שמות פרק כב

שמות פרק כב

(א) אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב אם גנב מתגלה בשעה שהוא מנסה להתגנב (במחתרת) לתוך בית כדי לגנוב ממנו,[1] וְהֻכָּה וָמֵת ובשעת ההתגנבות, הוכה הגנב ונהרג, אֵין לוֹ דָּמִים אין ההכאה נחשבת לרציחה, אין הרוצח מתחייב בנפשו בכך שהרג את הגנב. הסיבה היא שהגנב התגנב וידע שאם בעל הבית יגלה אותו, בעל הבית ינסה למנוע ממנו מלגנוב את רכושו, והגנב חשב לעצמו שאם בעל הבית יתנגד לגניבה, הוא יהרוג אותו, והבא להרגך – השכם להורגו[2]: (ב) אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו אם ברור לך כשמש שהגנב לא היה הורג אותך במקרה והיית מתנגד לו,[3] דָּמִים לוֹ הגנב נחשב כאדם חי, ואסור להרוג אותו,[4] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם עונשו של הגנב הוא לשלם את הממון שגנב, ולא להיהרג,[5] אִם אֵין לוֹ אם לגנב אין כסף כדי לשלם עבור הדברים שגנב, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (אם אין לגנב כסף כדי לשלם על הגניבה) אזי הגנב יימכר לעבד, כדי שיוכל לשלם חזרה את מה שגנב[6]: (ג) אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה אם הגניבה תימצא ברשותו של הגנב, והגנב לא טבח או מכר את הגניבה,[7] מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים בין אם הגניבה הייתה שור, בין אם הגניבה הייתה חמור ובין אם היא הייתה שה, שהם חיים.[8] על כל דבר משלם הגנב תשלומי כפל, בין בעלי חיים ובין כלים,[9] שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם הגנב צריך לשלם כפול ממה שגנב, על כל דבר שגנב, ישלם שניים[10]: (ד) כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם אם אדם יוליך את הבהמה שלו בשדה או בכרם של מישהו אחר,[11] וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ והבהמה הרסה את השדה, על ידי שהיא רמסה את גידולי השדה,[12] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר או שהבהמה השחיתה את השדה על ידי שאכלה את גידולי השדה,[13] מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם אם המזיק רוצה לשלם לניזק מהשדה שלו או מהכרם שלו, חייב המזיק לתת לניזק חלק מובחר משדהו או מכרמו. אמנם, מותר למזיק לשלם את הנזק גם בכסף או בשווה כסף, ואינו חייב לשלם את הנזק על ידי נתינת שדה או כרם לניזק[14]: (ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ אם מרשותו של אדם תצא אש, אפילו על ידי עצמה,[15] וּמָצְאָה קֹצִים האש תשרוף קוצים, וכך האש תתגבר, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ והאש אכלה גדיש של אדם אחר. הגדיש הוא גידולי הקרקע שנקצרו כבר,[16] אוֹ הַקָּמָה או  שהאש אכלה קמה של אדם אחר. קמה הוא גידולי הקרקע שעדיין מחוברים לקרקע,[17] אוֹ הַשָּׂדֶה או שהאש שרפה את השדה, וכתוצאה מכך, צריך בעל השדה לחרוש את שדהו שוב,[18] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה מי שהבעיר את האש צריך לשלם על נזקי האש, אפילו אם הוא הדליק את האש ברשותו והאש התפשטה מעצמה[19]: (ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר במקרה ואדם ייתן לחברו כסף או כלים, כדי שהחבר ישמור על הכסף או הכלים,[20] וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ והשומר יטען שהכסף או הכלים נגנבו ממנו,[21] אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם אם הגנב יימצא, הרי שהוא חייב לשלם לבעלים תשלומי כפל של מה שגנב[22]: (ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב במקרה והגנב לא יימצא, וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים בעל הבית שהוא השומר, צריך לגשת אל הדיינים, כדי להישבע,[23] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ בעל הבית שהוא השומר צריך להישבע שהוא לא הושיט את ידו במה שמסר לו חברו, במה שהפקיד לו חברו.[24] חז"ל אמרו שמדובר כאן בשומר חינם, ולכן, על ידי שהשומר נשבע שהוא לא גנב בעצמו את החפץ, הוא נפטר מלשלם על החפץ: (ח) עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע אם יתברר שבעל הבית פשע, כלומר, יבואו עדים ויעידו שבעל הבית, השומר, הוא שגנב את הפיקדון,[25] עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה והעדים יעידו שהשור או החמור או השה או הבגד או כל דבר שנאבד מהשומר,[26] אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה בכל מקרה שיבואו עדים לבעל הבית ויאמרו לו שהפיקדון שהוא טוען שנגנב ממנו נמצא אצלו,[27] עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם יש להביא את הטענות של העדים לפני בית דין, ובית דין יחקרו את העדים,[28] אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ ומי שיחייבו אותו הדיינים צריך לשלם כפול מהחפץ. בין אם הדיינים יחייבו את השומר ויאמרו שהוא באמת גנב, ובין אם הדיינים יחייבו את העדים, בגלל שהתברר בבית דין שעדים אלו היו עדים זוממים[29]: (ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר אם אדם ייתן לחברו חמור, שור, שה או כל בהמה אחרת כדי לשמור. כאן מדובר על שומר שכר,[30] וּמֵת והבהמה מתה, אוֹ נִשְׁבַּר או שחיה אכלה את הבהמה,[31] אוֹ נִשְׁבָּה או שהבהמה נלקחה בשבי, כלומר: הבהמה נגנבה ממנו באיומים ובכח,[32] אֵין רֹאֶה אין אדם אחר שראה את מה שקרה לבהמה[33]: (י) שְׁבֻעַת יְקֹוָק תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם בין המפקיד לשומר תהיה שבועה, השומר צריך להישבע למפקיד,[34] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ השומר יישבע שהוא לא הושיט את ידו במה שמסר לו חברו, שהוא לא השתמש במה שנתן לו חברו לשמור עליו.[35] וכן נשבע השומר שהיה כאן אונס, שהרי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מאונס.[36] (אם השומר השתמש במה שהופקד אצלו, גם אם לאחר מכן אירע אונס בחפץ, השומר חייב לשלם),[37] וְלָקַח בְּעָלָיו הבעלים, המפקיד, ייקח את השבועה, המפקיד יסתפק בשבועתו של השומר,[38] וְלֹא יְשַׁלֵּם והשומר אינו משלם למפקיד כלום[39]: (יא) וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ אם הפיקדון נגנב מהשומר שכר,[40] יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו השומר שכר חייב לשלם את שווי הפיקדון לבעלים, למפקיד: (יב) אִם טָרֹף יִטָּרֵף אם הבהמה שהופקדה אצל השומר שכר נטרפה על ידי חיות טורפות,[41] יְבִאֵהוּ עֵד שומר השכר יביא עדים שהבהמה נטרפה באונס,[42] הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם ואין שומר השכר משלם במקרה וחיה טורפת טרפה את הבהמה שהופקדה אצלו[43]: (יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ אם אדם ייקח מחברו בהמה כלשהי בהשאלה,[44] וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת והבהמה נטרפה על ידי חיה או שמתה,[45] בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם במקרה ואין בעל הבהמה שהושאלה נמצא יחד עם השואל במלאכתו, חייב השואל לשלם על הבהמה, למרות שיש כאן אונס. למדנו שיש ארבעה סוגים של שומרים: שומר חינם פטור מכל סוג של נזק (גם על גניבה ואבידה) וחייב רק בפשיעה או כאשר גנב את החפץ. שומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מאונס. שואל חייב באונס וכל שכן שחייב בגניבה ואבידה, ורק במקרה שבעל הבהמה היה איתו בשעת מלאכה, פטור השואל. סוג שומר רביעי הוא השוכר שמוזכר בפסוק הבא, אלא שנחלקו חכמים אם דינו כשומר שכר או שדינו כשומר חינם[46]: (יד) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ אם בעל הבהמה היה עם השואל בשלב כלשהו, בין אם היה בשעת המלאכה ובין אם היה עם השואל בשעת השאלה עצמה,[47] לֹא יְשַׁלֵּם אין השואל חייב לשלם לשואל, אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ אם הבהמה הייתה שכורה, הרי שהוא נתן שכר למי ששכר ממנו את הבהמה, ולכן אין דינו כשואל[48]: (טו) וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ אם אדם יפתה נערה שעוד לא התארסה להתחתן איתו, על ידי שיאמר לה דברי שקר,[49] מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה האדם שפיתה את האישה להתחתן איתו חייב לכתוב לאישה כתובה, כמו כל אישה אחרת שכותבים לה כתובה[50]: (טז) אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ אם אבי הנערה שפותתה יסרב לחתן את ביתו עם האדם שפיתה אותה,[51] כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת האיש המפתה צריך לשלם לנערה שפיתה כסף כמו שמקובל לתת במקרים מעין אלו, כאשר הכוונה היא לחמישים שקלי כסף[52]: (יז) מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה אסור לך להשאיר מכשפה בחיים, אלא עליך להרוג את המכשפה בבית דין[53]: (יח) כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת אדם שמתחתן עם בהמה – דינו סקילה בבית דין: (יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים אדם שמקריב קרבן לעבודה זרה,[54] יָחֳרָם יומת,[55] בִּלְתִּי לַיקֹוָק לְבַדּוֹ מותר להקריב קרבנות רק לשם ה'[56]: (כ) וְגֵר גר תושב, גוי שגר בארצך וקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח,[57] לֹא תוֹנֶה אסור להונות בדברים את הגר. אסור להציק לגר ולומר לו דברים שמציקים לו,[58] וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ וכן אסור לגזול מגר,[59] כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (יש להקפיד על אונאת גר) כיוון שאתם עצמכם הייתם גרים בארץ מצרים, ואם כן אתם יודעים, שה' מציל את העשוקים. כמו שה' הציל אתכם מהעושק במצרים, כך ה' יציל את הגר אם תונו אותו[60]: (כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן אסור לענות יתום ואלמנה. איסור זה כולל כל אדם, אלא שהתורה ציוותה דווקא על היתום והאלמנה, מכיוון שהם חלשים, ונוח יותר להציק להם[61]: (כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ אם אתה תענה את היתום או את האלמנה, אתה עתיד להיענש על כך,[62] כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי אם היתום והאלמנה יצעקו אליי ויתלוננו על כך שאתם מענים אותם,[63] שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ אני אקבל את צעקתם של היתום או האלמנה (וכן אעזור להם גם אם לא יצעקו אליי)[64]: (כג) וְחָרָה אַפִּי אני אתמלא ברוגז עליכם,[65] וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב אני (ה') אהרוג אתכם (את המציקים ליתומים ואלמנות) על ידי חרב,[66] וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים נשותיכם יישארו תמיד אלמנות ובניכם יישארו תמיד יתומים. ה' אומר כאן שמי שיציק ליתום או לאלמנה, ימות, ולא יידעו בוודאות שהוא מת, ולכן אשתו תישאר תמיד אלמנה, כיוון שיהיה אסור לה להתחתן, שמא בעלה עדיין בחיים, וכן לבן יהיה אסור לקבל את הירושה שמא אביו עדיין בחיים[67]: (כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי כאשר אתה תלווה כסף לאדם מישראל,[68] אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ אם תלווה את הכסף לאחד העניים שעמך,[69] לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה אסור לך לדרוש את הממון מהלווה, כאשר אתה יודע שאין לו כסף להחזיר לך את ההלוואה,[70] לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ אסור לך לשים ריבית על ההלוואה. אסור להלוות בריבית[71]: (כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ אם אתה תיקח את בגדו של חברך כמשכון לאחר שהגיע מועד פירעון ההלוואה. במקרה וראובן הלווה כסף לשמעון עד לתאריך יח' ניסן, וביום יח' ניסן התברר שלשמעון אין כסף להחזיר לראובן, לכן ביום הפירעון, ביח' ניסן, לקח ראובן בגד של שמעון כמשכון,[72] עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ יש להחזיר לשמעון את הבגד כדי שהוא יוכל ללובשו עד שקיעת החמה ורק לאחר מכן ראובן יקח את הבגד אליו למשכון. מדובר בבגד שלובשים ביום, ולכן ראובן צריך להחזיר בכל יום את הבגד לשמעון כדי ששמעון יוכל ללבוש את הבגד ביום, ובכל לילה, ראובן ייקח את הבגד משמעון וישאיר את הבגד אצלו לאורך הלילה[73]: (כו) כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ (הסיבה שאני מצווה אותך להחזיר ללווה את המשכון בכל יום היא) מכיוון שזהו הבגד היחיד שיש לו ללבוש,[74] הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ ובמקרה ומדובר בחלוק, זהו החלוק היחיד שיש לאדם זה ללבוש,[75] בַּמֶּה יִשְׁכָּב ואם לקחת ממנו את המזרון שלו, על מה הוא ישכב, אין לעני דבר אחר לשכב עליו, ולכן עליך להחזיר לו את המזרון,[76] וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי אם העני יצעק אליי על שלקחת ממנו את המשכון ולא החזרת לו, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי אני אשמע לצעקתו של הלווה כיוון שאני רחמן[77]: (כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל אסור לקלל את ה', ומכאן למדו חכמים שגם אסור לקלל דיין,[78] וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר וכן אסור לך לקלל אדם חשוב בישראל[79]: (כח) מְלֵאָתְךָ ביכורים,[80] וְדִמְעֲךָ התרומות שאתה חייב לתת לכהן,[81] לֹא תְאַחֵר אסור לך לשנות את סדר ההפרשה. אסור להפריש תרומה לכהן לפני שנותנים את הביכורים, ואסור לתת מעשר ללוי, לפני שנותנים את התרומה לכהן,[82] בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי עליך לתת לי כל בן בכור שיוולד לך. הכוונה היא שיש לפדות את הבכור על ידי נתינת חמשה סלעים לכהן[83]: (כט) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ כך תעשה גם עם השוורים שלך ועם הצאן שלך, כמו שאת בכור האדם אתה צריך לתת לי, כך גם את בכור הבהמה אתה צריך לתת לי. את בכור הבהמה הטהורה נותנים לכהן כדי שיקריב אותו בתור קרבן שנקרא בכור, והבשר נאכל על ידי הכהנים,[84] שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ אמנם בשמונת הימים הראשונים לאחר הלידה, אסור לכהן לקחת את הבכור שנולד, אלא על הכהן להשאיר את הבכור יחד עם אימו,[85] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי ומהיום השמיני להולדת הבכור והלאה, מותר לכהן לקחת את הבכור ולהקריב אותו[86]: (ל) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי על ידי שאתם תפרשו מאכילת שקצים ורמשים, אתם תהיו אנשים קדושים לי,[87] וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ אם יש בהמה שנטרפה בשדה (וממילא לא נשחטה כדין), בשר בהמה זו הוא בשר טריפה, ובשר זה אסור באכילה. אמנם אין הכוונה דווקא לבשר שנטרף בשדה, והוא הדין שבשר טריפה אסור בכל מקום, אלא שהתורה כתבה שדה מכיוון שהבשר נטרף בדרך כלל בשדה,[88] לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ מותר להשליך את בשר הטריפה לכלבים. (מותר ליהנות מבשר טריפה על ידי האכלת בהמות בבשר זה או על ידי נתינתו לגוי, אלא שהתורה כתבה שאפשר לתת בשר זה דווקא לכלב, כשכר על כך שביציאת מצרים, לא חרץ הכלב את לשונו לכל אדם מישראל)[89]:

[1] רש"י.

[2] רש"י, ולפי"ז אין לו דמים הכוונה היא על הגנב, שאין דמיו נחשבים כדי לחייב את בעל הבית שהרג אותו. לפי הא"ע, הכוונה היא שלמי שהרג את הגנב אין דמים, מי שהרג את הגנב אינו חייב מיתה.

[3] רש"י. לפי א"ע, מדובר ממש על לילה ויום. אם הגב פורץ בלילה, הרי שהוא מתכוון להרוג את בעל הבית במקרה והוא יתגלה, אך כאשר הגנב פורץ ביום, הרי שאיננו בא להרוג. אונקלוס: אם בעל הבית חזר לביתו ומצא שם את הגנב, והיו שם עדים שהתרו בבעל הבית שלא יהרוג את הגנב, ובכל זאת בעל הבית הרג את הגנב, הרי שבעל הבית מתחייב בכך, שהרי יש בבית אנשים נוספים שרואים את הגנב, ולכן הוא לא יעיז להרוג את בעל הבית. הרמב"ן הקשה על כך, שהרי גם במקרה שאין לו דמים, ברור שהיו עדים שהתרו בו, אחרת לא הייתה לנו הו"א לחייב אותו בהריגת הגנב, ולפי דברי אונקלוס, היה צריך להתחייב, שהרי היו שם עדים. הרמב"ן ניסה להסביר את דעת רש"י שבמקרה בפס' ב' מדובר שהעדים לא רק ראו את הגנב, אלא גם זיהו אותו, בעוד שבפס' א' העדים רק ראו את הגנב ללא זיהוי.

[4] רש"י.

[5] רש"י.

[6] א"ע.

[7] רש"י. לגבי הלשון המצא תימצא, כתוב בגמ' שדברה תורה כלשון בני אדם. אוה"ח כתב שהיו כאן שני שלבים במציאה: העדים באו להעיד בבי"ד שהגנבה נמצאה אצלו, ולאחר מכן בי"ד הלכו לבדוק שעדות העדים היא באמת נכונה.

[8] אונקלוס.

[9] רש"י.

[10] אונקלוס. רש"י חיבר את חים שניים ישלם, וכתב שפירוש הפסוק הוא שהגנב ישלם בע"ח חיים ולא מתים.

[11] רש"י. ספורנו: הכוונה היא שהאדם השאיר את הבהמה שלו ברשותו, והבהמה יצאה מעצמה מרשותו לשדה של אדם אחר.

[12] רש"י.

[13] רש"י.

[14] רש"י. רשב"ם: עפ"י הפשט הכוונה היא שהמזיק צריך לשלם לניזק כפי העידית שבנכסי הניזק, שמא הנזק היה במיטב השדה או הכרם.

[15] רש"י. אוה"ח כתב שיש כאן רמז לרשעת הרשעים.

[16] רשב"ם.

[17] רש"י.

[18] רש"י.

[19] רש"י.

[20] אונקלוס.

[21] רש"י. רמב"ן: אין צורך לומר בפס' זה שרק לפי טענת השומר החפץ נגנב ממנו, שהרי בהמשך הפסוק כתוב מפורש שנמצא הגנב. רק בפסוק הבא שלא נמצא הגנב, לא ניתן לומר שבאמת מדובר על גנבה.

[22] רש"י.

[23] רש"י.

[24] אונקלוס. רמב"ן: הכוונה היא שהשומר נשבע שלא השתמש כלל בחפץ, שהרי אם השתמש, נעשה גנב, וחייב אפילו באונסין. א"ע: השבועה תהיה גם שלא פשע בכלל בפיקדון.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] רש"י.

[28] רש"י.

[29] רש"י + אונקלוס. רש"י הביא גם את דרשת חז"ל שרק מודה במקצת חייב, אך כתב שהכוונה היא כאשר טען שחלק מהפיקדון נגנב ממנו. הרמב"ן חלק על כך מסוגיות הגמרא, וכתב שהכוונה היא שהשומר מודה שהמפקיד הפקיד אצלו רק חלק מהפיקדון שטוען.

[30] רש"י, ולכן חייב בגניבה ואבידה. אמנם הרשב"ם (בפס' ו') חילק בין שתי הפרשות בכל שכתב שהפרשה הראשונה מדברת על כסף או כלים שדרך האדם לשמור את הדברים הללו אצלו בבית, בעוד הבהמות שבפרשתינו, אדם שומר עליהם בשדה, והשמירה צריכה להיות שלא ייגנבו. הרמב"ן מצא עוגן להסבר חז"ל בהבדל בין שתי הפרשות: דרך אנשים לשמור על כסף וכלים בחינם, ואילו על בהמות דרך העולם לשמור בשכר.

[31] רשב"ם.

[32] אונקלוס.

[33] אונקלוס.

[34] אוה"ח: הטעם שכתוב בין שניהם היא מכיוון שאם המשביע יודע שהנשבע נשבע לשקר, הרי שגם הוא חוטא ונענש על כך.

[35] אונקלוס.

[36] רשב"ם.

[37] רש"י.

[38] רש"י.

[39] רש"י.

[40] אונקלוס.

[41] רש"י.

[42] רש"י. רמב"ן הקשה על כך, הרי לפני כן האמינה התורה לשומר שכר בשבועה בלבד ללא עדים, ואם כן, מדוע חייבה כאן התורה את שומר השכר להביא עדים? על כך כתב שבמקרים של ליסטים או מוות, אין דרך העולם שיהיו עדים, אך כאשר חיה רעה טורפת בהמה אחרת, מסתמא שהיו שם עדים שראו זאת. בהסבר נוסף כב הרמב"ן כשיטה הסוברת שבמקרה ויש עדים, אין שבועה מספיקה. א"ע: שומר השכר יביא חלק מנבלת הבהמה כהוכחה לכך שהבהמה נטרפה.

[43] רש"י, אך אם נטרפה בידי חיה שאינה טורפת, חייב שומר השכר לשלם.

[44] אונקלוס.

[45] רשב"ם.

[46] רש"י. א"ע: כאשר אין בעליו עימו, יכול הבעלים לטעון שהשואל הכביד מידי על הבהמה שלו, ולכן אין השואל פטור.

[47] רש"י.

[48] רש"י + רשב"ם.

[49] רמב"ן. לפי אונקלוס מדובר על שידול ולאו דווקא על ידי שקר. כמובן שאין מדובר על חתונה רגילה!

[50] רש"י. בהסבר המילה מוהר נחלקו המפרשים אם הוא לשון מהירות בגלל שהוא הדבר הראשון שנעשה בשעת החתונה או שהוא מלשון קישור.

[51] אונקלוס.

[52] רש"י.

[53] רש"י, וכתב שגם מכשף אסור, אלא שדברה תורה בהווה, שרוב המכשפות היו נשים. רשב"ם: ציווי התורה הוא גם שלא להתייאש מלרדוף את המכשפות, למרות שבד"כ הן מתחבאות. רמב"ן: הטעם שהתורה החמירה כל כך עד שאמרה שאסור להחיות מכשפה, ולא הסתפקה התורה במילים מות תמות היא מכיוון שהיא מלאה בטומאה והיא מפתה טיפשים שילכו אחרי דבריה.

[54] רש"י.

[55] רש"י. כמו"כ כתב שהסיבה שנכתבה כאן שוב למרות שהתורה כבר אמרה שמי שמקריב לע"ז דינו מוות, היא כדי לומר לנו באלו עבודות שעבד חייב מוות. רק על עבודות שעושים כמותם לה' (כמו ניסוך או הקטרה) אך מלאכות שאין דרכנו לעשות כן לה' (כגון נישוק וגיפוף) אין חייבים עליהם מיתה. א"ע כתב שכאן לא מדובר על אדם מישראל, שהרי ה' הזהיר אדם מישראל על כך כבר בדיבור השני. ממילא מובן מדוע כתוב לאלהים, שהרי מדובר על כך שהוא מקריב קרבן לאלהים שהוא רגיל לעבוד אותו מלפני כן. הרמב"ן הקשה על א"ע, שהרי אמנם התורה כתבה את איסור ע"ז כבר בעשרת הדברות, אך כאן כתבה התורה את העונש ובעשת הדברות לא כתוב את עונש העובד ע"ז. לכן כתב הרמב"ן שהכוונה היא שאסור להקריב לשום מלאך בשמים, למרות שהכוונה היא לעשות את רצון ה'. בביאור יחרם כתב הרמב"ן שהכוונה היא שהאדם יהיה חרם כמו הע"ז, ואולי הטעם הוא מכיוון שצריך להשמיד את שניהם: את הע"ז ואת העובד אותה. ספורנו כתב שהאיסור כאן הוא על הקרבה לכל האלהים יחד, למרות שבתוך כל האלהים הוא כולל גם את ה'.

[56] אונקלוס.

[57] רש"י + א"ע.

[58] רש"י.

[59] רש"י. אונקלוס: האיסור הוא להציק לגר. רשב"ם: אסור להכריח את הגר לעשות את מלאכתנו.

[60] רמב"ן. רש"י: מום שבך אל תאמר לחברך, ומכיוון שאתם עצמכם הייתם גרים במצרים, הרי שיש לכם את אותו מום שיש לגרים. רשב"ם: בגלל שצרת הגר היא גדולה, גם העונש למי שמציק לו הוא גדול. אוה"ח: האיסור כאן הוא כדי שבנ"י לא יזלזלו בגרים ויאמרו שרק זרע ישראל הם בקדושה וכל השאר הוא מהטומאה, לכן אמר ה' שגם בנ"י היו במצרים וגם הם היו צריכים זיקוק ניצוצות.

[61] רש"י. רמב"ן כתב שגם אלמנה עשירה אסורה בעינוי, כיוון שדמעתה מצויה.

[62] רש"י, וכתב שמקרא זה הוא מקרא חסר, ולא כתוב מה בדיוק העונש. ניתן להסביר זאת עפ"י השפ"ח, שהרי בפסוק הבא כן מופיע עונש "והרגתי אתכם...", אלא שרש"י הוכרח לומר שהעונש חסר מפסוק זה מכיוון שכי היא נתינת טעם לדבר, ואם כן, חסר מהפסוק על מה נותנת התורה טעם. רמב"ן פירש שהכוונה היא שברגע שהיתום או האלמנה יצעקו אל ה', הוא יושיע אותם. לפי הרמב"ן, אין חסר כאן חלק מהעונש, אלא צלע זה של הפסוק מחובר לצלע שאחרי זה, אם תענה את היתום והוא יצעק אליי, אז אני אשמע את צעקתו. אוה"ח: הטעם שהתורה כתבה אותו, למרות שברור הדבר שיש כאן חזרה אל היתום והאלמנה הוא מכיוון שבפסוק זה אנחנו לומדים שאסור גם לענות אדם רגיל, אך רק יתום ואלמנה ה' מעניש את מי שמציק להם בצורה זו. הכלי יקר פירש את הכפילות של ענה תענה ואמר שכאשר מענים את היתום, מענים גם את אימו האלמנה. על דרך הרמז כתב שהכוונה האי שכאשר מענים את היתום, מענים גם את ה'.

[63] א"ע: מדובר על היתום שצועק. גם אלמנה אם תצעק, ה' יפרע ממי שמציק לה, אך יתום אינו יכול לבטא במילים את מה שמפריע לו, ולכן הוא צועק.

[64] אונקלוס. רמב"ן: הכפל של שמע אשמע הוא כדי לחזק את העניין שה' יקבל את צעקתם של היתומים והאלמנות.

[65] אונקלוס.

[66] אונקלוס. א"ע: הסיבה שכתבו זאת בלשון רבים היא מכיוון שגם מי שלא הציק ליתום או לאלמנה, אלא שתק, נכלל בגדר העונש.

[67] רש"י, והסיבה שכתב זאת היא מכיוון שברגע שהאדם מת בחרב, ברור שאשתו היא אלמנה. ישנם מפרשים אחרים שכתבו שהטעם שהתורה כתבה זאת היא כדי להדגיש את המידה כנגד מידה: הוא הציק ליתום או לאלמנה, עכשיו גם אשתו וילדיו יהיו יתומים ואלמנות.

[68] רש"י, וכתב שלפי ר' ישמעאל, אם זה אינו רשות. כמו כן הסביר רש"י את הסיבה שכתוב "את עמי", כדי לומר שאם יש אדם מישראל שצריך הלוואה וגוי, יש להלוות קודם כל לאדם מישראל. ספורנו: אם יתקיים שעדיין יהיו עניים בישראל שיהיו זקוקים להלוואה. א"ע: אם ה' ייתן לך ממון שתוכל להלוות אותו לעניים, והסביר שהתורה קראה לעני "עמי" כיוון שמי שהוא חסיד, לא יבקש עושר, כמו אליהו ושמואל. אוה"ח: אם ראית שיש לך יותר כסף ממה שאתה צריך, הרי שתדע שהסיבה שה' נתן לך כסף זה היא כדי שתלווה אותו לאחרים.

[69] אונקלוס. רש"י: מכאן לומדים שענייך ועניי עיר אחרת, ענייך קודמים.

[70] רש"י. הכלי יקר: אל תהיה כנושה לעני שהרי ה' הוא שיפרע את החוב. א"ע: אל תדרוש כל הזמן שהעני יחזיר לך טובה על כך שהלווית לו כסף. רשב"ם: מדובר שבני הצלעות בפסוק על זמן הפירעון, וציווי התורה הוא שלא להכריח את העני לקחת משכון בתמורה לכך שלא יפרע לך את ההלוואה בתאריך שקבעת לו וכן שלא תוסיף לו ריבית תמורת דחיית מועד הפירעון.

[71] רש"י.

[72] רש"י. רשב"ם: הכוונה היא בלקיחת משכון ע"י בי"ד ,שהרי בספר דברים אנחנו רואים שאסור לבא אל מישהו כדי לקחת לו את המשכון. כמו"כ כתב הרשב"ם שזהו פירוש לא תהיה לו כנושה. בפירוש הכפילות חבול תחבול כתב רש"י שה' בא לומר לאדם שבכל יום הוא מחזיר לאדם את הנשמה, למרות שהאדם חייב לה' הרבה, כך המלווה יבוא בכל פעם להחזיר את המשכון ללווה. אוה"ח: בכפילות יש רמז לשלשת הבחינות שבאדם מישראל: נפש רוח ונשמה.

[73] רש"י. א"ע: ההיגיון בכך שהבגד נמצא אצל המלווה בלילה, למרות שאין ללווה שום צורך בבגד לאורך הלילה, הוא מכיוון שכך לא ייתן הלווה את הבגד ללווה נוסף עבור משכון.

[74] רש"י.

[75] רש"י.

[76] רש"י. אמנם נראה שאת המזרון יש להחזיר בלילה ולקחת אותו ביום.

[77] א"ע, וכתב שחנון היינו לשון רחמן. בתחילת דבריו כתב דעה הסוברת שחנון היינו מלשון חנווני, שה' ייקח מהעשיר וייתן לעני, וכן כתב ספורנו, אך הא"ע דחה הסבר זה שהרי מה מבקש דוד מה' כאשר מתפלל לפניו "חנני". רמב"ן כתב שחנון היינו מלשון חינם, שגם אם לאדם זה לא מגיע שה' ישמע את צעקתו, ה' עדיין ישמע את צעקתו. רשב"ם: למרות שאין כאן שום טענת חמס, שהרי בדין לקח המלווה את הבגד למשכון, בכל זאת ה' ישמע ללווה לפנים משורת הדין.

[78] רש"י. רמב"ן הסביר שאם הכוונה היא לאיסור על ברכת ה', הכוונה היא לאסור בכל סוג של כינוי. ספורנו: למרות שאתה חושב שהדיין הטה את הדין, אסור לך לקלל אותו. א"ע: הכוונה היא שהעני לא יקלל את הדיין שנתן למלווה להוציא את המשכון מידו. רשב"ם: דיבר הכתוב בהווה, כיוון שאנשים רגילים לקלל את מי שדן דיני ממונות ונפשות כמו הדיינים והמלכים.

[79] אונקלוס. א"ע כתב בשם הגאונים שיש לחלק בין קללה למארה. קללה היא בפני האדם המקולל, ומארה היא קללה שלא בפני האדם. כמו"כ פירש הא"ע שהנשיא המוזכר כאן הוא המלך. רמב"ן הסתפק אם בכלל נשיא הוא גם ראש הסנהדרין שנקרא נשיא בגמרא.

[80] רש"י. א"ע: מדובר על תירוש. א"ע בשם רס"ג: מלאתך כולל גם את התבואה וגם את הכרם. ספורנו: מדובר על תרומת דגן, ואילו דמעך היא התרומה הנוזלית של תירוש ויצהר. רמב"ן: המלאה היא התבואה שממלאת את הבית בשעה שאוספים אותה. פירוש נוסף שכתב הוא שהמלאה נקראת כך משום הברכה שנתן ה' כדי למלא את הבית.

[81] רש"י. א"ע: מדובר על יצהר. לפי הא"ע, מדובר כאן על מצוות ביכורים, ולכן נסמכה מצווה זו לבכור, כיוון שכמו שיש לתת את ראשית התבואה לכהן, יש גם לתת את הבכור לכהן, וכן פירש הרשב"ם. כמו כן דחה הא"ע פירוש שמדובר על איסור לאחר מלהתחתן.

[82] רש"י.

[83] רש"י. הטעם לחזרה הוא מכיוון שהתורה רצתה להסמיך את בכור האדם שבפסוק זה לבכור בהמה, ולמרות שגם בכור בהמה כבר נכתב, מסמיכות זו למדנו דין חדש, שכמו שאדם פודה את בנו הבכור לאחר שלשים יום, כך בבכור בהמה טהורה, האדם מטפל בבהמה שנולדה במשך חודש, ולאחר מכן נותן אותו לכהן.

[84] רש"י.

[85] רש"י.

[86] רש"י.

[87] רש"י. רמב"ן: הסיבה שהתורה כתבה אנשי קודש על איסורי מאכלות היא מכיוון שלכאורה היה ראוי לאכול כל דבר שמחייה את האדם, אלא שהתורה אסרה לאכול דברים אלו מפני שהם מולידים פגם בנפש. ספורנו: ע"י שתפרישו לי את הבכורות, אתם תהיו עם קדוש, כיוון שהבכורות ילמדו תורה לעם.

[88] רש"י.

[89] רש"י. אמנם הא"ע הביא את פירושו של ר' משה הכהן שכתב שאסור לתת טריפה לגוי, כיוון שטריפה חמורה יותר מנבלה.