ביצה פרק ד

פרק ד

משנה א'

הַמֵּבִיא כַדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בַּסַּל וּבַקֻּפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְיָדוֹ. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בְעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה:

*

הַמֵּבִיא כַדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בַּסַּל וּבַקֻּפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו אדם המוליך ביום טוב כדים ממקום למקום, אסור לו לעשות זאת על ידי ששם את הכדים בסל או בקופה (כלומר: סל גדול), משום שאופן זה של הולכה הוא כדרך שמוליכים בחול, אלא מוליך את הכדים על כתפיו או בידיו לפניו, וכך ניכר הדבר שמוליך אותם לצורך יום טוב (שהרי אם לא היה מוליך אותם לצורך יום טוב, היה מוליכם בסל או קופה). וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְיָדוֹ גם אדם המוליך ערמת תבן – לא יוליך את התבן על ידי שמפשיל את הקופה מאחוריו, משום שכך הוא עושה בחול, אלא מביא את התבן בידו, ועל ידי שינוי זה ניכר הדבר שמוליך את התבן לצורך יום טוב. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בְעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה מותר להביא את התבן מערמת התבן שנערמה לצורך הסקה, אך אסור להביא את התבן מעצים שנמצאים ברחבה שנקראת "מוקצה" משום שאין בדעתו להשתמש בעצים אלה ביום טוב:

משנה ב'

אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה, אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ. מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְכֻנָּס, וּמִן הַקַּרְפֵּף אֲפִלּוּ מִן הַמְפֻזָּר. אֵיזֶהוּ קַרְפֵּף, כָּל שֶׁסָּמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בַפּוֹתַחַת, וַאֲפִלּוּ בְתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת:

*

אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה, אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ אסור ליטול ביום טוב כצים מסוכה שהייתה בנויה לצל משום שבנטילת העצים הוא סותר את הסוכה, אך מותר ליטול עצים מסמוך לסוכה. מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְכֻנָּס מותר ליטול עצים תלושים מהשדה לצורך הסקה, כאשר העצים האלה היו מכונסים לפני יום טוב, משום שדעתו ליהנות ביום טוב רק מהעצים המכונסים, וּמִן הַקַּרְפֵּף אֲפִלּוּ מִן הַמְפֻזָּר אם לוקח עצים מהקרפף (מגרש מוקפת גדר ששם היו מאחסנים עצים), מותר לקחת אפילו מעצים שהיו מפוזרים לפני יום טוב משום שהעצים שנמצאים בקרפף מיועדים לשימוש, וממילא גם עצים מפוזרים בקרפף, דינם כעצים מכונסים. אֵיזֶהוּ קַרְפֵּף, כָּל שֶׁסָּמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בַפּוֹתַחַת, וַאֲפִלּוּ בְתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בהגדרת קרפף שממנו מותר לקחת עצים ביום טוב. ר' יהודה סובר שמותר לקחת עצים רק מקרפף שנמצא קרוב לעיר, משום שרק אז דעתו להשתמש בעצים ביום טוב, ואילו ר' יוסי סובר שאפילו אם הקרפף נמצא במרחק קטן מהעיר (כל עוד הוא נמצא בתוך תחום שבת), אם יש לקרפף מנעול שצריך לפותחו על ידי מפתח, מותר לקחת ממנו עצים ביום טוב, משום שגם אז דעתו להשתמש בעצים אלה:

משנה ג'

אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְיוֹם טוֹב. וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בַקַּרְדֹּם וְלֹא בַמְּגֵרָה וְלֹא בַמַּגָּל, אֶלָּא בַקּוֹפִיץ. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:

*

אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת אסור לבקע ביום טוב עצים להסקה מקורות מוכנות, משום שאין דעתו להשתמש בקורות לצורך הסקה (אלא לצורך בניין) ולכן אין זה נחשב מן המוכן. וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְיוֹם טוֹב כמו כן אסור לבקע קורה שנשברה ביום טוב, למרות שכבר לא ישתמשו בקורה לצורך בניין, משום שבערב יום טוב לא נועדה קורה זו לצורך הסקה, וממילא היא בגדר מוקצה. וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בַקַּרְדֹּם וְלֹא בַמְּגֵרָה וְלֹא בַמַּגָּל, אֶלָּא בַקּוֹפִיץ גם כאשר מבקעים את הקורות, כגון קורה שנשברה בערב יום טוב, אסור לעשות זאת על ידי כלי שמיועד לכך כמו קרדום, מסור (מגירה) או מגל, אלא מותר לעשות זאת בשינוי על ידי שימוש בקופיץ, דהיינו: סכין המשמשת לחיתוך בשר ועצמות. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל נחלקו תנא קמא ור' מאיר בדין פירות שמוכנים לאכילה שהיו בבית שהיה סתום ביום טוב על ידי ערימות של לבנים ללא טיט, וביום טוב עצמו נעשה פתח קטן שדרכו ניתן ליטול פירות אלה. תנא קמא סובר שמותר לקחת פירות דרך הפתח שנוצר, ולמרות שהפתח נוצר ביום טוב, עדיין הדבר מותר, משום שהלבנים לא היו מחוברות בטיט, וממילא אין איסור דאורייתא ליטול אף את הלבנים עצמן. ר' מאיר סובר שמותר אפילו לעשות פתח ולקחת דרכו את הפירות משום שהלבנים לא היו מחוברות על ידי טיט:

משנה ד'

אֵין פּוֹתְחִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֶלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת:

*

אֵין פּוֹתְחִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֶלִי דרכם של יוצרי הנרות היה לגבל טיט בצורה של ביצה, ולאחר מכן לתחוב בתוכו את היד בצורה של אגרוף כדי לעשות בנר גומה ועל ידי כך היה מקום לשים בתוכו שמן ופתילה. המשנה אומרת שאסור לחקוק את הנר באופן זה ביום טוב משום שעל ידי כך הוא עושה כלי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב אסור להניח גחלים בצד ועל ידי כך להכין מהם פחמים משום שכך היו עושים צורפי הזהב ולכן נחשב הדבר כעשיית כלי. וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת נחלקו תנא קמא ור' יהודה בדין חיתוך פתילות הנרות ביום טוב. תנא קמא אוסר לחתוך את פתילות הנרות ואילו ר' יהודה מתיר לחתוך את הפתילות על ידי שהוא מניח את ראשי הפתילה בשני נרות סמוכים זה לזה, מדליק את הפתילה באמצע ועל ידי כך הפתילה נחלקת מאליה בין שתי הפתילות:

משנה ה'

אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין, וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַבַּקַּעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת, וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:

*

אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ מנהגם היה לשים על רשת המתכת שעליה היו צולים את הדג המלוח, חתיכת חרס או נייר, על מנת למנוע מהדג מלהישרף. המשנה אוסרת לשבור חתיכת חרס או לחתוך נייר לצורך שימוש זה, היות ועל ידי השבירה והחיתוך הוא עושה כלי ביום טוב. וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם אסור לגרוף תנור וכיריים שנפל לתוכם טיט, משום שיש בכך תיקון כלי. אֲבָל מְכַבְּשִׁין אבל מותר ליישר את האפר שנמצא בתנור כדי שחלל הכירה והתנור יהיו חלקים. וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה אסור לקרב שתי חביות גדולות על מנת להניח עליהן כלי שבו היו מבשלים (כאשר האש נמצאת בין שתי החביות) משום שיש בכך דמיון למלאכת בונה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַבַּקַּעַת אסור לסמוך את הקערה על ידי שימוש בחתיכה קטנה של עץ, וְכֵן בַּדֶּלֶת וכן אסור לסמוך את הדלת עח ידי שימוש בחתיכת עץ קטנה. סיבת איסור הסמיכה היא משום שהשימוש היחיד שנעשה בעץ ביום טוב הוא להסיק איתם ולשאר השימושים חל עליהם דין של מוקצה. וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר נחלקו תנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון בדין שימוש במקל על מנת להנהיג את הבהמה (להוליכה ממקום למקום על ידי הכאה במקל). תנא קמא סובר שהדבר אסור, היות  והדבר נראה כאילו שמוליך את הבהמה למוכרה בשוק, ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר:

משנה ו'

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו, וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק, שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק:

*

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו, וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא רבי אליעזר התיר שני דברים בעצים: דבר ראשון הוא להשתמש בעצים שמונחים לפניו על מנת להוציא את שיירי האוכל מבין שיניו. דבר שני שהתיר הוא לאסוף עצים מהחצר על מנת להדליקם ולבשל בהם את קדרתו, היות וסובר שכל מה שמונח בתוך החצר נחשב "מוכן" לשימוש ביום טוב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק חכמים חולקים על רבי אליעזר בשתי נקודות: הראשונה היא שאינם מתירים לקחת קיסם על מנת להוציא את שיירי האוכל מבין שיניו, היות והם סוברים שהשימוש היחיד שמותר להשתמש בעצים ביום טוב הוא לצורך הסקה. הנקודה השנייה שבו חולקים חכמים על רבי אליעזר היא שגם לצורך הסקה הם מתירים לקחת רק מהעצים שנמצאים לפני ביתו, היות ובאיסוף העצים מהחצר יש טורח ולא הייתה דעתו לכך מערב יום טוב:

משנה ז'

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן:

*

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר אסור להדליק אש ביום טוב על ידי עשיית הפעולות הבאות: לֹא מִן הָעֵצִים (אסור להדליק אש ביום טוב) על ידי שפשוף שתי חתיכות עצים זו בזו, וְלֹא מִן הָאֲבָנִים (אסור להדליק אש ביום טוב) על ידי שפשוף שני אבנים זה בזה, וְלֹא מִן הֶעָפָר (אסור להדליק אש ביום טוב) על ידי חפירה בעפר קשה, שעל ידי חפירה בו יוצאת אש, וְלֹא מִן הַמַּיִם (אסור להדליק אש ביום טוב) על ידי מילוי זכוכית במים והנחתה כנגד השמש. ארבעת הדברים האלה אסורים משום שבהדלקה באופן זה, יוצרים אש חדשה, וכל שהותר ביום טוב הוא להדליק אש מאש שכבר קיימת. וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן אסור ללבן באש רעפים חדשים על מנת לצלות עליהם בשר (כך היה דרכם שהיו מחממים רעפים ומבשלים עליו בשר). הסיבה היא שרעפים חדשים מתחזקים על ידי האש, ויש בכך משום תיקון כלי. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן רבי אליעזר מתיר דבר נוסף בניגוד לדעת חכמים. לדעתו, בערב שבת של שנת השמיטה (שבשנה זו אין מפרישים תרומות ומעשרות ולכן מותר יהיה לקחת מהפירות בשבת עצמה) מותר לאדם לעמוד במוקצה, דהיינו מקום ששם היו שוטחים פירות על מנת לייבש אותם ולומר שהוא אוכל מפירות אלה. חכמים סוברים שאם אינו מגדיר את הפירות המדויקים אותם הוא אוכל, אזי אסור לו לאכול את הפירות בשבת. המחלקות ביניהם היא האם יש ברירה או לא. רבי אליעזר סובר שיש ברירה, ולכן כאשר הוא אוכל פירות מסוימים, מתברר למפרע שהוא חשב בערב שבת לאכול את הפירות האלה, וממילא פירות אלה נחשבים למוכנים אצלו. חכמים סוברים שאין ברירה, ולכן כל עוד לא הגדיר במדויק אלו פירות הוא יאכל, אסור לו לאכול פירות בכלל: