בראשית פרק יב

בראשית פרק יב

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם ה' אמר אל אברם,[1] לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ עליך ללכת מהארץ שבה אתה נמצא,[2] וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וכן עליך ללכת מהארץ בה נולדת, מאור כשדים,[3] וּמִבֵּית אָבִיךָ וכן עליך ללכת ממשפחתו של אביך,[4] אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (תלך מארצך, ממולדתך ומבית אביך) אל הארץ שאני אראה לך ללכת אליה[5]: (ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל אני (ה') אעשה ממך (אברם) עם גדול,[6] וַאֲבָרֶכְךָ וכן אני (ה') אברך אותך (אברם) בממון,[7] וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ אני (ה') אגרום שיהיה לך (אברם) שם גדול ובני אדם יכבדו אותך,[8] וֶהְיֵה בְּרָכָה וכן אתה (אברם) תהיה אדם מבורך[9]: (ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ מי שיברך אותך (אברם), אני (ה') אברך אותו,[10] וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר ומי שיקלל אותך (אברם), אני (ה') אקלל אותו,[11] וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה בזכותך יתברכו כל הצאצאים של יושבי הארץ[12]: (ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְקֹוָק אברם הלך מארצו, ממשפחתו ומבית אביו, כמו שה' אמר לו לעשות,[13] וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט לוט הלך יחד עם אברם, וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן אברם היה בן שבעים וחמש שנה, כאשר הוא יצא מחרן: (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו אברם לקח יחד איתו לארץ כנען את אשתו שרה ואת לוט אחיינו,[14] וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וכן לקח אברם איתו את כל המקנה שהוא רכש,[15] וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וכן לקח אברם את העבדים והשפחות שהוא ושרי קנו בחרן,[16] וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן אברם, שרי, לוט, המקנה, העבדים והשפחות יצאו ללכת לכיוון ארץ כנען,[17] וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן אברם, שרי, לוט, המקנה, העבדים והשפחות הגיעו לארץ כנען: (ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה אברם נכנס לארץ ישראל והגיע עד לעיר שכם שנמצאת במישור שנקרא מורה (פירוש המילה אלון היא מישור),[18] וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ בזמן שאברם הגיע לארץ כנען, הכנעני שלט בארץ ישראל[19]: (ז) וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם ה' התגלה אל אברם כשאברם היה באלון מורה,[20] וַיֹּאמֶר ה' אמר לאברם בשעת ההתגלות: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אני (ה') אתן את הארץ הזאת לצאצאיך,[21] וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ אברם בנה מזבח באלון מורה, לַיקֹוָק הַנִּרְאֶה אֵלָיו אברם בנה את המזבח לשם ה' שהתגלה אליו. התורה אומרת שלאחר שה' התגלה אל אברם, אברם בנה מזבח לשם ה'[22]: (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם אברם העביר את אוהלו מאלון מורה,[23] הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל (אברם העביר את האוהל שלו) אל ההר שנמצא מזרחית לבית אל,[24] וַיֵּט אָהֳלֹה אברם פרס את האוהל שלו על ההר שנמצא מזרחית לבית אל,[25] בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם מקום אוהלו של אברם היה בין העיר בית אל לבין העיר שנקראת עי: בית אל הייתה מערבית לאוהלו של אברם, ואילו העי הייתה מזרחית לאוהלו של אברם,[26]  וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק במקום שבו פרס את אוהלו בין בית אל לעי, בנה אברם מזבח לפני ה',[27] וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק אברם התפלל בשם ה'[28]: (ט) וַיִּסַּע אַבְרָם אברם נסע מההר שהיה בין בית אל לעי,[29] הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה כל מסעותיו של אברם היו לכיוון דרום (אמנם נסיעה זו לכיוון דרום לא היה במסע אחד, אלא בכל פעם התקדם אברם עוד קצת לכיוון דרום)[30]: (י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ היה רעב בארץ כנען,[31] וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם אברם ירד להתיישב בארץ מצרים,[32] כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ (אברם ירד לארץ מצרים) כיוון שהרעב בארץ כנען היה רעב חזק מאוד, ובארץ מצרים לא היה רעב[33]: (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה כאשר אברם התקרב להיכנס למצרים. לפני כניסתו של אברם למצרים,[34] וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ (לפני כניסתו של אברם למצרים) אמר אברם לשרי אשתו, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ הרי אני צריך לדאוג עכשיו מכיוון שאת אישה יפת מראה[35]: (יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים (אני חושש ש-) כאשר המצרים יראו אותך,[36] וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת המצרים יאמרו שאת אשתי,[37] וְהָרְגוּ אֹתִי המצרים יהרגו אותי כדי לקחת אותך לאישה,[38] וְאֹתָךְ יְחַיּוּ ואילו אותך, ישאירו המצרים בחיים[39]: (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ תאמרי עכשיו למצרים שאת אחותי,[40] לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ (תאמרי שאת אחותי) כדי שיהיה לי טוב בזכותך,[41] וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ ובגללך גם אשאר בחיים[42]: (יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה כאשר אברם נכנס אל מצרים,[43] וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד המצרים ראו ששרה היא אישה יפה מאוד[44]: (טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה האנשים החשובים והגדולים בממלכתו של פרעה ראו את שרי,[45] וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה השרים, האנשים החשובים, שיבחו את שרי ואמרו שהיא ראויה להינשא למלך,[46] וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה שרי נלקחה לבית פרעה מלך מצרים[47]: (טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ פרעה היטיב לאברם בעבור שרי, פרעה נתן לאברם מתנות בגלל שהוא לקח לעצמו את שרי,[48] וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים לאברם היו: צאן, בקר, חמורים, עבדים, שפחות, אתונות וגמלים: (יז) וַיְנַגַּע יְקֹוָק אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ ה' הביא על פרעה ועל אנשי ביתו מכות גדולות,[49] עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם (ה' הביא על פרעה ועל ביתו מכות גדולות) בגלל עניינה של שרי. ה' הביא על פרעה מכות גדולות בגלל שהוא לקח לעצמו את שרי אשתו של אברם[50]: (יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם פרעה קרא לאברם,[51] וַיֹּאמֶר פרעה אמר לאברם, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי מה עשית לי בכך שאמרת ששרי היא אחותך, לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא למה לא אמרת לי ששרי היא אשתך[52]: (יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא למה אמרת לי ששרי היא אחותך,[53] וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה (בגלל שאמרת לי ששרי היא אחותך) לקחתי את שרי לי לאישה,[54] וְעַתָּה ועכשיו, לאחר שאני יודע ששרי היא אשתך, הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ הנה אני מחזיר לך חזרה את אשתך: קח אותה ולך מארץ מצרים[55]: (כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים פרעה ציווה אנשים על עניינו של אברם,[56] וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ המצרים שציווה פרעה על עניינו של אברם, ליוו את אברם, את שרי ואת כל מה שהיה להם (הרכוש והאנשים) אל מחוץ לארץ מצרים, כך שהמצרים חלקו להם כבוד[57]:

[1] לגבי מיקם הציווי נחלקו המפרשים אם היה זה באור כשדים (א"ע) או בהיותם בחרן (רש"י ורמב"ן). א"ע הוסיף שה' ידע שתרח יישאר בחרן, ולכן ציווה על אברהם ללכת עד לא"י. רמב"ן הקשה על דברי הא"ע, שהרי לפי דבריו היה אברהם העיקר ביציאה לכיוון א"י, ואילו הכתוב אמר שתרח הוא שלקח את המשפחה. כמו כן בספר יהושע ישנו פסוק מפורש האומר שה' לקח את אברהם מעבר הנהר ולא מאור כשדים. כמו כן אברהם שלח את אליעזר למקום הולדתו בארם נהריים.

אוה"ח הסתפק מדוע היה דיבור של ה' אל אברהם ללא התגלות אליו וכתב על אחת משני דרכים: או שאברהם היה הראשון שעבד את ה' בהרבה דורות, ולפיכך זכה מיד לדיבור אליו, או שה' קודם רצה לבחון אם אברהם יקיים את הציווי, ורק לאחר שאברהם קיים הציווי ה' התגלה אליו.

[2] רמב"ן. רש"י: לך הכוונה היא לטובתך. לגבי מה אברהם הרוויח מההליכה לא"י כתב רש"י שבחו"ל לא יזכה לבנים ועוד שבא"י ה' יודיע את טבעו בעולם.

[3] אונקלוס. לפי רש"י בפרק כד' פסוק ז' (ובשפ"ח שם) משמע שיש הבדל בין ארץ מולדתו למולדתו לדעת רש"י. ארץ צולדתו היינו הארץ בה נולד אברהם, והיא אור כשדים. אולם, מולדתו היינו המקום בו נמצאת משפחתו של אברהם והיא חרן.

[4] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שה' אמר תיאר בשלושה תיאורים את המקום ממנו אמור אברהם לעזוב היא מכיוון שהדבר קשה מאוד על האדם, וה' תיאר את הקושי של הציווי בפני אברהם ובכל זאת רצה שאברהם יעשה כן לצורך קיום ציווי ה'. כך גם פירש אוה"ח בפירושו הראשון. בפירושו השני הסביר אוה"ח שה' רצה שהוא לבדו יעזוב את הארץ, בניגוד ליציאתו מאור כשדים שם עזב עם משפחתו. אולם, או שאברהם לא הבין זאת והוא לקח את לוט עימו (ומוכיח שה' ציפה שלוט ייפרד ממנו), או שלוט באמת היה דבוק אליו וחלק ממנו. כלי יקר: ה' לא רצה להבהיל את אברהם והתחיל עם הדבר הקל יותר: מארצך, וכך ביקש ממנו בהדרגה שיוותר על יותר דברים. כמו"כ כתב הכלי יקר שהסיבה שה' לא אמר לו בדיוק להיכן ללכת היא מכיוון שה' רצה שאברהם יגיע אל שורש נשמת האדם שהוא מהר המוריה, ולא ניתן להגיע אל מדרגת הנבואה הזו בחוץ לארץ.

[5] אונקלוס. רש"י: ה' לא גילה לאברהם לאיזה ארץ ללכת, אלא אמר לו סתם ללכת אל הארץ שעתיד להראות לו להכין ללכת. הסיבה שה' לא תיאר מיד את הארץ אליו צריך אברהם לצאת היא מכיוון שה' רצה לחבבה בעיניו וכדי לתת לאברהם שכר על כל דיבור שה' דיבר איתו. צריך לומר לפי רש"י שעצם הדיבור עם ה' היא השכר. כמו"כ משווה רש"י את הציווי לאברהם ללכת לארץ כנען שבו ה' לא אמר לאברהם מיד את מקומו של הארץ, לציווי של ה' על עקידת יצחק שה' לא אמר מיד לאברהם איזה בן להעלות לעולה. א"ע כתב שה' מיד אח"כ אמר לאברהם לאיזה ארץ ללכת, וזהו מה שכתוב בפסוק אחר כך "אל הארץ אשר אראך". בפירוש שני כתב הא"ע שהכוונה היא שכל הארץ שה' עתיד להראות לו הוא שלו. רמב"ן: אברהם היה הולך כשה תועה כדי לחפש את הארץ שאמר לו ה' ללכת אליה, אך הוא הלך תחילה בכיוון א"י היות ומלכתחילה הוא יצא עם אביו לכיוון א"י. כמו"כ כתב הרמב"ן שייתכן שמלכתחילה ידע אברהם שארץ ישראל היא הארץ שהיא נחלת ה', וחשב שה' רומז לו ללכת אל ארץ כנען כולה או על חלק ממנה. ספורנו: הכוונה היא שאברהם ילך עד המקום בארץ ישראל שה' יראה לו שם את מראה הנבואה, ולכן, כשאברהם נכנס אל א"י, הוא לא הקים את אוהלו עד שה' הראה לו היכן לשבת, ומיד לאחר שהוא ישב שם, ה' התגלה אליו. אוה"ח: ה' לא אמר לאברהם לאיזה ארץ ללכת, כדי לראות אם אברהם ימהר לעשות את הציווי עליו צווה. בפירוש נוסף כתב ש"אשר אראך", היינו שה' יראה לאברהם את הארץ ולארץ יראה ה' את אברהם, וכך, השידוך בין בנ"י לא"י ייצא אל הפועל, שהרי ה' לא משרה את שכינתו אלא על בנ"י כשהם נמצאים בא"י.

[6] אונקלוס. רש"י: הסיבה שה' היה צריך להבטיח לו על כך היא שהדרך ממעטת שלושה דברים: פריהו רביה, ממון ושם, ולפיכך הבטיח ה' לאברהם את שלושת הדברים האלה אם יילך למקום שיראה לו. בפירוש נוסף כתב רש"י שואעשך לגוי גדול היינו שאומרים אלוקי אברהם, ואברכך זהו שאומרים אלוקי יצחק, ואגדלה שמך זהו שאומרים אלוקי יעקב, ובכל זאת, החתימה של הברכה "והיה ברכה", היינו שחותמים בשמו של אברהם "מגן אברהם".

[7] רש"י.

[8] אונקלוס.

[9] אונקלוס. רמב"ן שאל: מדוע התורה לא כתבה את הסיבה שה' אמר לאברהם לעזוב לא"י ושם ייטיב לו? ענה על כך שאנשי אור כשדים הציקו לו בגלל שהוא האמין בה', ואברהם ברח מהם כדי להגיע אל ארץ כנען אך הוא התעכב בחרן, וה' אמר לו להמשיך ללכת אל ארץ כנען, כדי שעבודת ה' שלו והקריאה לבני אדם לעבוד את ה' תהיה בארץ ישראל, והגויים יתברכו בו, בניגוד למה שקרה באור כשדים שם הציקו לו. אלא שהתורה לא האריכה כדי לבאר את מה שקרה באור כשדי היות והיא לא רצתה להאריך בדעות של עובדי ע"ז. לפי דברי רמב"ן אלה, ההליכה לארץ ישראל הייתה שכר על כך שאברהם עבד את ה' באור כשדים. אוה"ח: הברכה היא כנגד ציווי ה' ללכת אל ארץ שאינו מכיר, לכך אמר לו ה' שהוא יכול ללכת אל ארץ כנען ועדיין תהיה לו ברכה מכך, שהרי ה' ידאג לו שם.

[10] אונקלוס. א"ע: המברכים יהיו רבים, ולכן נאמר מברכיך בלשון רבים, ואילו המקללים יהיו מועטים ולכן נאמר מקללך בלשון יחיד. אוה"ח: ה' הקדים את הברכה "ואברכה מברכיך" ואילו את המקללים הוא איחר לאחר כך "ומקללך אאר" כיוון שה' יקדים לברך את המברך, עוד לפני שהוא יברך את אברהם, אך כדי לקלל את מי שמקלל את אברהם,ה' ימתין עד שהוא יקלל את אברהם בפועל. בדבר המעבר מרבים בלשון המברכים ללשון יחיד בלשום המקללים, כתב אוה"ח שלא כל מי שיקלל את אברהם יקולל, וכאשר הוא לא יתכוון ללשון קללה, ה' לא יקלל אותו. אולם, מי שיברך את אברהם, גם אם לא יתכוון ממש לברך את אברהם, ה' יברך אותו.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס. רש"י: כאשר אדם ירצה לברך אדם אחר, הוא יברך אותו להיות כאברהם. אוה"ח: מי שיברך את אברהם, ה' יברך אותו ישירות. אך מי שלא יברך את אברהם, יתברך דרכו. רשב"ם: ונברכו אינו מלשון ברכה, אלא מלשון הברכה, כמו שמבריכים אילנות, וה' אמר לאברהם שמשפחות אחרות יתערבו עם משפחתו.

[13] אונקלוס. אוה"ח: הכוונה היא שאברהם יצא ללכת לארץ כנען מיד כשאמר לו ה' לעשות זאת. כמו"כ כתב אוה"ח שהסיבה שהתורה כתבה שלוט הלך עם אברהם היא כדי לומר שלוט הלך עם אברהם לא כדי לקיים את ציווי ה', אלא הלך איתו רק כדי לדבוק באברהם, וזריזותו של אברהם לצאת אל ארץ כנען אמנם הועילה לו להתנתק לגמרי ממשפחתו, אך היא לא הועילה להתנתק מלוט. בפירוש נוסף כתב אוה"ח שהתורה רצתה להדגיש שאברהם הלך כמו שדיבר איתו ה' היא כדי לומר שהסיבה שאברהם הלך לארץ כנען היא לא כדי לזכות לכל ההטבות ש' הבטיח לו, אלא כדי לקיים את ציווי ה'. לכן גם השינוי מהלשון של תחילת הפרשה: ה' אמר לאברהם ללכת לארץ כנען, ואילו בפסוק שלנו כתוב שאברהם הלך כאשר דיבר אליו ה', ודיבור הוא לשון קשה יותר, כיוון שאברהם הלך לארץ כנען בגלל שזה היה גזרת מלך ולא כדי לזכות לכל ההטבות. בפירוש נוסף כתב אוה"ח שהכוונה כאשר דיבר אליו ה', היינו שאברהם יצא אל ארץ שלאי דע את מקומה כמו שאמר לו ה', אך כאשר לקח את שאר משפחתו, כולם כבר ידעו מהו המקום שה' ציווה את אברהם ללכת אליו, ולכן הם לא היו חלק מהנסיון. הכלי יקר כתב שרק עכשיו, לאחר שהובטח לאברהם שייצא ממנו עם גדול, הוא לקח את שרה, אך עד עתה היה מתרחק משרה היות והיא הייתה עקרה ולא רצה לבוא עליה סתם.

בדבר הכפילות עם הפסוק הבא גם שם מתואר שאברהם יצא לכיוון ארץ כנען, ניתן לומר שהכוונה היא לכלל ופרט: בתחילה מתארת התורה את קיום ציווי ה' מצד אברהם ואת הליכת לוט איתו ולאחר מכן מתארת התורה את ההליכה עצמה. בפירוש העמק דבר כתב הנצי"ב שאברהם יצא מיד עם לוט, ללא סגירת הדברים הטכניים (כמו מכירת הרכוש שלהם וכדו'), והנשים והעבדים נשארו כדי לסגור את הדברים הטכניים הללו, ולאחר מכן, אברהם ולוט התעכבו ומשפחתם ורכושם הצליחו להשיג אותם. כפי שראינו בפסקה הקודמת, גם אור החיים תירץ את הכפילות.

[14] אונקלוס.

[15] א"ע. אונקלוס: הכוונה היא לכל הרכוש שהיה להם.

[16] רש"י עפ"י פשוטו של מקרא. עפ"י המדרש כתב שהכוונה היא לאנשים שהוא ושרה הכניסו תחת כנפי השכינה.

[17] אונקלוס, וכפי שראינו ישנה מחלוקת מפרשים אם בשלב זה ידע כבר אברהם שהיעד הוא ארץ כנען או לא. ספורנו כתב שהם בכל מקרה הלכו אל ארץ כנען, מכיוון שארץ זו הייתה ארץ מפורסמת אצלם לעבודת ה'.

[18] רש"י + אונקלוס. בטעם שאברהם נכנס עד לשם כתב רש"י שהלך להתפלל על בני יעקב שיילחמו נגד שכם וכן הראה ה' לאברהם את מקום הר גריזים והר עיבל שם קיבלו בני ישראל על עצמם את שבועת התורה. רמב"ן האריך לבאר את עניין מעשה אבות סימן לבנים, וכל מה שאירע לאבות, אירע לאחר מכן לבנים, ולכן מאריכה התורה בסיפור אודות המסעות והחפירות. כל מה שגזר ה' ויוצא מהכח אל הפועל, הגזרה מתקיימת. לכן, הנביאים היו עושים מעשים בשעה שהם היו מתנבאים, כדי להוציא את נבואתם מהכח אל הפועל וכך הייתה מתקיימת הנבואה. בהגעה אל שכם רמז ה' לאברהם שממקום זה (העי) צאצאיו יתחילו לכבוש את הארץ. כמו כן הסביר הרמב"ן שאברהם נכנס לארץ והגיע עד לאלון מורה, וה' עוד לא התגלה אליו, ולכן פחד. לאחר שה' התגלה אליו באלון מורה, סר פחדו של אברהם ולכן כבר בנה מזבח. א"ע כתב שהעיר שכם נקראה כן רק בזמנו של משה, ואלון היינו עצים או שדה. לגבי זיהוי מורה כתב הא"ע שיש אומרים שהוא ממרא, בעל בריתו של אברהם, ויש אומרים שהוא אדם אחר. הרמב"ן כתב שאלוני ממרא נמצא באזור חברון ואלוני מורה נמצא צפונית יותר לאלון מורה. וכאשר כתוב בתורה ממרא סתם, הכוונה היא לעיר חברון. אוה"ח: אברהם עבר בארץ עד שהגיע לאלון מורה ולא היה אחד מיושבי הארץ שמנע ממנו. בהסבר נוסף פירש אוה"ח שאברהם החזיק מעצמו רק כעובר ולא החזיק עצמו בחשיבות.

[19] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא שהכנעני הלך כבש באותו זמן את הארץ מידי בני שם, וה' אמר לאברהם שבעתיד הוא יחזיר את הארץ לצאצאיו. רמב"ן בפרק יד' פס' יח': א"י כלל לא הייתה בנחלתו של שם, אלא מלכתחילה הייתה בגבול נחלתו של הכנעני, וגבול ארצם של בני שם היה במקום רחוק, מזרחית לארץ ישראל. אוה"ח: הסיבה שהתורה אמרה זאת היא כדי לומר לנו שזמן זה הוא הזמן שבו כבש הכנעני את הארץ. סיבה נוספת שכתב היא מכיוון שיש בתיבת כנען רמז לישראל שנולדו כאשר אברהם היה בן מאה (גימטריא של שני הנונים) וכששרה הייתה בת תשעים (גימטריא של כ+ע). סיבה נוספת שכתב היא שהתורה רצתה להסביר שבני ישראל קיבלו את הארץ מהכנעני, היות והכנעני הם עבדים של ישראל וכל מה שקנה עבד קנה רבו. סיבה נוספת שכתב היא שה' רצה להדגיש שהוא נותן לאברהם דבר שלא היה שלו עד עתה (אלא של הכנעני). א"ע: יתכן שהכנעני התחיל אז לכבוש את ארץ כנען ואם הדבר אינו כך, אזי יש בדבר סוד והמשכיל ידום.

[20] אונקלוס. א"ע: ההתגלות כאן היא בדרך נבואה. אמנם יש אומרים שבתחילה לא התגלה ה' אל אברהם בדרך נבואה ורק לאחר מכן, ההתגלויות היו בדרך נבואה. רמב"ן כתב כמו הא"ע, שזוהי הנבואה הראשונה בה התגלה ה' אל אברהם, ועד עתה (כמו הציווי ללכת לו מארצו) הייתה ההתגלות בחלום.

[21] אונקלוס.

[22] אונקלוס. רמב"ן: אברהם בנה את המזבח כדי להודות לה' על שהתגלה אליו. בסוף דבריו כתב שייתכן שהנראה אליו רומז לסוד הקרבן. אמנם, רש"י כתב שסיבת בניית המזבח הייתה על בשורת הבנים ועל בשורת הבטחת הארץ. אוה"ח: למרות שאברהם זכה כאן לשתי הבטחות: הבטחת הזרע והבטחת הארץ, בכל זאת, שמחתו הגדולה של אברהם הייתה על עצם התגלות ה' אליו.

[23] רש"י. אונקלוס פירש ויעתק משם, היינו שהסתלק משם. א"ע: פירוש ויעתק היינו ויסע.

[24] רש"י.

[25] אונקלוס.

[26] רש"י. א"ע: אברהם נסע מהחלק המזרחי של העיר בית אל עד שהגיע אל מקום שבו העי היה מזרחית למחנהו. לפי רש"י יוצא שהעי היה מזרחית לבית אל ואילו לפי הא"ע יוצא שהעי היה מערבית לבית אל. ספורנו: הסיבה שאברהם פרס שם את אוהלו היא שיש הרבה אנשים שעוברים בין שתי העיירות, וכך יוכל להשפיע יותר ולקרוא בשם ה' כלפי אנשים רבים יותר.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס. רמב"ן: הקריאה בשם ה' היא לימוד לבני האדם על מהותו של ה'. בניגוד לאור כשדים שם בני האדם לא רצו לשמוע לאברהם על ענייני מציאות ה', כאן הצליח לפרסם את עניין האלוקות (וה' הבטיח לו ואברכה מברכיך, ולכן יכול היה אברהם להרשות זאת לעצמו, וכך גם עם יצחק, כשה' הבטיח לו שה' יהיה איתו, היה יכול יצחק לבנות מזבח. אולם, יעקב לא קרא כך בשם ה' כיוון שכבר היו לו צאצאים רבים שהכירו את ה' וגם שם ה' היה כבר מוכר לאחר שאברהם ויצחק פרסמו את שמו של ה'). א"ע הסתפק אם הפירוש הוא כאונקלוס או כרמב"ן.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס + רש"י. רש"י כתב שמטרתו של אברהם הייתה להגיע אל מקום הר המוריה שנמצאת דרומית לאלון מורה ולבית אל. א"ע: צד דרום נקרא נגבה כיוון שבמקום זה יש חום והמקום יבש ממים. ספורנו: כשאברהם נסע, הוא הקפיד שלא לסטות מאמצע שתי העיירות שקראו בשם ה' לכיוונה של עיר אחת יותר. כלי יקר: מטרת נסיעתו של אברהם דרומה הייתה כדי להחכים.

[31] א"ע. רש"י: הרעב היה רק בארץ כנען כדי לנסות את אברהם אם יהרהר אחר מידותיו של הקב"ה שאמר שייתן לו את הארץ. רמב"ן: הירידה של אברהם למצרים היא רמז שצאצאיו ירדו למצרים מפני הרעב, והמצרים ירעו לבנ"י ויקחו את נשותיהם, וה' ינקום במצרים על ידי שיכה בהם מכות גדולות כמו שהביא נגעים על פרעה. כמו"כ כתב הרמב"ן שאברהם חטא בשגגה בכך שהביא את שרה במכשול מפחדו שמא יהרגוהו, והוא היה צריך לבטוח בה' שיציל אותו. גם בעצם הירידה למצרים חטא אברהם וכעונש על כך נגזר על בניו שירדו למצרים.

[32] אונקלוס. ספורנו: ולא להשתקע.

[33] אונקלוס.

[34] אונקלוס. א"ע: כאר אברהם קירב את מחנהו אל מצרים.

[35] רש"י עפ"י פשוטו של מקרא. עפ"י הדרש כתב שעד עכשיו לא הכיר אברהם ביופיה של שרה מרוב צניעות שהיה ביניהם. במדרש נוסף כתב שבגלל שהדרך ממעטת את יופיו של האדם ושרה עדיין עמדה ביופיה, היה צריך אברהם לחשוב על פיתרון. א"ע: היו נשים בא"י שהיו יפות כמו שרה ורק במצרים לא היו נשים יפות כמו שרה. אוה"ח: אברהם התנצל עתה בפני שרה ואמר לה שלו היה יודע שכאשר יגיעו למצרים תהיה בחזקת סכנה, לא היה יורד למצרים. הסיבה שדווקא עכשיו הבין אברהם שיש סכנה היא בגלל שראה את פניהם הכעורות של המצרים. אמנם הפלשתים לא היו מכוערים כמו המצרים, ולכן ירד איתה לאחר מכן גם לארץ פלשתים. הרמב"ן העלה בהתחלה סברה שהכנענים היו גדורים יותר בעריות מהפלשתים והמצרים, ולכן חשש כאן אברהם יותר, אך דחה סברא זו. סברא נוספת שכתב הרמב"ן היא מכיוון שרק כאשר הם הגיעו אל מקום בו ישב המלך היה על אברהם לדאוג שיהרגו אותו ויקחו את שרה במקום. בסוף דבריו כתב שכך היה דרכם לעבור ממקום למקום ולומר ששרה היא אחותו של אברהם. אולם, רק במקומות שבעקבות טענתם ששרה היא אחותו של אברהם אירע משהו, ציינה זאת התורה. בניגוד לאברהם, יצחק לא פחד לעשות כן בכל ארץ ישראל ורק כאשר הגיע אל הפלשתים, אמר על רבקה שהיא אחותו. ספורנו: המצרים היו שטופים בזימה.

[36] אונקלוס.

[37] אונקלוס.

[38] אונקלוס.

[39] אונקלוס. א"ע: הכוונה ביחיו היינו שיספקו את כל צרכיה, כיוון שהייתה שנת רעב.

[40] אונקלוס. אוה"ח: תפרסמי ברבים שאת אחותי לפני שכולם יחשבו שאת אשתי והם יהרגו אותי.

[41] אונקלוס. רש"י: ייתנו לו מתנות, וקשה על כך שהרי אצל סדום לא רצה אברהם אפילו חוט ושרוך של נעל. בשפ"ח כתב שאברהם רצה מתנה מועטת אך מתנות רבות לא רצה. בפירוש נוסף כתב שהנשים חומדות ממון ולכן אמר לשרה שייתנו לו מתנות, אך הוא עצמו לא רצה את המתנות. ספורנו: ההטבה היא במוהר ומתן כדי שאברהם ישיא את אחותו להם. גם א"ע פירש שכוונתו של אברהם הייתה למתנות.

בסוף דבריו כתב הרמב"ן ששרה באמת לא אמרה שהיא אחות של אברהם, אלא שהמצרים לקחו אותה בלי לשאול כלל על כך, ולאחר מכן אברהם עצמו אמר ששרה היא אחותו, אך שרה שתקה, ולכן הייתה טענת פרעה על אברהם ולא על שרה.

[42] אונקלוס. אוה"ח: יספקו את צרכיי בשנות הרעב בזכותך. כמו"כ כתב אוה"ח שאברהם חשב שכמו שאישה סוטה שלא חטאה נפקדת בזרע בנים, גם שרה תיפקד אם יקחו אותה המצרים.

[43] אונקלוס. רש"י: נאמר על אברהם שהגיע למצרים בלשון יחיד, היות ואברהם הטמין את שרה בתוך ארון כדי שלא יראו אותה המצרים, אך המצרים פתחו את התיבה כאשר הם בדקו את המכס.

[44] אונקלוס. ספורנו: בהתחלה כל המצרים נתנו את עינם בשרה, אך שרי פרעה ביטלו את מחשבתם ואמרו שהיא ראויה למלך.

[45] אונקלוס. רמב"ן: השרים העבירו את שרה ביניהם, אך כל אחד מהם פחד לקחת את שרה מרוב יופיה ואז החליטו שהי ראויה אל המלך.

[46] רש"י.

[47] אונקלוס. ספורנו: בהתחלה לא חשבו המצרים שהם צריכים לשאול כלל את דעתו של אברהם להיטיב לו על שרה, היות והיא נלקחה אל המלך. רק לאחר מכן, כאשר שרה כבר נלקחה אל המלך, החליטו מהצרים להיטיב לאברהם.

[48] רש"י.

[49] אונקלוס. רש"י כתב שהמכה הייתה מכת ראתן שמקשה על התשמיש. ספורנו: רק את פרעה הכה ה' בנגעים גדולים ואילו את שאר אנשי ביתו הכה בנגעים קטנים יותר.

[50] אונקלוס וא"ע. רש"י: על דבר שרי היינו שעל פי דיבורה של שרה. שרה הייתה אומרת למלאך להכות. רמב"ן: המכה באה כעונש הן על שרי והן על כך שהיא אשתו של אברהם. בזכות שניהם באו על פרעה הנגעים הגדולים. אוה"ח: הנגעים הודיעו בעולם את הדבר ששרה היא אשתו של אברהם. כלי יקר: לפרעה סיפרה שרה את האמת שהיא אשתו של אברהם, ופרעה לא התייחס לכך, ולכך, בגלל ששרה סיפרה לו את האמת והוא בכל זאת לקח אותה, לקה פרעה.

[51] רמב"ן הסתפק מדוע קרא פרעה לאברהם מיד לאחר שלקה וכתב על כך שפרעה התחיל לחקור את שרה לאחר שלקה, והיא סיפרה לו את האמת. בשם רבותינו כתב שפרעה לקה במכת ראתן ולכן הבין מדוע בא עליו העונש. ופרעה אמר לאברהם ששרה היא אשתו, לא בגלל שידע על כך, אלא רצה לראות את תגובתו של אברהם ולדעת האם אברהם יאמר לאחר מכן שהיא אחותו.

[52] אונקלוס. ספורנו: גם אם היית חושד בהמון העם, במלך לא היית אמור לחשוד.

[53] אונקלוס. ספורנו: למה גם אחרי ששרה הובאה אל ביתי, המשכת לומר שהיא אחותך. אוה"ח: הייתה צריך לחשוש שלא נדע שהיא אשתך, ולא רק שלא אמרת לנו שהיא אשתך, אלא שאמרת לנו שהיא אחותך.

[54] אונקלוס.

[55] אונקלוס. רש"י: בניגוד לאבימלך שאמר לאברהם לשבת במקומות הטובים בעיניו, פרעה לא נתן לאברהם רשות להישאר בארץ מצרים, כיוון שידע שהמצרים שטופים בזימה.

[56] רש"י. א"ע: הציווי היה שלא ירעו לאברהם.

[57] רש"י + א"ע.