משלי פרק יח

משלי פרק יח

(א) לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד אדם שיילך אחרי תאוותו וייפרד מה' יתברך (ולא יקיים את מצוותיו),[1] בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע סוף קלונו להתגלע בין האנשים החכמים. אדם שעובר על מצוות ה' – עתיד להתבייש בפני אנשים חכמים[2]: (ב) לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה אדם כסיל איננו מעוניין ללמוד יותר ולהיות נבון יותר ממה שהוא עכשיו,[3] כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ אל הוא מעוניין רק לגלות לאחרים את מה שכבר בליבו. הוא מעוניין ללמד אחרים את המעט שהוא למד במקום ללמוד יותר בעצמו[4]: (ג) בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז כאשר אדם רשע נולד, בא לעולם גם בושה וביזיון, כיוון שהרשע נוהג לבזות אנשים אחרים,[5] וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה ועם הביזיון שהוא מבזה את האנשים האחרים, באה גם בושה, כיוון שעבירה גוררת עבירה[6]: (ד) מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ דברי אדם חכם דומים למים עמוקים שהם קרים וצלולים ומשיבים את הנפש, החכמה גורמת לאדם הרגשה טובה כמו שמים קרים וצלולים עושים,[7] נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה החכמה גם דומה למעיין נובע. כשם שמעיין איננו מפסיק לנבוע, כך החכמה של אדם איננה פוסקת[8]: (ה) שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לא טוב לשאת את פני הרשע, לזכות אותו בדין כאשר הוא באמת חייב,[9] לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט ולא טוב להטות את משפטו של הצדיק ולהרשיע אותו על אף שהוא זכאי[10]: (ו) שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב השפתיים של הכסיל גורמות למריבות, הכסיל מדבר באופן שאיננו ראוי ולכן גורם למריבות,[11] וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא והפה שלו כביכול גורם למכות לבוא עליו. הכסיל בדיבוריו גורם לאנשים לשנוא אותו ועל ידי כך הוא מביא על עצמו מכות[12]: (ז) פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ הפה של הכסיל גורם לו לשבר. הדברים של הכסיל מסבכים אותו, משום שהוא אומר דברים שאינם ראויים,[13] וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ והדברים שהוא אומר גורמים לו לתקלות[14]: (ח) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים הנרגן הוא אדם שמתלונן הרבה. דבריו של הנרגן גורמים למכות חזקות, דבריו גורמים לנזק,[15] וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן המכות שדבריו גורמים אליהם כביכול נכנסים ממש אל תוך הגוף, וכך קשה לרפא אותם. קל יותר לרפא מכה חיצונית מאשר מכה פנימית. כך הנזקים של אדם נרגן קשים מאוד לתיקון[16]: (ט) גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית כאשר אדם מתרפה מעשיית מלאכה, הוא דומה לאדם שמשחית את דרכו. יש דמיון בין אי עשיית מלאכה, לבין השחתה של ממש, משום שבשניהם יש נזק[17]: (י) מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' לסמוך על שם ה' הוא כמו להסתמך על מגדל חזק. כאשר אדם סומך על ה', הוא מוגן מאוד,[18] בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב על ידי שם ה', הצדיק יכול לרוץ ולהתחזק ולהתגבר על כל דבר[19]: (יא) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ ההון של העשיר תשמש לו לעיתים כעיר חזקה. הממון של העשיר יסייע לו, ולפעמים אפילו יציל אותו, משום שהוא יוכל לפדות את עצמו ממוות וכדומה.[20] אמנם, ברור שאדם צריך לבטוח בה' ולא בממונו, והכתוב רק מציין שלעיתים העשיר מסתמך על הממון שלו ובוטח בו במקום לבטוח בה',[21] וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ והממון שלו שמרצף את רצפת חדרו ישמש לו כחומה חזקה. המשכית היא רצפה. הכתוב אומר שכאשר העשיר מרצף את חדרו ברצפה יקרה (כמו אבנים טובות), הרצפה תשמש לו כערובה לביטחון, כאילו הייתה חומה חזקה. צלע זו חוזרת על תוכן הצלע הקודמת[22]: (יב) לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ הקב"ה מוודא שאדם יתגאה לפני שתבוא עליו פורענות, כדי שכאשר תגיע הפורענות, השבר יהיה גדול יותר. כאשר אדם מתגאה ואינו צופה את הפורענות, הפורענות גורמת לו לעגמת נפש גדולה יותר ממצב שבו הוא היה מצפה לה,[23] וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה והענווה של האדם מביאה לו כבוד, ובכך היא מהווה שלב מוקדם יותר מהכבוד[24]: (יג) מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע כאשר אדם עונה תשובה לפני שהוא הבין את השאלה,[25] אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה הדבר ייחשב לו לטיפשות ובושה[26]: (יד) רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ כאשר רוחו של אדם מלאה בגבורה, ואין לו דאגות, הוא יכול לכלכל את כוחו – כוחו לא יסור מעליו,[27] וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה אך כאשר רוחו שבורה והוא אינו נוהג בגבורה – מי יכול לשאת אותו? כוחו לא יעמוד לו[28]: (טו) לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת הלב של אדם נבון יבקש כל הזמן לקנות עוד דעת,[29] וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת וגם האוזן של חכמים תבקש דעת. הכתוב אומר שחכמים מבקשים להוסיף חכמה ומוכנים להשקיע לשם כך[30]: (טז) מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ כאשר אדם יתן שוחד – יוציאו אותו למרחב מהצרה שלו,[31] וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ והוא יכול להניח את השוחד לפני האנשים החשובים שלוקחים אותו, וכך הוא ינצח בדין[32]: (יז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ מי שייתן את השוחד יוצדק על ידי הדיינים,[33] וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ גם אם יבוא חברו ויחקור את בעל הדין – הוא לא יוכל להרשיע את מי שנתן שוחד[34]: (יח) מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל הגרלה יכולה למנוע מריבה, כיוון שההכרעה על ידי הגורל תמנע טענות משני הצדדים שרבים ביניהם,[35] וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד והגורל יפריד בין בעלי הדין שרבים ביניהם[36]: (יט) אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז הגורל יוכל לפייס אפילו מריבה שנגרמה בין שני אחים ואחד מהם פשע באחיו באילו הוא היה עיר חזקה שמרדה במלכה. על ידי גורל, שני האחים יוכלו להגיע אל עמק השווה ויפסיקו לריב,[37] וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן ואפילו אם המריבות יהיו כל כך חזקות, כמו המנעול שנמצא על הדלת של הארמון ומחזק אותן – הגורל יוכל להחליש את המריבה ביניהם[38]: (כ) מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ בטנו של אדם תשבע ממה שהוא אומר. הכתוב מדמה את התוצאות שמגיעו לאדם מהאופן שבו הוא מדבר לשביעה של הבטן. אם הוא ידבר דברים טובים באופן רך וראוי, הוא יוכל לשכנע אנשים בדרכו. אם הוא ידבר בכעס, הוא לא יוכל לשכנע אותם,[39] תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע האדם ישבע מהדברים שהוא אומר. צלע זו חוזרת על תוכן הצלע הקודמת ומסבירה שלאופן שבו האדם מדבר יש תוצאות[40]: (כא) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן המוות והחיים נמצאים במקום שאדם אוהב לדבר: אם הוא מדבר דברי תורה ודברים טובים נוספים, הוא יחיה. אם הוא מדבר לשון הרע ודברים רעים אחרים, הוא ימות חלילה,[41] וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ ומי שאוהב לדבר, יאכל את הפירות שהוא דיבר, יהיו תוצאות למה שהוא אמר (אם הוא אמר דברים טובים יהיו תוצאות טובות וחלילה ההיפך)[42]: (כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב כאשר אדם ימצא אשה שתהיה עזר לנגדו, ה' ימציא לו דברים טובים, דברים טובים יקרו לו,[43] וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' היות והוא הוציא לפועל את רצונו של ה' (למצוא אישה)[44]: (כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת העני צריך לבקש את מבוקשו מהעשיר בלשון תחנונים, למרות שהעשיר לפעמים יאמר את דבריו בצורה לא נעימה ובוטה[45]: (כד) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ אדם אוהב את החברים שלו כדי שיוכל להתחבר אליהם,[46] וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח ויש חברים שאדם קרוב אליהם יותר ממה שהוא קרוב לאחיו ולקרוביו[47]:

[1] רש"י. בפירוש על פי המדרש כתב שהכוונה ללוט שנפרד מאברהם אבינו בגלל תאוות ליבו, ובסוף התגלה קלונו שאסור לו לבא בקהל ישראל. אבן עזרא: אדם שיש לו תאווה להחכים וללמוד – יתערבב עם אנשי התושיה. לפי שני הפירושים, התושיה היא לשון חכמה. אבן עזרא מכתב יד: אדם שיש לו תאווה ללמד חכמה, יישאר במקום אחד שנפרד מההמון. מצודות פירש ש"תושיה" היא התורה, וכתב שהכוונה לאדם שפורש מהתורה. רלב"ג: הכוונה לאדם שמגביל את חקירותיו לדברים פשוטים במקום לברר את יסודות הדברים. בפירוש נוסף כתב שמי שחוקר במושכלות כאשר הוא עדיין נגרר אחרי התאוות הגופניות שלו, לא יבין את הדברים כדבעי. רבינו יונה כתב שני פירושים. א. אדם שהולך אחר תאוותו יגיע כל הזמן לידי מריבות עם אנשים וייפרד מהם. בכך חולק הוא על פירוש רש"י ועוד פרשנים שפירשו שהוא נפרד מה' יתברך. בפירושו השני כתב שפסוק זה מהווה המשך לפסוק הקודם, והכתוב עוסק באדם שמדבר דברים שאינם ראויים ומנסה להראות כל הזמן את חכמתו כדרכם של כסילים. חוקה: אדם שנפרד מבני אדם – נפרד בגלל התאווה שלו, שהוא רוצה להיפרד מהם. מאירי: התאווה המוזכרת בפסוק נאמרה על דרך השבח, מעין חמדה. כאשר האדם חומד ללמוד חכמה, הוא יתאמץ מאוד להשיג אותה ובסוף יצליח.  

[2] רש"י. מאירי: התלבט אם הכוונה שבכל מקום הוא כביכול מתערבב עם החכמה, או שהכוונה שבפסוק חסרה המילה "איש" והכוונה שהוא מתערבב עם האנשים החכמים. רס"ג: בכל מקום שיש מצוות, הוא יתווכח עליהן. אבן עזרא כתב יד: בכל מקום הנבון ינסה ללמד את חכמתו. חוקה: הוא תמיד יאמר שהאמת עימו. רי"ד: הוא יהיה מגולה מהחכמה כמו אדם שמתגלה כאשר הוא פושט את בגדיו.

[3] תרגום.

[4] רש"י. רס"ג: פירש "התגלות" מלשון עקשנות. הכסיל רוצה להיות עקשן תמיד. רלב"ג: הכסיל איננו חפץ בדרך כלל ללמוד, ורק כאשר הוא רואה שהוא אינו מבין משהו הוא רוצה ללמוד. אדם חכם מנסה כל הזמן ללמוד יותר ויותר. אבן עזרא: הכסיל מעוניין להראות לכולם את הסכלות שיש בליבו. אבן עזרא מכתב יד: הכסיל איננו חפץ רק בסכלות שלו, אלא גם בסכלות של כל האחרים.

[5] אבן עזרא. מפרשנים אחרים משמע שהכתוב אינו מדבר דווקא על שעת הלידה, אלא על עצם המציאות של הרשע.

[6] אבן עזרא. רש"י: כאשר אדם חוטא בדברים שיש בהם בושה (כגון ניאוף), הוא מביא על עצמו חרפה. רלב"ג: הרשע יבזה אחרים באותם חסרונות שיש לו. רבינו יונה: חסר בפסוק המילה "האיש". כאשר יש אדם עם קלון, יש גם ביזוי. בפירוש נוסף כתב שפסוק זה מחובר לנאמר לפניו. כאשר הכסיל נמצא בחברת אנשים אחרים, הוא בז לדבריהם. כמו כן כתב שהרשע גרוע מהכסיל, כיוון שהוא מזיק לבריות בהרבה תחומים כמו גזל וחמס. מצודות: צלע זו חוזרת על הצלע הקודמת. אדם שיש לו קלון יביא איתו גם את הבושה (כמו שהרשע מביא את הביזיון).

[7] אבן עזרא. רס"ג: ראוי שדברי האדם יהיו דומים למים עמוקים, משום שהעומק של המים נוצר על ידי נביעת המים, וכך ראוי שחכמת האדם תנבע ממנו גם כן. רלב"ג: הכוונה שהם עמוקים וקשה להגיע אל תכליתם. רבינו יונה: דברי החכם קשים להבנה והם דומים בכך למים עמוקים שקשה לשאוב מהם את המים. בסוף דבריו כתב שהכתוב מדבר על הרשע שחושב שהבין את דברי החכם בלי שהוא התאמץ, ולכן הוא מבזה את דבריו. מצודות: הכוונה שכל חכמה שאיננה חכמת התורה, קשה מאוד להגיע אליה. לעומת זאת התורה באה מעצמה אל האדם. רש"י: המילה "איש" שמוזכרת במקרא עוסקת באדם גיבור.

[8] אבן עזרא. רלב"ג: כשם שהמים תמיד נובעים וקשה לעמוד על מקורם, כך קשה לעמוד על מקור החכמה של אדם חכם, ותמיד יהיה אפשר למצוא בהם עוד ועוד חכמה. בפירוש נוסף כתב שצלע זו רומזת אל הלב שנובעים ממנו דברי חכמה רבים, וכך כל דבר שנובעים ממנו הרבה דברים – יכולים לנבוע מהם עוד יותר דברים ללא סוף.

[9] אבן עזרא. רש"י הביא את מדרש חז"ל שכאשר נושאים את פניהם של הרשעים בעולם הזה, נפרעים מהם בעולם הבא. כמו כן כאשר מחייבים את הצדיקים בעולם הזה בניגוד למגיע להם, נפרעים מהם על כך ונותנים להם שכר בעולם הבא. רלב"ג: אם השופט יכבד את הרשע, הטענות של הצדיק יסתתמו והוא לא יוכל להגן על עצמו בדין. רבינו יונה: למרות שבפסוקים הקודמים דובר על מעלת השתיקה, פסוק זה אומר שכאשר רואים עוול במשפט, צריך לזעוק על כך.

[10] אבן עזרא.

[11] רש"י.

[12] רש"י. אבן עזרא: בגלל שהוא יקרא להכות באנשים אחרים, הוא יבוא לידי מריבות. אבן עזרא מכתב יד: הוא קורא לאנשים אחרים להכות אותו. רבינו יונה: הכסיל מתווכח בקול רם ובצעקות. כאשר בני אדם מתווכחים, הם לפעמים מדברים בצורה לא נעימה, אבל הכסיל תמיד מדבר באופן של מריבה. ר"י נחמיאש: הוא מכה אחרים.

[13] תרגום. רלב"ג: פעמים רבות הכסיל חושב שאמירה מסויימת תעזור לו, והיא עושה בדיוק את ההיפך, או שלפעמים הוא מגלה ברבים דברים שצריכים להישאר בסוד. רבינו יונה: פירש "מחתה" מלשון יראה ופחד ולא מלשון שבירה. הכסיל מפחד כל הזמן מהתוצאות של הדברים שהוא אומר, משום שהוא אומר הרבה שטויות, והן יכולות לפגוע בו.

[14] מצודות.

[15] רש"י. רלב"ג: הנרגן מראה על עצמו שהוא כאילו מוכה כדי שאנשים ירחמו עליו. אבן עזרא: פירש שנרגן הוא מי שמדבר דברים רעים בסתר. "בטן" הכוונה ללב, כלומר, לדברים שנאמרים בסתר. הוא גם מדבר באופן שהוא יכול כביכול לטעון שדבריו לא הובנו כהלכה, והוא בעצם התכוון למשהו אחר. מאירי: הנרגן הוא מי שהולך רכיל. כמו כן כתב שכל הפירושים מסכימים שמדובר על אדם שאומר דברים שאינם ראויים בסתר, ועל ידי כך גורם למריבות. רס"ג: נרגן הוא כופר ודבריו חודרים עמוק ללב. במהדיר של מוסד הרב קוק כתב שבספר אמונות ודעות הוסיף שמשום כך כאשר אדם שומע דברי כפירה, עליו לנקות את ליבו שלא יקבל אתם. רלב"ג: דבריו של הנרגן גורמים לנזק גדול מאוד למי שהוא מתלונן עליו, כיוון שהוא מתלונן על דברים שלא באמת קרו. רבינו יונה פירש באופן דומה וכתב שהתלונות של אדם נרגן נכנסות עמוק ללב של מי שמתלוננים עליו, ומי שמתלונן עליו נזהר כל הזמן שלא לפגוע בו.

[16] מצודות.

[17] רלב"ג והסביר זאת בשלושה אופנים. א. כאשר אדם נשכר על ידי מישהו אחר למלאכה, והוא אינו עושה את מלאכתו, הוא גורם נזק לבעל הבית בלי שבעל הבית שם לב, כמו שאדם שטומן מלכודת למישהו גורם לו לנזק בלי שהוא שם לב. ב. כאשר אדם מתבטל, הוא אינו יכול להשיג אוכל, ולכן הוא ייאלץ לעשות מעשים שאינם טובים כדי להשיג עבורו אוכל. ג. אם תפקיד אדם זה יהיה להשיג את המושכלות, הוא ייפול בפח של החומר אם הוא לא יתאמץ ללמוד אותם. בסוף דבריו כתב שהתועלת מכתיבת כל הפסוקים הוא להזהיר על מידות רעות. רש"י: המתרפה הוא מי שמתרפה מלימוד תורה והוא חבר לשטן. אבן עזרא: ההשוואה היא בין אדם שמתרפה ממלאכתו לאדם שהוא משחית את מה שנמצא ברשותו. כמו כן פירש את המילה "גם" שבתחילת הפסוק, והכוונה שגם מי שמתרפה ממלאכתו, עושה זאת משום שהוא עסוק באמירת דברי רכילות, כמו שפירש שדברי הנרגן הם דברים שנאמרים בסתר על אנשים אחרים. רבינו יונה: המילה "גם" מוסבת על אדם שמתרפה ממלאכה שלו, בנוסף על המתרפה ממלאכת חברו. בנוסף כתב שיתכן שהכתוב מדבר על מי שמתרפה מלימוד ורכישת חכמה, שדומה למי שמשחית את ממונו. בסוף פירושו כתב שיתכן גם לומר שהכתוב מלמד שלא להתייחס לדברי בעל בית ששכר אדם אחר למלאכה, ובעל הבית תמיד מתלונן, אלא יש לעשות את המלאכה בנאמנות כאילו בעל הבית איננו מתלונן. מאירי כתב ש"גם" מוסב על הולך הרכיל שהוזכר בפסוק הקודם, והכוונה שמרוב רכילות הוא מתרפה ממלאכתו. בפירושו השני כתב שייתכן לומר שהפסק עומד בפני עצמו, והכוונה שאדם שמתרשל ממלאכתו דומה לאדם שמשחית את דרכיו. בפירוש על דרך הנסתר כתב שהנרגן הוא הנחש שמפתה אנשים ברוב פיתוייו, וכאשר אדם נכנע לפיתויי הנחש, הוא משחית את נפשו. ר"י נחמיאש: הכתוב מדבר על אדם שאינו מתרפה ממלאכת שמים, אבל הוא כן מתרפה ממלאכתו, והפסוק אומר שיש בכך בעיה משום שאי השקעה במלאכה תגרום לאדם לחטוא. מצודות: מי שמתעצל ממלאכת התורה, הוא אדם שחבר למי שמשחית את דברי התורה על ידי דעות כוזבות.

[18] מצודות. ר"י נחמיאש: הכתוב הזכיר דווקא את הביטחון מבניית המגדל ולא מהרים או גבעות, משום שאדם בונה את המגדל כדי להינצל ממארבי האויב, ויש לו ביטחון שלם במגדל, וכך ראוי שיהיה לאדם ביטחון שלם בה'.

[19] מצודות וכתב שלא רק שהוא מוגן פסיבית כמו שהמגדל מגן על האדם, אלא הוא יכול להתנהג באופן אקטיבי, לרוץ ולהתחזק. ר"י נחמיאש: כאשר אדם נמצא תחת התקפה, הוא רץ ממקום למקום כדי להילחם באויב. בפירוש נוסף כתב ש"ירוץ" מלשון לרוצץ, לשבור את האויב.

[20] מצודות. רס"ג: פסוק זה מחובר לפסוק הקודם. הביטחון בה' של הצדיק מושווית לביטחון בהון של העשיר.

[21] רלב"ג.

[22] רש"י. מאירי: תקרת הבית היא המשכית שהוזכרה בפסוק, וכיוון שהיא מכסה את כל הבית, הבית קרוי על שמה. רי"ד: המשכית היא פלטין גדולה וחשובה. רבינו יונה: הכוונה למקומות שבהם אצורים האוצרות של העשיר. בפירוש נוסף כתב שהכוונה למחשבתו של העשיר, שחושב שהוא יכול לבטוח בעושרו, וביטחון זה גורן לו ליפול בצרות.

[23] מצודות. רלב"ג: בגאווה גורמת לשבר, ולפי פירושו, שתי צלעות הפסוק ממש מקבילות, ובשתיהן נאמר שהפורענות והכבוד נגרמות מדבר שקדם להם, בעוד שלפי פירוש מצודות יוצא שהגאווה לא הביאה את הפורענות, אלא רק הגדילה אותה. מאירי: פסוק זה מחובר לפסוק הקודם, ואומר שמי שאינו בוטח בה' מתוך גאווה – עתיד להישבר. בפירוש על דרך הנסתר כתב שהעליה במדרגות החכמה נקראת סולם ומגדל. הגעת האדם אל התכלית נקראת "מגדל ישועות". הצדיק משקיע את כל הונו והשתדלותו כדי להגיע לשם, ופחיתות המידות תהרוס את הכל, ולכן כתוב "לפני שבר גאון". רי"ד: הגאווה גורמת לשבר מיידי, ואילו הענווה גורמת לכבוד שיבוא מיד. ר"י נחמיאש: מי שבוטח בה' – תמצא אותו ענווה.

[24] מצודות.

[25] אבן עזרא. מאירי הוסיף פירוש, שאדם מלמד אחרים לפני שהוא עצמו למד. רבינו יונה: אדם שעונה לפני שהוא הבין את דברי חברו הוא אדם גאוותן, כיוון שהוא חושב שהוא יכול להבין את הנאמר לו לפני שהוא שמע את כל הדברים. ר"י נחמיאש הוסיף פירוש שהכוונה שאדם נכנס לתוך דברי חברו ולא שמע את כל דבריו, ולפי פירוש זה הכוונה לשמיעה ממש.

[26] אבן עזרא והסתפק אם הכוונה שהבושה תהיה עצמית, או שאחרים יביישו אותו.

[27] רש"י ולפי פירושו "מחלהו" מלשון כוח. אבן עזרא פירש מלשון מחלה, ושכלו של אדם מחזיקה את האדם בימי מחלתו.

[28] על פי רש"י בפירושו לצלע הקודמת. אבן עזרא: כאשר אדם עצוב וכועס, הוא יתפרק, היות והגוף לא יוכל לשאת אותה. רי"ד: אנשים יכולים לעמוד בסבל ואינם יכולים לעמוד בעצב, משום שהם ימותו מהעצב. רבינו יונה: הכתוב מדבר על עניין הדאגה, והוא מזהיר שהדאגה עלולה לגרום לנזקים, ובמקום לדאוג, על האדם לבטוח בה'. מאירי על דרך הנסתר: כאשר אדם בריא במידותיו ונכשל או מתרשל מידי פעם, הוא יכול לשאת זאת, אך כאשר מידותיו מקולקלות מהיסוד, הוא לא יכול לשאת זאת. ר"י נחמיאש כתב שפסוק זה מזהיר להתרחק מהגאווה, אך המהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק כתב שהגרסה הנכונה צריכה להיות דאגה.

[29] תרגום.

[30] תרגום. רלב"ג: הפסוק משווה בין הנבונים לבין החכמים. הנבונים מבינים דבר מתוך דבר, ולכן הם מוסיפים דעת בחכמה שהם כבר רכשו, ואילו החכמים אינם יכולים להבין מעצמם, ולכן הם נאלצים ללמוד מאחרים. רבינו יונה: אדם צריך ללמוד מכל אדם, ואחרי זה הוא ילמד את הסברות העמוקות יותר. מאירי: "לב" פירושו השכל, ו"יקנה" פירושו יחדש. ה"דעת" היא השגת דבר מבוקש בכל דבר, בפסוק זה הכוונה לעניין החכמה, והדעת היא החלק שיותר סתום ונעלם ממנו. הכתוב אומר שהשכל יחדש ויוסיף חכמה, ואלו שאינם יכולים לחדש, יבקשו מחבריהם שחידשו ללמד אותם את חידושיהם. ר"י נחמיאש פירש שהכוונה לאנשים שסבלו פגעים בתבונה או שיש להם תלאות בחכמה – יבקשו תוספת של חכמה. חוקה פירש הפוך מרוב הפרשנים, וכתב שהחכם גדול מהנבון, והחכם יבקש דעת ויבין את הדברים באופן עמוק יותר מהנבון.

[31] אבן עזרא. מצודות: מדובר על מתנה רגילה. רס"ג: ההרחבה המוזכרת היא רחבות המקום ורחבות הלב (על פי המהדיר של מוסד הרב קוק). רש"י הוסיף מדרש חז"ל שכאשר אדם נותן צדקה, הוא מרחיב את חלקו בעולם הבא, וגם בחיים בעולם הזה יאמרו עליו שהוא אדם חשוב. רי"ד: אדם שותרן בממונו – כל אדם יקבל אותו בסבר פנים יפות. רבינו יונה התלבט אם "ירחיב לו" פירושו שאנשים רבים ישבחו אותו, או שהכוונה שיהיו לו הרבה אוהבים. מאירי על דרך הנסתר: הכוונה ללמד את ההמונים תורה, אבל אדם צריך לוודא שהתלמידים שלו הגונים.

[32] אבן עזרא.

[33] אבן עזרא. רלב"ג: הכוונה שהראשון שנכנס לדין ומספר את סיפורו, משכנע טוב יותר את הדיין, ולכן יש לו סיכוי גדול יותר לזכות בדין.  לכן התורה אסרה לשמוע את בעל הדין בלי שבעל הדין השני יהיה נוכח.

[34] אבן עזרא. רלב"ג: האופן שבו יתכן שהדיין יצדיק את מי שבא לפניו שני יכול להיות רק אחרי חקירת הראשון לעומק, משום שבדרך כלל הדיין נוטה לפסוק לטובת בעל הדין ששמע ראשון. רבינו יונה הציע פירוש שהכתוב מצווה על השופט לחקור את בעל הדין. מאירי על דרך הנסתר: הפילוסוף אומר את טענותיו והן נשמעות מוצדקות, עד שאדם יחקור אותם ויראה שחלק מהן סותרות את עיקרי התורה ושהן אינן הגיוניות, ומשום כך יסמוך על המסורת. בפירוש נוסף כתב שהראשון הוא יצר הרע והוא יתגבר על האדם עד שיבא יצר הטוב ויכניע אותו. חוקה: "רעהו" פירושו חכם כמוהו שיכול לסתור את טענותה ראשון. אבל אם הוא כסיל, הוא לא יוכל לסתור את טענות הראשון והוא רק יגדף אותו.

[35] אבן עזרא.

[36] רש"י.

[37] אבן עזרא וכתב שהפסוק הזכיר דווקא אח, אבל מדובר בכל מריבה, אלא שבדרך כלל המריבות בין האחים נגרמות ממריבות על נחלה שהוריש להם אביהם. אבן עזרא מכתב יד: הפסוק אומר שמריבה בין אחים היא מריבה חזקה יותר ממבצר (ובכל זאת הגורל יעשה שלום ביניהם). בפירוש נוסף כתב שכאשר המגדל החזק מיועד לחלוקה בין האחים, הגורל ימנע את המריבה ביניהם. רש"י: כאשר אח פושע באחיו, הוא לעיתים מאבד הרבה מאוד כביכול איבד עיר שלמה, כמו שלוט איבד כאשר הוא רב עם אברהם. רלב"ג: למרות שהאחים רבו ביניהם, בעת הצורך, הם יעזרו זה לזה. רבינו יונה: המריבה בין אחים קשה יותר לאדם ממריבה עם מגדל מבוצר של אנשים זרים. ר"י נחמיאש: הביא את מדרש חז"ל שהכוונה לקרח ועדתו.

[38] אבן עזרא. רש"י: המריבה גורמת להם שהם לא יוכלו להיכנס זה בזה, כמו המנעול שגורם להם שלא להיכנס בארמון. רלב"ג: האח יעזור לאחיו למרות שהוא רב איתו ויעמיד אותו כמו שהמנעול מעמיד את הדלתות. רבינו יונה: המריבה בין אחים חזקה יותר ממנעול חזק. מאירי על דרך הנסתר: כאשר אדם נאמן לגורלו, למסורת, הדבר יכול לשרת אותו בוויכוחים עם הפילוסוף. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לתורה שנותנת לאדם סדר ומונעת ממנו ללכת אחרי המותרות. בעניין הפשיעה יש הבדל בין שני הפירושים. לפי הפירוש הראשון הכוונה שהוא פורש מדרכי המסורת, ולפי הפירוש השני הכוונה שהוא נוטה אל החומריות.

[39] רלב"ג.

[40] רלב"ג. רס"ג: פירש את השביעה הראשונה בפסוק משלון שביעת בטנו, ואת השביעה השנייה פירש מלשון ריבוי, שיהיו לו הרבה דברים. אבן עזרא מכתב יד פירש ש"פי איש" מדבר על מעשים ולא על מילים. רי"ד פירש את הפסוק על חכמה, אדם ישבע מהדברים שהוא אומר ומחכמתו. הפירות מוזכרים בפסוק הבא – הוא ימצא אישה וכולי. רבינו יונה: הצלע הראשונה עוסקת ברכילות, אדם שרב עם אחרים כפי שמוזכר בפסוקים הקודמים, עלול להיגרר לאמירת לשון הרע עליו, והוא ייענש על כך. בצלע השנייה של הפסוק, מדובר על אדם שמזכה אחרים בדברי תורה ומלמד אותם, והוא יקבל על כך את שכרו.

[41] אבן עזרא.

[42] אבן עזרא. רש"י: מי שאוהב לדבר דברי תורה יזכה לחיים. אבן עזרא מכתב יד: מי שישמור על לשונו שלא תדבר דברים רעים – יאכל את השכר, יקבל על כך שכר. מאירי על דרך הנסתר: הפסוק מזהיר שאדם ישמור על עצמו שלא ירבה בתארי ה'.

[43] אבן עזרא. רש"י: הכוונה שאדם ימצא את התורה והוסיף את הפירוש של הפשט שמדובר על אדם שמצא אשה. רלב"ג: הכוונה שכוחות הנפש משרתות את השכל. באופן זה ישיג את חפצו ורצונו מאת ה'. רבינו יונה: בהרבה דברים טובים שיש בעולם, יש גם צד לא טוב (למשל ממון), אך לאישה טובה אין צד לא טוב. מאירי: כאשר אדם מחפש אישה, עליו לבדוק אחריה הרבה. על דרך הנסתר פירש שהאישה היא החומר, וכאש הוא מעמיד את החומר במקום הראוי, הוא ימצא טוב. חוקה: אשת חיל תיתן מוסר לאדם שלא לדבר יותר מהצורך.

[44] אבן עזרא. רי"ד: על ידי האישה הוא יימנע מלהרהר בנשים אחרות ובכך יקיים את מצוות ה'.

[45] רש"י וכתב שכך צריך להיות גם במקרה של רב ותלמיד. רבינו יונה: כאשר אדם עני, הוא צריך להתחנף לאחרים, והדבר מהווה לו לגנאי. לעומת זאת לעשיר יש מידה מגונה שמדבר בעזות, והוא לא ייכנע כאשר ייווכח שהוא טועה. מאירי על דרך הנסתר: חסר השכל נקרא "רש", ובעל ההנאות נקרא "עשיר". הכתוב אומר שאדם צריך לוודא שהחומר לא מתגבר על השכל. בפירוש נוסף כתב שצריך להשתדל ולהרבות בתחנונים כדי שלא יגיע למצב שהחומר משתלט עליו. בפירוש נוסף כתב שמי שלא למד נקרא "רש" ומי שלמד הרבה נקרא "עשיר". חכם שאינו שלם אינו יכול לשאת ולתת עם חכם גדול, ואם הוא עושה זאת, הוא צריך לדבר בלשון תחנונים, אבל החכם יכול לענות בחוזק. ר"י נחמיאש הביא מדרש שהרש הוא יצר הטוב, והעשיר הוא יצר הרע.

[46] רש"י. אבן עזרא ורלב"ג כתבו שניתן לפרש "רעים" מלשון רע, כלומר, שיש לו חברים רעים. רס"ג: יש חברים שאדם רב איתם. רבינו יונה: אדם שיש לו חברים רבים ואיננו עשיר – הדבר מראה על מידותיו הטובות. לפי פירושו "להתרועע" מלשון התפארות.

[47] רש"י.