בראשית פרק כב

בראשית פרק כב

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לאחר שאברהם כרת ברית עם אבימלך,[1] וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם ה' העמיד את אברהם בניסיון,[2] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם ה' קרא אל אברהם ואמר: "אברהם!",[3] וַיֹּאמֶר אברהם ענה לה': הִנֵּנִי הרי אני מזומן לעשות את דברך[4]: (ב) וַיֹּאמֶר ה' אמר אל אברהם: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק תיקח עכשיו את הבן היחיד שלך שאתה אוהב, כלומר: את יצחק,[5] וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה ותלך יחד עם יצחק לארץ שנקראת "ארץ המוריה",[6] וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה ותעלה את יצחק לפניי לשם קרבן עולה,[7] עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (תעלה את יצחק לשם קרבן עולה) על אחד ההרים בארץ המוריה שאומר לך להעלות את יצחק שם לשם קרבן עולה. ה' אמר לאברהם ללכת לארץ המוריה, ושם, על אחד ההרים שה' עתיד לומר לו, על אברהם להעלות את יצחק לעולה[8]: (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אברהם קם מוקדם בבוקר,[9] וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ אברהם הכין את חמורו להליכה אל ארץ המוריה,[10] וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ אברהם לקח איתו את שני הנערים המשמשים אותו,[11] וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וכן לקח אברהם איתו לארץ המוריה את יצחק בנו, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה אברהם ביקע עצים כדי להקריב בהם את קרבן העולה, אברהם חתך את העצים שישמשו אותו להדלקת האש בשעת הקרבת קרבן העולה,[12] וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים אברהם קם והלך אל המקום שה' אמר לו ללכת לשם, לארץ המוריה: (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ביום השלישי להליכתו של אברהם,[13] וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו (ביום השלישי) זקף אברהם את עיניו,[14] וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק אברהם ראה מרחוק את המקום שה' אמר לו ללכת לשם, את ארץ המוריה[15]: (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו אברהם אמר אל שני הנערים המשמשים אותו: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר תתעכבו כאן עם החמור,[16] וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה ואני (אברהם) והנער (יצחק) נלך עוד דרך קצרה,[17] וְנִשְׁתַּחֲוֶה במקום שנלך אליו, אני (אברהם) ויצחק נשתחווה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם ולאחר שנשתחווה, נחזור אליכם לכאן[18]: (ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ אברהם נטל את עצי העולה ושם אותם על יצחק בנו. יצחק הוא שסחב את עצי העולה,[19] וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת אברהם לקח בעצמו את האש כדי להדליק ממנה את האש על המזבח שהוא עתיד לבנות, וכן את המאכלת, סכין חדה,[20] וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אברהם ויצחק הלכו יחד אל מקום העקידה[21]: (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו יצחק אמר אל אברהם אביו, וַיֹּאמֶר אָבִי יצחק קרא אל אברהם: "אבי!",[22] וַיֹּאמֶר אברהם ענה ליצחק: הִנֶּנִּי בְנִי הרי אני כאן בני, וַיֹּאמֶר יצחק שאל את אברהם: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים הרי יש אצלנו את האש ואת העצים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה והיכן יש שה שנקריב לשם קרבן העולה[23]: (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אברהם ענה ליצחק: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי בני, השה שנקריב לעולה גלוי לפני ה', ה' יודע היכן נמצא השה שאנחנו נקריב לשם קרבן עולה,[24] וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אברהם ויצחק המשיכו ללכת שניהם אל מקום העקידה[25]: (ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים אברהם ויצחק הגיעו אל הר המוריה, שזהו המקום שה' אמר לאברהם ללכת לשם,[26] וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אברהם בנה את המזבח על הר המוריה, וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים אברהם סידר את העצים על גבי המזבח שבנה,[27] וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ אברהם קשר את ידיו ורגליו של יצחק יחד,[28] וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים אברהם שם את יצחק מעל העצים שהיו מעל המזבח[29]: (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ אברהם הושיט את ידו,[30] וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ אברהם לקח את הסכין כדי לשחוט את יצחק בנו[31]: (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַשָּׁמַיִם מלאך ה' קרא אל אברהם מהשמים,[32] וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם המלאך אמר: "אברהם אברהם!",[33] וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי אברהם ענה למלאך שהוא מוכן ומזומן לעשות את ציוויו: (יב) וַיֹּאמֶר המלאך אמר לאברהם: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר אל תושיט את ידך (שמחזיקה את המאכלת) אל יצחק,[34] וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה ואל תעשה ליצחק דבר,[35] כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי (אל תעשה דבר ליצחק) כיוון שאני (ה') יודע עכשיו, וגם כל העולם כולו יודע,[36] כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה שאתה, אברהם, אדם ירא ה',[37] וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי ואתה לא מנעת ממני את הבן היחיד שלך. אתה היית מוכן להקריב לפניי אפילו את בנך היחיד[38]: (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו אברהם זקף את עיניו לעבר האילנות שהיו על הר המוריה,[39] וַיַּרְא אברהם ראה, וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו היה איל שעמד מאחורי האילנות, והוא נאחז באילנות על ידי הקרניים שלו. הקרניים של האיל הסתבכו בענפי האילנות,[40] וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל אברהם הלך ולקח את האיל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ אברהם העלה את האיל לשם קרבן עולה במקום להעלות את יצחק לשם קרבן העולה[41]: (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה אברהם קרא את שם המקום בו עקד את יצחק והעלה את האיל לעולה בשם "ה' יראה", כלומר, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה כדי להשרות בו שכינה,[42] אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם שיאמרו בעתיד,[43] בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה בהר ה', בהר המוריה, נראה ה' לאברהם[44]: (טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם מלאך ה' קרא אל אברהם מהשמים פעם נוספת[45]: (טז) וַיֹּאמֶר מלאך ה' אמר לאברהם: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק ה' אמר שהוא נשבע במאמרו,[46] כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (ה' נשבע כי) בשכר שעשית את הדבר הזה,[47] וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ ולא מנעת ממני את בנך יחידך, לא נמנעת מלהקריב לפניי את יצחק שהוא בנך יחידך[48]: (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ (בשכר שעשית את הדבר הזה) אני (ה') אברך אותך (אברהם),[49] וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וכן אני (ה') ארבה את זרעך (אברהם),[50] כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם ה' דימה את ריבוי זרעו של אברהם בשני דימויים: כמו שישנם הרבה כוכבים בשמיים, וכמו שיש הרבה חול על שפת הים, כך אברהם יזכה שצאצאיו יהיו רבים,[51] וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו וכן יכבשו בניך (של אברהם) את הערים של אויביהם[52]: (יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ כל העמים שעל פני הארץ יזכו גם הם להתברך בזכות זרעך,[53] עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי בשכר שאתה (אברהם) שמעת בקולי (ה')[54]: (יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו אברהם חזר אל המקום בו התעכבו שני הנערים המשמשים אותו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע אברהם, יצחק ושני הנערים המשמשים את אברהם, קמו והלכו יחד אל באר שבע, וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע אברהם ישב בבאר שבע (וגם יצחק ישב איתו בבאר שבע)[55]: (כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לאחר עקידת יצחק,[56] וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם נאמר לאברהם, לֵאמֹר כך נאמר לאברהם: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ כמו שאתה הולדת ילדים, גם מלכה ילדה צאצאים לנחור אחיך[57]: (כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו, וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם וכן ילדה מלכה את קמואל שממנו יצא עם שנקרא "ארם": (כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל: (כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה, שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם שמונה בנים אלה: עוץ, בוז, קמואל, כשד, חזו, פלדש, ידלף ובתואל, הם הבנים שילדה מלכה לנחור שהיה אחיו של אברהם (וממילא היו שמונה אלה אחיינים של אברהם): (כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה לנחור הייתה אישה ללא כתובה וללא קידושין ששמה היה ראומה, וַתֵּלֶד גַּם הִוא ראומה ילדה גם היא ארבעה בנים:[58] אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה:

[1] רשב"ם, וכתב שהדבר בא כעונש על כריתת הברית. אברהם התגאה בבן שהיה לו כדי לכרות ברית בין הצאצאים, ולכן ה' אמר לאברהם שיעלה את בנו לעולה ויראה אם הועילה כריתת הברית. רש"י כתב מספר אפשרויות להסבר סדר הדברים: אחרי דבריו של השטן שאמר שאברהם לא הקריב בהמה אחת מכל הסעודה שעשה כשנולד יצחק וה' ענה לשטן שאם היה מצווה את אברהם להעלות את בנו לעולה היה עושה כן, אפשרות נוספת היא שישמעאל התפאר בפני יצחק שהוא מל עצמו כשהוא היה בן שלש עשרה שנה ולא בן שמונה ימים ועל כך ענה יצחק שגם אם ה' היה אומר לו לזבוח את עצמו לפניו, לא היה נמנע מכך. אוה"ח: הכוונה היא לאחר כל הייסורים שעברו על אברהם עד שנולד יצחק, ובכל זאת ה' אמר לו להקריב לפניו את יצחק.

[2] אונקלוס וכן הסביר הא"ע. א"ע כתב שיש אומרים שהכוונה היא לנשא, אך תוכן הפרק מכחיש דבר זה. בשם אנשי שיקול הדעת הסביר הא"ע שהניסיון היינו כדי לדעת מה יש בעתיד, מה יצא מהכח אל הפועל. בשם רס"ג כתב שהכוונה היא להראות את צדקותו של אברהם אבינו לעיני העולם כולו, והכוונה "עתה ידעתי", היינו, עתה הודעתי. הא"ע דוחה את פירוש הרס"ג שהרי לא היה אדם שם בשעה שאברהם עקד את יצחק. דבר נוסף שהסביר הא"ע היינו שכוונתו של ה' להעלות את יצחק לעולה היינו להעלות את יצחק על ההר, אלא שאברהם לא הבין את משמעות הנבואה שהתנבא. הסבר נוסף שכתב הוא שכוונת הנבואה הייתה כמו הנבואה בירמיה שאמרה שישתו בכלי יין, אך לא ממש ישתו, גם כאן הכוונה היא להעלות את יצחק לעולה אך אין הכוונה לעשות כן ממש. הא"ע כתב שההכרח של אותם דעות לומר כן היא מכיוון שלא ייתכן שה' יצווה על דבר ומיד יבטל אותו. אולם הא"ע עצמו אינו מקבל טענה זו היות וראינו שה' ציווה להחליף את הבכורות בלויים במדבר. אוה"ח: הניסיון כאן הוא במידת הדין, ולכן כתוב של אלוקים. כלי יקר: הכוונה היא מלשון הרמה על נס, ה' העלה על נס גבוה את צדקותו של אברהם והראה לכולם את יראת השמים של אברהם.

במטרת הניסיון כתב הא"ע שהמטרה הייתה כדי שאברהם יקבל שכר. רמב"ן: ה' רצה שאברהם יוציא את כוחותיו מהכח אל הפועל כדי שיקבל שכר לא רק על היות הטוב בליבו, אלא על קיומו בפועל, וכל הניסיונות שבתורה הינם לטובת המנוסה ואין ה' מנסה את הרשעים. ספורנו: בהוצאת הטוב אל הפועל האדם מידמה יותר אל ה' שטובו של ה' נמצא בפועל, וזוהי מטרת המציאות שהאדם ידמה כמה שיותר אל בוראו. לפי רש"י בפסוק יב' המטרה היא לכאורה להראות לכולם מדוע ה' אוהב את אברהם.

הא"ע כתב שיש לומר שיצחק היה כבן שלוש עשרה שנה בשעת העקידה. לא ניתן לומר שיצחק היה גדול יותר, הרי אם היה מספיק מבוגר כדי להבין את מעשה העקידה, הרי שהניסיון אליו היה גדול יותר, וכן לא ניתן לומר שהיה קטן יותר מכיוון שהוא נשא את העצים ששם עליו אברהם. בכך דוחה הא"ע את מדרש חז"ל שאומרים שיצחק היה בן שלושים ושבע בשעת העקידה, וכן רש"י סובר כדברי חז"ל אלה בשעה שהוא מחשב מתי נולדה רבקה.

[3] אוה"ח, ואעם הקריאה היא כדי להודיע לאברהם עוד לפני פירוט הדברים שה' רוצה לבקש ממהו דבר גדול, ובכל זאת אמר אברהם הנני, שהוא מוכן לכל ציווי של ה'.

[4] רש"י.

[5] אונקלוס, ולדרכו שפירש ברוב המקומות בתורה שנא היינו עכשיו, וכן פירש אוה"ח שיעשה זאת תיכף ומיד. רש"י: נא הינו לשון בקשה, וה' ביקש מאברהם לעמוד בניסיון זה כדי שלא יאמרו אנשים שבניסיונות הראשונים לא היה בהם ממש. כמו"כ הסביר רש"י שה' בכוונה האריך בדברים ואמר "קח נא את בנך", ואברהם שאל את ה' איזה בן, ענה לו ה' "את יחידך", ושאל אותו אברהם שגם עכשיו אין מובן לאיזה בן הכוונה שהרי גם ישמעאל הוא  בנה יחידה של הגר. ענה לו ה' "אשר אהבת", ואברהם אמר לה' שהוא אוהב גם את יצחק וגם את ישמעאל, ואז אמר לו ה' את יצחק. סיבת אריכות הדברים היא כדי שלא תיטרף דעתו של אברהם. רמב"ן: יחידך הכוונה היא ליצחק, כיוון שיצחק היה בן הגבירה, ומיד הבין אברהם למי הכוונה, אלא שה' האריך בדברים כדי להראות עד כמה היה קשה הדבר לאברהם, ובכך להגדיל את המצווה.

אוה"ח: ה' ציווה את אברהם לפייס את שרה שתתן לו רשות שייקח את יצחק עימו. הסבר נוסף שכתב הוא שאברהם ישכנע את יצחק שיילך איתו.

[6] בהסבר טעם קריאת ארץ זה בשם מוריה נחלקו המפרשים. אונקלוס: על שם שהיו עובדים שם לא-ל. רש"י: הכוונה היא לירושלים, שמשם יצאה הוראה לישראל. בשם אונקלוס כתב שהכוונה היא על שם הקטורת, אך כפי שכבר כתבנו וכך הסביר גם הרמב"ן בשיטת האונקלוס, כנראה שהתרגום המדויק יותר של אונקלוס היא הארץ שבה עובדים לה', והכוונה היא ללשון מורא ששם היו יראים את ה', ושם עבד אד םהראשון את ה' וכן קין והבל, נח ובניו וכו'. הרמב"ן עצמו כתב שהיינו מלשון מור ששימש בקטורת. רשב"ם: הכוונה היא מלשון האמורי, לארץ האמוריה.

הרמב"ן התייחס לנקודה נוספת שכן כאן משמע שכל הארץ נקראת ארץ המוריה ואילו בדברי הימים נקרא רק ההר הר המוריה. על כך כתב שייתכן שהעיר נקראה על שם ההר.

בסיבת הציווי להעלות את יצחק בהר המוריה כתב הרמב"ן שהיא כדי שזכות העקידה תהיה בקורבנות שיקריבו בני ישראל בבית המקדש לעולם. סיבה נוספת היא כדי שאברהם יעקוד את יצחק בריחוק מקום מהמקום בו הוא גר, ואז הדבר ייעשה לאחר הליכה ארוכה ולאחר יישוב הדעת.

[7] אונקלוס. רש"י: ה' לא אמר לאברהם לשחוט את יצחק, אלא להעלות אותו, ומשעה שאברהם העלה את יצחק, ה' אמר לאברהם להוריד את יצחק. גם בפסוק יב' כתב רש"י דו שיח בין אברהם לה' שלאחר שהמלאך מנע מאברהם מלשחוט את יצחק, אמר לו אברהם שאתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ולאחר מכן אמרת לי לא לשלוח את ידי אל הנער, ולאחר מכן אתה אומר לי לא לשלוח את ידי אל הנער. ענה לו ה' שגם מלכתחילה לא התכוון שישחט את יצחק, אלא אמר לו להעלות את יצחק בנו, ולא לשוחטו.

[8] אונקלוס. רש"י: ה' משהה את הצדיקים ולאחר מכן מגלה להם את כוונתו כדי להרבות את שכרם, כמו שה' לא אמר לאברהם מיד לאיזה ארץ ללכת. כלי יקר: אף אדם בעולם חוץ מאברהם לא ידע ששם ייבנה בית המקדש.

[9] אונקלוס. רש"י: אברהם הזדרז לקיים את המצווה. אוה"ח: הסיבה שאברהם לא יצא מיד לאחר שה' אמר לו את הדברים היא מכיוון שלא היה יכול להגיע אל ארץ המוריה אם היה יוצא באותו יום, וגם כדי לשכנע את שרה באותו לילה שתיתן לו לקחת את יצחק.

[10] רש"י באיוב כח' מובא אצלינו במוסף רש"י. כמו"כ כתב רש"י שאברהם בעצמו הכין את חמורו ולא ציווה על כך את אחד מעבדיו היות והאהבה מקלקלת את השורה.

[11] אונקלוס. לפי רש"י היו אלה ישמעאל ואליעזר, לפי שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך ללא שני אנשים, שאם אחד יצטרך לנקבים ויתרחק, יישאר השני אצלו.

[12] רש"י. רמב"ן: הסיבה שאברהם לקח איתו כבר עכשיו את עצי העולה היא משום זריזותו שפחד שמא לא ימצא עצים בארץ המוריה, או משום שאברהם נהג כדין תורה שכל עץ שיש בו תולעת פסולה להקרבה.

[13] אונקלוס. רש"י: בכוונה המתין ה' מלהראות לאברהם את המקום ביום הראשון כדי שלא יאמרו העולם שאברהם היה מבולבל ולכן הסכים לעקוד את בנו. כך, במשך שלושה ימים, היה לו נחת ויישוב הדעת.

בעניין מקום אברהם בשעת הציווי כתב הא"ע שאברהם יצא מבאר שבע, וכך כתב גם הרמב"ן בפרק כג' פס' ב', וממילא מובן למה לקח לאברהם שלושה ימים כדי להגיע אל מקום העקידה, שהרי באר שבע רחוקה מירושלים מהלך שלושה ימים, ולאחר העקידה אברהם חזר אל באר שבע. רש"י בפס' יט' כתב שהיה זה בחברון. על כך הקשה הרמב"ן מדוע לקח לאברהם שלושה ימים כדי להגיע אל ירושלים, הרי חברון קרובה לירושלים. על שאלה זו ניתן לכאורה לענות עפ"י דברי רש"י עצמו שכתב שה' השהה את אברהם בדרך שלושה ימים כדי שלא יאמרו שנטרפה דעתו של אברהם, ושעקד את בנו שלא מתוך יישוב הדעת, וכך גם הסביר הרמב"ן בפרק כג' עפ"י המדרש. הרמב,ן גם הסביר שלפי המדרש, אברהם חזר אל באר שבע כדי להודות לה' ליד האשל שנטע.

[14] אונקלוס.

[15] רמב"ן. רש"י: ראה ענן שהיה קשור על ההר. ספורנו: ה' נתן לאברהם כח מיוחד לראות את מקום העקידה, כמו שה' נתן למשה כח מיוחד לראות את כל ארץ ישראל מעבר הירדן. כלי יקר: אברהם ראה את המקום על ידי שראה שם את זיו שכינתו של ה', וניתן לראות את זיו שכינתו של ה' רק מרחוק ולא מקרוב.

[16] אונקלוס. ספורנו: הסיבה שאברהם אמר להם להתעכב במקום מרוחק יותר היא כדי שלא ימנעו ממנו מלשחוט את יצחק.

[17] רש"י עפ"י פשוטו. עפ"י מדרשו כתב שהכוונה היא שיבררו היכן נמצא הבטחתו של ה' לאברהם "כה יהיה זרעך".

[18] אונקלוס. רש"י: כאן התנבא אברהם ששניהם יחזרו ושהוא לא ישחט את יצחק. א"ע כתב שיש אומרים שאברהם התכוון שהוא יחזיר את עצמותיו של יצחק איתו, אך הא"ע עצמו סובר שאברהם רק רצה לדחות את נעריו מעליו.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס. רש"י: נקראת מאכלת משום שהיא מכשרת את הבשר לאכילה או משום שבני ישראל אוכלים את מתן שכרה.

[21] אונקלוס. רש"י: אברהם שידע שהוא הולך לשחוט את בנו הלך באותה שמחה כמו יצחק.

[22] כלי יקר: יצחק הבין שאברהם הולך לשחוט אותו, אך לא ידע שהיה זה ציווי ה', ולכן פנה אל אברהם ואמר לו "אבי", כדי לראות אם נותר באברהם הרגש האבהי, ועל כך ענה לו אברהם שהוא עדיין אביו, ושה' ציווה שאם לא ימצאו שה, יקריבו אותו על גבי המזבח.

[23] אונקלוס.

[24] אונקלוס. רש"י: ה' יבחר לו שה, ואם לא יהיה שה, הרי שאתה בני תועלה לשם קרבן עולה.

[25] אונקלוס. רש"י: למרות שיצחק הבין עתה שהוא הולך להישחט, עדיין הלך בלב שווה לליבו של אברהם.

[26] רמב"ן.

[27] אונקלוס.

[28] רש"י.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס.

[32] אונקלוס.

[33] בטעם הכפילות כתב רש"י שהוא לשון חיבה. א"ע כתב שהוא לשון זריזות. כלי יקר כתב שני פירושים נוספים: או שאברהם היה כל כך טרוד שהמלאך פחד שלא ישמע אותו, או שאברהם הבין שרוצים לעכב אותו, ולכן חיכה עד הקריאה השנייה עד שהחליט לא לשחוט את יצחק.

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס. רש"י: לאחר שהמלאך אמר לאברהם שלא לשחוט את יצחק, אמר יצחק שאם כן הוא בא לכאן בחינם, ושהוא רוצה להוציא מיצחק מעט דם, אמר לו המלאך לא לעשות ליצחק מאומה.

[36] רשב"ם. רש"י: ה' אמר שמעכשיו יש לו פתחון פה כלפי אומות העולם להודיע מדוע הוא מחבב את אברהם. ספורנו: אלה הם דברי המלאך. המלאך אמר לאברהם שעכשיו הוא יודע מדוע ה' הגדיל את אברהם מעל למלאכים. רמב"ן: מעתה יצא מהכח אל הפועל יראת השמים של אברהם.

[37] אונקלוס.

[38] אונקלוס. ספורנו: אתה צדיק גדול יותר ממני (המלאך) בכך שהסכמת לשחוט את יצחק.

[39] אונקלוס.

[40] אונקלוס. רש"י: והנה מורה על כך שהיה מזומן, והכוונה היא שהאיל היה מוכן לכך מששת ימי בראשית. כמו"כ כתב רש"י שהסיבה שהאיל נאחז בסבך בקרניו היא משום שהשטן ניסה לעכב כך את האיל שרץ לעבר אברהם.

בפירוש המילה אחר, הסביר אונקלוס שהכוונה היא שהיה זה מאחורי האילנות. רש"י כתב שהכוונה היא לתיאור זמן, לאחר שהמלאך אמר לאברהם לא לשחוט את יצחק. א"ע כתב ג"כ שהכוונה היא לתיאור זמן, לאחר שהאיל נאחז בסבך בקרניו. כמו"כ כתב שיש מפרשים שהכוונה היא לאחר נשיאת העיניים של אברהם. רשב"ם: הכוונה היא שאחרי שאברהם ראה את האיל הולך, הוא ראה את האיל נאחז בסבך. כלי יקר: הכוונה היא לאיל אחר מהאיל הראשון, היו שני אילים, והכוונה היא לאיל שונה מהאיל הראשון. ספורנו: על ידי שאברהם ראה את האיל באופן פתאומי, הבין שאין באיל משום חשש גזל, ושהכל זומן אליו מאת ה'.

[41] אונקלוס. רש"י: על כל עבודה זאברהם עשה באיל אמר יהי רצון שתהיה עבודה זו כאילו עשויה בבני.

[42] רש"י. אונקלוס: הכוונה אינה לקריאת שם, אלא לעבודה ותפילה שהתפלל שם ה'.

[43] רש"י, ולפי"ז היום היינו בעתיד. על דרך הדרש כתב שיאמרו על העקידה, שה' יראה את זכות העידה כדי לסלוח לבני ישראל על חטאיהם בכל הדורות הבאים. ספורנו: היום היינו יום נתינת התורה, יאמרו שה' עתיד להראות את מקום שכינתו בימי דוד. א"ע: בספר דברים משה התנבא שמקום שכינתו של ה' תהיה באותו מקום בו היה העקידה.

[44] רשב"ם, וכן משמע לי מפירושו של רש"י.

[45] אונקלוס.

[46] אונקלוס. א"ע: בי נשבעתי היא שבועה גדולה שעומדת לעד, וכן משמע מהרמב"ן.

[47] אונקלוס. א"ע: יען היא מלשון עדות, המעשה הזה של העקידה יבוא ויעיד.

[48] אונקלוס.

[49] אונקלוס. רש"יף הכפילות במילה ברכה היא אחת לאב, לאברהם, ואחת ליצחק, וכן פירש בכפילות המילה הרבה.

[50] אונקלוס. רמב"ן: למרות שגם לפי העקידה ה' הבטיח לאברהם להרבות את זרעו, הרי שכאן יש שני שינויים: א. מדרגת שבועתו של ה' לאברהם היא גדולה יותר. ב. ה' הבטיח שלא יהיה שום חטא שיכלה את זרעו של אברהם.

[51] אונקלוס. כלי יקר: ה' דימה את רעו של אברהם להרבה בשלושה דימויים: כוכבים כאשר עושים רצונו של מקום, חול כאשר העמים מנסים להשמיד את ישראל ואינם יכולים ועפר כאשר מדובר על זמן השפלות.

[52] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא למדינות שיש להם שערים.

[53] אונקלוס. ספורנו: בזכות העקידה, יזכו בניך להפיץ את שם ה' בעולם, וכך יתברכו כל העמים בזכות בניך.

[54] אונקלוס. א"ע: עקב היינו בסוף, בסוף יהיה לצאצאיך שכר בזכות ששמעת בקולי.

[55] אונקלוס + א"ע. רש"י: אין הכוונה שאברהם ממש ישב בבאר שבע, שהרי בעת העקידה ישב אברהם בחברון, אלא שהכוונה היא שאברהם התעכב מעט בבאר שבע. לפי הא"ע והרמב"ן, וכן פירש הרמב"ן בפרק כג' פס' ב' אברהם חזר לבאר שבע שם צווה על העקידה וישיבתו הייתה בבאר שבע. הרמב"ן הסביר עפ"י המדרש שהסיבה שאברהם חזר אל באר שבע היא מפני שרצה להודות לה' ליד האשל שנטע.

[56] רש"י, וכתב שאברהם היה מהרהר ואומר שאילו יצחק היה נשחט, היה הוא (אברהם) הולך בלא בנים, ולכן יש לחתן את יצחק, ובדיוק אז בישר ה' לאברהם שרבקה, בת זוגו של יצחק נולדה, וכתב שכל הצאצאים שנכתבו כאן, נכתבו כדי לייחס את רבקה. אוה"ח: לאחר העקידה עבר יצחק מצד נקיבה לצד זכר וכבר היה יכול להוליד בנים. כמו"כ הסביר אוה"ח שהסיבה שהתורה פירטה כל כך את צאצאיו של נחור הוא כדי להודיע לנו שגם ברשעים שנולדו מנחור, היו נקודות טובות שצמחו מהשפעתה של רבקה. רמב"ן כתב שהתורה לא כתבה אם היה לבן גדול מרבקה או קטן ממנה, וכן לא כתבה התורה כלל את לידתו של לבן, היות והתורה רק רצתה להזכיר מיהם שמונת הבנים שנולדו למלכה וכן לייחס את רבקה.

[57] רש"י, וכתב שכמו שאברהם הוציא מיעקב שנים עשר שבטים, כך גם מלכה הולידה שתים עשרה משפחות, וכמו שאצל אברהם היו שמונה בני גבירות וארבעה בני שפחות, כך היה גם אצל מלכה. ספורנו: אתה כבר יודע שמלכה הולידה בנים, והכוונה גם היא היינו מלבד הפילגש שהולידה גם היא. רמב"ן: מלשון הכתוב משמע שאברהם לא ידע על הולדת אחייניו עד עתה, וכן אם הלידות היו כבר מזמן, היה אברהם צריך לדעת עליהם, שהרי אין מרחק גדול בין ארם נהריים לארץ כנען. לכן יש לומר שה' עשה לנחור נס (כמו שעשה לאברהם) שהוא הוליד בימי זקנותו.

[58] רמב"ן: זה נכתב כדי לומר שגם צאצאי הפילגש היו ראויים לדבק בזרעו של אברהם.