משלי פרק א

משלי פרק א

(א) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד הדברים המובאים לקמן הם דבריו של שלמה בן דוד שנאמרו על ידי משלים (כפי שנראה בעז"ה בהמשך),[1] מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שלמה מלך על עם ישראל – עם חכם ונבון[2]: (ב) לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר שלמה אמר את דבריו על מנת ללמד את העם דברי חכמה ומוסר,[3] לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה שלמה אמר את דבריו בצורה של משל על מנת שיהיה ניתן להבין דברים עמוקים ונבונים. הדברים נאמרו על ידי משל כדי להקל על הבנת הדברים[4]: (ג) לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל דבריו של שלמה נאמרו כדי שילמדו אותם בעיון ועל ידי כך יגיעו למסקנות עמוקות בענייני מוסר,[5] צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים (דבריו של שלמה נאמרו) כדי שאדם יוכל ללמוד מהם לעשות צדקה, משפט ומישרים. צדקה – לעשות צדק עם ממונו. משפט – לשפוט דין אמת. מישרים – עשיית פשרה בין שני אנשים שהלכו לדין[6]: (ד) לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה דבריו של שלמה נאמרו כדי שאדם פתי, אדם שאיננו חכם, יתמלא בדברי חכמה לאחר שילמד אותם,[7] לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה (דבריו של שלמה נאמרו) כדי שנער צעיר שעוד לא למד, יתמלא בדעת ובמחשבה[8]: (ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח גם החכמים שישמעו את משליו של שלמה יוסיפו לימוד, גם לחכמים תהיה תועלת משמיעת משליו של שלמה,[9] וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה ואדם נבון שמבין דבר מתוך דבר, ששומע את משליו של שלמה, יקנה תחבולות, מחשבות עמוקות ודקות מאוד[10]: (ו) לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דבריו של שלמה נאמרו כדי שיוכלו להבין מה מהם משל ומה מהם מליצה, מה המשל ומה הנמשל. אמנם צריך להיזהר גם מהמשל וגם מהנמשל. לדוגמא: אם שלמה המשיל את העבודה הזרה לאישה זונה, יש להתרחק משניהם,[11] דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם יש להבין את דברי החכמים ואת החידות – את המשל ואת הנמשל (בצלע זו יש מעין כפילות על צלע הפסוק הקודמת)[12]: (ז) עד לפסוק זה הסביר שלמה המלך לשם מה כתב את ספרו. מכאן ואילך מתחיל גוף הספר.[13] יִרְאַת יְקֹוָק רֵאשִׁית דָּעַת יראת ה' קודמת לדעה ולחכמה,[14] חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ האנשים האוילים, אלה שאינם עובדים את ה', מבזים את החכמה ואת המוסר. תנאי לקיום החכמה הוא יראת ה'[15]: (ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ בני! תקשיב לדברי המוסר של אביך שהרי הוא אומר אותם רק על מנת לתקן אותך,[16] וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ ואל תיטוש את מה שאמא שלך מלמדת אותך[17]: (ט) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ דברי המוסר של הוריך מהווים חיבור של חן על ראשך,[18] וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ והם כמו תכשיטים ושרשראות לגרון שלך. כאשר תקשיב לדברי המוסר, הדבר יהיה כאילו אתה מתקשט בחן ובתכשיטים[19]: (י) בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא בני! אם יהיו רשעים שיפתו אותך לחטוא, אל תתפתה לשמוע להם[20]: (יא) אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם אם הרשעים יאמרו לך: "בוא איתנו ונטמין מארב על מנת להרוג מישהו",[21] נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם (אם יאמרו לך הרשעים) "אנחנו נתחבא על מנת להרוג אדם נקי שאינו חייב מיתה[22]: (יב) נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים (אם יאמרו לך הרשעים) אנחנו נבלע את אותם אנשים כשהם חיים כמו שהשאול בולע אנשים חיים. הכוונה שהרשעים אמרו שהם רוצים להרוג את העשירים בעוד הם נמצאים בשיא עושרם,[23] וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר וכשם שהבור בולע אנשים כשהם שלמים (גם אנחנו נהרוג את אותם אנשים כשהם עוד עשירים. צלע זו כופלת את צלע הפסוק הקודם)[24]: (יג) כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא כל ההון והדברים היקרים נמצאים אצלו (אצל מי שנהרוג),[25] נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל ולאחר שנהרוג אותו, נוכל למלא את בתינו בשלל שניקח ממנו[26]: (יד) גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ אם תרצה, תוכל להפיל גורל על מנת לקבוע איזה חלק מהשלל תקבל,[27] כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ ואם תרצה שהשלל לא יתחלק, כולנו נהיה שותפים בשלל, כך שהוא כולו יהיה בכיס אחד[28]: (טו) בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם בני! אל תלך בדרך שבה הרשעים הולכים,[29] מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם (בני) תמנע את רגליך מללכת בנתיב שבו הולכים הרשעים. יש בצלע זו כפילות על הצלע הקודמת[30]: (טז) כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ שהרי הרשעים רצים בדרכם כדי לעשות מעשים רעים (גם אם במבט ראשון אין הדבר נראה כך),[31] וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם והם (הרשעים) ימהרו כדי לרצוח[32]: (יז) כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף שהרי כמו שהציפורים רואות חיטה ומיני מאכל פזורים על הרשת שפרוסה למלכודת[33]: (יח) וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם אך הציידים מתחבאים על מנת לצוד את הציפורים, כך שהציפורים יילכדו במלכודת אם הם יאכלו מהאוכל שהציידים שמו על המלכודת[34]: (יט) כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע כך דרכו של מי שגוזל גזל,[35] אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח הגזל יגרום לכך שבסופו של דבר הגזלן ימות כעונש על הגזלה. שלמה המלך דימה את הגוזל לציפור שנלכדת במלכודת של ציידים. כשם שהציפור חושבת שהיא תאכל את האוכל שעל המלכודת בלי שיצליחו לצוד אותה, כך הגזלן בסופו של דבר יינזק מלקיחת הגזל, על אף שבתחילה לא חשב שהוא יינזק מכך[36]: (כ) חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה חכמת התורה תזעק בחוץ, בבתי המדרש, שצריך לסור וללמוד את הדברים בבית המדרש,[37] בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ במקום שמרחיבים את התורה, בתי המדרש, התורה נותנת קולה[38]: (כא) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא התורה תקרא את דבריה במקום שהיא נשמעת ומוכרזת (הדברים שהתורה תאמר יובאו בפסוק הבא),[39] בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר בפתחים של העיר, שם נהגו לשבת הזקנים, התורה תאמר את הדברים הבאים (הדברים יובאו בפסוק הבא)[40]: (כב) עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי הפתים! האנשים שמוסתים למעשים רעים! עד מתי אתם תאהבו להתפתות לעשות מעשים רעים?[41] וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם ועד מתי הליצים ירצו לעשות מעשי ליצנות,[42] וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת ועד מתי הטיפשים ישנאו את הדעת, עד מתי הם ימשיכו בטיפשותם[43]: (כג) התורה ממשיכה בדבריה: תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי תתשפנו לשמוע את התוכחה שלי,[44] הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי הרי אני מביעה לכם את רוחי פי, אני מזהירה אתכם כל הזמן,[45] אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם ואני מודיעה אתכם את הדברים, את דברי התוכחה. צלע זו כופלת את צלע הפסוק הקודמת[46]: (כד) יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ בגלל שקראתי אליכם והוכחתי אתכם, וסירבתם לשמוע לדברי התוכחה,[47] נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב והרמתי את ידי כדי לרמוז לכם לחזור אליי, אך לא הקשבתם לכך[48]: (כה) וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי ואתם ביטלתם את העצה שנתתי לכם,[49] וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם וסירבתם לקבל את דברי התוכחה שלי[50]: (כו) גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק (בגלל שסירבתם לשמוע לדברי התוכחה שלי) גם אני (התורה) אצחק כאשר יבואו עליכם מקרים של צער,[51] אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם אני אלעג כאשר יבואו עליכם דברים מפחידים[52]: (כז) בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם המקרים המפחידים יבואו עליכם בפתאומיות, כמו ענן שעולה בפתאומיות,[53] וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה והצער יבוא עליכם בפתאומיות כמו רוח סערה,[54] בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה יבוא עליכם צרה ומצוקה (צלע זו מפרשת את הצלעות הקודמות של הפסוק)[55]: (כח) אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה אז, כשתגיע הצרה, יקראו לי אך לא אענה להם,[56] יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי (בעת צרה) הם ידרשו אותי אך לא ימצאו אותי[57]: (כט) תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת (לא אענה להם) היות והם שנאו את החכמה,[58] וְיִרְאַת יְקֹוָק לֹא בָחָרוּ והם לא בחרו לירא את ה'[59]: (ל) לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי הם לא רצו לשמוע לעצתי,[60] נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי והם ביזו את כל דברי התוכחה שלי[61]: (לא) וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם לכן הם יאכלו את פירות דרכם. כשם שאדם נוטע אילן ואוכל את פירותיו, כך הרשעים יסבלו בגלל מעשיהם,[62] וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ והם ישבעו מצרות, יבואו עליהם צרות רבות, בגלל העצות שלהם שלא ללכת בדרך התורה[63]: (לב) כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם השובבות של הפתיים תהרוג אותם, הפתיים ימותו כעונש על מעשיהם,[64] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם והשלווה של הטיפשים תגרום להם לאבדון. לאחר שהרשעים חוטאים ונדמה להם שהם מצליחים, הם שלווים ושקטים ואינם חוזרים בתשובה, ודבר זה יגרום להם למיתה[65]: (לג) וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח אך מי שישמע לי (לתורה) ישכון לבטח בעולם הזה,[66] וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה ובעולם הבא הוא יכול להיות בשלווה מפני הגהינום[67]:

[1] מצודות. רלב"ג: תפקיד המשל לבאר דבר שרחוק קצת מההבנה על ידי ההבנה. באופן דומה פירש רבינו יונה שכל מקום ששלמה המלך חשב שאדם יוכל להבין את הדברים על ידי משל, הוא היה משתמש במשלים להסברת הדברים. א"ע: הדגש על שהיה בנו של דוד נאמר כדי לומר את מעלתו של שלמה המלך שהיה בנו של אדם חכם ומשכיל.

[2] א"ע בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שדוד ושלמה שניהם מלכו על עם ישראל בעבור חכמתם. מלבי"ם: התארים השונים שבהם תואר שלמה באו לומר ששלמה אמר את דבריו מתוך הכרה על ידי כל האופנים של החכמה. מצד היותו חכם, נאמר שמו – שלמה מצד הקבלה שקיבל מאבותיו נאמר שהוא בן דוד ומצד הניסיון נאמר שהוא היה מלך.

[3] מצודות. רלב"ג: ההבדל בין חכמה למוסר הוא שחכמה נאמר על הבנת דברים שקשורים לעצמים מסוימים העוסקים לדברים מוחשיים. ואילו המוסר הוא ההתנהגות בדרך מידות והדעות הקשורות לאמונה. בינה היא הבנת תכונות שאינן מוחשיות כמו שהשמש מקרר וכדומה. רבינו יונה: החכמה היא דרך החכמים והמוסר היא ההבנה שדרך הרשעים איננה טובה. קודם על האדם להרחיק ממידת הרשעים, ולאחר שהצליח בכך, עליו להתקדם למעלת הצדיקים. אדם יכול להגיע למדרגת צדיק רק אחרי טרחה רבה. בפירוש נוסף כתב שחכמה ומוסר הם דברים שאדם צריך לדעת אותם, והוא ילמד אותם מדברי הספר. מלבי"ם: החכמה הינה החלטה כיצד להשתמש בשתי מידות הפוכות, למשל, באילו זמנים להתגאות ובאילו זמנים להיות ענווים. הדעת היא ידיעה ברורה אך ניתן להגיע אליה רק על ידי החושים או המושכלות הראשונות, אלא ששלמה לימד דעת על ידי המשלים וכך האדם יוכל להפנים את הדברים עד לרמה של ידיעה. כמו"כ, אם אדם מקבל את הדברים מפי אדם שנאמן עליו לגמרי, הוא יכול להגיע למדרגה של ידיעה, ולכן כאשר הוא מקבל מוסר, הוא מגיע למדרגה של ידיעה.

[4] מצודות. רלב"ג: אמרי בינה הם דברי הקדמה שעל ידיהם מגיעים אל הידיעה בחכמת האלוקות. רבינו יונה: אמרי בינה הם דברים עמוקים שאדם איננו יכול להשיג אותם, אלא אם יעיין ויעמיק בהם.

[5] רלב"ג. רבינו יונה: לקחת מוסר פירושו לנהוג על פי המוסר. כדי לנהוג על פי המוסר, צריך קודם ללמוד אותו. בפסוק ב מדובר על הלמידה ופה מדובר על היישום של מה שנלמד. בביאור המילה "השכל" כתב שני פירושים. א. האדם יתנהג בצורה על פי ההשכל, כלומר: יתבונן בכל מעשה. ב. המוסר יתנהל על פי מה ששכלו של אדם מורה לו, ולא יימשך אחרי התאוות. מלבי"ם: מוסר השכל היא למעלה ממוסר סתם או ממוסר שעל ידי הבינה, היות ומגיעים משם לדברים עליונים יותר שניתן להגיע אליהם רק על ידי השכל. למוסר השכל מגיעים על ידי יראת הרוממות בעוד שמוסר רגיל מגיעים על ידי יראה סתם. לפעמים, על ידי מוסר השכל מגיעים גם לרוח הקודש ואז המוסר נקרא שכל טוב.

[6] רש"י. מצודות: צדק – עבודת אלוקים. משפט – המצוות שבין אדם לחברו. מישרים – דרך הנהגת האדם. רלב"ג: הצדק, המשפט והמישרים הם שלושה תחומים קרובים זה לזה בענייני מידות ודעות. א"ע: צדק – כולל את כל עבודת האלוקים וכל מעשה טוב. משפט – שפיטת דין בין שני אנשים. מישרים – שהיושב במשפט ידבר. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שהאדם ישכיל ויידע איך לעשות צדק. רבינו יונה: צדק הוא לפנים משורת הדין. משפט הוא הנהגה לפי הדין. לעיתים יש לנהוג כך ולעיתים יש לנהוג כך. "מישרים" פירושו לנהוג לפי הדינים שאדם אינו מתחייב בהם על פי בית דין, אבל הם הגיוניים, ולכן חייב עליהם בדיני שמים. מלבי"ם: משפט – מה שנעשה על פי הדין. צדק – לפנים משורת הדין. מישרים – ישרות הדעות והמעשים.

[7] מצודות. רבינו יונה: חז"ל אמרו שלא להוכיח כסיל, משום שיש מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אך את פתי, אדם שרק לעיתים מתפתה אחרי היצר, צריך להוכיח. לכן צריך להוכיח את הנערים, משום שהם נמצאים תחת רשות האב ומשום שהם יכולים להשתנות.

[8] מצודות. רלב"ג: הדעת מציינת את המושכלות הראשוניות והמחשבה מציינת את התחלת הדעה והיישור אליו. המחשבה מובילה לדעת.

[9] רש"י. בפירוש המילה לקח נחלקו הפרשנים. לפי רש"י הכוונה ללימוד ובאופן דומה פירש א"ע שהכוונה לדבר שלוקחים איתו משהו על ידי שהוסיפו דעת. רד"ק: הכוונה לקנין כלשהו.

[10] מצודות.

[11] רש"י.

[12] מצודות.

[13] רש"י. באופן דומה כתב הגר"א והסביר שהיראה היא ההתחלה וממנה מתחילה גם דעת האדם.

[14] רש"י. מלבי"ם: כל חכמה מבוססת על יסודות. חכמת התורה אינה יכולה להיות מבוססת על חכמה אנושית, אלא היא מבוססת על חכמה אלוקית, ולכן בלי יראת שמים לא ניתן ללמוד אותה.

[15] רש"י. מצודות: אין שום משמעות ללימוד חכמה על ידי אדם שאינו ירא את ה' משום שהוא יבזה את החכמה ולכן אין משמעות לקניית החכמה.

[16] מצודות. רש"י: הכוונה לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. רבינו יונה: האב צריך להוכיח את בנו הנער, משום ששכלו של הנער עוד לא נהיה שלם, ומצד נשי אם יחכו עד ששכלו יהיה שלם, יהיה לו קשה להשתנות. בפירוש נוסף כתב שייתכן שהכוונה שדברי המוסר הם התורה והאב הוא ה' יתברך.

[17] מצודות. רש"י: הכוונה לדברי האומה שמלמדים אותך, לדברי סופרים שהוסיפו ועשו סייג לתורה.

[18] מצודות. רש"י לשיטתו שהכוונה לדברי התורה.

[19] מצודות. מלבי"ם: הוזכרו כאן הראש והגרון המייצגים את המחשבות והדיבורים.

[20] מצודות. רבינו יונה: שלמה מזהיר שלא להתחבר לחברה רעה. מלבי"ם: הפסוק אומר שכאשר האב מתחיל בדברי מוסר לבנו, עליו להתחיל מדברים פשוטים כמו האיסור להצטרף לחבורה של רוצחים.

[21] רש"י. רבינו יונה: הכוונה לגזל, ושלמה המשיל את הגוזל לשופך דמים.

[22] רש"י. רבינו יונה: כוונה שהרשעים שונאים את הצדיקים יותר מאשר שאר האנשים. "נקי" פירושו נקי מחטאים. צריך לומר לנער כיצד הרשעים חושבים משום שככה הם לא יאמינו לדברי הרשעים על הצדיקים. מלבי"ם: בפסוק מוזכרים שני סוגים של אנשים שנשדדים. בצלע הראשונה מדובר על נשדדים שישיבו מלחמה וישפכו דם ובצלע השנייה מדובר על נשדדים חלשים שלא ינסו לעמוד על ממונם ולכן אין חשש לשפיכת דם.

[23] מצודות.

[24] רש"י. א"ע הוסיף פירוש שאין הכוונה בשאול לבור אלא לכיוון של למטה. מלבי"ם: בפסוק מוזכרים שני הסוגים של המארבים של השודדים. בצלע הראשונה מוזכר שאול, כנגד החלשים שלא ייהרגו, רק שייקחו הכל, כולל את הנשדדים לעבדים ואז הכל נעלם. בצלע השניה מדובר על אלה שהשודדים יצטרכו להרוג אותם, והם ייהרגו והרכוש שלהם יישאר ליורשים שלהם.

[25] מצודות.

[26] מצודות. א"ע: ההון פירושו כסף וזהב והשלל הוא בגד. מלבי"ם: את הזהב והכסף שמו בקופה משותפת ואילו את החפצים חילקו ביניהם.

[27] רש"י.

[28] רש"י. רבינו יונה הוסיף פירוש למילה "כיס" והכוונה היא למניין אחד שבו יימנה הכסף.

[29] מצודות.

[30] מצודות. רלב"ג: תימנע מלהימשך אחרי הפיתויים שבהם הם יפתו אותך. מלבי"ם: דרך היא מקום הילוך של רבים ונתיב הוא מקום הילוך של יחיד או של קבוצה. האזהרה היא לא ללכת אפילו במקום של יחיד משו שבסופו של דבר יהרגו אותו.

[31] רש"י.

[32] מצודות.

[33] רש"י.

[34] רש"י. רבינו יונה הוסיף פירוש, שהרשעים יארובו לדם של עצמם.

[35] רש"י.

[36] רש"י. רלב"ג: הכוונה היא שהגזלן עתיד להרוג את הנגזל כדי שמעשהו לא יתגלה. כמו"כ הסביר את המשל שכאשר אדם מטמין מלכודת לציפור, הוא קודם כל מעוניין שהעוף יילכד ורק לאחר מכן לאכול אותו, כך מי שגוזל, מטרתו הראשונה היא באמת להרוג את הנגזל והמטרה המשנית היא לקיחת ממונו.

סיכום התועלויות לרלב"ג:

• להודיע מיהו מחבר הספר ומה התועלת מלמידתו.
• להודיע ששלמות המידות היא הקדמה להבנת המושכלות.
• ציווי על קבלת מוסר מההורים.
• אזהרה שלא להתחבר לאנשים רעים.

[37] רש"י. מלבי"ם: יש בפסוקים אלו ארבע מדרגות של קול התורה ובכל מדרגה החכמה ניכרת יותר. תחילה "בחוץ", מאחורי הבתים, שם אין אנשים רבים. לאחר מכן ברחובות. מדרגה שלישית בשווקים והמדרגה הרביעית בשערי העיר שם יושבים השופטים.

[38] רש"י עפ"י מדרש תנחומא, והסיבה שלא פירש לפי פשוטו של מקרא משום שאין זה דרך כבוד ללמוד תורה דווקא בחוץ. א"ע ומצודות פירשו שהכוונה לרחובות ממש וכן משמע מתרגום.

[39] רש"י.

[40] רש"י. א"ע: הכוונה למקום שבו נכנסים אל העיר ויוצאים ממנה.

[41] רש"י. רלב"ג: הפתים הם אנשים טיפשים שמוסתים בקלות למעשים רעים. רבינו יונה: הפתים הם אנשים שדעותיהם משובשות ואנשים שהתאווה מסיתה אותם. התאווה איננה יכולה להסית את האדם ללא הסכמה של הנפש המשכלת, וזה מה שה' אמר לקין "ואתה תמשול בו". לכן גם השתמש הכתוב בלשון "תאהבו", כלומר, שאם אדם פתי, הוא בחר בכך. הגר"א: הפתיים שמתרחקים מהתורה עושים זאת בגלל אחת משלוש הסיבות הבאות: א. מתפתים ללכת אחר יצרם ואחרי תענוגות העולם הזה. ב. היות ורוצים לדבר דברים בטלים. ג. רוצים שהגדילה שלהם תהיה ללא טורח, אבל קשה להם ללמוד. הפסוק מדבר על שלושת הקבוצות האלה. הפתיים הם הקבוצה הראשונה. הלצים היא הקבוצה השנייה. והכסילים היא הכת השלישית. בפסוק הבא יש התמודדות עם כל אחת משלושת הכתות האלה. מי שנמשך אחרי תענוגות העולם הזה צריך לשבר את תאוותו על ידי מוסר. מי שמדבר דברי ליצנות (שמביאה לאדם עונג גדול כיוון שזה מנוגד לעונג החיובי של לימוד תורה), ה' יתן להם את רוחו, ויהיה להם הנאה של קודש. כנגד הכת השלישית של רוצה ללמוד משום שאינם רוצים להתאמץ, ה' יוד את דבריו באופן שיהיה מובן להם.

[42] מצודות. רבינו יונה: אדם יהיה לץ מאחת משתי סיבות. או שזו תכונה בנפש או מפריקות עול מלכות שמים. כמו כן השתמש שלמה המלך בלשון "חמדו" כדי להדגיש שעניין לשון הרע נובע ממידת הנפש המתאווה והחומדת.

[43] תרגום. מלבי"ם: הליצים אינם מכירים את התורה משום שהיא לא ניתנה להם בידיה ברורה. הכסילים יודעים בבירור את התורה, אלא שהם שונאים אותה משום שהיא מרסנת את התאוות של האדם.

[44] תרגום + מצודות.

[45] מצודות. רלב"ג: הוסיף פירוש שהכוונה היא שהשפע נובע ממנו. מלבי"ם: החכמה תשפיע ותנבע עד שהאדם יכיר באמת.

[46] מצודות.

[47] מצודות. הגר"א: אדם קורא לחברו כאשר שניהם קרובים זה לזה ועל ידי כך יכולים לשמוע כל אחד את חברו. ה' קרא לעם ישראל כשעוד היו קרובים והם עדיין מיאנו לשמוע את דבריו, ובכל זאת ה' ינסה לרמוז להם בעודם רחוקים על ידי סימוני ידיו, ובכל זאת עם ישראל לא יחזור אליו.

[48] רש"י. מלבי"ם: הפסוק מדבר על האזהרות לעונשים, הן על ידי דיבור והן על ידי הכאה. נטית היד מסמלת את יראת העונש.

[49] מצודות. רש"י: העצה הייתה לגדל אותם בעולם.

[50] מצודות.

[51] מצודות.

[52] תרגום. מלבי"ם: הפחד הוא השלב שלפני העונש – האדם מפחד אך אינו יודע בדיוק ממה.

[53] רש"י. מצודות: הכוונה לחושך. רלב"ג: הכוונה לקול גדול וחזק.

[54] מצודות.

[55] מצודות. מלבי"ם: צרה היא הצרה החיצונית וצוקה היא הצרה הפנימית, הרגשתו הפנימית של האדם.

[56] תרגום.

[57] תרגום + מצודות.

[58] תרגום.

[59] תרגום.

[60] מצודות.

[61] מצודות.

[62] מצודות. רש"י: הדימוי לפרי נועד לומר שהם יאכלו את הפירות בעולם הזה והקרן שמורה להם בעולם הבא.

[63] מצודות.

[64] רש"י. מצודות פירש משובת מלשון שלווה, שאינם טורחים בתורה. א"ע הוסיף פירוש שהכוונה היא שהם חוטאים.

[65] רש"י. מצודות: צלע זו כופלת את צלע הפסוק הקודמת. מלבי"ם: הפתאים אינם עושים בזדון ולכן הם רק נהרגים אך הכסילים עושים בזדון ולכן הם יאבדו גם מעולם הבא.

[66] רש"י.

[67] רש"י.