שמואל ב פרק כ

שמואל ב פרק כ

(א) וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי במקרה הזדמן למקום הוויכוח בין יהודה לישראל, אדם רשע בשם שבע בן בכרי,[1] אִישׁ יְמִינִי שבע בן בכרי היה משבט בנימין,[2] וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר שבע בן בכרי תקע בשופר כדי להכריז על תחילת המרד בדוד, ואמר:[3] אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד אין לנו חלק במלכותו של דוד –  אין מקום לוויכוח בין ישראל ליהודה, כיוון שאיננו מקבלים את דוד למלך עלינו,[4] וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי ואין לנו נחלה, חלק, במלכותו של בן ישי, במלכותו של דוד, (יש כאן כפל של הצלע הקודמת בפסוק),[5] אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל כל אחד מישראל יכול לחזור לעירו[6]: (ב) וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי כל אנשי ישראל הסתלקו מדוד, והלכו אחרי שבע בן בכרי,[7] וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם ואנשי שבט יהודה ליוו את דוד מלכם מנהר הירדן ועד לירושלים[8]: (ג) וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם דוד הגיע אל ביתו שבירושלים,[9] וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת דוד לקח את עשר הפילגשים שהוא השאיר כדי לשמור על הבית, ושם אותם בבית שבו היו אנשים ששמרו עליהן,[10] וַיְכַלְכְּלֵם דוד גם סיפק לפילגשים את כל האוכל שהן היו צריכות,[11] וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא דוד לא המשיך את קשר הנישואים עם הפילגשים,[12] וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן הפילגשים היו "קשורות" עד ליום מותן, לפילגשים היה אסור להתחתן עד ליום מותם,[13] אַלְמְנוּת חַיּוּת (הפילגשים לא התחתנו עם אדם אחר) משום שהן היו אלמנות שהבעל שלהן היה עדיין חי (דוד השאיר אותן אלמנות ולא המשיך בקשר איתן, והיה אסור להן להתחתן עם אדם אחר, משום שלהדיוט אסור להתחתן עם נשותיו של המלך)[14]: (ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא דוד ציווה את עמשא שהיה שר צבאו: הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים תאסוף אליי (על ידי שתשמיע קול) את כל החיילים שביהודה, ותוודא שכולם יתאספו לכאן לכל המאוחר בעוד שלשה ימים,[15] וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד ולאחר שתאסוף את כולם, אתה תעמוד פה, ואני אמנה אותך לפקד עליהם[16]: (ה) וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה עמשא הלך לאסוף את כל החיילים שביהודה, וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ עמשא התעכב יותר מהמועד שקבע לו דוד. לקח לעמשא יותר משלשה ימים להזעיק את כל החיילים שביהודה[17]ֹ: (ו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי דוד אמר אל אבישי: עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם עכשיו, העיכוב שאנחנו מתעכבים מלצאת ולהילחם נגד שבע בן בכרי, יגרום לכך ששבע בן בכרי יזיק לנו יותר מהנזק שגרם לנו אבשלום,[18] אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אתה תיקח את עבדי המלך,[19] וּרְדֹף אַחֲרָיו ותרדוף אחרי שבע בן בכרי, פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת שמא, אם נתעכב ולא נרדוף אחריו מיד, שבע בן בכרי ימצא ערים מבוצרות וייכנס אליהן,[20] וְהִצִּיל עֵינֵנוּ וכך יינצל שבע בן בכרי מעינינו, כך יינצל שבע בן בכרי מאיתנו[21]: (ז) וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב הגיבורים שהיו ליואב רדפו אחרי שבע בן בכרי,[22] וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וכן הקלעים והקשתים של דוד, החיילים המובחרים של דוד, הלכו לרדוף אחרי שבע בן בכרי,[23] וְכָל הַגִּבֹּרִים וכל הגיבורים של דוד הלכו גם כן לרדוף אחרי שבע בן בכרי, וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אנשי יואב, הכרתי והפלתי והגיבורים של דוד, יצאו כולם מירושלים כדי לרדוף אחרי שבע בן בכרי[24]: (ח) הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן כאשר אנשיו של יואב, הכרתי והפלתי והגיבורים של דוד, הגיעו למקום שהיה סמוך לאבן הגדולה שהייתה בגבעון,[25] וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם (כאשר חייליו של דוד הגיעו בסמוך לאבן הגדולה שהייתה בגבעון) עמשא בא מולם,[26] וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ יואב היה לבוש בבגדיו,[27] וְעָלָיו ועל הלבוש של יואב,[28] חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו (על הלבוש של יואב) הייתה החרב חגורה בצמוד למותניו,[29] בְּתַעְרָהּ  החרב הייתה בתוך הנרתיק שלה. בדרך כלל החרב הייתה חגורה על הירך. במקרה זה, יואב חגר את החרב על מותניו, כדי שיהיה לו קל יותר להוציא את החרב מהנרתיק, בלי שעמשא ישים לב,[30] וְהוּא יָצָא יואב יצא מהאבן הגדולה ששם היו הוא ואנשיו, והלך לקראת עמשא,[31] וַתִּפֹּל והחרב נפלה מהנרתיק שלה (על ידי שיואב התכופף כדי להוציא אותה מנרתיקה)[32]: (ט) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא יואב אמר לעמשא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי עמשא אחי, האם שלום לך?[33] וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ יואב אחז בזקן של עמשא ביד ימין שלו, כאילו כדי לנשק אותו (את עמשא)[34]: (י) וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב עמשא לא נזהר מהחרב שהיה בידו של יואב (היות ויואב הרים את החרב שנפלה לו ביד שמאל, בעוד דרכו הייתה להחזיק את החרב ביד ימין),[35] וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ יואב הכה את עמשא בליבו (עם החרב),[36] וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה (על ידי שדקר את עמשא) יואב שפך את מעיו של עמשא על הארץ, וְלֹא שָׁנָה לוֹ יואב לא היה צריך להכות את עמשא עם החרב פעם נוספת, כיון שעמשא מת כבר במכה הראשונה,[37] וַיָּמֹת עמשא מת, וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יואב ואבישי אחיו רדפו אחרי שבע בן בכרי[38]: (יא) וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב אחד ממשרתיו של יואב עמד ליד עמשא, כדי למנוע משאר האנשים להתעכב ליד גופתו,[39] וַיֹּאמֶר משרתו של יואב אמר: מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב מי שחפץ ביואב ומי שאוהב את דוד – שיילך אחרי יואב ולא יתעכב כאן[40]: (יב) וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה עמשא היה מתגלגל בדם שיצא ממנו, באמצע המסילה. המסילה היא הדרך המרכזית שבה היו עוברים האנשים,[41] וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כָּל הָעָם משרתו של יואב שנעמד בסמוך לעמשא, ראה שכל אדם שהיה מתקרב אל עמשא, היה נעצר לעמוד ליד גופתו, וקריאתו להמשיך ללכת אחרי יואב לא נענתה,[42] וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה משרתו של יואב גרר את עמשא מהמסילה לתוך שדה,[43] וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד משרתו של יואב כיסה את עמשא בבגד,[44] כַּאֲשֶׁר רָאָה כָּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד (משרתו של יואב גרר את עמשא לשדה וכיסה את עמשא בבגד) משום שהוא ראה שכל מי שעבר ליד עמשא, נעצר ועמד שם[45]: (יג) כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה כאשר הוסר עמשא מהמסילה,[46] עָבַר כָּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי (כאשר הוסר עמשא מהמסילה) עברו כל האנשים ללכת אחרי יואב כדי לרדוף אחרי שבע בן בכרי (ולא נעצרו ליד עמשא)[47]: (יד) וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים יואב עבר בכל שבטי ישראל כדי לאסוף את החיילים שילכו איתו לערים. הערים שבהן הוא עבר היו אבל, בית מעכה ולמחוז שנקרא "ברים",[48] וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו האנשים מישראל נאספו גם הם ובאו אחרי יואב[49]: (טו) וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה יואב ואנשיו באו והטילו מצור על שבע בן בכרי במקום שנקרא "אבל בית מעכה",[50] וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר יואב ואנשיו שפכו סוללה, תל עפר גבוה, ליד חומת העיר, כדי שהם יוכלו לעלות מהסוללה מעל לחומה ולכבוש את העיר,[51] וַתַּעֲמֹד בַּחֵל צבא יואב נעמדו בחל, חומה קטנה שנמצאת בסמוך לחומה הגבוהה. דרכם היה לבנות חומה קטנה לפני החומה הגדולה, והנביא מספר לנו, שצבא יואב כבר עבר את המכשול של החומה הקטנה, והיה בדרכו אל עבר החומה הגדולה,[52] וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה כל חייליו של יואב התחילו להבקיע את החומה הגדולה שהקיפה את אבל בית מעכה[53]: (טז) וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר אישה חכמה קראה בקול גדול מהעיר אבל בית מעכה,[54] שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ (כך קראה האישה החכמה) חיילי יואב שמעו! (האישה החכמה כפלה את המילה "שמעו" כדרך הצועקים), תאמרו עכשיו ליואב שיתקרב אליי ואני אדבר אליו[55]: (יז) וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ יואב התקרב אל האישה החכמה, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה האישה החכמה שאלה את יואב: הַאַתָּה יוֹאָב האם אתה הוא יואב?[56] וַיֹּאמֶר יואב ענה לאישה החכמה: אָנִי אני הוא יואב, וַתֹּאמֶר לוֹ האישה החכמה אמרה ליואב: שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ תשמע את דברי השפחה שלך, תשמע את דבריי, וַיֹּאמֶר יואב אמר לאישה החכמה: שֹׁמֵעַ אָנֹכִי אני שומע את דברייך: (יח) וַתֹּאמֶר לֵאמֹר האישה החכמה אמרה ליואב את הדברים הבאים וביקשה שהוא יענה לה עליהם:[57] דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר לפני שפתחתם במלחמה נגד אבל בית מעכה, הייתם צריכים לפתוח בשלום כמו שציוותה התורה, ולשמוע את תשובתנו,[58] שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל אם הייתם פותחים את דבריכם עם העיר אבל בקריאה לשלום,[59] וְכֵן הֵתַמוּ כך היו משלימים איתכם, היו משלימים איתכם ללא תנאי[60]: (יט) אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל הרי אני (וכל אנשי העיר) היינו תמיד בעלי שלום ונאמנים בתוך בני ישראל, ומעולם לא הייתה לנו כוונה למרוד במלך,[61] אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל ואם כן, מדוע אתה רוצה להחריב עיר גדולה בישראל,[62] לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְקֹוָק למה שתשחית את הנחלה שה' הנחיל לתושבי העיר אבל בית מעכה[63]: (כ) וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר יואב ענה לאישה החכמה ואמר לה: חָלִילָה חָלִילָה לִי גנאי הוא לי וגנאי הוא למלך,[64] אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית (גנאי הוא לי וגנאי הוא למלך) להשחית את העיר או להרוג את אנשיה[65]: (כא) לֹא כֵן הַדָּבָר אין הדבר כך, אינני רוצה להשחית את העיר,[66] כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד אלא שיש אדם מהר אפרים שמרד במלך דוד, ושמו שבע בן בכרי,[67] תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר תמסרו אותו לידיי, ואני אסתלק מעל העיר, אני אפסיק את ההתקפה על העיר,[68] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב האישה החכמה אמרה ליואב: הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה הרי ראשו של שבע בן בכרי יושלך אליך מעל החומה[69]: (כב) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ האישה החכמה ניגשה אל תושבי אבל בית מעכה, ושיכנעה אותם בחכמתה, שימסרו את שבע בן בכרי ליואב. האישה אמרה לתושבי אבל בית מעכה, שאם יואב וחייליו יכבשו את העיר, הם יהרגו את כל היושבים בעיר – כולל את שבע בן בכרי, כיוון שכולם יוחזקו בתור מורדים, ולכן עדיף למסור ליואב את ראשו של שבע בן בכרי, וכך לפחות שאר תושבי העיר יינצלו,[70] וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב אנשי אבל בית מעכה כרתו את ראשו של שבע בן בכרי והשליכו אותו אל יואב,[71] וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר יואב תקע בשופר כדי להודיע לאנשיו לסגת מהעיר,[72] וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו חייליו של יואב התפזרו כך שכל אחד מהם חזר אל עירו,[73] וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ ויואב חזר לירושלים אל דוד המלך[74]: (כג) וְיוֹאָב אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל יואב היה ממונה על כל הצבא. לאחר שיואב הרג את עמשא, דוד השאיר אותו כמפקד הצבא,[75] וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי בניהו בן יהוידע היה ממונה על הקשתים והקלעים של דוד, על החיילים המובחרים של דוד[76]: (כד) וַאֲדֹרָם עַל הַמַּס אדרם היה ממונה לגבות מבני ישראל את המיסים,[77] וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר יהושפט בן אחילוד היה ממונה על לוח הזמנים של המלך[78]: (כה) וּשְׁוָא סֹפֵר אדם בשם שוא, היה ממונה להיות סופר המלך, והוא היה כותב את כל ענייני המלוכה,[79] וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים צדוק ואביתר היו החשובים מבין הכהנים: צדוק היה מיועד להיות הכהן הגדול בימיו של שלמה, ואביתר היה סגן הכהן הגדול במקום בנו אחימלך[80]: (כו) וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד (בנוסף לשאר השרים שהוזכרו) גם עירא היה שר חשוב לפני דוד[81]:

[1] מצודות.

[2] תרגום.

[3] מצודות.

[4] מצודות.

[5] מצודות.

[6] תרגום.

[7] מצודות.

[8] תרגום.

[9] תרגום.

[10] מצודות.

[11] מצודות.

[12] מצודות הביא את מחלוקת חז"ל האם הפילגשים היו אסורות על דוד משום שאבשלום בא עליהן או שהיו מותרות לו אך דוד עצמו נמנע מהן. מלבי"ם: דוד רצה להראות שעל אבשלום היה דין של הדיוט ולכן היה אסור לו לבוא על פילגשיו לאחר שהדיוט השתמש בהן.

[13] מצודות. תרגום: תרגם "צרורות" מלשון שמורות.

[14] תרגום.

[15] מצודות.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] מצודות. כמו"כ כתב שדוד פנה אל אבישי ולא אל יואב משום שהוא כעס על יואב על שהרג את אבשלום.

[19] מצודות, ולא אמר עבדיי, כיון שכך הוא דרך המקרא. רד"ק: הכוונה היא לעבדיו של יואב שהיהמ כובד יותר מאבישי ולכן דוד קרא לו אדונו.

[20] מצודות.

[21] מצודות. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא ששבע יפריש את עינינו מאיתנו, כלומר: יעלם ממנו. תרגום: יציק לנו. רד"ק: יסיר את דעתינו שלא נוכל לדעת היכן הוא נמצא. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שאת ההשגחה על הניצחון הוא יפריש מהם.

[22] מצודות.

[23] מצודות. בפרק ח' פסוק יח' הבאנו פירושים נוספים לגבי הכרתי והפלתי ונעתיד משם: רש"י בפירושו השני: בניה היה אחראי על האורים ותומים. רד"ק: היו שתי משפחות בשם כרתי ופלתי, שהיו חבריו של המלך, ובניה עמד בראשם. רלב"ג בפירושו לפרק טו' פסוק יח': הכוונה למשפחות שמהם היו ממנים את דייני הסנהדרין.

[24] תרגום. מלבי"ם: הנביא מדגיש שמלכתחילה הם לא יצאו להרוג את עמשא, אלא לרדוף אחרי שבע בן בכרי. הריגת עמשא לא הייתה מתוכננת.

[25] מצודות.

[26] תרגום.

[27] מצודות, והכפל "מדו" ו"לבושו" היא דרך המקרא. רד"ק: הלבוש הוא שם כללי, ומדו היינו אחד מפרטי הלבוש. מלבי"ם: הכוונהל לבוש מיוחד שהיה לשרי הצבא.

[28] מצודות.

[29] מצודות.

[30] מצודות.

[31] רש"י + מצודות. רד"ק הוסיף פירוש שהכוונה היא שיואב יצא מהעיר גבעון.

[32] מצודות.

[33] תרגום.

[34] מצודות.

[35] מצודות.

[36] מצודות בפירושו לפרק ב' פסוק כג'. כאן פירש כמו שפירש במקומות אחרים (כגון פרק ד' פסוק ו') שהכוונה לדופן החמישית במקום שנמצא המרה.

[37] מצודות.

[38] מצודות, ורדף בלשון יחיד, היינו שכל אחד מהם רדף.

[39] מצודות.

[40] מצודות.

[41] מצודות.

[42] מצודות.

[43] מצודות.

[44] מצודות.

[45] מצודות.

[46] מצודות. רש"י: כאשר נמשך.

[47] מצודות.

[48] מצודות. רש"י: שבע בן בכרי עבר בכל המקומות האלו כדי שימליכו אותו עליהם. רד"ק: ברים הם מקומות סמוכים לבארות שהיו לשבט בנימין.

[49] תרגום. רד"ק: ההשוואה היא לשבע בן בכרי. כשם ששבע בן בכרי הצליח לאסוף אנשים רבים שיבואו אחריו, כך גם יואב הצליח לאסוף אנשים רבים שבאו אחריו.

[50] מצודות. רד"ק: מקום זה נקרא אבל בית מעכה משום שהייתה עיר נוספת שנקראה בשם אבל, ועיר זו הייתה סמוכה לבית מעכה וכך הבדילו בינה לעיר האחרת. רלב"ג: עיר זו נקראה בשתי שמות: אבל ובית מעכה.

[51] מצודות.

[52] מצודות. רד"ק כתב שני פירושים נוספים למילה חל: החומה עצמה (שהגיעו אליה על ידי הסוללה), או חפירה שהייתה לפני החומה. רלב"ג: החל היא החומה הפנימית וחיילי יואב הרסו כבר את החומה החיצונית והגיעו אל החומה הפנימית. רבינו ישעיה: הכוונה שתושבי העיר עמדו בפחד.

[53] מצודות. תרגום: חייליו של יואב היו מתייעצים כיצד להפיל את החומה.

[54] בדברי חז"ל יש אומרים שהייתה זו סרח בת אשר, אך רד"ק הסתפק בכך, שהרי לפי"ז יוצא שהיא הייתה מאוד זקנה, אם כי ברור שהיא זכתה לאריכות ימים והיא חיה יותר ממאתיים וחמישים שנה (שהרי היא הייתה מבאי מצרים והאריכה ימים עד לאחר יציאת מצרים).

[55] תרגום + מצודות.

[56] רש"י: הכוונה של שאלת האישה היא: האם אתה הוא יואב שנאמר עליך שאתה חכם?

[57] מצודות.

[58] מצודות. רלב"ג: הכוונה היא שאנשיו של שבע בן בכרי דיברו עם אנשי העיר לפני שהגיעו לשם אנשי יואב, אך אנשי העיר לא הצטרפו למרד של שבע בן בכרי. רבינו ישעיה: הנמאנות של אנשי אבל לדוד גדולה כל כך, עד שכאשר היו גוזרים גזרה במלכות, היו בודקים קודם כל אצל אנשי אבל אם הם מוכנים לקבל עליהם את הגזרה הזו. מלבי"ם: האישה החכמה אמרה ליואב שתושבי העיר מתפלאים במה הם חטאו שהוא בא להתקיף אותם וכולם שואלים זה את זה מדוע מתקיפים אותם.

[59] מצודות.

[60] מצודות.

[61] מצודות. מלבי"ם: אנחנו מאמינים בה' ונאמנים למלך ואם כן אין סיבה להתקיף אותנו.

[62] תרגום. מצודות: אבל בית מעכה הייתה מספקת מזון לכרכים שהיו מסביבה, ולכן נקראת "אם" שמספקת את צרכי הערים הללו.

[63] מצודות.

[64] רש"י.

[65] מצודות. מלבי"ם: הכוונה היא שלא ישחית את העיר וגם לא יזיק לה מעט.

[66] מצודות.

[67] מצודות. רש"י: הכפילות באה לומר שגם אם הוא היה מורד בדוד כשדוד לא היה מלך, הוא היה חייב מיתה, וגם אם הוא היה מורד במלך אחר ולא בדוד, הוא היה חייב מיתה. כל שכן כאשר הוא מרד בדוד המלך שהוא חייב מיתה.

[68] תרגום.

[69] תרגום + מצודות.

[70] מצודות. רש"י הוסיף פירוש שהיא אמרה לתושבי העיר שמי שמורד במלכות בית דוד חייב מיתה.

[71] מצודות וכתב שלא מסרו את שבע בן בכרי חי מכיוון שפחדו ששבע יגלה לדוד ואנשיו שגם תושבי אבל בית מעכה השתתפו במרד נגדו.

[72] מצודות.

[73] מצודות + תרגום.

[74] תרגום.

[75] מצודות. מלבי"ם: דוד באמת רצה למנות את בניה כשר צבא, אלא שלאחר שיואב הצליח להרוג את שבע בן בכרי, דוד ראה שהעם נוטה אחריו, ולכן השאיר אותו כשר צבא.

[76] עיין בביאורנו בהערות לפסוק ז'.

[77] מצודות. כמו"כ כתב שדוד הטיל את המס על בני ישראל משום שהם מרדו בו. רלב"ג: אדרם היה ממונה לגבות את המיסים מהגוים ולהביאם לדוד.

[78] עיין ביאורנו לפרק ח' פסוק טז' ובהערות שם. רלב"ג: הכוונה היא שיהושפט היה מזכיר לאדרם לגבות את המס. מלבי"ם: הנביא אומר שטענותיו של אבשלום על הבעיות במערכת המשפטית לא היו נכונות ולכן הושארו בעלי התפקידים במקומם.

[79] עיין ביאורנו לפרק ח' פסוק יז' ובהערות שם. רלב"ג: הכוונה ששוא היה כותב את החשבונות של גביית המיסים.

[80] מצודות ועיין פרק ח' פס' יז'.

[81] מצודות בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהיה משוח מלחמה במקום צדוק שהיה מיועד עתה להיות כהן גדול. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שדוד היה שולח את מתנות הכהונה לעירא. רד"ק: הכוונה שהיה יועץ של דוד. מלבי"ם: דוד העביר את בניו מתפקיד השרים כדי שהם לא יפריעו להמלכתו של שלמה.