בראשית פרק מז

בראשית פרק מז

(א) וַיָּבֹא יוֹסֵף יוסף בא אל פרעה,[1] וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה יוסף אמר את הדברים הבאים אל פרעה, וַיֹּאמֶר כך אמר יוסף אל פרעה: אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן אבי, האחים שלי, הצאן, הבקר שלהם וכל רכושם, הגיעו מארץ כנען, וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן ועכשיו, אבי ואחיי נמצאים בארץ גושן (ובתוך ארץ גושן שהייתה ארץ גדולה, נשארו יעקב ובניו בעיר רעמסס)[2]: (ב) וּמִקְצֵה אֶחָיו קצת מאחיו, חלק מאחיו,[3] לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים יוסף לקח חמישה מאחיו (שהם מקצת אחיו), וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה יוסף הציג את חמשת אחיו לפני פרעה[4]: (ג) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו פרעה שאל את אחיו של יוסף: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם (פרעה שאל את אחיו של יוסף): מה מעשיכם, מה אתם עושים ביום יום? וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה האחים ענו לפרעה: רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ עבדיך (הכוונה היא לאחים שכינו את עצמם עבדיו של פרעה) הם רועי צאן, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ גם אנחנו רועי צאן, וכך היו גם אבותינו: (ד) וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה אחיו של יוסף אמרו לפרעה: לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ אנחנו (האחים) באנו לשבת בארץ מצרים,[5] כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ (הסיבה שבאנו לשבת בארץ מצרים היא) מכיוון שבארץ כנען אין מרעה לצאן של העבדים שלך (הכוונה היא לאחים שאמרו שהם עבדיו של פרעה), כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (הסיבה שאין מרעה בארץ כנען היא) מכיוון שהרעב שבארץ כנען חזק מאוד,[6] וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן ועכשיו, לאחר שהגענו מארץ כנען, עבדיך (הכוונה היא לאחים ולמשפחתו של יעקב) מבקשים להתיישב בארץ גושן[7]: (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף פרעה אמר ליוסף, לֵאמֹר כך אמר פרעה בדבריו אל יוסף: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ אביך ואחיך באו אליך וסמכו עליך, ומעתה יש לך אחריות לכלכל אותם[8]: (ו) אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא (פרעה ממשיך בדבריו אל יוסף): ארץ מצרים נמצאת לפניך והיא כולה ברשותך,[9] בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ תיישב את אביך ואת אחיך במקומות הטובים שבארץ מצרים,[10] יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אביך ואחיך יישבו בארץ גושן (שהיא כאמור אחד המקומות הטובים שבארץ מצרים),[11] וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל ואם אתה יודע שמבין אחיך יש אנשים שהם בקיאים מאוד במלאכת רעיית הצאן,[12] וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי תמנה (יוסף) אותם (את האחים הבקיאים במלאכת רעיית הצאן) על הצאן שלי (של פרעה)[13]: (ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו יוסף הביא את יעקב אביו לפני פרעה, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה יוסף העמיד את יעקב לפני פרעה,[14] וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה יעקב בירך את פרעה לשלום[15]: (ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב פרעה שאל את יעקב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ כמה הם ימי שנות חייך, בן כמה אתה[16]: (ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יעקב ענה לפרעה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי סך כל הימים שאני חי בארץ,[17] שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (סך כל הימים שאני חי בארץ) הם מאה ושלושים (130) שנה, מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי שנות חיי היו מעטות ורעות. יעקב אמר לפרעה שהוא נראה זקן יותר ממה שהוא באמת, משום שעברו עליו הרבה צרות לאורך שנות חייו,[18] וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם ושנות חיי לא היו טובות כמו שהיו שנות אבותיי כאשר הם חיו[19]: (י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה לפני שיעקב יצא מפרעה, הוא בירך את פרעה בברכת שלום,[20] וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה יעקב יצא מלפני פרעה: (יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו יוסף הושיב את יעקב אביו ואת אחיו בארץ גושן, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יוסף נתן ליעקב אביו ולאחיו חבל ארץ שיהיה שלהם, כדי שהם לא יהיו כמו גרים בארץ מצרים,[21] בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס יוסף הושיב את יעקב אביו ואת אחיו בארץ רעמסס, שהיא מהמובחר שבקרקעות ארץ מצרים. רעמסס היא חלק מארץ גושן,[22] כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה (יוסף הושיב את יעקב אביו ואת אחיו במובחר מקרקעות ארץ מצרים), כמו שציווה אותו פרעה לעשות: (יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו יוסף כלכל, נתן אוכל, ליעקב אביו, לאחיו ולכל משפחתו של אביו,[23] לֶחֶם לְפִי הַטָּף יוסף נתן לכל אחד את כמות הלחם שמשפחתו הייתה צריכה כדי לאכול. למרות שיוסף היה יכול לתת למשפחתו כמות אוכל גדולה יותר, הוא לא רצה לתת למשפחתו יותר מזון ממה שהיו צריכים, כדי שהם לא יהיו שונים מהמצרים[24]: (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד בתחילת שנות הרעב, לא היה לחם בכל ארץ מצרים, מפני שהרעב היה חזק,[25] וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב ארץ מצרים וארץ כנען היו חלשות מאוד בגלל הרעב שהיה בהן, תושבי ארץ מצרים וארץ כנען היו חלשים כתוצאה מהרעב[26]: (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן יוסף ליקט את כל הכסף שהיה בארץ מצרים ובארץ כנען, לא נשאר כסף כלל בכל ארץ מצרים ובכל ארץ כנען בגלל שיוסף ליקט את כל הכסף,[27] בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים (יוסף ליקט את כל הכסף שהיה בארץ מצרים ובארץ כנען) על ידי שתושבי מצרים וכנען היו קונים את התבואה בכסף,[28]  וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה יוסף הביא את הכסף שליקט אל ביתו של פרעה[29]: (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן בשנה השישית של הרעב, נגמר הכסף שהיה בכל ארץ מצרים ובכל ארץ כנען,[30] וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף כל המצרים הגיעו אל יוסף,[31] לֵאמֹר כך אמרו המצרים אל יוסף: הָבָה לָּנוּ לֶחֶם (המצרים אמרו ליוסף): תן לנו לחם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ למה שנמות מרעב לנגד עיניך,[32] כִּי אָפֵס כָּסֶף שהרי נגמר הכסף, ואם כן איננו יכולים לקנות עוד תבואה, ואם לא תיתן לנו לחם, אנחנו נמות ברעב. אם לא תיתן לנו לחם, לא יהיה מי שיקנה את כל התבואה ממך (שהרי לכולם נגמר הכסף) ואם כן, גם אנחנו כולנו נמות ברעב, וגם אתה תישאר עם מחסנים מלאים בתבואה שאף אחד לא יקנה[33]: (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף יוסף אמר למצרים: הָבוּ מִקְנֵיכֶם תנו לי את המקנה שלכם,[34] וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם ואני (יוסף) אתן לכם (המצרים) לחם בעד המקנה שלכם,[35] אִם אָפֵס כָּסֶף אם נגמר לכם הכסף (אתן לכם לחם תמורת המקנה שלכם)[36]: (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף מצרים הביאו את המקנה שלהם אל יוסף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים יוסף נתן למצרים לחם תמורת המקנה שהמצרים הביאו לו שכלל: סוסים, צאן, בקר וחמורים, וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא לאורך אותה שנה (שהיא השנה השישית של הרעב), יוסף חילק את הלחם בתמורה למקנה שלהם, כאשר בכל פעם הוא חילק רק מעט לחם[37]: (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא כאשר הסתיימה השנה השישית של הרעב,[38] וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית המצרים באו אל יוסף בשנה השנייה מאז שנגמר להם הכסף ( שהיא כאמרו השנה השביעית לרעב),[39] וַיֹּאמְרוּ לוֹ המצרים אמרו ליוסף: לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי אדוני! אנחנו לא נעלים את הדבר ממך, לא נשקר לך ונאמר לך שיש לנו עוד כסף או מקנה שעוד לא נתנו לך,[40] כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי עכשיו נגמר גם הכסף וגם המקנה, את הכל נתנו לך אדוני (יוסף),[41] לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ אדוני! לא נשאר לנו לתת לך דבר חוץ מאת גופינו ואת אדמתינו[42]: (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ למה שאנחנו (תושבי מצרים) נמות לנגד עיניך, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ למה שאנחנו נמות ושאדמתינו תהיה שוממה,[43] קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם אתה (יוסף) תקנה אותנו (תושבי מצרים) ואת האדמה שלנו תמורת הלחם שאתה תיתן לנו, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וכך, על ידי שתקנה אותנו תמורת הלחם שתיתן לנו, אנחנו (תושבי מצרים) והאדמות שלנו נהיה שייכים לפרעה, וְתֶן זֶרַע ותן לנו זרעים כדי לזרוע באדמה (שהרי זו הייתה שנת הרעב האחרונה),[44] וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וכך, על ידי שנזרע את הזרעים באדמה, אנחנו נחייה ולא נמות, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם וגם האדמה לא תהיה שוממה (על ידי שתיתן לנו זרע לזרוע)[45]: (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה תמורת הלחם שחילק לתושבי מצרים, קנה יוסף לפרעה את כל האדמות שבמצרים,[46] כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ (יוסף קנה את כל האדמות במצרים) שהרי כל אחד מהמצרים מכר ליוסף את השדה שלו, תמורת הלחם שהוא קיבל מיוסף, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב (הסיבה שהמצרים מכרו ליוסף את אדמותיהם תמורת הלחם היא מכיוון ש-) הרעב היה חזק מאוד עליהם, וכך לא הייתה להם ברירה, שהרי אם הם לא היו מוכרים את אדמותיהם, הם היו מתים ברעב,[47] וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה כל ארץ מצרים הייתה קנויה לפרעה (על ידי שיוסף קנה את האדמות מהמצרים)[48]: (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים את תושבי מצרים העביר יוסף מעיר לעיר. יוסף העביר את תושבי העיר האחת לתוך עיר אחרת, כדי שהם יידעו שהארץ אינה שייכת להם (אלא לפרעה). (הסיבה שיוסף רצה להדגיש למצרים שהארץ אינה שייכת להם היא כדי שאחיו לא יתביישו בהיותם גרים בארץ זרה, ועל ידי מעשה זה של יוסף, יצא שאין אף אדם במצרים שיש לו קרקע משל עצמו),[49] מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ יוסף העביר את תושבי מצרים שהיו בכל תחומי ארץ מצרים: מקצה אחד של מצרים ועד לקצה השני של מצרים[50]: (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה רק את אדמת הכמרים של מצרים (האנשים שהיו ממונים לעבוד את העבודה הזרה של מצרים) לא קנה יוסף,[51] כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה (הסיבה שהכמרים של מצרים לא מכרו את אדמותיהם ליוסף היא) מכיוון שהיה חוק במצרים שהכמרים היו מקבלים את המזון שלהם מאת פרעה. החוק אמר שכל כומר יקבל קצבת אוכל מאת פרעה, וממילא לכמרים היה אוכל והם לא היו צריכים לקנות אוכל מאת יוסף,[52] עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם לכן, מכיוון שהכמרים היו מקבלים בכל יום כמות של לחם על פי חוק, הם לא היו צריכים למכור את האדמה שלהם ליוסף[53]: (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם יוסף אמר לעם במצרים: הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הרי היום אני (יוסף) קניתי את גופכם ואת האדמה שלכם לפרעה, תמורת הלחם שנתתי לכם,[54] הֵא לָכֶם זֶרַע הנה אני נותן לכם זרע,[55] וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה ואת הזרעים שאתן לכם, אתם יכולים לזרוע באדמה: (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת כאשר אתם (תושבי מצרים) תאספו את התבואה,[56] וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה אתם תיתנו חמישית (1/5, עשרים אחוז) מהתבואה לפרעה, בשכר זה שהוא קנה אתכם ואת אדמתכם,[57] וְאַרְבַּע הַיָּדֹת וארבעת החלקים שיישארו בידכם, שמונים אחוז מהתבואה,[58] יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם (ארבעת החלקים שיישארו בידכם) ישמשו אתכם לדברים הבאים: 1. זריעת השדות בכל שנה, 2. לכך שאתם תוכלו לאכול את התבואה, 3. העבדים והשפחות שלכם יוכלו לאכול את התבואה ("לאשר בבתיכם"), 4. טפכם יוכלו לאכול את התבואה, בניכם הקטנים יוכלו לאכול את התבואה[59]: (כה) וַיֹּאמְרוּ תושבי מצרים אמרו ליוסף: הֶחֱיִתָנוּ אתה החיית אותנו, על ידי שנתת לנו לחם וזרעים,[60] נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי אדוני! אנחנו (תושבי מצרים) נמצא חן בעיניך על ידי שנעשה כדבריך, אנחנו נמצא חן בעיניך על ידי שנקיים את חלקנו בהסכם,[61] וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה ואנחנו (תושבי מצרים) נהיה עבדים לפרעה על ידי שנעלה לו את המס, חמישית מהתבואה[62]: (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם יוסף שם את הדבר הזה לחוק על אדמת מצרים. חוק זה היה קיים גם בזמן כתיבת התורה,[63] לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ החוק אומר שתושבי מצרים צריכים לתת חמישית מהתבואה שלהם לפרעה מלך מצרים,[64] רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה רק אדמת הכמרים לא הייתה ברשותו של פרעה (היות והכמרים לא היו צריכים לקנות לחם, שהרי לפי חוקי מצרים הם קיבלו קצבת אוכל מהמלך): (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן עם ישראל, צאצאיו של יעקב, ישבו בארץ גושן שהיא חלק מארץ מצרים,[65] וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ עם ישראל נאחז בארץ גושן, על ידי שקנו בה אדמות לאחוזה,[66] וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד עם ישראל התרבה מאוד בארץ גושן:

(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה יעקב חי בארץ מצרים במשך שבע עשרה (17) שנה, מעת שירד יעקב למצרים ועד שמת, חי יעקב במשך שבע עשרה שנה,[67] וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה בסך הכל היו שנות ימי חייו של יעקב מאה ארבעים ושבע (147) שנים[68]: (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת כאשר התקרב זמנו של יעקב למות, בשנה האחרונה לחייו של יעקב, בה הרגיש יעקב שהוא כבר חלש והוא עומד למות,[69] וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף יעקב קרא לבנו יוסף, מכיוון שיעקב ידע שרק יוסף יוכל לקיים את בקשתו,[70] וַיֹּאמֶר לוֹ יעקב אמר ליוסף בנו: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אם אני (יעקב) מוצא חן בעיניך עכשיו (יוסף), ואתה רוצה עכשיו למלא את בקשתי ממך,[71] שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי שים עכשיו את היד שלך מתחת לירך שלי, וכך אוכל להשביע אותך,[72] וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אני (יעקב) אשביע אותך (יוסף) שתעשה איתי חסד של אמת. כל חסד שעושים עם אדם שמת הוא חסד של אמת, שהרי האדם אינו מצפה לקבל תמורה מהמת על החסד שהוא עושה לו,[73] אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם (החסד של אמת שאני מבקש ממך שתישבע לי עליו הוא) שלא תקבור אותי עכשיו במצרים. אל תקבור אותי במצרים לאחר שאמות[74]: (ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם (יעקב ממשיך בבקשת השבועה מיוסף) ואני (יעקב) עתיד למות, ואתה תעלה אותי ממצרים,[75] וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם ואתה (יוסף) תקבור אותי (יעקב) בקבר אבותיי, במערת המכפלה, וַיֹּאמַר יוסף ענה ליעקב: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ אני (יוסף) אעשה כבקשתך (יעקב) ואקבור אותך בקבר אבותיך[76]: (לא) וַיֹּאמֶר יעקב אמר ליוסף: הִשָּׁבְעָה לִי תישבע לי שאתה לא תקבור אותי במצרים ושאתה תקבור אותי בקבר אבותיי, וכל המצרים לא יוכלו לעכב אותך מלקבור אותי בקבר אבותיי,[77] וַיִּשָּׁבַע לוֹ יוסף נשבע על כך ליעקב, וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה יעקב השתחווה ליוסף כשהוא (יעקב) היה על ראש מיטתו[78]:

[1] אונקלוס.

[2] א"ע.

[3] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לחלשים שבאחיו, היות ויוסף לא רצה שפרעה יחשוב שאחיו הם גיבורים ויהפוך אותם להיות חייליו. בדבר הזיהוי איזה מחמשת אחיו לקח יוסף, כתב רש"י שתי אפשרויות: ראובן, שמעון, לוי, יששכר ובנימין, כאשר הכוונה היא לאחים שמשה לא כפל את שמותם בשעה שבירכם. בשם הגמ' בבלי כתב שהכוונה היא לאחים שנכפלו שמותם שהם היו חלשים, חוץ מיהודה שיש טעם אחר לכפילת שמו, ולכן יוצא שהכוונה היא לגד, נפתלי, דן, זבולון ואשר.

[4] אונקלוס.

[5] אונקלוס. רשב"ם: הסיבה שהאחים אומרים זאת לפרעה היא כדי שיהיה מובן לו שהם לא באו לארץ מצרים כדי לאכול משל יוסף, אלא משום שאין להם אפשרות לגור בארץ כנען. רמב"ן: הרי גם במצרים לא היה מרעה, שהרי הרעב היה חזק במצרים לפחות כמו שהיה בארץ כנען. על כך ענה בשני אופנים: בארץ כנען היו האנשים אוכלים את העשבים משום שלא היה להם דבר אחר לאכול, אך במצרים היו למצרים דברים אחרים לאכול והאופן השני הוא שבמצרים היה קצת מרעה בגלל היאור והאגמים שלהם.

[6] אונקלוס.

[7] אונקלוס.

[8] רמב"ן בפירושו השני עליו כתב שהוא הפירוש הנכון. בפירושו הראשון כתב שפרעה פותח כך את דבריו למרות שאין בהם משמעות כל כך, וכאילו פרעה אומר ליוסף שהוא שמע שאחיו של יוסף באו אליו מארץ כנען. אוה"ח כתב שפרעה אומר ליוסף שהאחים ומשפחתו הגיעו אליו בציווי של יוסף עצמו ולא בציווי של פרעה, ויש בכך דבר לגנאי, שאם האחים היו מגיעים למצרים בציווי של פרעה, היה בכך משום אישור קבוע לשבת בארץ מצרים, לעומת יוסף שהוא רק שליט, ולכן כל ציווי שלו הוא מוגבל. אמנם, יש לכך גם טעם לשבח, שהאחים הגיעו משום מעלתו של יוסף. בפירוש נוסף כתב שהכוונה בכך שהאחים הגיעו אל יוסף, רצה פרעה לומר שכל הטעם שהאחים הגיעו אליו הוא רק כדי להראות שיוסף מגיע ממשפחה מכובדת, ולא ממשפחה של עבדים.

[9] דעת מקרא.

[10] אונקלוס.

[11] אוה"ח: פרעה אומר שארץ גושן היא מיטב הארץ שהבטיח ליישב בו את משפחתו של יוסף. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שהם יכולים לבחור את אחד המקומות הטובים שבארץ, ואם הם רוצים, הם יכולים לשבת בארץ גושן.

[12] רש"י. רשב"ם: אם אתה יודע שיש ביניהם אנשים אחראים.

[13] רש"י + אונקלוס.

[14] אונקלוס. אוה"ח: יוסף העמיד את יעקב במקומו שלו שהיה לפני פרעה. בפירושו השני כתב כאונקלוס.

[15] רש"י. רמב"ן: אין זה מכובד לשאול את המלך לשלום, אלא הכוונה היא שבירך את פרעה שיאריך ימים על ממלכתו.

[16] אונקלוס. ספורנו: פרעה תמה מכיוון שבמצרים לא היה הדבר מצוי שאדם יאריך ימים כל כך. כלי יקר: לאחר שפרעה ראה שהנילוס עלה לקראת יעקב, דאג שמא יעקב הולך למות, ולכן שאל אותו בן כמה הוא.

[17] רש"י. ספורנו מחלק בין שני חיי, שהם שנים בהם האדם חי ללא צרות, לשני מגורי שהם השנים בהם חי האדם בארץ כשעוברות עליו צרות.

[18] רשב"ם.

[19] רש"י.

[20] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שהוא בירך את פרעה שיעלה הנילוס לרגליו, ומאז בכל פעם שהיה פרעה מגיע אל הנילוס, היה הנילוס עולה ומשקה את מצרים.

[21] רמב"ן.

[22] אונקלוס + רש"י אצלנו וא"ע בפסוק א'.

[23] אונקלוס.

[24] רש"י + ספורנו, וכתב שהדבר הוא כמו שאמרו חז"ל שכאשר הציבור נמצא בצער, שאדם לא ישנה את עצמו לטובה..

[25] אונקלוס.

[26] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא שתושבי אותם ארצות השתגעו מרוב שלא ידעו מה לעשות.

[27] אוה"ח.

[28] רש"י.

[29] אונקלוס. רמב,ן: התורה סיפרה זאת כדי להודיע לנו שיוסף היה נאמן והביא לפרעה את כל הכסף ולא לקח דבר לעצמו, וכך מצא חן בעיני כולם.

[30] אונקלוס. כתבנו שמדובר על השנה השישית לפי דברי ספורנו בפס' יז'. אמנם רש"י סובר שמדובר על השנה השנייה ושהכתוב חוזר לתחילת שני הרעב, ולאחר שיעקב הגיע למצרים, נגמר הרעב.

[31] אונקלוס.

[32] דעת מקרא.

[33] רש"י + רמב"ן.

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס.

[36] אונקלוס. אוה"ח: יוסף התנה שהוא ייקח את המקנה תמורת הלחם רק אם כבר נגמר הכסף, היות והוא רצה שהמצרים יהיו עניים כדי שאחיו לא יהיו דלים בפני עשירים. לכן, כל עוד היה להם מקנה, הם היו צריכים לקנות תבואה גם כדי להאכיל את המקנה שלהם, וכך המצרים התרוששו מהר יותר. בפירוש נוסף כתב שהמצרים טענו שאין להם מזומנים עליהם, אך הם יכולים לשלם כסף אחרי כן, ויוסף דרש מהם לתת את מקניהם בתור משכון שהם יפרעו את חובם לאחר שיהיו בידם מזומנים.

[37] ספורנו.

[38] ספורנו.

[39] ספורנו. לפי רש"י מדובר על השנה השנייה של הרעב. הרמב"ן הקשה על דברי רש"י: כיצד נוכל לומר שבשנה השנייה נגמר הרעב לאחר שיעקב הגיע למצרים, הרי לפי"ז יוצא שלא התקיים פתרון החלום שפתר יוסף. הרמב"ן ענה על כך שבארץ כנען המשיך הרעב אך בארץ מצרים עלה הנילוס לקראת פרעה בברכתו של יעקב, וכולם ידעו שעליית הנילוס היא רק בזכותו של יעקב. לפי דברים אלה יוצא שיוסף כלכל את יעקב ואת אחיו בשנות השובע. לאחר מכן הביא הרמב"ן דעת תנאים האומרת שלאחר מותו של יעקב, השלימו שנות הרעב. בשם הא"ע כתב הרמב"ן שהכוונה בשנה השנייה היא לשנה השנייה שבו ירד יעקב למצרים. בסוף דבריו כתב כמו הספורנו שהכוונה בשנה השנייה הינה לשנה השנייה מאז שנגמר הכסף, אבל לקח חמש שנים עד שנגמר הכסף, והתורה לא כתבה דבר על אותם חמש שנים משום שלא היה מה לחדש בהם.

[40] אונקלוס + ספורנו.

[41] רש"י.

[42] תרגום יונתן.

[43] א"ע.

[44] כך עפ"י הרמב"ן וספורנו. רש"י כתב שעכשיו נגמר הרעב בגלל שיעקב הגיע למצרים.

[45] רש"י.

[46] אונקלוס. רמב"ן: לא מוזכר שיוסף קנה את גוף המצרים, אלא יוסף קנה רק את האדמות, ואת גוף המצרים קנה להיות אריסים על האדמות, שהם התחייבו לעבוד את האדמה לעולם ולהפריש לפרעה את המיסים, וכך הם התחייבו לעבוד את האדמה בתור אריסים, אלא שיוסף עשה איתם חסד, ובמקום להפריש את רוב הפירות לבעל הקרקע, לפרעה, אמר יוסף למצרים שהם יכולים לקחת את רוב הפירות ולהפריש לפרעה רק חמישית מהפירות, כאילו שהיו הם בעלי הקרקע ופרעה עצמו היה האריס. אוה"ח בפסוק כג' שאל מדוע היה יוסף צריך לקנות את האדמות? הרי היה מספיק שהוא יקנה את גוף המצרים, וממילא יקנה את האדמות, שהרי מה שקנה עבד קנה רבו? וענה על כך משום שקניין המצרים לא היה כקניין העבדים, אלא שקנה את המצרים כשכירים.

[47] אונקלוס.

[48] רש"י.

[49] רש"י. א"ע כתב שהכוונה היא לתושבי הערים, שאותם העביר יוסף למקומות חקלאיים כדי שהם יוכלו לעבוד את האדמה. ספורנו: יוסף העביר את תושבי מצרים בכל אחת מהקרקעות כדי שהם ייתנו לו את הקרקע על ידי חזקה. רשב"ם: יוסף העביר את תושבי הערים מעיר לעיר כדי שאף אחד לא יטען חזקה על הקרקע שלו לאחר שהוא העביר אותם. כלי יקר: יוסף רצה שכל אחד מהמצרים יידע מהי המשמעות של להיות גר. הסבר נוסף שכתב הוא שיוסף פחד שבבוא היום יקום מלך חדש וידרוש מאחיו הוכחה שהקרקע היא שלהם, והם כמובן לא יוכלו להוכיח לו את הדבר, ולכן העביר את כל תושבי מצרים, כדי שלאף אחד לא תהיה טענה שארץ גושן שייכת לו.

[50] רש"י.

[51] רש"י.

[52] רש"י.

[53] אונקלוס.

[54] אונקלוס. ספורנו: מכיוון שקניתי אתכם, אתם מחוייבים לעבוד את האדמה. רמב"ן: מדובר על קניין לאריסות.

[55] רש"י.

[56] תרגום יונתן.

[57] אונקלוס.

[58] אונקלוס.

[59] רש"י. ספורנו: זוהי הסיבה שיוסף אמר שחמישית מהתבואה תהיה של פרעה וארבע חמישיות יהיו למצרים, שהרי המצרים צריכים את התבואה לארבעת השימושים הללו. אוה"ח: יוסף התכוון שישתמשו בתבואה כסדר הזה: קודם ישתמשו במה שצריך בשביל הזריעה ורק במה שנשאר, שיאכלו הם וטפם.

[60] אונקלוס.

[61] רש"י.

[62] רש"י. אוה"ח: הדגש של תושבי מצרים הוא על היותם עבדים לפרעה ולא ליוסף.

[63] אונקלוס.

[64] אונקלוס.

[65] דעת מקרא + רש"י. אוה"ח: הסיבה שהתורה השתמשה בשם כולל "ישראל" בלשון יחיד היא כדי לומר שהם היו באחדות גמורה, וכך הם זכו להתיישב בארץ גושן.

[66] רש"י + א"ע.

[67] אונקלוס. רש"י שאל מדוע פרשה זו סתומה, כלומר, שפרשת ויחי היא פרשה חדשה ולא המשך של פסוק כז', ואם כן היה צריך להיות רווח של תשע אותיות בין פרשה זו לפסוק כז' כדרכם של פרשיות סתומות? ענה על כך שתי תירוצים: א. משום שכאשר יעקב מת, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד, וסיבה נוספת היא משום שיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ ונסתם ממנו. הכלי יקר כתב שייתכן לומר שהשעבוד היא סיבת מותו של יעקב ולא הפוך, ושה' קיצר את שנות חייו של יעקב כדי שלא יראה את צרת השעבוד. הרשב"ם כתב שעיקר תחילת פרשה זו אינה במילה "ויחי" אלא היא בפסוק שלפני כן, אלא שלא רצו קהילות ישראל לסיים את פרשת ויגש בפסוקים האומרים שהארץ הייתה של פרעה, ולכן הוסיפו לפרשת ויגש עוד פסוק אחד ששייך לפרשת ויחי המספר על היאחזות ישראל במצרים. רמב"ן: ירידת יעקב למצרים היא סמל לגלות הרביעית שהיא גלות רומי, שהרי האחים עצמם סיבבו את ירידתם למצרים (כשם שהיהודים גרמו לחורבן הבית על ידי שנאת חינם) ובני ישראל סברו שלאחר שיסתיים הרעב, הם יעלו מארץ מצרים, אלא שהגלות ארכה לבני ישראל במצרים ויעקב מת שם והעלו את עצמותיו.

אוה"ח דן בשאלה מתי קוראת התורה ליעקב בשם יעקב ומתי בשם ישראל וכתב, שכאשר יעקב מגיע למדרגה רוחנית גבוהה (כמו שמשיגים בשבת) קוראת לו התורה בשם ישראל וכאשר הוא מגיע למדרגה נמוכה יותר (כמו שמשיגים בשעת יציאת נפש יתירה) הרי שהוא נקרא יעקב. לגבי הבנים, כל זמן שהם מיטיבים את דרכם, הם ייקראו בשם ישראל.

[68] אונקלוס. אוה"ח: כאן רמוז שרק במצרים היו ליעקב חיים היות ורק במצרים לא עברו עליו צרות רבות, וזאת כוונת התורה באומרה "ויהי ימי יעקב", כלומר, שאלה היו שנות חייו שהוא חי בהם ללא צער. לכן, שינתה התורה וכתבה קודם את מספר השנים הקטן (17) לעומת אצל שאר הצדיקים שהסדר הוא שהמספר של המאות נכתב ראשון (מאת שנה ...). כמו"כ הסביר שהתורה רצתה לומר שבסך הכל עברו על יעקב ארבעים ושבע שנים ללא צרות, ומחשב את הדבר. כמו"כ חישב שיוסף כלכל את יעקב במשך שבע עשרה שנים כנגד כך שיעקב פרנס את יוסף במשך שבע עשרה שנים עד שנמכר. בסוף דבריו הסביר שהסיבה שהתורה מסכמת את מספר שנות יעקב למרות שאינה מספרת עדיין על מותו, משום שזהו גוף הדבר שגרם ליעקב לחשוש לכך שהוא הולך למות, לאחר שידע בנבואה כמה שנים יחיה פחות או יותר, הבין שעכשיו הוא הולך למות, ולכן קרא ליוסף.

[69] רמב"ן. אוה"ח הקשה על הרמב"ן: כיצד ייתכן לומר שיעקב הרגיש מאפיסת כוחותיו שהוא הולך למות, הרי יש אנשים שחיים לאחר שנגמר להם הכח במשך שנים רבות. לכן חזר על פירושו שיעקב ידע זאת עפ"י נבואה. הסבר נוסף שכתב אוה"ח הוא שיעקב ראה שקורים לו דברים שקורים לאנשים לפני מותם, כמוש"כ בספר הזוהר ששלושים יום לפני מותו של אדם מעבירים ממנו הצלם וכדו'. רש"י: כל מי שנאמר בו קריבה למות, סימן הדבר שלא הגיע לשנות ימי אבותיו. לדוגמא: אצלינו יעקב חי 147 שנה ואילו יצחק חי 180 שנה.

[70] רש"י. בדבר הכפילות בנו יוסף ועל כך שהתורה לא הסתפקה באמירה שיעקב קרא ליוסף ללא התואר בנו, כתב אוה"ח שבכך התורה הסבירה כיצד היה יכול יעקב לקרוא ליוסף, שהרי היה מלך, אלא שהיה יכול לקרוא ליוסף מצד שהיה בנו.

[71] אונקלוס + אוה"ח. אוה"ח כתב הסבר נוסף, והיינו שיעקב אומר ליוסף שאם הוא יקיים עכשיו בקשה זו, הרי שיתברר שכל השנים שהוא זן את אביו הוא עשה זאת מתוך אהבה ולא מתוך מחויבות, שהרי מלכלכל את אביו לא היה יוסף יכול להתחמק, אך מבקשה זו היה יכול להתחמק.

[72] אונקלוס + רש"י ועיין בביאורנו בפרק כד' פסוק ב'.

[73] רש"י ועיין בביאורנו פרק כד' פסוק כז', ויש לחלק. אמנם אוה"ח הקשה שרש"י עצמו פירש שיעקב נתן ליוסף שכם אחד על אחיו תמורת ההתעסקות בקבורתו, ואם כן לא ניתן לומר שהיה כאן חסד של אמת. על כך ענה שיעקב התכוון שיוסף יקבור אותו מצד אמת, וזאת למרות שבסופו של דבר ירוויח מכך. הסבר נוסף שכתב הוא שגם מה שיוסף קיבל אינו משתווה להתעסקות בקבורתו של יעקב. הסבר נוסף שכתב האו ששכם אחד על אחיו הוא על ההעלאה מארץ מצרים לארץ כנען, אך עצם אי הקבורה בארץ מצרים הוא חסד של אמת. כלי יקר: החסד הוא עצם ההתעסקות בקבורה והאמת הוא כדי שלא יהפכו אותו המצרים לע"ז.

[74] אונקלוס. רש"י: הסיבה שיעקב ביקש מיוסף שלא לקבור אותו במצרים היא מכיוון שסוף מצרים להיות עפרה ככינים, ואין מתי חוץ לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות ושלא יעשו אותו המצרים עבודה זרה. ספורנו: יעקב ביקש מיוסף שלא לקבור אותו אפילו בארון במצרים, שאם יעשה כן אפילו לזמן קצר, לא ייתנו לו המצרים להעלות את יעקב למערת המכפלה.

[75] רש"י, וכתב שהשכיבה עם אבותיו היא הגויעה ולא הקבורה. ספורנו כתב שהשכיבה עם האבות היא הנחת מיטת המת במקום המספק וההספדים. יעקב אומר ליוסף שכאשר הוא ייתן למצרים להספיד אותו, הוא יוכל להעלות את יעקב ממצרים, כיוון שצער המצרים יתפוגג.

[76] אוה"ח: יוסף אמר ליעקב שהוא אינו צריך להישבע על דבר זה, אך יעקב בכ"ז דרש ממנו להישבע. בהסבר נוסף כתב שכוונתו של יוסף היא שהוא מחוייב לעשות כן מצד שהוא אביו. לפי הפירוש השני, הטעם שיעקב חזר על דרישתו מיוסף להישבע היא כדי שהשבועה תהיה לדעתו של יעקב, שיוסף לא יתחכם בשבועתו. כלי יקר: יעקב רצה שיוסף יישבע לו בנקיטת חפץ ויוסף לא הסכים בכך כיוון שנפגע מכך שיעקב ביקש ממנו להישבע בנקיטת חפץ, ולכן הסכים יעקב שיוסף יישבע בלא נקיטת חפץ.

[77] ספורנו ורמב"ן.

[78] רשב"ם. רש"י כתב מצד אחד שיעקב השתחווה ליוסף וכאשר שועל מולך, הרי שיש להשתחוות לו, ומצד שני כתב שיעקב השתחווה לכיוון השכינה, ומכאן ששכינה נמצאת למעלה ממיטתו של חולה. פירוש נוסף שכתב רש"י הוא שיעקב השתחווה על כך שמיטתו הייתה שלימה ולא היה לו בן רשע. א"ע כתב ג"כ שני פירושים: יעקב חלק כבוד למלכות, או שהודה לה'.