שמואל ב פרק יג

שמואל ב פרק יג

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן לאחר המעשהעם בת שבע, מספר הנביא את קיומם של העונשים בהם דוד נענש על חטאו,[1] וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר לאבשלום, בנו של דוד, היה אחות בשם תמר שהייתה מאוד יפה. תמר הייתה אחותו של אבשלום גם מצד האב (דוד) וגם מצד האם (מעכה שהייתה בת גשור),[2] וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד אמנון, בנו של דוד מאישה אחרת, אהב את תמר[3]: (ב) וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ אמנון דאג והיה מצטער עד שהוא נראה כמו אדם חולה מרוב שהוא חשק בתמר,[4] כִּי בְתוּלָה הִיא (אמנון ידע שהוא לא יוכל לעשות דבר לתמר) היות ותמר הייתה אישה צנועה והיא לא נהגה לצאת מביתה,[5] וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה אמנון לא ידע כיצד להתחתן עם תמר[6]: (ג) וּלְאַמְנוֹן רֵעַ לאמנון היה חבר,[7] וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד שמו של חברו של אמנון היה יונדב. יונדב היה אחיינו של דוד, שכן הוא היה בנו של שמעה שהיה אחיו של דוד, וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד יונדב היה אדם מאוד חכם ולכן הוא היה יכול למצוא תחבולות כדי לעשות דברים רעים[8]: (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ יונדב שאל את אמנון: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר למה בכל בוקר אתה נראה מאוד כחוש וחלש, כאילו שלא ישנת בלילה,[9] הֲלוֹא תַּגִּיד לִי הרי אתה יכול לומר לי (את הסיבה שאתה נראה כחוש וחלש),[10] וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אמנון ענה ליונדב: אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב אני אוהב את תמר אחותו של אבשלום אחי[11]: (ה) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב יונדב אמר לאמנון: שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל תשכב על מיטתך ותעשה עצמך חולה,[12] וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ כאשר יבא אביך כדי לבקר אותך,[13] וְאָמַרְתָּ אֵלָיו (כאשר יבא אביך כדי לבקר אותך) אתה תאמר לאביך דוד,[14] תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם (תאמר לאביך) שאחותי תמר תבוא עכשיו ותאכיל אותי מעט מאכלים שהיא תבשל,[15] וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה תמר תכין את המאכלים באופן שאוכל לראות אותה מכינה אותם,[16] לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ (תמר תכין את המאכלים באופן שאראה אותה מאכילה אותם) כדי שאתגרה בשעה שאראה אותה מכינה את המאכלים וכך אוכל לאכול אותם[17]: (ו) וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל אמנון שכב על מיטתו ועשה את עצמו חולה,[18] וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ דוד בא לבקר את אמנון,[19] וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ אמנון ביקש מדוד המלך: תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי (אני מבקש ממך) שאחותי תמר תבוא עכשיו,[20] וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת ותמר תכין שתי לביבות, באופן שאראה אותה מכינה אותם,[21] וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ ואני אוכל מידה של תמר את הלביבות שהיא תכין[22]: (ז) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה דוד שלח שליחים לביתה של תמר,[23] לֵאמֹר כך אמר דוד לתמר על ידי השליחים שהוא שלח,[24] לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ תלכי עכשיו לביתו של אחיך אמנון,[25] וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה ותכיני לו את המאכלים[26]: (ח) וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ תמר הלכה לביתו של אמנון אחיה,[27] וְהוּא שֹׁכֵב אמנון שכב על מיטתו (בשעה שתמר באה לביתו),[28] וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָשׁ תמר לקחה ולשה את הבצק,[29] וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו תמר העבירה מים רותחים ושמן על הבצק,[30] וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת (לאחר שהעבירה מים רותחים ושמן על הבצק) תמר בישלה את הלביבות על מחבת (כך שהלביבות בושלו פעמיים)[31]: (ט) וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת תמר לקחה את המחבת,[32] וַתִּצֹק לְפָנָיו תמר שפכה את הלביבות יחד עם השמן לתוך קערה שעמדה לפני אמנון,[33] וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל אמנון סירב לאכול את הלביבות,[34] וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אמנון אמר למשרתיו: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי תוציאו את כל האנשים שנמצאים אצלי,[35] וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו כל האנשים שהיו אצל אמנון יצאו משם[36]: (י) וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר אמנון אמר אל תמר: הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר תביאי את המאכל אל תוך חדר השינה שלי,[37] וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ ושם, בחדר השנה, אני אוכל מידך,[38] וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה תמר לקחה בידה את הלביבות שהיא הכינה,[39] וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה תמר הביאה את הלביבות אל חדר השינה של אמנון[40]: (יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל תמר הגישה לאמנון את הלביבות כך שהוא יוכל לאכול אותם,[41] וַיַּחֲזֶק בָּהּ אמנון החזיק בתמר,[42] וַיֹּאמֶר לָהּ אמנון אמר לתמר: בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי אחותי, בואי תשכבי איתי[43]: (יב) וַתֹּאמֶר לוֹ תמר אמרה לאמנון: אַל אָחִי אחי, אל תעשה כך,[44] אַל תְּעַנֵּנִי אל תכריח אותי לשכב איתך,[45] כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל (אל תכריח אותי לשכב איתך) כיוון שבעם ישראל אסור שאדם יכריח אישה לשכב איתו,[46] אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת אל תעשה את הדבר המגונה הזה[47]: (יג) וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי (אם תכריח אותי לשכב איתך) היכן אסתיר את בושתי,[48] וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל (ואם תכריח אותי להתחתן איתך) אתה גם תהיה כאחד האנשים השפלים בעם ישראל,[49] וְעַתָּה עכשיו, מאחר שלהכריח אותי לשכב איתך הוא דבר מגונה,[50] דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ תאמר עכשיו למלך שאתה רוצה להתחתן איתי,[51] כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ שהרי המלך לא ימנע ממני להתחתן איתך (כפי שראינו תמר הייתה בת מעכה שהייתה אשת יפת תואר ולכן היא הייתה מותרת לאמנון)[52]: (יד) וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ אמנון לא רצה לקבל את דברי תמר,[53] וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ אמנון התגבר על תמר והכריח אותה לשכב איתו[54]: (טו) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד אמנון שנא מאוד את תמר (בגלל שהיא קיללה אותו ועל ידי כך התגלה לכולם מה הוא עשה לה),[55] כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ השנאה ששנא אמנון את תמר הייתה גדולה יותר מהאהבה שהוא אהב אותה לפני המעשה,[56] וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן אמנון אמר לתמר: קוּמִי לֵכִי קומי ותלכי מכאן[57]: (טז) וַתֹּאמֶר לוֹ תמר אמרה לאמנון: אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי אל תעשה מעשה גרוע יותר ממה שעשית לי בהתחלה, ואל תשלח אותי מכאן,[58] וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ אמנון לא רצה לשמוע בקולה של תמר[59]: (יז) וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ אמנון קרא לנער ששירת אותו,[60] וַיֹּאמֶר אמנון אמר למשרתו: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ תשלחו עכשיו החוצה את תמר מעליי, ותנעלו את הדלת אחריה.[61] הדברים נאמרו בלשון רבים למרות שאמנון דיבר אל משרת אחד משום שכך הדרך להתבטא כשמצווים ציווי[62]: (יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים על תמר הייתה כתונת שהיו עליה פסים בצבעים שונים,[63] כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים (תמר הייתה לבושה בכתונת פסים) כיוון שכך היה מנהגן של בנות המלך ללבוש מעילים. מנהגן של בנות המלך היה ללבוש מעיל שהיה כתונת פסים,[64] וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ משרתו של אמנון הוציא את תמר אל מחוץ לביתו של אמנון,[65] וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ משרתו של אמנון נעל את הדלת לאחר שהוא הוציא את תמר מביתו[66]: (יט) וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ מרוב צער על המעשה, תמר שמה אפר על ראשה,[67] וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה תמר גם קרעה את כתונת הפסים שהיא הייתה לבושה בו,[68] וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ תמר הניחה את ידה על הראש שלה, (כך היו עושים אנשים שהיו שרויים בצער),[69] וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה תמר הסתובבה וצעקה[70]: (כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ אבשלום אחיה של תמר שאל אותה: הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ האם אמנון עשה לך דברים שאינם צנועים. אבשלום קרא לאמנון "אמינון" כדי לבזות אותו (את אמנון),[71] וְעַתָּה אֲחוֹתִי אחותי, עכשיו, לאחר שהמעשה כבר נעשה,[72] הַחֲרִישִׁי תשתקי, ואל תספרי לאף אחד מה קרה,[73] אָחִיךְ הוּא (אל תספרי לאף אחד מה קרה) היות והוא אח שלך, וראוי לחוס על כבודו,[74] אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה אל תשימי לב לדבר הזה שקרה ואל תצטערי,[75] וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ תמר ישבה בביתו של אבשלום אחיה והיא הייתה עצובה מאוד[76]: (כא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דוד המלך שמע את כל מה שעשה אמנון, וַיִּחַר לוֹ מְאֹד דוד כעס מאוד על המעשה שקרה[77]: (כב) וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב אבשלום לא דיבר בכלל עם אמנון, לא דברים טובים ולא דברים רעים,[78] כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן (אבשלום לא דיבר עם אמנון) היות ואבשלום שנא את אמנון והוא רצה למצוא את ההזדמנות להתנקם בו,[79] עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ (אבשלום שנא את אמנון) על שהוא עינה את תמר אחותו[80]: (כג) וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים לאחר שעברו שנתיים מהמקרה עם אמנון ותמר,[81] וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם גזזו את הצאן של אבשלום במקום שנקרא "בעל חצור", שנמצא סמוך לנחלת שבט אפרים, ומנהגם היה לעשות חגיגה בשעת גזיזת הצאן,[82] וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ אבשלום קרא לכל בניו של דוד המלך כדי לחגוג את גזיזת הצאן[83]: (כד) וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אבשלום בא לפני דוד המלך ואמר לו: הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ הנה, עכשיו גוזזים את הצאן של עבדך, גוזזים עכשיו את הצאן שלי,[84] יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ אני מבקש שאתה ועבדיך תבואו עכשיו עם עבדך, איתי, לגזיזת הצאן[85]: (כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם דוד ענה לאבשלום: אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ לא בני, לא נלך עכשיו כולנו לחגוג את גזיזת הצאן,[86] וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וכך לא נטריח אותך מאוד (אם כולנו נלך, הדבר יטריח אותך מאוד),[87] וַיִּפְרָץ בּוֹ אבשלום ניסה לשכנע את דוד שיצטרף אליו,[88] וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת דוד לא הסכים ללכת עם אבשלום, גם לאחר שהשתכנע שלא יהיה בכך משום טרחה לאבשלום. בהתחלה דוד נימק את אי רצונו ללכת בכך שלא רצה להטריח את אבשלום, אך לאחר מכן החליט לא ללכת גם אם לא יהיה בכך משום טרחה לאבשלום או גם אם יתברר שאבשלום מוכן לטרוח הרבה כדי שדוד יבוא איתו,[89] וַיְבָרֲכֵהוּ דוד בירך את אבשלום על נדיבות ליבו (של אבשלום) ועל רצונו שהוא (דוד) יצטרף אליו[90]: (כו) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אבשלום אמר לדוד: וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי האם גם אמנון אחי לא ילך איתנו עכשיו לגזוז את הצאן? אמנון היה הבן הבכור והוא היה מסייע לאביו בענייני המלוכה, ולכן, למרות שאבשלום הזמין את כל בני המלך, הוא לא נכלל עימם כיוון שהוא היה אמור להישאר עם דוד,[91] וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ דוד שאל את אבשלום: לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ למה שאמנון ילך איתך כדי לגזוז את הצאן, הרי הליכתו של אמנון תגרום לך לטרחה[92]: (כז) וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם אבשלום שכנע את דוד שאמנון ילך איתו לגזיזת הצאן,[93] וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דוד שלח עם אבשלום את אמנון ואת שאר בניו[94]: (כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו אבשלום ציווה את משרתיו,[95] לֵאמֹר כך אמר אבשלום למשרתיו בשעה שציווה אותם:[96] רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן תבדקו מעכשיו ותראו מתי אמנון יהיה שיכור (ואז הוא לא יהיה עירני והוא לא יהיה זהיר),[97] וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן ואני אומר לכם להרוג את אמנון,[98] וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ (כאשר תראו שאמנון שתוי) תהרגו אותו, אַל תִּירָאוּ אל תפחדו מלהרוג את אמנון,[99] הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם הרי אני הוא זה שציוויתי אתכם להרוג את אמנון, ואם כן, כאשר יבואו למישהו בטענות על הריגתו, יבואו אליי ולא אליכם,[100] חִזְקוּ תתגברו על אמנון אם הוא ינסה להתנגד,[101] וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל ותהיו אנשים חזקים[102]: (כט) וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם משרתיו של אבשלום עשו לאמנון כמו שהוא ציווה אותם, משרתיו של אבשלום הרגו את אמנון,[103] וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ כל אחד מבני המלך האחרים קמו ורכבו על הפרד שלהם וברחו[104]: (ל) וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ בעוד בני המלך היו בדרך, בעוד הם ברחו ולא הגיעו עדיין אל העיר,[105] וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר (בעוד בני המלך היו בדרך) הגיע שמועת שקר אל דוד שאמרה,[106] הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד אבשלום הרג את כל בני המלך עד שלא נשאר אחד מהם בחיים[107]: (לא) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו דוד קם ממקומו וקרע את בגדיו,[108] וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה דוד שכב על הקרקע,[109] וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים וכל עבדיו של דוד עמדו ליד דוד כשגם בגדיהם היו קרועים[110]: (לב) וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר יונדב בן שמעה שהיה אחיו של דוד ענה ואמר:[111] אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ אדוני דוד! אל תחשוב שאבשלום הרג את כל הנערים בני המלך,[112] כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת שהרי רק אמנון נהרג,[113] כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ כיוון שפעולת הריגתו של אמנון הייתה בפיו של אבשלום מיום שאמנון עינה את תמר. אבשלום תמיד אמר שהוא רוצה להתנקם באמנון[114]: (לג) וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר ועכשיו אדוני המלך, אל תתייחס לשמועה,[115] לֵאמֹר (אל תתייחס לשמועה) האומרת:[116] כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ (אל תתייחס לשמועה האומרת) כל בני המלך מתו,[117] כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת שהרי רק אמנון לבדו מת[118]: (לד) וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם אבשלום ברח מהמקום שבו הוא היה,[119] וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עֵינָיו וַיַּרְא הצופה שתפקידו לראות מי מתקרב אל העיר הרים את עיניו וראה,[120] וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר (הצופה ראה ש-) היו אנשים רבים שהלכו בדרך שעברה מאחוריו (מאחורי הצופה) בצדו של ההר שהוביל לירושלים. בני המלך הלכו בדרך האחורית כדי שלא ימצאו אותם ויהרגו אותם[121]: (לה) וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ יונדב אמר לדוד המלך: הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ הנה בני המלך הגיעו אל העיר,[122] כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה כמו שאני, עבדך, אמרתי לך, כך קרה: לא כל בני המלך מתו, אלא רק אמנון[123]: (לו) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר כאשר יונדב סיים לומר את דבריו אל המלך,[124] וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ (כאשר יונדב סיים לומר את דבריו אל המלך) שאר בני המלך הגיעו לירושלים,[125] וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בני המלך הרימו את קולם ובכו,[126] וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד וגם דוד המלך וכל עבדיו בכו בכי חזק מאוד[127]: (לז) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר אבשלום ברח והלך לתלמי בן עמיהוד, שהיה מלך של עם שנקרא "גשור". מלך גשור היה סבו של אבשלום מצד אימו,[128] וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים דוד התאבל על אמנון לאורך כל חייו[129]: (לח) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר אבשלום ברח והלך לגשור (החזרה על כך נועדה להוסיף את הפרט שאבשלום נשאר בגשור במשך שלש שנים),[130] וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים אבשלום שהה בגשור במשך שלש שנים[131]: (לט) וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם דוד רצה מאוד לצאת אל אבשלום ולראותו,[132] כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת (דוד מאוד רצה לראות את אבשלום) כיוון שהוא התנחם על מיתתו אמנון. דוד אמנם המשיך להתאבל על אמנון לאורך כל חייו, אך לאחר שלש שנים, דוד כבר נרגע יותר מהאבל ורצה מאוד לראות את אבשלום[133]:

[1] מלבי"ם.

[2] מצודות וכתב שכתב שמעכה הייתה אשת יפת תואר וילדה את תמר לפני שהתגיירה ואת אבשלום לאחר הגיור. רבינו ישעיה: תמר לא הייתה באמת אחותו של אמנון, אלא בגלל שהיא הייתה אחותו של אבשלום, הכתוב קרא לה אחות אמנון גם כן.

[3] תרגום.

[4] מצודות. מלבי"ם: דוד התייחס לתמר כבת רגילה ולא כבת אשת יפת תואר, ולכן ידע אמנון שדוד לא ייתן לו אותה.

[5] רש"י.

[6] מצודות. רד"ק הוסיף פירוש וכתב שהכוונה היא שהכתוב מסביר מדוע אמנון חשק בתמר, משום שהייתה בתולה.

[7] מצודות.

[8] מצודות. מלבי"ם: חלק מחכמתו של יונדב היה להבין שאמנון כחוש ודל.

[9] מצודות.

[10] תרגום.

[11] מצודות והסביר שאמנון הזכיר את היותו של אבשלום אחיו משום שהוא הסביר ליונדב שתמר מותרת לו משום שהיא בת אשת יפת תואר.

[12] מצודות. מלבי"ם: יונדב לא התכוון כלל שאמנון יכריח את תמר לשכב איתו, אלא חשב שכשאמנון יעשה כפי שייעץ לו, דוד עצמו יבין שאמנון רוצה את תמר וייתן לו אותה. אלא שאמנון לא הבין את עצתו של יונדב. זו הסיבה גם שיונדב הקדים בדבריו את האכילה להכנת האוכל על ידי תמר, כדי לרמוז לדוד, אך אמנון לא הבין את הרמז והקדים את ההכנה לאכילה.

[13] מצודות.

[14] תרגום.

[15] תרגום + מצודות.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] תרגום.

[19] תרגום.

[20] תרגום.

[21] מצודות. ליבוב היינו חליטה ברותחים ושפיכת שמן לאחר מכן. המלבי"ם מאריך לבאר כיצד לא חשד דוד שאמנון זומם משהו, ומדייק זאת מהפסוקים.

[22] תרגום.

[23] תרגום.

[24] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[25] תרגום.

[26] תרגום. מלבי"ם: דוד לא אמר לתמר גם להאכיל את אמנון מכיוון שלא חשב שאמנון מבקש לאכול דווקא מידה. לו היה יודע דוד שאמנון רוצה לאכול דווקא מידה של תמר, לא היה שולח אותה אליו.

[27] תרגום.

[28] תרגום.

[29] תרגום.

[30] תרגום.

[31] מצודות.

[32] מצודות.

[33] מצודות.

[34] תרגום. מלבי"ם: תמר לא האכילה את אמנון ולכן הוא סירב לאכול את הלביבות.

[35] מצודות.

[36] תרגום.

[37] מצודות. מלבי"ם: הכוונה היא לחדר האוכל.

[38] תרגום.

[39] תרגום.

[40] מצודות.

[41] מצודות.

[42] תרגום.

[43] תרגום.

[44] מצודות.

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] מצודות.

[49] מצודות.

[50] עיין באוצר מפרשי התנ"ך לספר בראשית בביאור המילה עתה.

[51] תרגום.

[52] רש"י + מצודות.

[53] תרגום.

[54] מצודות. מלבי"ם: בתחילה עינה אותה שלא כדרכה כדי שלא תאבד את הבתולים, אך לאחר מכן כשראה שליבו עדיין אינו שקט, עינה אותה כדרכה.

[55] מצודות. רש"י בשם חז"ל: הייתה נימא שנקשרה לו ונעשה כרות שפכה. רד"ק: השנאה הייתה מעשה ה', כדי להגדיל את החרפה כאשר שילח אותה מביתו. רבינו ישעיה: אמנון לא רצה להתחתן עם תמר, אלא רק רצהל שכב איתה, ולאחר שהצליח לשכב איתה, לא רצה שהמלך יאמר לו להתחתן איתה. רלב"ג: תמר הכאיבה לאמנון בשעה שבא עליה.

[56] מצודות. מלבי"ם: השנאה של אמנון היה כרוך באהבה שלו אליה, בגלל שאהב אותה בהתחלה ואהבה זו היא שהובילה למעשה זה, בסופו של דבר שנא אותה, כיוון שהאשים אותה במה שקרה והאהבבה שאהב אותה הייתה אהבה כלבית.

[57] תרגום.

[58] מצודות. רד"ק: הבזיון בשליחתה נובע מכך שמעשה זה היה בפרהסיא לעומת השכיבה שהייתה בסתר.

[59] תרגום. מלבי"ם: כאן כתוב שלא רצה לשמוע לה בעוד שבפסוק יד' כתוב שלא רצה לשמוע בקולה. כשאהב אותה שמע את דבריה אך לא הסכים איתם, וכאן לאחר ששנא אותה לא שמע אותה כלל.

[60] תרגום.

[61] תרגום + מצודות.

[62] דעת מקרא.

[63] רלב"ג. מצודות: הכוונה שהרקמה הייתה ברוחב של פס של יד.

[64] מצודות.

[65] תרגום.

[66] תרגום.

[67] תרגום + מצודות.

[68] תרגום.

[69] מצודות.

[70] תרגום.

[71] מצודות.

[72] מצודות.

[73] מצודות.

[74] מצודות.

[75] מצודות.

[76] מהר"י קרא ובכך דחה את הפרשנים שאומרים שהאות ו' בתחילת המילה "ושוממה" מיותרת. רלב"ג: הכוונה היא שתמר ישבה בבית אבשלום לבדה. מלבי"ם: תמר שהייתה רגילה להסתובב ולתחוק – לא צחקה יותר ולא עסקה במשחקים.

[77] תרגום. מלבי"ם: מה שהכעיס את אבשלום היה שדוד רק כעס אך לא הוכיח את אמנון.

[78] מצודות.

[79] מצודות.

[80] תרגום.

[81] מצודות.

[82] מצודות.

[83] תרגום.

[84] תרגום + מצודות.

[85] תרגום + מצודות.

[86] תרגום.

[87] מצודות.

[88] מצודות.

[89] מלבי"ם.

[90] מצודות.

[91] תרגום + מצודות. רש"י: אם אתה לא תלך איתנו, שלפחות אמנון יילך איתנו.

[92] מצודות.

[93] רד"ק.

[94] תרגום.

[95] תרגום.

[96] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[97] מצודות.

[98] תרגום.

[99] תרגום.

[100] מצודות.

[101] מצודות.

[102] תרגום.

[103] תרגום.

[104] מצודות.

[105] מצודות.

[106] מצודות.

[107] תרגום.

[108] תרגום.

[109] תרגום.

[110] תרגום.

[111] תרגום.

[112] מצודות. מלבי"ם: בהתחלה חשבו שאבשלום הרג את אמנון כדי לרשת לבדו את המלוכה, ובמקרה כזה, היה צריך להרוג את כל בני המלך. יונדב הסביר לדוד שאבשלום לא הרג את אמנון כדי לרשת את המלוכה, אלא כדי להתנקם בו על מעשה תמר.

[113] תרגום.

[114] רד"ק. תרגום: הכוונה שהיה בליבו של אבשלום להרוג את אמנון. מצודות: הציווי היה תמיד בפי אבשלום.

[115] תרגום. מלבי"ם: בדברים אלה אמר יונדב שאין צריך לחשוש שמא בני המלך ניסו לעזור לאמנון ולכן אבשלום הרג גם אותם.

[116] מצודות.

[117] מצודות.

[118] תרגום.

[119] מצודות בפסוק לח'.

[120] תרגום + מצודות.

[121] מצודות.

[122] מצודות.

[123] מצודות.

[124] תרגום.

[125] תרגום.

[126] תרגום.

[127] תרגום.

[128] מצודות.

[129] מצודות. רד"ק: האבל היה שלש שנים.

[130] מצודות. מלבי"ם: בהתחלה היה אבשלום יוצא עם תלמי לכל מקום, אך לאחר שחשש שמא דוד יבוא אליו, הוא הסתגר בעיר גשור.

[131] תרגום.

[132] מצודות. רד"ק: נפשו של דוד יצאה משום שהוא רצה לראות את אבשלום. בשם הא"ע כתב שהכוונה היא שאשתו של אבשלום ביקשה מדוד שיקרא לאבשלום שיחזור. מלבי"ם: דוד רצה ללכת לגשור ולהלחם עימו כדי לתפוס את אבשלום אך מעכה אשתו או תמר מנעה ממנו לעשות כן לאחר שדוד נרגע.

[133] מצודות.