בראשית פרק לח

בראשית פרק לח

(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא באותו הזמן שיוסף נמכר לפוטיפר, אירעו הדברים שמסופרים בפסוקים הבאים,[1] וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו יהודה ירד מנכסיו ופרש מאחיו כדי לנסות ולצבור את רכושו מחדש,[2] וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי יהודה הלך לאדם ממקום שנקרא "עדולם", ועשה איתו שותפות בממון,[3] וּשְׁמוֹ חִירָה שמו של האדם מעדולם אליו הגיע יהודה ועשה איתו שותפות בממון היה "חירה": (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ בעדולם, ראה יהודה אישה שהייתה בת של סוחר ששמו היה "שוע", שבא לגור בארץ כנען,[4] וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יהודה התחתן עם בתו של שוע: (ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן בת שוע הרתה וילדה בן ליהודה, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר יהודה קרא את שם בנו הבכור שנולד לו מבת שוע בשם "ער"[5]: (ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן בת שוע הרתה פעם נוספת וילדה בן שני ליהודה, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן בת שוע קראה את שם בנה השני שילדה ליהודה בשם "אונן"[6]: (ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן בת שוע הוסיפה ללדת בן שלישי ליהודה, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה בת שוע קראה לבן השלישי שנולד לה בשם "שלה", וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ בשעה שבת שוע ילדה את בנה השלישי, את שלה, יהודה היה במקום שנקרא "כזיב"[7]: (ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ יהודה חיתן את ער בכורו עם אישה,[8] וּשְׁמָהּ תָּמָר שמה של האישה שיהודה חיתן איתה את ער היה "תמר": (ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק ער, בנו הבכור של יהודה היה אדם רשע בעיני ה',[9] וַיְמִתֵהוּ יְקֹוָק ה' המית את ער בגלל רשעותו: (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן יהודה אמר לאונן: בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ תייבם את אשת אחיך. ייבום היינו כשאדם מתחתן עם אשת אחיו, לאחר שאחיו מת ללא בנים (כמו במקרה שלנו שאונן מתחתן עם תמר, אשת אחיו ער שמת ללא בנים),[10] וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ (יהודה אמר לאונן) על ידי שתתחתן עם תמר, ולבן שייוולד לך תקרא על שם אחיך ויהיה לאחיך זכר[11]: (ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע אונן ידע שהבן שייוולד לו לא ייקרא על שמו, אלא ייקרא על שם אחיו המת ער,[12] וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה כאשר אונן התחתן עם תמר, הוא דאג לכך שהוא לא יוכל להוליד, לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו הסיבה שאונן דאג לכך שהוא לא יוכל להוליד היא מכיוון שהוא לא רצה להקים לאחיו את הזרע: (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר עָשָׂה מה שעשה אונן, שדאג שלא יוכל להוליד, היה רע בעיני ה', וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ ה' המית גם את אונן בגלל רשעותו: (יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ יהודה אמר לתמר כלתו (אשת בניו), שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ תמתיני בבית אביך ובמשך זמן זה את תישארי אלמנה ולא תתחתני עם אדם אחר,[13] עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי (תמתיני כאלמנה בבית אביך) עד ששלה בני יגדל, ואז תוכלי להתחתן איתו. יהודה אמר לתמר ששלה עכשיו עודנו קטן מידי להתחתן איתה ולאחר שהוא יגדל, היא תוכל להתחתן איתו, כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו (הסיבה שיהודה אמר לתמר לחזור לבית אביה ולהמתין שם כאישה אלמנה היא מכיוון ש-) יהודה אמר שייתכן שאם שלה יתחתן עם תמר, גם הוא ימות כמו שני אחיו הגדולים (שהרי כל מי שהתחתן עם תמר בסופו של דבר מת). הלכך, יהודה לא רצה לתת לתמר להתחתן עם שלה כלל, וכך, על ידי שאמר לתמר לחזור לבית אביה, מצא יהודה תירוץ לדחות את נישואי תמר עם שלה,[14] וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ תמר הלכה וישבה בבית אביה כאישה אלמנה והמתינה ששלה יגדל כדי שתוכל להתחתן איתו: (יב) וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים עבר זמן רב מאז שתמר חזרה לבית אביה,[15] וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה בתו של שוע שהייתה אשת יהודה מתה,[16] וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה יהודה קיבל תנחומין על מיתתה של בת שוע, אנשים ניחמו את יהודה על מות אשתו כדרך האבלים,[17] וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה (לאחר שניחמו את יהודה על מות אשתו) יהודה עלה יחד עם חירה חברו מעדולם למקום שנקרא תמנע, כדי לפקח על האנשים שהיו גוזזים בשבילו את צאנו[18]: (יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר נאמר לתמר, לֵאמֹר כך נאמר לתמר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ הרי חמיך (יהודה) עולה אל תמנע כדי לגזוז את צאנו[19]: (יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ תמר הורידה מעליה את בגדי האלמנות. מנהג האלמנות היה ללבוש בגדים מיוחדים בשעת אבלותן, וַתְּכַס בַּצָּעִיף תמר כסתה את ראשה על ידי צעיף,[20] וַתִּתְעַלָּף תמר כסתה גם את פניה,[21] וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה תמר ישבה כשראשה ופניה מכוסים, במקום שהיה בו פיצול דרכים בדרך העולה אל תמנע. היה מקום בדרך לתמנע ששם היה פיצול של הדרכים, ושם ישבה תמר,[22] כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה הסיבה שתמר נהגה באופן זה היא משום שהיא ראתה ששלה, בנו של יהודה כבר גדל, ויהודה עדיין לא חיתן אותה עם שלה, ואילו תמר עצמה רצתה כבר להתחתן עם אדם ממשפחתו של יהודה[23]: (טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה יהודה ראה את תמר, אך לא זיהה אותה בגלל שפניה היו מכוסות, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ יהודה חשב שהאישה שלפניו (תמר) היא אישה מופקרת, היות ותמר כיסתה את פניה ולכן יהודה לא זיהה אותה[24]: (טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ יהודה סטה מהדרך שהלך בה כדי להגיע אל תמר,[25] וַיֹּאמֶר יהודה אמר לתמר (ללא שידע שהיא תמר), הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ תכיני את עצמך כדי שאני אוכל להתחתן איתך,[26] כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא הסיבה שיהודה רצה להתחתן עם תמר היא מכיוון שהוא לא ידע שתמר היא כלתו (אשת בניו) ואילו היה יודע שהאישה העומדת מולו היא כלתו, לא היה מציע לה להתחתן איתה,[27] וַתֹּאמֶר תמר ענתה ליהודה: מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי מה אתה תיתן לי בשכר שאני (תמר) אתחתן איתך (יהודה)[28]: (יז) וַיֹּאמֶר יהודה ענה לתמר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן כתמורה על שתתחתני איתי, אני (יהודה) אשלח אלייך (תמר) גדי עיזים מהצאן שיש לי, וַתֹּאמֶר תמר ענתה ליהודה: אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ אני מסכימה לכך רק אם אתה תיתן לי עכשיו משכון עד שתשלח אליי את גדי העיזים, ולאחר שתיתן לי את גדי העיזים, אני (תמר) אחזיר לך (יהודה) את המשכון שלך: (יח) וַיֹּאמֶר יהודה שאל את תמר: מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ מהו המשכון שאת רוצה שאני אתן לך, מה מבין דבריי את רוצה שאתן לך כמשכון, וַתֹּאמֶר תמר ענתה ליהודה: חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ אני רוצה ממך את שלושת הדברים הבאים כמשכון: א. החותם שבו אתה חותם. ב. הבגד שאיתו אתה מתכסה. ג. המטה שאתה מחזיק בידיך,[29] וַיִּתֶּן לָּהּ יהודה נתן לתמר את שלושת הדברים שהיא ביקשה כמשכון, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יהודה התחתן עם תמר, וַתַּהַר לוֹ תמר הרתה ליהודה: (יט) וַתָּקָם תמר קמה מהמקום בו היא עמדה, בפיצול הדרכים שבדרך שעולה אל תמנע, וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ תמר הלכה והסירה מעליה את הצעיף שבו היא התכסתה, בשעה שחיכתה ליהודה בפתח העיניים, וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ לאחר מכן לבשה תמר את בגדי האלמנות שלה, את הבגדים שרגילות האלמנות ללבוש[30]: (כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה יהודה שלח את גדי העיזים שהתחייב לתת לאישה, בידיו של חברו חירה מעדולם, כדי שעל ידי שחירה ייתן לאישה את גדי העיזים שיהודה היה חייב לה, הוא יוכל לקחת מידי האישה את המשכון שהשאיר אצלה (החותם שלו, הבגד והמטה),[31] וְלֹא מְצָאָהּ חירה לא מצא את האישה שחיפש: (כא) וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ חירה שאל את האנשים שגרו באזור שבו נמצא פיצול הדרכים שבו פגש יהודה את תמר,[32] לֵאמֹר כך שאל חירה את אנשי המקום שבו היה הפיצול על הדרך: אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ היכן נמצאת האישה המופקרת שישבה בפיצול הדרכים שנמצא בדרך שמובילה אל תמנע,[33] וַיֹּאמְרוּ האנשים שגרו בסמוך אל מקום הפיצול אמרו לחירה: לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה אין כאן באיזור אישה מופקרת: (כב) וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה חירה חזר אל יהודה, וַיֹּאמֶר חירה אמר ליהודה לאחר שחזר אליו: לֹא מְצָאתִיהָ לא מצאתי את האישה שנתת לה את המשכון, וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה וגם האנשים שגרים בסמוך לפיצול הדרכים בדרך המובילה אל תמנע אמרו, שאין באזור שם אישה מופקרת[34]: (כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה יהודה אמר לחירה: תִּקַּח לָהּ (אני מעדיף שנפסיק לחפש את האישה המופקרת) ושהיא תיקח לעצמה את הדברים שהשארתי לה למשכון,[35] פֶּן נִהְיֶה לָבוּז שמא, אם תמשיך לחפש את האישה המופקרת, אנשים יבוזו לנו ויהיה לי גנאי בדבר שהתחתנתי עם אישה מופקרת,[36] הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ הנה אני שלחתי לאישה את גדי העיזים שהבטחתי להביא לה, ואתה לא מצאת אותה, וממילא אני (יהודה) ניסיתי לקיים את חלקי בהסכם איתה, אלא שלא מצאת אותה, ולכן לא יכולתי להביא לה את גדי העיזים[37]: (כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים לאחר שעברו בערך שלושה חודשים מאז שיהודה התחתן עם תמר,[38] וַיֻּגַּד לִיהוּדָה (לאחר שעברו כשלושה חודשים) נאמר ליהודה, לֵאמֹר כך נאמר ליהודה: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים תמר, הכלה שלך (אשת בניך) התחתנה עם אדם אחר ועכשיו היא בהריון כתוצאה מחתונה זו,[39] וַיֹּאמֶר יְהוּדָה יהודה אמר לעבדיו. יהודה היה מושל על אנשים והיה מעין מלך, ולכן, כאשר נאמר ליהודה שתמר התחתנה עם אדם זר, הוא ציווה את עבדיו מה לעשות עם תמר,[40] הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף תוציאו את תמר לשריפה כעונש על כך שהתחתנה עם אדם אחר. מנהג אנשי המקום היה שכאשר אישה שיש עליה זיקת נישואין (כגון שהיא הייתה נשואה, או במקרה שלנו שתמר הייתה אמורה להתייבם, מצב הנחשב גם כן כזיקת נישואין) התחתנה עם אדם זר, דינה היה שריפה[41]: (כה) הִוא מוּצֵאת בעוד שתמר מוצאת כדי להישרף,[42] וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ (בעוד תמר מוצאת לשריפה) היא שלחה שליחים לחמיה, ליהודה, לֵאמֹר כך אמרו השליחים ליהודה בשליחותה של תמר: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה אני בהריון לאדם ששלושת הדברים האלה שייכים לו (החותם, הבגד והמטה),[43] וַתֹּאמֶר תמר המשיכה בדבריה אל יהודה: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה בבקשה תכיר עכשיו למי שייכים החותמת, הפתיל (הבגד) והמטה האלה. תמר לא רצתה לומר בפירוש שהיא בהריון מיהודה כדי שלא לבייש אותו, ומכאן למדו חז"ל שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש (כמו שהיה קורה לתמר) ולא להלבין את פני חברו (כמו שתמר העדיפה שהיא תישרף ושלא לבייש את יהודה, אלא שהיא אמרה שאם יהודה יודה מעצמו, היא תינצל, ואם לאו, היא תישרף ובלבד שלא לבייש את יהודה)[44]: (כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה יהודה הכיר שהחותמת, הבגד והמטה שייכים לו, וַיֹּאמֶר לאחר שהכיר ששלושת הדברים שייכים לו והבין שתמר הרתה ממנו, אמר יהודה: צָדְקָה מִמֶּנִּי (יהודה אמר) שתמר צודקת יותר ממנו, כיוון שהוא אמר שתמר תשב בביתה עד ששלה יגדל, ותמר קיימה את חלקה בהסכם וישבה בביתה עם בגדי האלמנות, ולעומת זאת הוא (יהודה) לא נתן לתמר את שלה ולא קיים את חלקו בהסכם,[45] כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי (הסיבה שתמר צדקה יותר ממני היא) מכיוון שאני לא נתתי לתמר להתחתן עם שלה בני למרות שהתחייבתי שלאחר ששלה יגדל, אני (יהודה) אתן אותו לתמר,[46] וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ יהודה נשאר נשוי לתמר לאחר דברים אלה[47]: (כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ כאשר תמר עמדה ללדת (תמר ילדה את בניה לפני הזמן),[48] וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ (כאשר תמר ילדה) התגלה שיש בבטנה תאומים[49]: (כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ בשעה שתמר ילדה, וַיִּתֶּן יָד אחד מהתינוקות הוציא את ידו החוצה (ומיד לאחר מכן החזיר את ידו כפי שנראה),[50] וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת המילדת לקחה את ידו של התינוק שהוציא את ידו, וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי המילדת קשרה חוט זוהר על ידו של התינוק שהוציא את ידו,[51] לֵאמֹר כך אמרה המילדת בשעה שקשרה את החוט הזוהר על יד התינוק שהוציא את ידו: זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה התינוק הזה הוא שיצא ראשון (למרות שהוא הוציא רק את ידו ולאחר מכן החזיר את היד): (כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ כאשר התינוק שהוציא את ידו החזיר את ידו חזרה לרחמה של תמר,[52] וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו התאום השני, אח של התינוק שהוציא את ידו, יצא מרחמה של תמר, וַתֹּאמֶר המילדת אמרה:[53] מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ מהו החוזק שהתחזקת לצאת ראשון, למרות שאחיך כבר הוציא את ידו,[54] וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ יהודה קרא את שמו של התינוק שאמנם יצא ראשון (אך אחיו הוציא את ידו לפניו) בשם "פרץ" על שם שהוא התחזק לצאת ראשון לפני אחיו[55]: (ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי לאחר שפרץ יצא מרחמה של תמר, יצא אחיו של פרץ, התינוק שהמילדת קשרה על ידו את החוט הזוהר,[56] וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח יהודה קרא את שמו של התינוק שנולד שני בשם "זרח", על שם החוט הזוהר שהיה על ידו[57]:

[1] ספורנו, והדבר בא לומר שכמו שיהודה שיכל את אביו, גם יהודה הוליד שני בנים שהיו בני מוות, מידה תחת מידה. א"ע: הכוונה היא שעוד לפני שיוסף נמכר לפוטיפר, אירעו הדברים שבפרקנו, והסיבה שהתורה כתבה כאן את המעשה הזה הוא כדי לחצוץ בין מעשה זה למעשה אשת אדוניו של יוסף. הא"ע מוכיח כשיטתו שהרי יוסף "נעלם" לעשרים ושתיים שנה, וער הספיק לגדול עוד ולהתחתן ופרץ הספיק גם הוא להוליד כבר ילדים, ולכן יש הכרח לומר שיהודה הספיק להתחתן ולהוליד את ער ואונן עוד לפני שיוסף נמכר. אמנם הרמב"ן בפס' יא' כתב שער עוד לא היה בן שתים עשרה שנה כשהתחתן עם תמר, וכך ניתן להסביר את שיטת הספורנו כאן שלא היה דבר זה מוקדם יותר. רש"י: הסיבה שפרשה זו מופיעה כאן היא כדי לומר שהאחים הורידו את יהודה מגדולתו לאחר שראו את צערו של יעקב, והם טענו כלפי יהודה שכמו ששמעו לו וקיבלו את דבריו למכור את יוסף, כך היו נוהגים לו היה אומר שלא לעשות דבר ליוסף.

[2] תרגום יונתן. לפי רש"י יש לומר שהכוונה היא שיהודה ירד מחשיבותו אצל אחיו. א"ע (בפס' ב'): הכוונה היא שירד מצד צפון לצד דרום.

[3] אונקלוס + רש"י.

[4] אונקלוס ורש"י, וטעמם שלא ייתכן שיהודה יתחתן עם אישה כנענית כשאברהם התנגד לכך כל כך. א"ע כתב גם פירוש זה ולאחר מכן כתב שיש שאומרים שהכוונה היא כפשוטו לכנעני. הרמב"ן הביא את מדרש חז"ל שבה נחלקו התנאים לגבי מי היו נשותיהם של השבטים: ר' יהודה אמר שתאומות נולדו עם כל אחת מהשבטים ואיתן התחתנו השבטים, ואילו ר' נחמיה סובר שהם התחתנו עם כנעניות. הרמב"ן כותב שאין הכוונה לדעת ר' נחמיה שהבשטים התחתנו ממש עם כנעניות, שהרי ברור שהם יקפידו על הדבר, אלא כוונתו היא שהם לא התחתנו עם האחיות שלהן, אלא עם נשים שהיו באותו זמן בארץ כנען שהיו מעמים אחרים. עפי"ז פירש שהכוונה היא שיהודה ראה ששוע היה אדם מארץ אחרת ורצה להתחתן עם ביתו שלא הייתה כנענית. אמנם, עפ"י הא"ע שגם שוע היה כנעני, יש לומר שיהודה ראה את בת שוע ורצה להתחתן איתה, ולמרות שהתורה הזכירה רק לגבי שאול שהוא בן הכנענית, היא מכיוון שהתורה לא הייתה צריכה להזכיר כן אצל שלה. כמו"כ הביא הרמב"ן את דברי רש"י מפרשת ויחי שיעקב לא רצה שנכדיו יישאו את מיתתו משום שהיה ביניהם בן כנענית, והכוונה היא לשלה ושאול, אלא שהרמב"ן עצמו סובר שיש גירסא אחרת במדרש האומר שרק שאול היה בן כנענית. כמו"כ כתב הרמב"ן שתמר הייתה הבת של אחד מהגרים בארץ, ולא בת איש כנעני, שהרי לא ייתכן שהמשיח שיתגלה יהיה מזרעו של כנען הארור.

[5] רמב"ן: ער מלשון עוררה גבורתך.

[6] רמב"ן: התורה לא הסבירה מדוע נקרא אונן בשם זה, אלא שהוא מלשון "ויהיה העם כמתאוננים", וקראה לו כך משום שהיא התקשתה בשעת הלידה.

[7] רש"י בהתחלת פירושו וכן פירשו הרשב"ם וא"ע, אלא שיש לחקור אם גם בת שוע הייתה עם יהודה בכזיב (דעת הרשב"ם) או לא (ספורנו). ספורנו הסביר שהסיבה שבת שוע קראה לבן בשם שלה שהוא מלשון "אשליה" והטעיה, משום שהיא לא ראתה את יהודה בשעת הלידה, ולו יהודה היה יחד עם בת שוע באותו הזמן, הוא לא היה מסכים לקרוא כך לבנו. רש"י כתב לאחר מכן פירוש נוסף, שהכוונה היא שבת שוע הפסיקה להוליד לאחר שהולידה את שלה, שאם לא כן, מדוע ראתה התורה צורך לספר את מקומו של יהודה בשעת הלידה. רמב"ן: בתחילה כתב שהתורה נתנה סיבה לכך שיהודה לא קרא את שם שלה, שהרי היה זה תורו, והסיבה לכך היא מכיוון שהוא היה בכזיב בשעה ששלה נולד, וממילא לא היה יכול לקרוא לו בשם, אך דחה פירוש זה. בסוף דבריו הסביר שבת שוע קראה לו שלה על שם השגגה, שיהודה היה במקום שנקרא כזיב שמשמעו שגגה, ושלה היינו מלשון שגגה.

[8] אונקלוס.

[9] אונקלוס. בדבר רשעותו של ער נחלקו המפרשים: רש"י: היה משחית את זרעו כדי שתמר לא תתעבר ועל ידי כך יוכחש יופיה של תמר. ספונו: היה רשע לבריות.

[10] א"ע.

[11] רש"י. רמב"ן: אין מצווה על האח המייבם לקורא לבנו על שם אחיו המת, וכן לא מובן מדוע אונן התנגד כל כך לקרא לבן ע"ש אחיו, הרי רוב בני האדם רוצים לעשות כן. לכן פירש הרמב"ן את כל עניין הייבום כאן עפ"י סודות התורה, והחכמים הקדמונים היו יודעים שיש תועלת גדולה ביבום האח ובכל אחד מהקרובים של האח. כמו"כ היו נוהגים לישא את אחד מקרובי המת או האח, או האב או אחד מקרובי המשפחה האחרים. אמנם, איננו יודעים אם מנהג זה הוא לפני זמנו של יהודה, ולדברי חז"ל יהודה הוא שהתחיל במצוות הייבום. לאחר מכן, התורה אסרה על אדם להתחתן עם אשת חלק מהקרובים, אך התורה רצתה להשאיר את ההיתר להתחתן עם אשת האח שאין לו בנים. כאשר אדם אינו רוצה לייבם, נחשב הדבר לאכזריות גדולה, ולכן קוראים לו בית חלוץ הנעל. חכמים הנהיגו לעשות מעין מצוות ייבום בכל הקרובים שאין בהם איסור שאר, ולכן בועז יבם את רות.

[12] א"ע. ספורנו: ידע שלא הוא לבדו יזכה במצווה, אלא חלק מהמצווה נגרמת כתוצאה מקידושי אחיו המת.

[13] אונקלוס. רמב"ן: זאת הייתה דרך הנשים שהיו מתייבמות, להתנהג כאישה אלמנה במשך ימים רבים, ואילו אלו שרצו להינשא, היו מתאבלות מעט זמן, ולאחר מכן היו יוצאות להינשא.

[14] רש"י. רמב"ן: הקשה על רש"י, שהרי יהודה היה שליט והיה יכול לומר לתמר במפורש שהוא אינו רוצה להשיא לה את שלה. כמו"כ כתב שתמר הייתה אסורה לשלה, היות ולאחר שמתים שני בעלים של אישה, הרי שיש בדבר משום חזקה. שאלה נוספת היא מדוע יהודה הקפיד על כך שתמר זינתה אם לא היה בדעתו לחתן אותה עם שלה. לכן מסיבר הרמב"ן שיהודה חשש שבגלל ששלה עדיין צעיר, יש יותר סיכוי שהוא יחטא, מכיוון שגם אחיו הגדולים היו נערים, דבר שהביא אותם לכדי חטא.

[15] אונקלוס.

[16] ספורנו: לאחר שתמר ראתה שיהודה אינו רוצה להתנחם באשתו על ידי הכנסת כלתו, היא הבינה שיהודה אינו מתכוון להשיא אותה לשלה, ולכן היא קמה ועשתה מעשה.

[17] א"ע.

[18] רש"י. רמב"ן: יהודה היה עולה תמיד אל צאנו כדי להתנחם על אשתו על ידי העיסוק בצאנו, ולתמר נאמר שיהודה תמיד עולה לתמנע. הסבר נוסף שכתב הוא שהיו עולים לגזוז את הצאן ולעשות משתה בשעת הגזיזה, וגם העניים היו עולים לשם.

[19] אונקלוס. רש"י: אצל שמשון נאמר שהוא ירד לתמנע והסיבה היא שתמנע הייתה באמצע שיפוע ההר, מצד אחד היה צריך לעלות לשם ומהצד השני היו יורדים.

[20] רשב"ם.

[21] רש"י.

[22] רש"י. בפירושו עפ"י הדרש כתב רש"י שהכוונה היא שהיא ישבה בפתח קברו של אברהם אבינו שכל העיניים היו מצפים לראותו (את אברהם). רשב"ם דחה את הפירוש (המבא בא"ע) שהכוונה היא לשם של עיר. הא"ע כתב פירוש נוסף שהכוונה היא שהיו במקום שתי מעינות מים, ולמעיינות היה מעין דמות פתח.

[23] רש"י. ספורנו: תמר חשבה שכשיהודה יראה אותה יושבת בפתח העיניים הוא יגיד לה שהיא יכולהל הוריד את בגדי אלמנותה, היות ושלה כבר גדל.

[24] רשב"ם. רש"י: יהודה חשב שתמר זונה מכיוון שהיא ישבה על פתח הדרך, ואילו כי כסתה פניה עפ"י הדרש הסבר שהכוונה היא שתמר, מרוב צניעות שהיה לה, כסתה את פניה בבית חמיה.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] ספורנו: כל זה היה מדעת ה' שרצה שזרעה של תמר היהי מיהודה שהיה שלם יותר בניו וממנו ראוי שיהיה המשיח.

[28] אונקלוס. ספורנו: תמר ניסתה להתחיל לדבר עם יהודה כד ישהוא יכיר אותה.

[29] רש"י. רשב"ם: פתילך היינו חגורה, ובחרה דווקא בכלים אלה לפי שאינם בגדים וניתן להורידם. ספורנו: הסיבה שתמר בחרה דווקא כלים אלה הם משום שהם מורים על חשיבות. רמב"ן: פתילך היינו סודר קטן. בפירושו השני כתב שעל חותמו היה צורת אריה או צורה אחרת שהמושלים היו כותבים איתו, והפתילים היו מיועדים כדי לצייר מיני צורות כמו של אריה, והמטה הוא כמו שהשליט מסתובב איתו.

[30] ספורנו: לאחר שתמר ראתה שהיא כבר השיגה את מבוקשה להרות ליהודה או לאחר מבניו, היא כבר לא רצתה להתחתן.

[31] אונקלוס.

[32] דעת מקרא.

[33] רש"י.

[34] אונקלוס. ספורנו: הכוונה היא שאנשי המקום צחקו עליו כל הזמן.

[35] רש"י.

[36] רש"י. א"ע: הבוז יהיה על כך שהוא נתן לאישה דברים כאלה לחשובים למשכון עבור דבר קל כזה.

[37] ספורנו. רש"י: יהודה לקה בגדי עיזים בגלל שהוא רימה את אחיו בגדי עיזים.

[38] רש"י, וכתב שהכוונה היא לרובו של החודש הראשון, רובו של החודש האחרון ולכל החודש האמצעי.

[39] אונקלוס. ספורנו: לא רק שהיא זינתה אלא שלא ניסתה למנוע את ההריון.

[40] רמב"ן.

[41] אונקלוס + רשב"ם. רש"י כתב שתמר התחייבה בשריפה בגלל שהיא הייתה בתו של שם שהיה כהן. הרמב"ן הקשה על דברי רש"י, שהרי בת כהן חייבת בשריפה רק כשיש זיקת בעל ולא כשיש זיקת ייבום, שהיא זיקה חלשה יותר, ודינה רק בלאו.גם לא ניתן לומר שאצל בני נח, זיקת ייבום מספיקה כדי לחייב בת כהן בשריפה, שהרי יהודה הוא שהתחיל במצוות ייבום (עפ"י חז"ל) וא"כ לא ניתן לומר שרכם של בני נח היה לשרוף את מי שזינתה בעוד חזקת ייבום עליה. לכן הסביר הרמב"ן את חיוב מיתתה של תמר בשני אופנים: א. בגלל שיהודה היה מושל, ממילא דן את תמר כמי שמבזה את המלכות. ב. כרשב"ם שכך היה מנהגם. אוה"ח: הסיבה שלאחר שנודע שתמר הרתה ליהודה היא נפטרה, משום שהגזירה הייתה דווקא על זנות של גוי. בהמשך התפלפל אוה"ח אם תמר באמת הייתה גויה או שחל עליה דין של ישראל.

[42] רש"י. רשב"ם: הכוונה היא לאחר שהוציאו את תמר לשריפה. ספורנו: היה לבה של תמר כלב הארי.

[43] אונקלוס.

[44] רש"י, וכתב שתמר ביקשה מיהודה שיכיר את שלושת הדברים שלא לאבד שלוש נפשות (היא והתאומים). לכן ביארנו כאן את המילה "נא" מלשון עכשיו, ולא ממשמעות של בקשה כפי שאנחנו בדרך כלל מבארים עפ"י האונקלוס.

[45] רשב"ם. רש"י מחלק את המשפט הזה לשניים. "צדקה" פירוש הדבר שתמר צדקה בדבריה שאמרה שהיא אמרה שהיא הרה לו, ו"ממני" הכוונה היא שתמר מעוברת ממני. בפירושו השני עפ"י המדרש כתב רש"י שהכוונה היא שרוה"ק היא שאמרה "ממני" ופירוש הדבר שבבית דין של מעלה ארגנו את הדברים כך שיהודה יבוא על תמר היות ותמר הייתה צנועה בבית חמיה, רצו בשמים שממנה ייצאו מלכים, ומשבט יהודה רצו להעמיד מלכים, ולכן סידרו כך את הדברים. אמנם בשפ"ח דייק מלשונו של רש"י שיהודה אמר שתמר אמנם צדקה בדבריה אך במעשה הזנות עצמה היא לא צדקה. ספורנו: תמר צדקה גם במעשה עצמו, למרות שהדבר היה במרמה, וכוונתה היה לשם שמים,ורק רצתה להעמיד את הזרע, ואילו יהודה התכוון בשעה שבא על תמר רק להנאה, והעניין הוא כעניין של "גדולה עבירה לשמה". רמב"ן: תמר צדקה במעשיה יותר ממני, היות ואני (יהודה) לא נתתי לה את שלה. אוה"ח: תמר צדקה וממני נגרם הדבר שהיא הייתה צריכה לעשות את שעשתה, הרי אני לא נתתי לה את שלה.

[46] רש"י.

[47] עפ"י הדעה ברש"י שהכוונה היא שלא פסק, ויש דעה נוספת שהוא לא הוסיף לבוא עליה. רמב"ן: לאחר שיהודה הקים זע, הוא לא רצה להתעסק יותר עם תמר, למרות שהייתה אשתו כמשפט המייבמים.

[48] רש"י.

[49] אונקלוס. רש"י: הסיבה שכאן הדבר נכתב בכתיב מלא לעומת אצל רבקה שנכתב תומים בכתיב חסר היא בגלל שכאן היו שניהם צדיקים ואילו אצל רבקה היה אחד צדיק ואחד רשע.

[50] רש"י.

[51] אונקלוס. אוה"ח: במילדת נצנצה רוה"ק ולכן קשרה על ידו שני מלשון שהוא יצא שני. למרות שהמילדת חשבה שהוא יצא ראשון, הרי שאין הדבר כן באמת.

[52] אונקלוס. ספורנו: כ' הדמיון בא לומר שהוא לא החזיר את ידו באמת, אלא הוא כאילו החזיר את ידו, אך האמת היא שידו נדחפה פנימה על ידי אחיו שרצה לצאת.

[53] דעת מקרא.

[54] עפ"י אונקלוס. א"ע: הכוונה היא שפרץ כאילו פרץ את הגדר כדי לעבור. בשם רס"ג כתב שהכוונה היא לפרוץ, מלשון להתרבות. רמב"ן: פרץ היינו מלשון שהוא מיהר לצאת לפני זמנו, והכוונה היא שפרץ היה כאילו כלוא בתוך גדר שהוא הרחם של תמר, ופרץ יצא ממנו. בסוף דבריו פירש את הדברים עפ"י תורת הסוד שפרץ היינו הלבנה וזרח היינו החמה.

[55] דעת מקרא.

[56] אונקלוס. רש"י כתב שיש כאן ארבע פעמים שכתוב את המילה יד כנגד ארבע חרמות שמעל בהם עכן. לכאורה קשה על כך, שהרי בגמרא ישנה מחלוקת האם עכן מעל שלוש פעמים או חמש. בספר מרפסין איגרי תירצו שבמדרש יש דעה שהיו ארבע חרמות ורש"י כתב את דבריו לפי הדעה במדרש.

[57] אונקלוס + רש"י.