאר הערים היו רבים נוספים, ואם כן צריך לראות מה ניתן לעשות על מנת שאויבי ישראל לא יצליחו להוציא את זממם אל הפועל.

[30] תרגום וכתב גם כאן שמדובר על אנשים שהיו מצאצאיו של עמלק. אבן עזרא: הכוונה למרדכי ואנשיו שהרגו את חמש מאות האנשים שהיו בשושן הבירה, היות ורק מרדכי היה גר בארמון המלך (לשיטתו ששון הבירה הוא ארמון המלך). כמו כן הסביר שההריגה מוסבת על הזכרים וההאבדה על הבנים. ראשון לציון: הקשה: מדוע כתוב כאן "ואבד", שהרי לאחר שהרגו את האדם, לא שייך גם לאבד אותו? וענה: שהייתה כוונה להשמיד את המשפחות של העמלקים בשלמותם כדי שלא יישאר מי מהם שירצה לנקום את נקמת ההרוגים. אסתר ביקשה יום נוסף להרוג בשושן, משום שהיא ראתה שהיהודים לא הספיקו להרוג את כל העמלקים. לעיל ח,ז הסביר שאחשוורוש הופתע ממספר הרוגים משום שהוא רק נתן רשות ליהודים להתגונן ולא חשב שיהיו כל כך הרבה הרוגים בשושן. אסתר בכל זאת ביקשה רשות להרוג בשושן עוד יום אחד משום שהעמים האחרים נאספו להילחם בשושן וייתכן שהם היו אומרים שתאריך הספרים איננו נכון ושבאמת היה צריך להילחם בי"ד אדר.

[31] תרגום.

[32] אבן עזרא (נוסח ב) ולפי פירושו, אחשוורוש לא אמר את הדברים מתוך כעס. חכמי צרפת: בדברים אלו ביטא אחשוורוש צער, והדגש הוא שבשושן היהודים לא היו אמורים בכלל להרוג כל כך הרבה אנשים משום שהיו צריכים לפחד מהמלך. אלא שאחשוורוש אמר לאסתר שהוא עדיין לא חזר בו מרצונו למלא את בקשתויה, ולכן הוא חזר שוב על אמרתו שהוא מוכן לעשות ככל שהיא תבקש. ר"מ חלאיו: היה כאן נס גמור, שהרי אחשוורוש כעס על ההרג הרב שהיה, ובכל זאת הוא נתן לאסתר רשות להמשיך ולהרוג את שונאי היהודים יום נוסף. מוהר"ם אלשייך: אחשוורוש אמר לאסתר שאם בשושן שהייתה בעיה להחזיר את הספרים (משום שתוכנם היה גלוי – ראה לעיל בהערות לביאורנו בםסוק י'), הרגו היהודים חמש מאות איש, כל שכן שבשאר הערים שלא הייתה בעיה של חזרה מהספרים הראשונים שהיהודים הרגו יותר מכך.

[33] תרגום.

[34] תרגום. מוהר"ם אלשייך: אחשוורוש שאל את אסתר מה עוד ניתן לעשות כדי להכניע את אויבי ישראל באופן שהם לא יעיזו לנקום ביהודים שעכשיו הרגו את קרוביהם. אסתר ביקשה עוד יום על מנת להרוג את אויבי ישראל בשושן וכך הם לא יעיזו שוב להצר ליהודים.

[35] תרגום.

[36] תרגום. בתרגום ראשון כתוב שאסתר ביקשה שיינתן ליהודי שושן לעשות יום טוב כמו היום הזה. חכמי צרפת: אסתר אמרה לאחשוורוש שלמרות שהוא חושב שהיהודים הרגו הרבה מאוד אנשים, היא עצמה חושבת שמדובר על כמות קטנה של אנשים. אבן עזרא: הכוונה להריגת האויבים בשושן העיר ולא בשושן הבירה (כאמור, אבן עזרא הסביר ששושן הבירה פירושו הארמון שבשושן). מגילת סתרים: אסתר ביקשה יום נוסף בשושן משום שלפני גזירת המן הייתה קדושה בשושן, שהרי הסנהדרין ומרדכי היו שם, וכאשר ראתה אסתר שהקדושה לא חזרה, היא הבינה שיש צורך להפיל לגמרי את כוחות הטומאה ששם, ולכן היא ביקשה יום נוסף. מלבי"ם: אסתר ענתה לאחשוורוש שאם יינתן ליהודים עוד יום בשושן שבו הם יוכלו להרוג בשונאיהם, כולם יבינו שהמלך רוצה בהצלת היהודים. אמנם, המלבי"ם הסביר שבקשתה של אסתר לא הייתה ליום נוסף להריגת האויבים בשושן הבירה, אלא בעיר שושן.

[37] רש"י וראה לעיל בהערות לביאורנו לפסוק י', שם הבאנו פרשנים שסוברים שמדובר על בנים אחרים מאותם שהוזכרו. אבן עזרא (נוסח ב) התלבט מדוע אסתר אמרה "העץ", כאילו שמדובר על העץ הידוע. או שהכוונה לעץ שעליו נתלה המן, או שהכוונה שכל בניו של המן נתלו על עץ אחד. צפנת פענח: אסתר אמרה לתלות את בני המן משום שלפי המדרש המן היה עבדו של מרדכי ואם כן חלים עליו דיני עבד כנעני, ובניו נחשבים ליהודים לכל דבר, ולכן קיימו בהם את דין תליית הרוגי בית דין כיהודים. אולם, דבריו סותרים לכאורה את דברי הרמב"ם (איסורי ביאה טו,ו) שכתב שעבד הבא על נכרית, הולד נכרי.

[38] חכמי צרפת.

[39] תרגום.

[40] רש"י. אבן עזרא (נוסח ב): יצאו איגרות שבהם היה כתוב הציווי של המלך. ר"מ חלאיו: מדובר על כרוז שיצא עם הציווי של המלך, ולא היה שום צורך באיגרות נוספות על האיגרות הראשונות. מוהר"ם אלשייך: על ידי שאחשוורוש ציווה על יום נוסף שבו יהרגו היהודים בשונאיהם בושן, יראו כולם שגם ההרג של היום הראשון היה בציווי שלו, ועל ידי שיתלו את בני המן יראו כולם שמי שמנסה להצר לישראל יוענש בחומרה על ידי המלך. כמו כן אסתר ביקשה שיתלו את בני המן רק ביום י"ד, אבל אחשוורוש רצה להפחיד את כולם ולכן הוא ציווה לתלות אותם מיד. על ידי תליית בני המן בי"ג, היהודים לא חששו לנקום באויביהם גם למחרת, היות והם ידעו שיש להם גיבוי מאת המלך.

[41] תרגום וכתב את סדר התליה. גבהו של העץ היה חמישים אמה. שלוש אמות היו משוקעות בקרקע. פרשנדתא נתלה בגובה ארבע וחצי אמות מהקרקע. פרשנדתא היה גבוה שלוש אמות ולאחריו היה רווח של חצי אמה ומעליו היה תלוי דלפון שהיה גבוה שלוש אמות, והיה מרחק של חצי אמה ממנו עד לאספתא וכך הלאה כל הבנים, עד שבראש העמוד נתלה המן ומראשו ועד לראש העמוד היו שלוש אמות כדי שעופות השמים לא יאכלו את בשרו. זרש ברחה עם שבעים מבני המן, והם חיזרו על הפתחים והתפרנסו. שמשי הסופר נהרג בחרב, ומאה ושתיים מבניו של המן נהרגו בתוך חמישים האנשים שהיו בשושן. תוספות במסכת שבת צ,ב דיבור המתחיל "אישתכח" כתבו שבני המן נתלו קטועי ראש, ולכן היה ניתן להספתפק בשלוש אמות גובה לכל אחד מהבנים.

[42] תרגום. אבן עזרא: היהודים שבשושן היו צריכים להתאסף משום שעד עתה הם היו בדרכים שמובילות לשושן. ר"א כהן צדק:כתוב "היהודיים" עם י' נוספת כדי ללמד שכל עיר שאין בה עשרה בטלנים נידונה ככפר.

[43] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): הכתוב לא כתב כמה אויבים הרגו היהודים בשושן העיר ביום הראשון, והוא ציין רק את ההרוגים שבשושן הבירה, דהיינו: בארמון המלך. כנראה שמספר ההרוגים הכתובים בפסוק זה כוללים את כל ההרוגים שהיו בעיר שושן, הן ביום הראשון והן ביום השני. ר"מ חלאיו: התלבט אם מניין ההרוגים שבשושן העיר נכלל בכלל חמש מאות ההרוגים שנמנו בשושן הבירה או שמא הם נמנו במניין ההרוגים שנהרגו בשושן העיר ביום י"ד.

[44] תרגום. ר"מ חלאיו: היהודים לא שלחו ידם בביזה היות והם היו עסוקים בהצלת נפשם.

[45] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): היהודים שמחוץ לשושן נקראו "שאר" היות והיהודים שבעיר שושן היו רוב מניין ורוב בניין של היהודים. חכמי צרפת: פירוש "על נפשם" באופן אחר. הפסוק איננו עוסק בנפשם של היהודים, אלא בנפשם של אויביהם, והכוונה שהם הרגו את מי שביקש להורגם. מוהר"ם אלשייך: בתחילה היהודים נקהלו רק כדי לראות אם הם יותקפו על ידי הגוים ואז הם יגנו על עצמם ויהרגו בהם חזרה. אולם, לאחר שהם ראו שאף אחד לא תקף אותם, הם עצמם החליטו לתקוף את שונאיהם. מלבי"ם: לעיל בפסוק ג' הכתוב דיבר על הערים המוקפות חומה, שם היהודים רק התאספו אבל לא נאלצו להרוג בשונאיהם משום שהשרים עזרו להם. אולם, בערים שאינן מוקפות חומה וגם בכפרים שם לא היו שרים שיעזרו להם, הגוים קמו על מנת להרוג את היהודים, ולכן היהודים הרגו בהם. רינת יצחק: דעת הסמ"ג שחיוב מחיית עמלק איננה חלה עד לימות המשיח. הגרי"ז ביאר את טעמו שכיוון שלאחר הגלות כבר לא קיים המצב "והיה בהניח ה' אלוקיך וכו'", ממילא לא חל החיוב של השמדת עמלק עד שה' יניח לנו מכל האויבים. אולם, בזמן המגילה שהתקיים "ונוח מאויביהם", חזר החיוב של מחיית עמלק משום שבתקופה זו ה' הניח להם מכל אויביהם. לכאורה דבריו קשים, שהרי ההנחה מכל האויבים דורשת שעם ישראל יהיה עצמאי וריבון ויוכל לעשות את רצונו בלי התערבות של העמים האחרים כפי שהיה בתקופתו של שאול. אולם, בתקופת אחשוורוש, "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", ואין זה נחשב "והיה בהניח".

[46] תרגום.

[47] אבן עזרא (נוסח ב) ויש הכרח לפרש כל משום שהמנוחה הייתה לאחר שהיהודים הרגו בשונאיהם. בהמשך דבריו כתב שהריגת האויבים כרוך במאמץ גדול ולכן היה צורך לנוח לאחר מכן. חכמי צרפת: פירוש הפסוק הוא שהיהודים עמדו על נפשם על מנת לנוח מאויביהם, ולפי זה מובןסדר הכתובים בפסוק.

[48] תרגום.

[49] תרגום והוסיף שהיה הרג בזרעם של עמלק.

[50] תרגום. מוהר"ם אלשייך: לכאורה היה ראוי יותר לחגוג את חג הפורים בי"ג, שהרי ביום זה נעשה הנס. אלא שגם לאחר שנעשה הנס, היהודים עוד לא היו רגועים משום שהם חששו שמא הגוים יתנקמו בהם, ולכן הם נקהלו פעם נוספת בתחילת יום י"ד כדי להיות מוכנים שמא יתקפו אותם. רק לאחר שהגיע יום י"ד והיהודים ראו שהגוים לא תוקפים אותם, הם היו יכולים לנוח, ומשום כך חוגגים את פורים ביום המנוחה.

[51] תרגום. רינת יצחק: הכוונה שבכל שעה משעות היום אדם מחויב לשתות יין ואינו נפטר מכך אלא אם כבר הגיע פעם אחת למצב שהוא לא יודע בין ארור המן לברוך מרדכי בעקבות שתיית היין שבאותה שעה. כמו כן כתב ש"יום שמחה" פירושו שעל ידי שתיית היין ואכילת הבשר מגיע למצב שהוא שמח בכל היום, אך החיוב בשמחה איננה רק בשעת האכילה, אלא כל היום, ואכילת הבשר ושתיית היין מביאים לכדי היכולת לשמוח לאורך כל היום. בסוף דבריו הביא פעם נוספת את דבריו של ר' ישראל מסלנט שעל ידי השתיה האדם מגיע לכדי מצב של שכרות ואז הוא פטור ממצוות שתיה מצד שהוא שוטה. אולם, אין הכוונה שהוא יגיע למצב שהוא שוטה כמו בכל התורה כולה, היות ושוטה בכל המצוות הוא רק כאשר הוא מגיע למצב שכרותו של לוט, ושיעור "עד דלא ידע" הינו שיעור פחות משיעור שכרותו של לוט. סיבת החילוק הוא שהאדם חייב לא רק בשתיה, אלא גם בשמחה, ואם הוא יגיע למצב שהוא שיכור כמו לוט, הוא לא יוכל לשמוח.

[52] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): הכוונה ליהודים שבשושן העיר, אבל היהודים שבשושן הבירה לא נלחמו בי"ד אלא רק בי"ג.

[53] תרגום.

[54] תרגום.

[55] רש"י. רס"ג: נאמן לשיטתו לעיל ח,יז שיום טוב איננו יום חג, אלא יום של שמחה. אבן עזרא (נוסח ב) פירוש המילה מנות היינו שמה שנשלח צריך להיות מוכן לאכילה. בנוסח א' חזר על פירושו לעיל ב,ט שמנה היא חלק של אוכל. מגילת סתרים: היהודים חגגו את פורים במשתה ושמחה, היות והם רצו לכפר בכך על החטא שלהם שהם נהנו מסעודתו של אחשוורוש. לכן הם תיקנו סעודה של מצווה שתתקן את הסעודה של אחשוורוש. תיקנו משלוח מנות היות והטומאה באה משורש הפירוד, וכאשר עם ישראל חזר בתשובה, הייתה אחדות ביניהם. אולם, מרדכי תלה את הצרה של המן בכך שעם ישראל השתחווה לצלם וההצלה באה בתור מתנת חינם מאת ה' ולא בגלל שעם ישראל חזר בתשובה, ולכן הוא תיקן במקום שיתנו מתנות לאביונים במקום לחגוג יום טוב, ועל ידי כך עם ישראל ידבק במידותיו של ה': כמו שה' רחמן, כך גם הם יהיו רחמנים. היום טוב בוטל לגמרי היות והוא תוקן מלכתחילה לאחר שעם ישראל חשב שהגיעה אתחלתא דגאולה, אך מרדכי הבין שלא היה זה אתחתא דגאולה. סיבה נוספת לביטול היום טוב: ראוי לעשות יום טוב רק על מה שאירע בשכר הזכויות של עם ישראל, ונס פורים לא נעשה בגלל הזכויות של עם ישראל, אלא בתור מתנת חינם. הסבר נוסף למשלוח המנות הוא שכל הניסים שנעשו לישראל היו בזכות האבות, ורק נס זה נעשה לישראל בזכות חזרתם בתשובה שלימה, וכדי להראות זה לזה שאנחנו תלוים בו, שולחים משלוח מנות. צריך דווקא שתי מנות משום שהיו שתי טובות שכל אחד עשה לחבירו: א. החזרה בתשובה שלימה. ב. שהם עשו מצוות שהשפיעו על כולם. מתנות לאביונים ניתנים משום שרק בזכות מתנות האבניונים ניתן לבטל את הגזירה. מרדכי חשב שראוי לעשות גם יום טוב מכיוון שהדבר העיקרי שקרה בפורים הוא שעם ישראל קיבל על עצמו את קיום התורה מרצון, ולכן ראוי לעשות יום טוב כמו בשבעות. חכמים סברו שעיקר הנס היה בהצלת הגוף, ולכן הם תיקנו מתנות לאביונים, והצלת הגוף הייתה על ידי צדקה, ולכן תיקנו מתנות לאביונים. מוהר"ם אלשייך: היו ארבעה מצבים של צער בעם ישראל כנגד ארבע העבירות שבהם הם חטאו. אבל – על העבודה הזרה שעבדו בתקופתו של נבוכדנצר, והם נחשבו כמתים. צום – על ההנאה מהאכילה מסעודתו של אחשוורוש. בכי – על שהסתכלו בזונות בסעודתו של אחשוורוש. הספד – על שכל אחד מהם חטא לפני אנשים נוספים מעם ישראל וכולם ראו זאת, וההספד הוא כאשר אחד מספיד את זולתו. כנגד כך, כאשר התהפך מצבם לטובה וראו את ישועת ה', קבעו ארבעה מרכיבים של שמחה. יום טוב – במקום האבל. משתה – במקום הצום. שמחה – במקום הבכי. משלוח מנות – במקום ההספד. ההכרח להביא דווקא שתי מנות הוא משום שההספד היה כפול: על מצבם הגופני ועל מצבם הגשמי.

כמו כן כתב שהיו שלושה שלבים בחגיגת הפורים: בשלב הראשון, שנה מהנס, כל היהודים חגגו. לאחר השנה הראשונה, רק היהודים שהיו בערים שאינן מוקפות חומה קיימו עליהם לחגוג את ימי הפורים, אך היהודים שהיו בערים המוקפות חומה לא קיבלו על עצמם את ימי הפורים לאחר שחגגו בשנה הראשונה לנס. מרדכי הבין שסירוב היהודים לקבל על עצמם את החג נוסע מאי הכרה בגודל מעלת הנס, ולכן כתב על גודל הנס (כפי שיוסבר בפסוק הבא), ואז היהודים קיבלו על עצמם לחגוג את חג הפורים בכל שנה ושנה. מלבי"ם: בשנה הראשונה רק היהודים הפרזים (הערים שאינן מוקפות חומה) קיבלו עליהם לחגוג את חג הפורים, אך היהודים שהיו בערים המוקפות חומה אמרו שלא היה כאן נס גדול משום שאם השרים עזרו להם להתגונן – סימן שכך היה רצונו של המלך אחשוורוש. לכן הם גם קיבלו על עצמם את הימים האלה בתורת יום טוב. לכלל ישראל אסור לקבל על עצמו ימים טובים חדשים, אבל היות ורק היהודים הפרזים קיבלו על עצמם את היום טוב, הדבר מותר. רינת יצחק: טעם תקנת משלוח המנות משום שעם ישראל היה במצב של כפיות טובה כלפי ה', והרב דסלר הגדיר שאדם כפי טובה הוא אדם שנוטל כל הזמן מחברו ולכן אינו יכול להכיר לו טובה. לכן תיקנו את משלוח המנות על מנת שיהיה תיקון לעם ישראל: על ידי שישלחו מנות זה לזה, יהיו בגדר "נותנים" ולא הגדר "נוטלים", וכך יגיעו למצב של אהבת ה' וחוסר כפיות טובה כלפיו.

רלב"ג: התקנה שכל הערים שמוקפות חומה יחגגו בט"ו כמו העיר שושן נובעת מכך שבעיר שושן נעשה עיקר הנס, היות ושושן היה מקום מושבו של מרדכי, אסתר, אחשוורוש והמן. התקנה שערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון יחגגו בט"ו חלה גם על ערים שאינן מוקפות חומה עתה, אך הן היו מוקפות בשעה שיהושע כבש את הארץ והן מנויות בספר יהושע. חז"ל תקנו משתה בפורים, היות ואירועי המגילה התחילו ממשתה. עיקר המשתה הוא על היין. אולם, עם ישראל לא קיבל לדורות את חגיגת פורים כיום טוב. תיקנו משלוח מנות על מנת להרבות השמחה, וצריך שיהיו שתי מנות משני סוגים שונים, וכן מתנות לאביונים צריכות להיות שתי מתנות לשני אביונים.

[56] רש"י. אבן עזרא: מדגיש שמרדכי כתב את האיגרות בעצמו. מוהר"ם אלשייך: לאחר שהיהודים לא קיבלו על עצמם לחגוג את ימי הפורים (ראה בהערות לביאורנו בפסוק הקודם), החליט מרדכי שהגורם לכך הוא אי ההכרה שלהם בגודל הנס שנעשה להם, וזאת משום חמש סיבות: א. היהודים לא ידעו שהיה כתוב בספרים ששלח המן (ושהיו חתומים עדיין עד לי"ג באדר – ראה לעיל בהערות לפסוק י') שהוא רוצה להשמידם. ב. היהודים לא הכירו את מעלתו האמיתית של המן ואת חוזקו. ג. היהודים חשבו שעם ישראל היה אהוב לפני המלך ושהוא לא באמת רצה לתת להמן להשמיד את היהודים, ולכן כאשר היה יכול, הוא חזר בו מהסכמתו להשמדת היהודים. ד. היהודים חשבו שהרצון של המן להשמיד את היהודים היה רעיון של המן עצמו ולא עונש מאת ה'. ה. היהודים חשבו שאסתר לא הסתכנה על מנת להציל אותם וברגע שאחשוורוש ידע שאסתר יהודיה, הוא ביטל את הגזירה. מרדכי ידע שאם הוא יחייב את עם ישראל לקבל על עצמם את חגיגת ימי הפורים, הם לא יסכימו לקבל זאת לדורות אלא רק אותו דור (משום שהחג מחייב אותם לקיים דינים שונים), ולכן הוא כתב את המגילה מ"איש יהודי" ועד לפסוק זה. במגילה שכתב, הפריך מרדכי את כל הסברות של היהודים שהקטינו את הנס שנעשה להם. לאחר מכן ביקש מהיהודים לקבל על עצמם את חגיגת ימי הפורים, אך לא בתור חג שיחגגו אותו בכל הדורות, אלא שרק באותו הדור יחגגו. מלבי"ם: לאחר שמרדכי ראה שהערים המוקפות חומה לא קיבלו עליהם לחגוג את חג הפורים, הוא שלח להם איגרות נוספות שבהם הסביר להם שהם אכן היו בסכנה ושאחשוורוש לא היה חוזר בו לולי הנס. לכן הוא כתב להם את השתלשלות האירועים כפי שכתוב בפסוקים כ"ד – כ"ה.

[57] ר"מ חלאיו. כמו כן הסביר שמרדכי לא ביקש רשות מאחשוורוש לשלוח את האיגרות הללו, אלא שלח אותם על דעת עצמו.

[58] תרגום.

[59] אבן עזרא + ר"מ חלאיו. לשיטת אבן עזרא מרדכי כתב את הציווי על קיום המצוות הקשורות לפורים. לפי רש"י מרדכי כתב את המגילה כולה. מגילת סתרים: מלשון הכתוב משמע שיש דגש שבכל שנה היהודים יקיימו את המצוות של פורים מתוך התחדשות. ברינת יצחק הסביר שכאשר עם ישראל היה במדבר, עמלק תקף אותו על שרפו ידיהם מהתורה, והסיבה היא שדברי התורה לא היו חדשים בעיניהם. גם בתקופת המגילה היה רפיון של לימוד תורה בעם ישראל כדברי חז"ל במגילה י"א, א "בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקב"ה מך", ולכן התיקון של מרדכי לקיים את ימי הפורים מתוך התחדשות נעשו כמו התיקון של מתן תורה : מתוך התחדשות. באופן נוסף הסביר שבזכות קבלת התורה מאהבה בימי מרדכי, הדבר נזכר לנו בכל דור ודור, אך זאת בתנאי שנזכור את הנס שנעשה כאילו הוא נעשה לנו היום וזאת על ידי קיום מצוות הפורים בכל שנה כמצווה חדשה. מלבי"ם: יש סברא גדולה לחלק בין חגיגת הפרזים ביום י"ד לבין חגיגת הערים המוקפות חומה בט"ו. הגזירה של המן לא הייתה להשמיד את כל היהודים דווקא ביום אחד (אם כי הייתה לכך עדיפות בעיניו), אלא ברור שגם אם היהודים לא היו מושמדים בי"ג, היה עדיין צריך להשמיד אותם בט"ו. לכן, היהודים שבערים המוקפות חומה (ובעיקר בשושן) ששם השרים עזרו ליהודים להתגבר על אויביהם, לא ידעו עדיין שהם יצאו מחזקת סכנה, היות וייתכן שהגוים היו מתקיפים אותם שוב ביום למחרת. אולם, היהודים הפרזים שלא היה להם עזרה, וראו שבי"ד אף אחד כבר לא תקף אותם יותר, ידעו מיד שהם ניצחו במלחמה כיוון שהם לא היו תלויים בשרים או באחרים שיצילו אותם, ולכן הם יכולים כבר לחגוג בי"ד.

חכמי צרפת ורי"ד כתבו שבשושן יחגגו בט"ו ושאר הערים יחגגו בי"ד, ולכאורה זה סותר את ההלכה המקובלת. כנראה שצריך לומר שהם התכוונו לומר שגם העיר שושן וגם הערים שדומות לה שמוקפות חומה. מדברי האבן עזרא משמע לכאורה שהציווי לחגוג בט"ו חל על כולם ובכך מכבדים היהודים את היהודים שנמצאים בשושן.

[60] תרגום. רס"ג: הכוונה של הכתוב לדמות את חגיגת הפורים שבכל שנה לשני הימים שבהם נחו היהודים מהמלחמה נגד שונאיהם בזמן המגילה. אבן עזרא: הכתוב אומר שימי הפורים צריכים להיות דומים באורכם לימים שבהם נחו היהודים משונאיהם. לכן, יש לעבר את השנה ולחגוג את פורים באדר ב' כאשר יש פער גדול בין אורך הימים שבחודש אדר לבין אורך הימים שבהם נחו היהודים. כמו כן הוא הוסיף בשם אחרים שהכוונה שצריך לחגוג את ימי הפורים בתאריכים י"ד וט"ו בחודש, אך הוא דחה פירוש זה משום שאם כך היה צריך להיות כתוב "ובחודש" ולא "והחודש". מוהר"ם אלשייך: בפסוק זה, מרדכי עונה ליהודים שטענו שהיה צריך לחגוג את הפורים בימי הפסח, היות והמן נתלה בפסח, וממילא לא צריך לחדש חג נוסף. מרדכי סבר שעיקר הנס היה בכך שהתבטלו הספרים ששלח המן, והביטול היה רק כאשר הגיע י"ג באדר, ולכן היה צורך לתקן את הפורים דווקא בימים שנחו בהם היהודים. משום כך מודגש גם "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", כדי לומר שצריך לחגוג באדר ולא בניסן, משום שדווקא בחודש זה התהפך מצבם.

[61] מגילת סתרים. אבן עזרא: על פי פירושו לעיל שצריך לעבר את השנה, הכתוב אומר שהחודש שנוסף הוא החודש שבו חוגגים את פורים, היות והוא החודש הצמוד לניסן, כשם שנס הפורים אירע בחודש הצמוד לניסן. מלבי"ם: היות וכבר מדובר על קבלה של כל כלל ישראל את ימי הפורים, לא ניתן לעשות יום טוב היות ואסור להוסיף יום טוב לכולם (בניגוד לשלב שבו רק ערי הפרזות קיבלו עליהם יום טוב שהדבר מותר משום שרק חלק מעם ישראל קיבל על עצמו את היום טוב). רינת יצחק: יש דעה בשולחן ערוך שמי שיוצא לים בימי הפורים, יכול לקרוא את המגילה לכל אורך חודש אדר. ביאור הדברים הוא שלגבי הצומות לא נקבע יום מסוים שצריך להתענות בו, אלא שצריך לבחור יום אחד בכל חודש של הצומות לצום. למשל: בטבת, אין חובה לצום דווקא בי' בטבת, אלא מותר לצום בכל אחד מימי החודש. כך גם לגבי קריאת המגילה, יש דין בחודש עצמו שמותר לקרוא את המגילה בכולו.

[62] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): הסביר את ההבדל בין משלוח מנות שהוא ניתן גם למי שלא חסר לו דבר, לבין מתנות לאביונים שניתנים למי שזקוק לצדקה וכדומה. רלב"ג כתב בסוף התועלויות שהתקנה על ימי משתה נועדה ללמדנו שהנס נעשה על ידי משתה: גם המשתה שגרם להריגת ושי ולהמלכת אסתר וגם למשתה שאסתר עשתה. כמו כן כתב שמשלוח מנות נועד כדי שכל יהודי ירצה לשלוח לחבירו משלוח מנות יפה כדי למנוע מעצמו בושה, וכך הוא יכין מעדנים ביום זה ויאכל אותם גם בעצמו. התורה תיקנה מתנות לאביונים בכל מקום שיש בו שמחה ובכל מועד. ר"מ חלאיו: מכל שכתוב ימי משתה ושמחה, לומדים שלא ניתן לצאת ידי חובה כאשר אוכלים את סעודת הפורים בלילה. כמו כן כתב שמבחינת פשט הפסוק היה מספיק לתת מתנה אחת לאביון אחד, ו"מתנות לאביונים" שנאמר בלשון רבים פירושו שבכל שנה כל אחד צריך לתת מתנה לאביון, אלא שחז"ל קיבלו שהכוונה שכל אחד צריך לתת בכל שנה שתי מתנות לשני אביונים. ר"א כהן צדק: כתוב "אביונים" חסר י' כדי ללמד שכל הפושט יד בפורים, אין בודקים אחריו אם הוא אביון. מוהר"ם אלשייך: כתב בפירושו לפסוק י"ט שהיהודים לא קיבלו על עצמם את הפיכת פורים ליום טוב ובכך להפוך אותו ליום שאסור בעשיית מלאכה. מרדכי הבין שהמניעה הייתה שזה גורם לאנשים להפסיד כסף, וידע שהאנשים שהפסד הכסף הכי משמעותי לגבם הם העניים, ולכן תיקן מתנות לאביונים על מנת שהם לא יפסידו כסף כאשר הם יעשו יום טוב באותו היום. רינת יצחק: הביא את דברי הרוקח שהסתפק אם מתנות לאביונים הוא מטעם צדקה או כדי שגם העניים ישמחו. נפקא מינא אם מותר לתת את מתנות האביונים על מנת להחזיר שמועיל בצדקה וכן לשאלה האם מותר לשנות את מטרת המעות שאם זה משום שמחה לא ניתן לשנותו. מהמרמב"ם משמע שהמצווה לתת לאביונים בפורים הוא כדי שהם יוכלו לקיים את מצוות החג.

בעניין משלוח מנות ומתנות לאביוניום, דן ברינת יצחק אם אשה חייבת והביא דעות שהן חייבות משום שאף הן היו באותו הנס ואז חייבות רק מדרבנן או משום שהן חייבות מדברי קבלה מדין "קיבלו היהודים". אולם לכאורה קשה על הסוברים שנשים חייבות משום דברי קבלה, שהרי אם כן הן חייבות גם במקרא מגילה משום דברי קבלה ובגמרא כתוב שהן חייבות רק משום שאף הן היו באותו הנס.

[63] תרגום. אבן עזרא: השורש ק.ב.ל בפסוק זה דומה למשמעותו בארמית שפירושו לשון הסכמה, והכתוב אומר שהיהודים הסכימו לקבל על עצמם את דברי מרדכי. הכתוב כתב לשון יחיד היות והכוונה שכל אחד ואחד מישראל קיבל על עצמו לקיים את דברי מרדכי, או שחסר בפסוק המילה "כל" כשהכוונה שכל היהודים קיבלו. בשם אחד המדקדקים כתב שהכוונה שמרדכי קיבל על עצמו, אך דחה פירוש זה היות ואז לא מובן מדוע כתוב לאחר מכן "ואת אשר כתב מרדכי אליהם". אם הכוונה שכל היהודים קיבלו עליהם בשנה לאחר מכן לחגוג, ניתן לומר ש"את אשר כתב אליהם מרדכי" פירושו שלאחר שעברה שנה מהנס שבו חגגו היהודים את הנס, מרדכי תיקן להם לחגוג כך בכל שנה ושנה. אולם, אם מלכתחילה מרדכי הוא שקיבל על עצמו את חגיגית הפורים לאחר שעברה שנה מהנס, לא ניתן להסביר מדוע כתוב לאחר מכן "את אשר עשה מרדכי" – הרי כל החגיגה של פורים, הן בשנה הראשונה והן לאחר מכן היו בגלל מרדכי וניתן להכליל את הכל בכתוב "את אשר עשה מרדכי" ולא צריך לכתוב "את אשר החלו לעשות". ר"מ חלאיו: הכוונה שכולם כאיש אחד קיבלו על עצמם לקיים את ימי הפורים, אולם לפי המדרש מדובר על רבן של ישראל שהסכים לכך. מגילת סתרים: "וקיבל" מלשון יחיד נאמר על מרדכי היות והוא גרם לכל העם שיקבלו על עצמם מצוות אלו. מוהר"ם אלשייך: כתוב "וקיבל" בלשון יחיד משום שבשלב זה, הקבלה לחגוג את פורים היה רק באותו הדור ולא לדורות הבאים. כמו כן, פירוש "אשר החלו לעשות" הוא שעתה היהודים קיבלו על עצמם בתור חובה את מה שבתחילה הם קיבלו על עצמם בתור נדבה.

[64] אבן עזרא בפירושו לפסוק כ"ז.

[65] תרגום. אבן עזרא: "את אשר החלו לעשות" פירושו שבשנה הראשונה היהודים חגגו את פורים מעצמם. "ואת אשר כתב מרדכי אליהם" פירושו שלאחר שהיהודים כבר חגגו את פורים מעצמם, מרדכי תיקן שהם יחגגו כך בכל שנה. רלב"ג: היהודים התחילו לחגוג את פורים ומרדכי כתב להם להוסיף משלוח מנות ומתנות לאביונים. אולם ה לא קיבלו על עצמם לעשות בכל שנה יום טוב וגם מרדכי לא כתב להם שהם צריכים לעשות יום טוב. מגילת סתרים: צלע זו מוסבת על האמור בפסוק הבא ופירושו: מתוך מה שכתב מרדכי, עם ישראל הבין מה הייתה הפורענות שאמורה לבוא עליהם. מוהר"ם אלשייך: לאחר שמרדכי ראה שהיהודים קיבלו עלע צמם לחגוג את פורים בתור חג חובה (אך רק לדור הוא כמו שכתב בפסוק לעיל), הוא שלח איגרת נוספת, ובו היה כתוב שהיהודים שבל דור יקבלו על עצמם לקיים את ימי הפורים. היהודים חשבו שהמן לא התכוון להרוג גם את הבנים הקטנים ולהשמיד את כל הדורות שבעם ישראל, על כן כתב מרדכי שהמן התכוון לאבד את כל היהודים, את כל הדורות, והגזירה הייתה משמים ולכן המן הפיל פור כדי לראות באיזה זמן הראו לו מהשמים שהוא יכול להשמיד את היהודים, וכן כתב שאחשוורוש הסכים לכך שהמן ישמיד גם את הבנים, שהרי הוא הרג את בניו של המן בגלל חטא אביהם, וכל שכן שהוא היה מסכים להשמיד את בניהם של היהודים בגלל שנאתו לאבות. מלבי"ם: בפסוק זה כתוב שהיהודים קיבלו על עצמם את מה שהיהודים שישבו בערי הפרזות קיבלו על עצמם בתחילה, דהיינו: לחגוג את פורים ביום י"ד (כפי שכתב לעיל שהם קיבלו זאת מעצמם), והיהודים שגרו בערים המוקפות חומה קיבלו על עצמם לעשות את מה שמרדכי כתב להם, כלומר: לחגוג את פורים בט"ו (כפי שכתב לעיל שמרדכי גרם ליהודים בערים המוקפות חומה לקבל את מצוות הפורים).

[66] אבן עזרא. בנוסח ב כתב שמשום כך אמרו חכמים שקריאת המגילה זו אמירת ההלל, שהרי כל התקנה של חגיגת פורים נועדה להודות ולהלל לה' על הנס. חכמי צרפת: פסוק זה וכן הפסוק העוקב מכילים את תוכן דברי האיגרת שמרדכי שלח ליהודים בכל מלכותו של אחשוורוש. באיגרות הראשונות לא היה פנאי לכתוב את כל מה שאירע ואת כל מחשבתו של המן משום שהאיגרות היו צריכות לצאת במהירות, אך באיגרות השניות מרדכי האריך להסביר ליהודים את הסכנה שנשקפה להם מצד המן. מלבי"ם: כתב גם הוא שפסוק זה מכיל את התוכן של האיגרת שכתב מרדכי (כםי שכתוב לעיל פסוק כ'). כמו כן כתב שמרדכי כתב שהמן רצה להשמיד את עם ישראל משום שהוא היה אגגי מזרע עמלק, ולא בגלל שמרדכי לא התשחווה להמן.

[67] ר"מ חלאיו. מלבי"ם: בתחילה חשב המן רק להעביר את עם ישרא לעל דתו, אך לאחר הפלת הגורל, כשראה את התאריך שעליו נפך הפור, החליט להרוג אותם לגמרי, היות וחשב שהדברים יסתדרו עם המזלות שמשמשים בשמים ביום זה.

[68] אבן עזרא (נוסח ב). ר"א כהן צדק: במילה "הפיל" חסרה האות י' בכתיב היות ועשרת בניו של המן הם שהפילו לפניו את הפור. רינת יצחק: כאשר באה צרה על עם ישראל והם חושבים שזה יד המקרה ולא יד ההשגחה, הם נמנעים מלהתפלל אל ה'. לכן רצה המן להפיל פור, כדי שעל ידי כך יחשוב עם ישראל שהיה זה יד המקרה והם לא יתפללו אל ה', וזה הנאמר בפסוק "להומם", דהיינו, לערבב אותם כדי שהם לא יידעו שהכל מאת ה'.

[69] רש"י. אבן עזרא (נוסח ב) כתב בתחילה כרש"י ולאחר מכן כתב פירוש שהכוונה לגזירה שבאה לפני המלך, כלומר: כאשר הזכירו לפני אחשוורוש את גזירתו של המן, הוא ציווה לכתוב את כל הדברים האלה בספר הזכרונות. וכתב על פירוש זה שהוא הנכון יותר. ר"מ חלאיו: פירוש הפסוק הוא כך. כאשר אסתר נכנסה לפני המלך כדי לבקש שיתלו את בניו של המן, ואחשוורוש נענה לה, מרדכי כתב בספרים ליהודים שבכל מקום שהם צריכים לחגוג את ימי הפורים משום שה' הציל אותם מהמן. מלבי"ם: כאשר הגזירה של המן באה לפני המלך, כאשר לאחושורוש נודע על מחשבתו של המן להשמיד את היהודים, ציווה לתלות את המן, וכך כולם יידעו שצריך להקשיב לספרים ששלח מרדכי ולא לספרים ששלח המן.

[70] רש"י. מגילת סתרים: אחשוורוש אמר שצריך לחזור בו עם הספר שכתב המן. כפי שפירש לעיל, המן שלח שני ספרים: ספר אחד שהיה כתוב בו שעל כל אחד להיות מוכן לי"ג אדר, והספר השני שהיה כתוב בו מה לעשות באותו תאריך. הספר השני היה חתום ותוכנו לא נודע לרוב תושבי ממלכתו של אחשוורוש. לכן, אחשוורוש השתמש בספרים הראשונים שכתב המן ובספרים ששלח מרדכי היה כתוב שמה שכתוב בספרים הראשונים שצריך להיות מוכנים לי"ג אדר פירושו שצריך שהיהודים יגנו על עצמם.

[71] תרגום.

[72] תרגום.

[73] רס"ג. ר"מ חלאיו: הפסוק מסביר מדוע כתוב "פורים" בלשון רבים, היות ויש יומיים של חג.

[74] רס"ג. מלבי"ם: הפור מסמל את הפיכת המזל הרע שהיה בתחילה לעם ישראל ביום זה למזל טוב.

[75] רש"י. תרגום: בגלל הדברים האלה עם ישראל שומר את הימים האלה בכל שנה ושנה כדי לפרסם את דברי האיגרת האלה ואת כל הניסים הכתובים בהם. רלב"ג: מצלע זו ועד סוף הפסוק מוסב על הפסוק הבא. בגלל דברי האיגרת, היהודים קיבלו עליהם לקיים את מצוות הפורים. ר"מ חלאיו: הפסוק מסביר מדוע כתבו את דברי האיגרת לדורות.

[76] אבן עזרא. תרגום: האיגרת נכתבה כדי להודיע לכולם על מה ראו לקבוע את ימי הפורים האלה בגלל הניסי שקרו למרדכי ואסתר. ר"מ חלאיו: פירוש הצלע הוא שמרדכי ואנשי דורו שראו את הניסים כתבו את דברי האיגרת. רש"י הביא את מדרש חז"ל "ומה ראו על ככה" שאחשוורוש השתמש בכלי המקדש, ומה הגיע עליו לאחר מכן כעונש על כך, שבא השטן ורק ביניהם והרג את ושתי. מה ראה המן שקינא במרדכי והעונש שהגיע אליו בעקבות זאת, ומה ראה מרדכי שהוא לא השתחווה להמן והשכר שהוא קיבל על כך. מוהר"ם אלשייך: הכוונה שעם ישראל הבין שאחשוורוש רצה להרוג את כל היהודים, גם את הילדים הקטנים, והראיה שהוא ציווה לתלות את בניו של המן על עץ.

[77] אבן עזרא (נוסח ב). תרגום: על ידי האיגרת כולם ידעו את ההצלה שהיה לעם ישראל. באופן דומה פירש גם ר"מ חלאיו: מה שהגיע ליהודים מהצרה וההצלה. מוהר"ם אלשייך: היהודים הבינו על ידי האיגרות את כוונתו האמיתית של המן. האגרות ששלח מרדכי היו הפוכות מהאגירות ששלח המן, ומרדכי כתב שיש להרוג גם את הטף והנשים, ומכאן הם הבינו את מטרתו האמיתית של המן.

[78] אבן עזרא.

[79] ר"מ חלאיו.

[80] ר"מ חלאיו. מוהר"ם אלשייך: הגרים צריכים לחגוג את פורים משום שהאפשרות להתגייר הייתה נמנעת מהם אם המן היה מצליח בתכניתו להשמיד את היהודים. כמו כן הסביר את הקדמת "קימו" ל"קיבלו" למרות שסדר הכתובים לכאורה היה צריך להיות הפוך. בתחילה היהודים קימו את חגיגת הפורים לאותו דור שניצל מהמן, ולאחר מכן היהודים קיבלו עליהם לקיים את מצוות הפורים גם לדורות הבאים. רינת יצחק: הרוקח כתב ש"קימו וקיבלו" הוא כמו נעשה ונשמע. "נעשה" פירושו קבלת המצוות, ו"נשמע" פירושו לימוד התורה עם ישראל קיבל כאן על עצמו את שני הדברים: קיום המצוות ולימוד התורה. כמו כן הסביר מדוע דווקא במצוות פורים היה צריך שעם ישראל יקבל על עצמו שגם הגרים יהיו חייבים במצווה. א. כדי ללמדנו שגם בזמן שתתבטל מגילת תענית, מצוות פורים לא תתבטל, וכדי שהיא לא תתבטל לגרים היה צריך קבלה מיוחדת. ב. משום שבדרך כלל לאדם אסור לבזבז על מצוות עשה יותר מחומש, אלא שבמצוות ששייך לומר בהם שחייבים בגלל הנס (כמו נר חנוכה), מבזבזים יותר מחומש. קבלה זו הייתה לומר שגם הגרים יתחייבו לבזבז עליהם יותר מחומש.

[81] רס"ג. אבן עזרא (נוסח ב) התלבט למי הכוונה בכתוב "יעבור": האם הכוונה לאדם, כלומר: שאין רשות לאדם מישראל לעבור על החוק שקובע שצריך לחגוג את פורים, או שמא הכוונה לפורים, כלומר: החוק שצריך לחגוג את פורים לא ישתנה. בסוף דבריו כתב שהעיקר כמו הפירוש הראשון. מלבי"ם: למרות שבדרך כלל בית דין יכול לבטל את דברי חברו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, ימי הפורים לא יעברו, ושום בית דין לא יוכל לבטל את החג.

[82] ר"מ חלאיו. אבן עזרא: מוכחרים לומר שהכוונה לקיום דיני הפורים, שהרי אדם איננו יכול "לעשות יום".

[83] ר"מ חלאיו. בפירוש נוסף כתב שיש כאן רמז לקריאת המגילה מתוך הכתב. רש"י: יש לקרוא את המגילה דווקא מתוך כתב אשורי. באופן דומה כתב התרגום שצריך להקפיד על כתב היהודים. אבן עזרא: כתב שהכוונה שאין להפסיק בסוף כל אחד מהפסוקים אלא לקרוא את המגילה ברצף כפי שכתב מרדכי. טעמי המקרא נוספו רק בהמשך על ידי עזרא הסופר, ולכן מותר לקרוא כפי שהדברים נכתבו במקורם על ידי מרדכי.

[84] ר"מ חלאיו. תרגום: הכוונה היא שכל אחד צריך לקיים את חג הפורים בזמן שנקבע לו. ערים שאינן מוקפות ביום י"ד וערים המוקפות חומה ביום ט"ו, ולכל אחד יש זמן משלו.

[85] תרגום.

[86] תרגום וכתב שהעשייה צריכה להיות על ידי משתה. רש"י: הזכירה נעשית על ידי קריאת המגילה והעשיה על ידי קיום המצוות האחרות הקשורות לחג: משתה שמחה, יום טוב, משלוח מנות ומתנות לאביונים. רלב"ג: הזכירה נעשית על ידי אמירה בפה, כמו שצריך לזכור בפה את קדושת יום השבת, שהרי לא ניתן לצוות על אדם שלא ישכח את פורים משום שלא ניתן לזכור זאת בכל רגע נתון. אולם אבן עזרא בנוסח ב כתב שהזכירה היא ציווי שלא לשכוח את ימי הפורים. מוהר"ם אלשייך: הכתוב מדגיש שלמרות שלא אומרים הלל בפורים, קריאת המגילה מהווה תחליף לאמירת ההלל. רלב"ג כתב בסוף התועלויות שיש חובה לקרוא את המגילה על הסדר (ובכך לקיים את מצוות ההזכרה) משום שרק על ידי קריאת המגילה על הסדר מבינים את סדר הדברים שגרם להצלת עם ישראל על ידי ההשגחה האלוקית. יש להזכיר את בערב משום שאז מתחילים דיני פורים. אולם, ראוי שהמשתה עצמו יהיה ביום משום שההצלה עצמה הייתה ביום. כמו כן צריך לקרוא את המגילה פעם נוספת ביום.

[87] תרגום. בעניין המשפחות כתב שהכוונה למשפחות כל הכהנים, הלויים והישראלים. רש"י: יש להתאסף יחד על מנת לחגוג את פורים. אבן עזרא: שלא יהיה אדם שיחשוב שהיות והוא לא היה יהודי בזמן שאירע הנס, הרי שהוא פטור מקיום מצוות פורים.

[88] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב): לא יהיה כח בידי שליטים שישלטו על עם ישראל למנוע את קיום ימי הפורים. מוהר"ם אלשייך: גם לאחר שעוברים ימי הפורים, ההתעלות שהושגה בימים אלה ממשיכה. רינת יצחק: אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה. בשמחה של מצווה מותר משום שהמצווה שייכת לעולם הבא. כך גם שמחת פורים שייכת לעולם הבא (שהרי היא לא עתידה להתבטל) ורק שאר החגים שעתידים להתבטל השמחה שלהם שייכת לעולם הזה ולכן גם בהם אסור למלא את פיו שחוק.

[89] תרגום. רש"י: הזכר הוא קריאת המגילה שצריך להקפיד עליו בכל שנה. רלב"ג הסביר גם הוא שהזכירה נעשית על ידי הקריאה, וכתב שלא ניתן לזכור את ימי הפורים ללא קריאת המגילה. ר"מ חלאיו: הזכירה נעשית על ידי אמירת "על הניסים". כמו כן הביא את מדרשי חז"ל על הפסוק: א. כל היום כשר לקריאת המגילה היות וכתוב "והימים". ב. לא ניתן לקרוא את המגילה למפרע היות וכתוב בפסוק "נזכרים ונעשים". כשם שלא ניתן לעשות את הימים למפרע, כלומר: לא ניתן להקדים את יום ט"ו ליום י"ד, כך לא ניתן לקרוא את המגילה למפרע. כמו כן למדו מכאן שלא ניתן לקרוא את המגילה בעל פה, ולומדים זאת מהשורש ז.כ.ר שמופיע גם אלנו וגם בציווי לכתוב את אניין מלחמת עמלק בספר. מגילת סתרים: על ידי שעם ישראל יקיים את מצוות המגילה, זכרם לא יסור מלפני ה', היות וקיום מצוות המגילה מראה שעם ישראל קיבל על עצמו את קיום התורה ברצון.  מוהר"ם אלשייך: גם לאחר שכל ספרי הנביאים והכתובים יתבטלו לימות המשיח, מגילת אסתר לא תתבטל וזכרה ימשיך להיות לכל הדורות. רינת יצחק: הגר"א כתב שהצלע הקודמת של הפסוק המדברת על ימי הפורים שלא יעברו מתוך היהודים מדברת על המתשה והשמחה שגדולים חייבים בו, ואילו צלע זו מדברת על מקרא מגילה שגם קטנים חייבים בו. למרות שקטנים חייבים גם במשתה ושמחה מתורת חינוך, הגר"א התכוון לומר שיש חיוב על הקטנים לקרוא מגילה שלא מדין חינוך, אלא מדברי קבלה. אלא שהרמב"ם, השולחן ערוך וגם בביאור הגר"א משמע שהחיוב של קטנים במגילה הוא מדין חינוך. תוספות (ערכין ג,א) כתבו בשם בעל הלכות גדולות שנשים אינן חייבוים במקרא מגילה, אך הם חייבים לשמוע את המגילה. הגרי"ז הסביר שיש חיוב על הנשים לשמוע את קריאת המגילה משום שאף הן היו באותו הנס (אך אינן חייבות בקריאה), אבל לא שייך להטיל חיוב כזה על קטנים שאינם בני דעת, ולכן החיוב הוא רק מצד הגדול להשמיע להם, אבל אין חיוב שהם באמת ישמעו. גם לשיטת בעל הלכות גדולות צריך לומר שהחיוב איננו מצד חינוך, אלא שיש מצווה מיוחדת מדברי קבלה להשמיע לקטן את המגילה. מחלוקתו עם הרמב"ם תלויה בסיבה שנשים חייבות: האם נשים חייבות במקרא מגילה כמו גברים (שיטת הרמב"ם), או שהן חייבות מצד חיוב אחר, ואז גם חיובם של הקטנים הוא מצד אחר ולא מצד החיוב הרגיל של מצוות.

[90] רש"י. רינת יצחק: שאל על רש"י: הרי בגמרא יט,א יש שיטות נוספות מהיכן צריך לקרוא את המגילה: האם צריך לקרוא את כל המגילה, או מ"איש יהודי", או מ"בלילה ההוא", והגמרא מסבירה את המחלוקת היות וכתוב "כל תוקף", השאלה מה הכוונה בתוקף: האם לתוקפו של אחשוורוש ואז צריך לקרוא את כל המגיה, או את תוקפו של מרדכי ואז צריך לקרוא מ"איש יהודי" או מ"אחר הדברים האלה" ואז צריך לקרוא את תוקפו של המן. רש"י לכאורה הביא בפסוק זה את כל השיטות השונות. רש"י באמת סובר כמו ר' מאיר שצריך לקרוא את המגילה כולה, אלא שהוא סובר שגם ר' מאיר סובר שצריך לקרוא רק את תוקפו של הנס עצמו, אלא שכדי להבין את הנס, צריך לקרוא את המגילה כולה, כיוון שעל כל פרט בפני עצמו ניתן לומר שהדברים אירעו על דרך הטבע, ורק כאשר קוראים את המגילה כולה מבינים שהייתה השגחה מאת ה' על עם ישראל. כמו כן הביא מספר עמק ברכה שכתב שרק במגילת אסתר יש חיוב לקרוא את המגילה כולה, אולם בארבע המגיול האחרות אין חיוב לקרוא את המגילה כולה, משום שרק לגבי מגילת אסתר יש לימוד מיוחד שצריך לקרוא את המגילה כולה. אולם, הגרי"ז חולק וסובר שקריאת כל המגילות הוא מצד לימוד תורה ולכן יש צורך לקרוא את המגילה כולה, אולם בקריאת מגילת אסתר החיוב הוא מצד פרסומי ניסא ולכן הייתה הוא אמינא שאינו חייב לקרוא את המגילה כולה, ולכן הגמרא למדה לימוד מיוחד שצריך לקרוא את המגילה כולה. אבן עזרא: הצורך לכתוב את הספר נבע מכך שעם ישראל הפסיק לקיים את חגיגת ימי הפורים לאחר שהיו זמנים שבהם הם קיימו אותה. בנוסח ב' הוסיף שמשום כך ביקש מרדכי מאסתר שתכתוב את הציווי על קיום מצוות פורים, שהרי היותה מלכה יגרום לכל העם להקשיב בקולה יותר ממה שישמעו בקולו. מגילת סתרים: מרדכי כתב רק שצריך לעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. אסתר הוסיפה על כך שצריך גם לקרוא את המגילה. מוהר"ם אלשייך: בתחילה מרדכי כתב את סיפור המגילה מ"איש יהודי" (פרק ב') או מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (פרק ו'). אלא שאסתר ראתה צורך לכתוב גם את הפרקים הראשונים במגילה שם היה כתוב על גדולתו של אחשוורוש. הצורך לכך התעורר משום שעתה רצו מרדכי ואסתר שעם ישרא ליקבל על עצמו לחגוג את חג הפורים לאורך כל הדורות, ולא רק בדור שניצל, ולכן אסתר רצתה למנוע טענות מצד הדורות הבאים שלא לחגוג. הדורות הבאים היו עשויים לטעון שאחשוורוש פשוט הסכים להציל את היהודים בגלל שהוא ראה שייגרם לו נזק "ואין הצר שווה בנזק המלך", ולכן אסתר כתבה שאחשוורוש היה מלך חזק שאף אחד לא היה מורד בו, ועושרו הרב לא הצריך את גביית המיסים מעם ישראל וממילא הוא היה יכול להרשות לעצמו שישמידו את היהודים, וכן שהוא לא הסכים לבטל את גזר דינה של ושתי – הכל מראה שהיה בסיפור המגילה נס גדול. כמו כן אסתר ביטל את הטענה שהיו היהודים יכולים לטעון "אחות לנו בבית המלך" על ידי שהיא הסבירה שאחשוורוש הרג את שאתו בעבר, וכך הוא היה יכול לעשות גם עכשיו. על פי זה הסביר גם את תוארה של אסתר בפסוק: "מלכה" – היותה מלכה גרמה לכך שהיא רצתה לכתוב את הדברים כדי שלא יאמרו ישראל "אחות לנו בבית המלך", ו"בת אביחיל" – צדקותה וייחוסה העלו בה את הרצון לכתוב את הדברים. באופן נוסף כתב שאסתר הסבירה מדוע למרות היותה בת של צדיק היא התחתנה עם אחשוורוש. לכן כתוב גם "את כל תקף", לומר שאסתר כתבה את כל המגילה, כולל את הפרקים הראשונים. רינת יצחק: כתב בשם הגר"א שאסתר כתבה את אותם דברים שמרדכי כתב בפסוק כ', כלומר: היא כתבה את המגילה, אלא שמרדכי כתב את המגילה שלא על ידי רוח הקודש, ואילו אסתר כתבה את הדברים על פי רוח הקודש. אלא שרש"י כתב בבא בתרא טו,א שמגילת אסתר נכתבה רק אחרי שעם ישראל חזר לארץ ישראל משום שלא ניתנה נבואה ליכתב בחוץ לארץ, ומה שכתוב שכתבו את המגילה שנה אחרי הנס, פירושו שכתבו זאת מדין מגילה שצריך לקרוא אותה, אבל לא מצד היותה חלק מכתבי הקודש (ואין הדברים תלויים זה בזה). מכאן מוכרחים לומר שהגר"א שסובר שכתיבת אסתר על ידי רוח הקודש סובר שמותר לכתוב נבואה בחוץ לארץ, וחולק בכך על רש"י. במסקנת דבריו כתב שישנה מחלוקת אם הכתיבה על ידי רוח הקודש היא הגורמת לחיוב שלא לקרוא את המגילה בעל פה או לא. כמו כן הוכיח מהגמרא במגילה יז,א שמרדכי כתב את המגילה שלא על הספר ובדיו, ורק אסתר הקפידה על דיני הכתיבה, ומשום כך הגמרא הביאה את הפסוק של כתיבת אסתר כמקור הדין שצריך לכתוב על הספר ובדיו ולא מהפסוק שבו כתוב על כתיבת מרדכי.

[91] רש"י. חכמי צרפת: הכוונה לתוכן של האיגרת השניה, שהרי מרדכי כבר כתב איגרת אחת כמובא לעיל פסוק כ. כך פירש גם האבן עזרא. ר"מ חלאיו: לא נראה ממהלך הדברים שהיהודים היו צריכים שיזרזו אותם בשנה השניה לקיים את ימי הפורים וכל שכן שלא נראה שהם הפסיקו לקיים את חג הפורים. האיגרת השנית היא כתיבת המגילה בלשונה, ומעתה ואילך ישח ובה לקרוא את המגילה כפי שכתבו אותה מרדכי ואסתר.

[92] אבן עזרא (נוסח ב).

[93] תרגום.

[94] תרגום.

[95] אבן עזרא (נוסח ב). בנוסח א כתב שדברי השלום נכתבו כדי לומר לעם ישראל שאינם צריכים לחשוש על כך שהפסיקו לקיים את מצוות הפורים והשלום עדיין יישמר, ודברי האמת היינו שהם חייבים לשמור את מצוות הפורים כמו שהם התחייבו (בדומה לאמור בנוסח ב). ר"מ חלאיו כתב בתחילה פירוש שלא זכיתי להבינו ולאחר מכן הביא את דברי חז"ל שהמגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה. מגילת סתרים: צלע זו נאמרה על בקשת מרדכי ואסתר לכלול את המגילה בין כתבי הקודש. "דברי שלום" נאמר על כך שלא צריך לחשוש מפני קנאת אומות העולם בכתיבת המגילה, ועם ישראל לא יינזק מכתיבתה. האמת נאמרה משום שהם רצו לומר שניתן ללמוד שיש ציווי של ה' לכלול את המגילה בין כתבי הקודש, אלא שלא רצו לכתוב שם ה' במגילה, ולכן כתוב "אמת" מפני שחותמו של הקב"ה אמת. מוהר"ם אלשייך: עם ישראל טען שלא היה צריך לקבל על עצמו לחגוג את פורים משום שאסתר מומרדכי היואנשים חשובים ואחשוורוש לא היה הורג אותם ואת עמם. לכן, מרדכי כתב "דברי שלום", כלומר: המחשבה שהוא ואסתר היו יכולים להמשיך לחיות בשלום ולא לחשוש (בניגוד לשאר העם שעדיין היה צריך לחשוש), אך אתב שאין אלה דברי אמת, משום שגם הוא ואסתר לא היו בטוחים, ולכן כולם צריכים להכיר את הנס הגדול שנעשה להם ולא הייתה שום אפשרות להינצל אילולי הנס שעשה ה' ומסירות הנפש שלו ושל אסתר. מלבי"ם: דברי שלום ואמת פירושו שאסתר רצתה שמגילת אסתר תיכלל בין הכתובים ולכן שלחה שמבחינת האמת צריך שהספר ייכלל עם ספרי הכתובים שבתנ"ך, ואם כל החכמים יסכימו לכך, יהיה שלום ביניהם. רינת יצחק: מהכתוב "דברי שלום ומאת" לומדים שעל המגילה חלים דיני התורה, ולכן מותר ללמוד גזירה שווה בין הכתוב במגילה לבין הכתוב בתורה, למרות שבדרך כלל לא לומדים דברי קבלה מדברי תורה בגזירה שווה. כמו כן כתב שהגמרא טז,ב דרשה מפסוק זה שהמגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה, והטעם שצריך לימוד מיוחד הוא שכתיבת מגילת אסתר אינה ככתיבה רגילה של תורה, אלא היא בגדר של כתיבת מגילה כדי לצאת ידי חובה, ואז ללא הדרשה של "דברי שלום ואמת" היינו אומרים שלא צריך שרטוט.

[96] ר"מ חלאיו. כמו כן כתב על פי חז"ל שהמגילה נקראת בין התאריכים י"א אדר לבין ט"ו אדר, תלוי במקום הקריאה, אם המקום הוא כפר, עיר או עיר המוקפת חומה. תרגום: הכוונה שבשנה מעוברת צריך לחגוג את פורים באדר ב.

[97] תרגום. מלבי"ם:כאשר חכמים אמרו לאסתר שאסור להוסיף עוד יום טוב על דעת חכמי ישראל, ענתה להם שהאיסור נאמר רק כאשר אדם מוסיף מצד דין תורה, אלבל כאשר הוא מוסיף מדעת חכמים, אין איסור בדבר. לכן, הוספת ימי הפורים נעשתה על דעת אסתר ומרדכי, ולא מדאורייתא.

[98] אבן עזרא. כמו כן דחה את האפשרות שמדובר על תענית אסתר שמתענים בכל שנה או על שלושת ימי התענית שעם ישראל צם בניסן לפני שאסתר נכנסה לאחשוורוש (הדעה הראשונה שהכוונה לתענית אסתר שבחודש אדר הובאה בראשונים כמו הרמב"ם בהלכות תעניות ורי"ד אצלנו. הדעה השניה הובאה כדעת המכחישים, כלומר: הקראים). ר"מ חלאיו: כשם שהיהודים קיבלו על עצמם לקיים את מצוות הפורים, כך הם קיבלו על עצמם לקרוא את המגילה. בפירושו השני פירש כמו אהן עזרא. מגילת סתרים: הצומות הן הסיבה לכך שיש צורך לחגוג את חג הפורים. הוי אומר: מה שקיבלו היהודים על עצמם אינו כולל את דברי הצומות והזעקה, אלא דברי הצומות והזעקה שצמו וזעקו היהודים בעת הצרה, והישועה שבאה בעקבותיהם, הן הסיבה לכך שצריך לחגוג את חג הפורים. מוהר"ם אלשייך: מרדכי רצה שעם ישראל יקבל על עצמו את חגיגת חג הפוריפ ולא יטען שהוא לא היה בסכנה משום שאסתר ומרדכי היו יכולים להגן עליהם. לכן הוא כתב שהוא מקבל על עצמו את חגיגת הפורים, ועם ישראל היה צריך לעשות קל וחומר בעצמו: אם מרדכי שהיה בסכנה פחותה, בעיקר לאחר שהוא מונה להיות המשנה למלך, חוגג את חג הפורים, וגם קיבל עליו ועל צאצאיו את התעניות, כל שכן ששאר העם צריך לקבל זאת על עצמו. מלבי"ם: אסתר אמרה שמותר להוסיף ימים טובים על דעת שההוספה איננה מדאורייתא אלא מדרבנן, כשם שעם ישראל קיבל על עצמו את הצומות. מותר להוסיף את הצומות היות והם מדברי קבלה, ולכן מותר להוסיף גם את ימי הפורים. רינת יצחק: לכאורה קשה על הרמב"ם שכתב שהצום בתענית אסתר הוא רק בגדר מנהג, הרי בפסוק כתוב שקיבלו עליהם את הצומות, ומשמע שקבלת הצומות הייתה באותה דרגת חיוב שקיבלו על עצמם שאר מצוות פורים, שהרי הכתוב כתב אותם בחדא מחתא. אלא שיש לחלק בין קבלת משתה ושמחה שקבלתם הייתה רק בגדר של מנהג בעלמא, שעם ישראל ינהג באותם קבלות שהוא קיבל על עצמו בשנה שלאחר נס מגילת אסתר, לבין מתנות לאביונים ומשלוח מנות שבאים בתורת חיוב גמור. תענית אסתר היא בגדר של קבלת משתה ושמחה. כמו כן מובן מדוע מותר להתענות את תענית אסתר למרות שיש איסור להקדים צום בערב יום טוב, משום שתענית אסתר איננה לזכרון צרה כמו בשאר התעניות, אלא לזכר הנס, והוי ההתחלה של השמחה על הישועה שה' הושיע אותנו. כמו כן ניתן לומר שכאשר תקנה לא התקבלה בכל עם ישראל, מותר לבטלה. לכן, המצוות הכתובות לעיל בפסוק כ"ח שהם נעשים בכל דור ודור, חיובם מצד מצווה גמורה. אך קבלת הצומות הוזכרה רק בפסוק זה, ולא כתוב על הצום שהיא התקבלה אצל כל היהודים כמו שכתוב על שאר המצוות לעיל בפסוק כ"ח, ולכן היא רק מגדר מנהג.

[99] רש"י. בהסבר הדבר כתב הגרי"ז בהלכות מגילה ב,ט שהכוונה שהיא ביקשה זאת מחכמי ישראל שהיו בארץ ישראל. אבן עזרא: "האלה" מוסב על "דברי" שנאמר בלשון רבים, ולא על פורים שנאמר בלשון יחיד. בנוסח ב' הוסיף שכתוב "מאמר אסתר", משום שאסתר לא חתמה את שמה במגילה אלא רק מרדכי, אבל היא אמרה את הדברים. רלב"ג: הכוונה בפסוק היא שבזכות מאמרה של אסתר, היהודים קיימו את חג הפורים. באופן דומה פירש ר"מ חלאיו שמצוות הפורים התקיימו בזכות חוזקה ותוקפה של אסתר. כמו כן כתב חלק מהלכות מגילה. רי"ד: מה שאסתר אמרה למלך שהעם שלה לא יושמד קוים על ידי מרדכי – מרדכי גרם לכך שמאמרה לא יישכח על ידי היהודים. מגילת סתרים: מאמר אסתר גרם לכך שיהיו צריכים לחגוג את חג הפורים, והשאלה היא האם הכוונה לדברי אסתר שאמרה ליהודים לצום שלושה ימים, או שהכוונה לדברים שהיא אמרה לאחשוורוש להציל את עם ישראל. מוהר"ם אלשייך: לפי פירושו שבתחילה שלחה אסתר ספרים שבה כתבה שגם היא ומרדכי היו בסכנה ולאחר מכן מרדכי שלח איגרות נוספות שהיה כתוב בהם שגם אם אסתר ומרדכי עצמם לא היו בסכנה בגלל מעמדם החשוב, עדיין כל עם ישראל היה בסכנה, ולכן ראוי שהם יקבלו על עצמם את חגיגת הפורים. הכתוב אומר שעם ישראל האמין לדבריה של אסתר וקיבל על עצמו את חגיגת פורים על סמך דבריה ולא היו צורך גם בדבריו של מרדכי. מלבי"ם: טענותיה של אסתר להוספת ימי הפורים התקבלו על דעת חכמי ישראל.

[100] רש"י. אבן עזרא: היה ספר מסוים שבו היו כותבים את כל הקשור לאירועים שקרו למלכים ולאנשים החשובים בשלטון, אולם ספר זה אבד כמו שאבדו ספרים אחרים (ספר דברי הימים, ספר הישר ועוד). בנוסח בכתב שהכוונה שהמגילה נכתבה בספר על מנת שיוכלו לקרוא בה בכל שנה. רי"ד: מה שאסתר אמרה לאחשוורוש נכתב בספר כדי שהוא ייזכר לדורות.