פרק א

פרק א'

פרק א' משנה א'

מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה:

*

מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר קיום מצוות קריאת המגילה יכול לחול באחד מהתאריכים הבאים: י"א אדר, י"ב אדר, י"ג אדר, י"ד אדר או בתאריך ט"ו אדר. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר בשום מציאות, לא ניתן לקיים את מצוות קריאת המגילה לפני תאריך י"א אדר, ובשום מציאות, לא ניתן לקרוא את המגילה לאחר תאריך ט"ו אדר. כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר עיר גדולה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, קוראת את המגילה בט"ו אדר. כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר כפר ועיר גדולה, שאינם מוקפים חומה מימות יהושע בן נון (על ההגדרה המדויקת של עיר וכפר, נלמד בעז"ה בהמשך), קוראים את המגילה בתאריך י"ד אדר. אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה למרות שחובת קריאת המגילה בכפרים חלה בתאריך י"ד אדר, יש שנים שבהן הכפרים קוראים את המגילה מוקדם יותר, היות שהם מקדימים וקוראים את המגילה ביום הכניסה, וכך יוצא שיש שנים בהן קריאת המגילה בכפרים מוקדמת יותר, וחלה בי"ג, י"ב, או י"א אדר. בכל יום שני וחמישי בשבוע, היו בני הכפר נכנסים לתוך העיר הגדולה כדי לדון בפני בית דין (שהרי עזרא תיקן שבית הדין ייכנס לשפוט בימי שני וחמישי), וכדי לקרוא בתורה. היום בו נכנסים בני הכפר לתוך העיר הגדולה, נקרא "יום הכניסה". הכפרים היו מקדימים וקוראים את המגילה ביום הכניסה שלהם, היות ופעמים רבות הם היו זקוקים לאחד מבני העיר כדי לקרוא להם את המגילה, וכך יצא שהכפרים היו יכולים להקדים ולקרוא את המגילה עד לי"א אדר. במשנה הבאה תפורטנה כל המציאויות בהן מקדימים לקרוא את המגילה:

פרק א' משנה ב'

כֵּיצַד, חָל לִהְיוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בַּשֵּׁנִי, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בָּרְבִיעִי, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם. חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר:

*

כֵּיצַד איך מתקיימת קריאת המגילה בכל אחד מהתאריכים האמורים במשנה הקודמת (בין י"א לט"ו אדר).  המשנה תפרט באלה ימים יקראו את המגילה כאשר פורים, י"ד אדר, יחול בכל אחד מימות השבוע, וכך נוכל לדעת באילו מקרים מקדימים את קריאת המגילה. במגילה כתוב "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה" ומכאן לומדים שקריאת המגילה אינה יכולה להתאחר מעבר לי"ד אדר בערים שאינן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ובערים המוקפות חומה בימות יהושע בן נון, אין לאחר את קריאת המגילה מעבר לתאריך ט"ו אדר. מקרה ראשון: חָל לִהְיוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בַּשֵּׁנִי כאשר חל י"ד אדר ביום שני בשבוע, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם הכפרים והעיירות הגדולות שאינן מוקפות חומה קוראים את המגילה בתאריך י"ד אדר (במקרה זה אין הכפרים צריכים להקדים ליום הכניסה, שהרי י"ד אדר עצמו חל ביום הכניסה), וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר והערים שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראות את המגילה בתאריך ט"ו אדר. מקרה שני ומקרה שלישי: חָל לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בָּרְבִיעִי אם חל י"ד אדר ביום שלישי בשבוע או ביום רביעי בשבוע, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה הכפרים מקדימים וקוראים את המגילה ביום שני שלפני י"ד אדר, היות והוא יום הכניסה בו בני הכפר נכנסים לעיר הגדולה. כך יוצא, שאם י"ד אדר חל ביום שלישי, הכפרים המקדימים ליום שני קוראים את המגילה בתאריך י"ג אדר, ואם י"ד אדר חל ביום רביעי, הכפרים המקדימים ליום שני, יום הכניסה, יקראו את המגילה בי"ב אדר. וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר (במקרה וי"ד אדר חל ביום שלישי או ביום רביעי) הערים הגדולות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראות בי"ד אדר, והערים הגדולות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראות את המגילה בט"ו אדר. מקרה רביעי: חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי אם חל י"ד אדר ביום חמישי, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם הכפרים קוראים את המגילה בי"ד אדר, הואיל ויום הכניסה, יום חמישי, חל בי"ד אדר, וכן הערים הגדולות שאינן מוקפות חומה קוראות את המגילה בי"ד אדר, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר ואילו הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראות את המגילה בט"ו אדר (ביום שישי). מקרה חמישי:  חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת במקרה וי"ד אדר חל בערב שבת, ביום שישי, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה הכפרים מקדימים את קריאת המגילה ליום הכניסה, ליום חמישי, וכך יוצא שהם קוראים את המגילה בי"ג אדר, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם (במקרה וי"ד אדר חל ביום שישי) הערים שאינן מוקפות חומה קוראות את המגילה בי"ד אדר, ביום שישי, אך במקרה שי"ד חל ביום שישי, גם הערים המוקפות חומה קוראות את המגילה ביום שישי, י"ד אדר, היות ואין קוראים את המגילה בשבת. (הסיבה שאין קוראים את המגילה בשבת היא חשש, שמא אם יקרא את המגילה בשבת, יעבור על איסור שבת ויטלטל את המגילה ברשות הרבים.) מקרה שישי: חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת במקרה וי"ד אדר חל בשבת, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה הכפרים מקדימים ליום הכניסה, ליום חמישי, כך שהם קוראים את המגילה בי"ב אדר. במקרה וחל י"ד אדר בשבת, גם הערים הגדולות שאינן מוקפות חומה מקדימות ליום הכניסה, ליום חמישי, הואיל ואסור לקרוא את המגילה בשבת, ומפני שממילא יש לעקור את היום בו קוראות הערים הגדולות את המגילה, הרי שהן מקדימות וקוראות ביום הכניסה, ביום חמישי י"ב אדר. וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר (במקרה וחל י"ד אדר בשבת) הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, קוראות את המגילה למחרת, ביום ראשון, ט"ו אדר. מקרה שביעי: חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת במקרה וי"ד אדר חל ביום ראשון, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה הכפרים מקדימים ליום הכניסה, ליום חמישי, י"א אדר, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם והערים הגדולות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראות את המגילה ביום ראשון, י"ד אדר, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר והערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראות את המגילה ביום שני, ט"ו אדר:

פרק א' משנה ג'

אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה, כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִים. פָּחוּת מִכָּאן, הֲרֵי זֶה כְּפָר. בְּאֵלּוּ אָמְרוּ, מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין. אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹּהֲנִים וְתִשְׁעָה בְּאָב וַחֲגִיגָה וְהַקְהֵל, מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ מַקְדִּימִין, מֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִיּוֹת וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, מְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בַּשֵּׁנִי וְלֹא בַּחֲמִישִׁי, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ, אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ:

*

אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה המשנה מגדירה מה נחשב לעיר גדולה כך שתושביה אינם מקדימים וקוראים את המגילה ביום הכניסה (חוץ ממקרה בו חל י"ד אדר בשבת)? כפי שראינו, בשנה שי"ד אדר אינו חל ביום שני או ביום חמישי בשבוע, הכפרים מקדימים לקרוא את המגילה ליום הכניסה. המשנה שואלת מהי ההגדרה של עיר גדולה שאינה מקדימה את קריאת המגילה ליום הכניסה. כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִים עיר שיש בה עשרה בטלנים, היינו, עשרה אנשים שבטלים ממלאכתם ונמצאים כל היום בבית הכנסת כדי ללמוד תורה ולהתפלל, היא מוגדרת כעיר גדולה ואינה מקדימה את קריאת המגילה ליום הכניסה. פָּחוּת מִכָּאן, הֲרֵי זֶה כְּפָר אולם, עיר שיש בה פחות מעשרה בטלנים, מוגדרת ככפר ולא כעיר, והיא יכולה להקדים את קריאת המגילה ליום הכניסה כפי שראינו במשנה הקודמת. בְּאֵלּוּ אָמְרוּ, מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין בקריאת המגילה אמרו שבמקרה ולא קוראים את המגילה בזמנה, הדין הוא שמקדימים את זמן קריאתה ולא מאחרים את זמן קריאת המגילה, היות וכתוב במגילת אסתר "ולא יעבור" ומכאן למדו חכמים שאסור לֽאַחֵר את קריאת המגילה. אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹּהֲנִים וְתִשְׁעָה בְּאָב וַחֲגִיגָה וְהַקְהֵל, מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין אך לעומת קריאת המגילה, מאחרים את זמן קיומם של הדברים הבאים ואין מקדימים אותם: 1) זמן עצי כהנים – בשעה שעלו בני הגולה מבבל, לא היו עצים בלשכה בבית המקדש, וכתוצאה מכך, לא היו יכולים להבעיר אש על גבי המזבח. היו משפחות מסוימות שהביאו עצים כנדבה לבית המקדש, ותיקנו, שכשכר על תרומתם, משפחות אלו ימשיכו להביא עצים כנדבה לבית המקדש בכל שנה באותו תאריך שהם הביאו את העצים. תרומה זו נקראת "קרבן עצים". באותו יום שמשפחות אלו היו מביאות את תרומתן, היו עושים יום טוב, והמשנה אומרת שאם חל זמן הבאת העצים בשבת, אין מקדימים את זמן קרבן עצי כהנים, אלא מאחרים אותו. 2) תשעה באב – במקרה וצום תשעה באב (או כל צום אחר) חל בשבת, אין מקדימים את הצום, אלא מאחרים את הצום. 3) חגיגה – בכל אחד משלושת הרגלים היו מקריבים קרבן שנקרא קרבן חגיגה. במקרה ויום טוב חל בשבת, אזי אין מקריבים את קרבן החגיגה בשבת, אלא דוחים את הקרבת הקרבן לימים שלאחר השבת. 4) הקהל – פעם בשבע שנים, בחג הסוכות של מוצאי חג השמיטה, היה עם ישראל מתאסף לבית המקדש, שם היה המלך קורא פרשות מספר דברים באוזני העם שהתאסף. מצווה זו נקראת "מצוות הקהל". במקרה וזמן ההקהל חל בשבת, דוחים את מעמד הקהל ליום למחרת. הסיבה שאת זמן עצי הכהנים, חגיגה והקהל דוחים ולא מקדימים אותם היא שעדיין לא הגיע זמן חיובם, וממילא לא ניתן לקיים את מצוותם. את תשעה באב אין מקדימים הואיל ולא מקדימים פורענות. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ מַקְדִּימִין למרות שאמרו שמקדימים את זמן קריאת המגילה, ושבשנים מסוימות קוראים את המגילה בזמן מוקדם יותר מי"ד אדר, מֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִיּוֹת וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים בימים אליהם מקדימים את קריאת המגילה, מותר להתענות ולהספיד וכן אדם יוצא ידי חובת נתינת מתנות לאביונים. ביום טוב, אסור להתענות ואסור להספיד אדם שמת. המשנה אומרת שבמקרה והקדימו את קריאת המגילה בכמה ימים (לדוגמא: במקרה וחל י"ד בשבת, כך שהכפרים ועיירות גדולות קוראים את המגילה ביום חמישי, י"ב אדר), מותר להתענות ולהספיד ביום הקריאה. כמו כן, מותר לאדם לתת מתנות לאביונים ביום זה ולצאת ידי חובת נתינת מתנות לאביונים למרות שאין זה עדיין פורים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, מְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בַּשֵּׁנִי וְלֹא בַּחֲמִישִׁי, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ, אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ ר' יהודה סובר שכל ההיתר להקדים את קריאת המגילה לבני הכפרים הוא רק במקרה ואותו הכפר נוהג להיכנס לערים הגדולות בשני ובחמישי. אולם, במקום ששם בני הכפרים אינם נכנסים אל הערים הגדולות בימי שני ובחמישי, אין היתר להקדים את קריאת המגילה וקוראים את המגילה בזמנה, בי"ד אדר:

פרק א' משנה ד'

קָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, קוֹרִין אוֹתָהּ בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי, אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִלָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:

*

קָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה במקרה וכבר קראו את המגילה בי"ד אדר, ולאחר הקריאה החליט הסנהדרין לעבר את השנה ולהוסיף חודש נוסף (אדר ב') לאותה שנה, קוֹרִין אוֹתָהּ בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי קוראים את המגילה שוב באדר ב', שהרי חודש אדר ב' הוא החודש שנחשב לחודש אדר, כלומר: דיני חודש אדר חלים בחודש אדר ב' ולא באדר א'. אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִלָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים ההבדלים בין הדינים של יום י"ד ויום ט"ו של חודש אדר א' לבין הדינים של יום י"ד ויום ט"ו של חודש אדר ב', הם בשני דברים בלבד: קריאת המגילה חייבת להיעשות דווקא באדר ב', וכן, אדם יוצא ידי חובת נתינת מתנות לאביונים (וכן משלוח מנות) דווקא באדר ב'. אולם, כשם שאסור להספיד ולהתענות בי"ד אדר ב', כך אסור להספיד ולהתענות בי"ד אדר א' ובכך שווים אדר ראשון ואדר שני:

הקדמה למשניות הבאות: היות ובמשנה הקודמת מובא שאין הבדל בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים, שרשרת המשניות הבאה תעסוק בהשוואה בין עניינים הלכתיים שונים (כמו שבת ויום טוב, שבת ויום כיפור) ובהבדלים הדקים ביניהם.

פרק א' משנה ה'

אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת:

*

אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד אין הבדל בין יום טוב לשבת. כל דבר שאסור לעשות אותו בשבת, אסור לעשות אותו גם ביום טוב, חוץ מהכנת אוכל נפש: ביום טוב מותר לעשות מלאכות לצורך הכנת אוכל בעוד בשבת אסור לעשות כן. אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת אין הבדל בין האיסורים החלים בשבת, לאיסורים החלים ביום כיפור. כל דבר שאסור לעשותו ביום כיפור, אסור לעשותו בשבת, אלא שיש הבדל אחד בעונש בין שניהם: במקרה ואדם עבר על איסור שבת, והיו עדים והתראה, אדם זה נסקל, בעוד שבמקרה ואדם עבר על איסור ביום כיפור, והיו עדים והתראה, אדם זה חייב כרת, היינו שהוא מת בידי שמיים בעודו צעיר, וגם בניו מתים:

פרק א' משנה ו'

אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. אֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:

*

הקדמה למשנה: אדם יכול לאסור דבר על עצמו או על חברו על ידי נדר (ניקח לדוגמא את ראובן שאוסר על שמעון דבר על ידי נדר). ישנם סוגים שונים של נדרים שאדם אוסר את חברו בהם. המשנה כאן תעסוק בשניים: מודר הנאה ומודר מאכל. כאשר אדם אוסר דבר על חברו, (במקרה שלנו: כאשר ראובן רוצה לאסור על שמעון דברים על ידי נדר) הוא יכול לנדור (לנדור על חברו) שחברו יהיה אסור רק במאכלים, וכך הופך את חברו להיות "מודר מאכל". במקרה זה, יהיה על שמעון איסור לאכול כל דבר מראובן, כתוצאה מנדרו של ראובן. סוג נוסף של נדר שראובן יכול לאסור על שמעון הוא "מודר הנאה". ראובן יכול להפוך את שמעון להיות מודר הנאה בכך שהוא אוסר על חברו כל הנאה שנגרמת ממנו (מראובן). המשנה תדבר על ההבדלים בין אדם שאסר על חברו רק מאכל לבין מקרה בו אסר על חברו הנאה מכל דבר. כדי להבין את הסיבה שאין הבדל גדול בין מודר הנאה (שאז נאסרו על שמעון כל סוגי ההנאות) למודר מאכל (שאז נאסרו על שמעון רק מאכלים מראובן) יש לדעת, שכאשר אדם מודר מאכל מחברו, הוא אינו אסור רק באכילת מאכליו של אותו אדם, אלא כל דבר שמביא לידי מאכל אסור גם כן. הלכך, אם ראובן נדר ששמעון יהיה מודר מאכל, הרי שלשמעון אסור לקבל מראובן כל דבר שיחסוך לו כסף, היות והוא יכול להשתמש בכסף זה לקניית מאכלים. לדוגמא: אם ראובן נדר על שמעון ובכך הפך שמעון להיות מודר מאכל, הרי שאסור לראובן להשאיל לשמעון את הרכב שלו, היות ודרך העולם לשכור רכבים, ובכסף שראובן חוסך משמעון על ידי השאלת הרכב, שמעון יכול לקנות דברי מאכל.

אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ ישנם רק שני הבדלים בין אדם שמודר הנאה מחברו, לאדם שמודר מאכל מחברו: ההבדל הראשון הוא "דריסת הרגל". בעוד שלאדם שמודר הנאה מחברו, אסור לעבור דרך חצר חברו או דרך רשותו כדי לקצר את הדרך מפני שקיצור הדרך גורם לו הנאה, אדם שמודר מאכל מחברו, מותר לעבור דרך חצירו של חברו, הואיל ובהנאה שאדם נהנה מקיצור הדרך על ידי מעבר ברשותו של חברו, לא ניתן לקנות דברי מאכל. ההבדל השני הוא כלים שאין עושים בהם אוכל נפש. בעוד שלאדם שמודר הנאה מחברו, אסור לשאול שום כלי מחברו, שהרי השאלת הכלי תגרום לו הנאה, לאדם שמודר מחברו רק מאכל, מותר לשאול כלים שאין מכינים בהם אוכל, הואיל והוא מודר רק הנאה מחברו. בגמרא מבואר שהתנאי שלמודר מאכל מותר לשאול כלים שאין עושים בהם אוכל נפש הוא רק במקרה ולא מקובל להשכיר כלים אלו, אך אם מקובל להשכיר כלים שאין עושים בהם אוכל נפש, גם למודר מאכל אסור לשאול כלים אלו, הואיל והוא חוסך על ידי שמשאיל את הכלים, שהרי על ידי ששואל את הכלים הללו הוא אינו צריך לשכור כלים אלו, ובכסף זה הוא יכול לקנות דברי מאכל. אֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן יש רק  הבדל אחד בין אדם שנדר להקריב בהמה לקרבן בתורת "נדר", היינו, שאותו אדם אמר "הרי עלי קרבן עולה" ולא פירש איזה בהמה עליו להקריב, לאדם שנדר להקריב בהמה מסוימת לקרבן בתורת "נדבה", היינו שאמר "הרי בהמה זו עלי לקרבן עולה": כאשר אדם נדר להקריב בהמה בתורת נדר, הוא חייב באחריות הבהמה, ואם הבהמה שהפריש לקרבן מתה, הוא חייב להביא בהמה אחרת במקומה. אולם, כאשר אדם נדר להביא בהמה מסוימת לקרבן בתור נדבה, אם מתה אותה בהמה, הוא אינו חייב באחריות הבהמה, ואינו חייב להביא קרבן אחר במקום הבהמה שמתה:

פרק א' משנה ז'

אֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לְרוֹאֶה שָׁלֹשׁ, אֶלָּא קָרְבָּן. אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט, אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה. אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים:

*

בהקדמה נבהיר מספר מושגים להבנת המשנה: זב הוא אדם שראה טומאה שיוצאת מהגוף. אמנם, אם ראה זיבה פעם אחת, איננו אומרים שהוא טמא בטומאת זב (שהיא טומאה חמורה) אלא אנחנו אומרים שהוא טמא בטומאת קרי שהיא טומאה קלה יותר. אך אם ראה האדם שתי ראיות של טומאה בפחות משני ימים, הוא טמא בטומאת זב (אם ראה שתי ראיות של טומאה במשך שלושה ימים, כגון שראה יום אחד, ביום השני לא ראה וביום השלישי ראה, איננו אומרים שהוא טמא בטומאת זב). אם המצורע ראה שלוש ראיות בשלושה ימים או פחות, הרי שבנוסף לטומאת הזיבה, הוא גם חייב להביא קרבן.

מצורע מוסגר הוא אדם שנראה בו נגע שהכהן אינו בטוח שהוא צרעת, והכהן שולח את האדם להסגר כדי לראות אם הנגע יתפשט או ישתנה. מצורע מוחלט הוא מצורע שברור לכהן שהנגע שעל גופו הוא צרעת.

אֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לְרוֹאֶה שָׁלֹשׁ, אֶלָּא קָרְבָּן אין הבדל בין זב שראה שתי ראיות של טומאה (ביומיים או פחות) לזב שראה שלוש ראיות של טומאה בשלושה ימים או פחות, וכל דיני הטומאה והטהרה שחלים על זב שראה שלוש ראיות, חלים גם על זב שראה שתי ראיות. ההבדל היחיד בין זב שראה שתי ראיות לזב שראה שלוש ראיות הוא שזב שראה שתי ראיות אינו חייב בקרבן ואילו זב שראה שלוש ראיות חייב להביא קרבן. אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט, אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה אדם שיש ספק אם הנגע שעליו הוא צרעת או לא, בא אל הכהן. הכהן בודק את הנגע, ואם הכהן מסתפק אם הנגע הוא באמת צרעת או לא, הכהן שם את האדם המנוגע בהסגר למשך שבעה ימים. לאחר שבעת ימי ההסגר, האדם בא לפני הכהן שוב, והכהן בודק את הנגע: אם הכהן מחליט שהנגע על אדם זה הוא באמת צרעת, הוא מטמא באופן סופי את האדם המנוגע עד שהצרעת מתרפאת ולאחר שהנגע נרפא, הכהן מטהר את האדם המנוגע. אם לאחר שבעת ימי ההסגר, התברר שהנגע שהיה על האדם אינו צרעת, הכהן מטהר את האדם המנוגע. אדם שנמצא בשבעת ימי ההסגר, היות והכהן היה מסופק אם הנגע שעליו הוא צרעת או לא, נקרא "מצורע מוסגר". אדם שהכהן כבר פסק שהנגע שעליו הוא צרעת, נקרא "מצורע מוחלט". המשנה אומרת, שאין הבדל בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא שמצורע מוסגר לא חייב לפרוע את שערו (לגדל את שערו) ולפרום את בגדיו, ואילו מצורע מוחלט חייב בגידול שערו (פריעת השיער) ופרימת בגדיו. אולם, גם המצורע המוסגר וגם המצורע המוחלט נשלחים אל מחוץ למחנה, ועל שניהם חלים דיני טומאה של מצורע. אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים אין הבדל בין אדם שלאחר שהוסגר כדי לבדוק אם יש לו צרעת ולאחר ימי ההסגר התברר שהנגע לא היה צרעת, לאדם שנטהר מצרעת ממש (כלומר: הוא היה מצורע מוחלט), אלא שאדם שנטהר מהיותו מצורע מוחלט צריך לגלח את כל שערו ולהביא ציפורים לקרבן, ואילו אדם שנטהר מימי הסגר ולא היה באמת נגוע בצרעת, אינו חייב לגלח את שערו ואינו חייב להביא ציפורים לקרבן לבית המקדש. אולם, הן טהור מתוך הסגר והן טהור מתוך החלט, חייבים לטבול במקווה:

פרק א' משנה ח'

אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן, וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית:

*

אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן, וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית אין הבדל בין כתיבת ספרי תורה נביאים וכתובים לבין כתיבת תפילין ומזוזות, אלא שספרי תורה, נביאים וכתובים יכולים להיכתב בכל שפה (מותר לתרגם את הספרים לשפות אחרות), וכן מותר לכתוב את ספרי התורה, הנביא והמשנה בשפת העברית אך באותיות לועזיות. אולם, תפילין ומזוזות מותר לכתוב רק בעברית ורק בכתב אשורי. כתב אשורי הוא הכתב שאיתו אנחנו כותבים היום בעברית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית רבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא קמא וסובר שגם ספרי תורה, נביא וכתובים, לא התירו לכתוב בכל לשון (כשיטת תנא קמא) אלא התירו לכותבם רק בשפת יוונית או באותיות יווניות. אולם, תפילין ומזוזות אסורים בכתיבה גם בלשון יוונית:

פרק א' משנה ט'

אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים, אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר, אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה:

*

אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים, אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת בזמן בית המקדש הראשון, היו הכהנים הגדולים נמשחים בשמן מיוחד הנקרא "שמן המשחה". בסוף ימי בית ראשון, נגנז שמן המשחה, ובזמן בית המקדש השני, לא נמשחו הכהנים הגדולים בשמן המשחה. הכהן הגדול ששימש בבית המקדש בזמן בית המקדש הראשון היה נקרא "כהן משוח", היות והוא נמשך בשמן המשחה, והמשיחה בשמן המשחה היא שייחדה אותו משאר הכהנים. בזמן בית המקדש השני, נקרא הכהן הגדול "מרובה בגדים". הואיל והוא לא נמשח בשמן המשחה, הדבר היחיד שייחד אותו משאר הכהנים הוא שהכהן הגדול לבש שמונה בגדי כהונה ואילו הכהן ההדיוט לבש רק ארבעה בגדים. לכן נקרא הכהן הגדול בזמן בית שני "מרובה בגדים" שהרי הוא לובש ארבעה בגדים שאין הכהן ההדיוט לובש. המשנה אומרת, שדין כהן גדול ששימש בבית ראשון (כהן משוח) ודין כהן גדול ששימש בבית שני (מרובה בגדים) שווה, וכל הדינים החלים על כהן משוח חלים גם על כהן מרובה בגדים, חוץ מדבר אחד: קרבן פר הבא על כל המצוות. הדין הוא שכהן משוח שהורה בשוגג לישראל לעבור עבירה שחייבים על זדונה כרת, ואכן נהגו ישראל לפי הוראתו של הכהן הגדול, הכהן המשוח צריך להביא פר לקרבן. קרבן זה נקרא "פר הבא על כל המצוות". כהן מרובה בגדים שהורה בשוגג לעבור עבירה שחייבים על זדונה כרת, ועשו ישראל על פי הוראתו, אינו מביא פר הבא על כל המצוות. אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר, אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה "כהן משמש" הוא כהן גדול שעובד בבית המקדש. "כהן שעבר" הוא כהן שמונה לעבוד במקומו של הכהן הגדול (כגון במקרה ונפל מום בכהן הגדול או שהכהן הגדול נטמא), לאחר שהכהן הגדול התרפא מהמום או שהוא נטהר מטומאתו, חוזר הוא לעבודתו והכהן שהחליף אותו נקרא "כהן שעבר". המשנה אומרת שיש רק שני הבדלים בין כהן משמש לכהן שעבר: ההבדל הראשון הוא הפר שהכהן הגדול מקריב אותו לקרבן ביום הכיפורים. כהן שעבר אינו יכול להביא פר של יום הכיפורים לקרבן, שהרי אסור להביא שני פרים. ההבדל השני הוא עשירית האיפה. בכל יום היה הכהן הגדול מקריב עשירית האיפה של מנחת חביתין. היות ולא ניתן להביא שתי מנחות חביתין, רק הכהן המשמש היה מביא מנחה זו. אמנם, לעניין שאר הדינים, כגון איסור נשיאת אלמנה, או היתר של הכהן הגדול לעבוד עבודה כלשהי במקום הכהן שתורו לעבוד בבית המקדש, יש שוויון בין הכהן שעבר לכהן שמשמש:

פרק א' משנה י'

אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה, אֶלָּא פְּסָחִים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא נִדָּר וְנִדָּב, קָרֵב בַּבָּמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִדָּר וְלֹא נִדָּב, אֵינוֹ קָרֵב בָּבָּמָה:

*

אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה, אֶלָּא פְּסָחִים במה גדולה היא במה ששייכת לציבור, כגון המזבח שהיה בנוי בגבעון או בנוב כאשר המשכן היה שם. במה קטנה היא במה שאינה ציבורית, אלא במה פרטית של אדם. המשנה אומרת שאין הבדל בין במה גדולה, במה ציבורית, לבמה קטנה, במה פרטית, אלא שבבמה גדולה מותר להקריב קרבן פסח וכל קרבן שהוא דומה לקרבן פסח, דהיינו, קרבן שיש לו זמן קבוע (כגון קרבנות תמיד), ואילו בבמה פרטית אסור להקריב את קרבן הפסח וקרבנות אחרים המוטלים על הציבור שיש להם זמן קבוע. אולם, לעניין שאר הדינים, כגון להקריב קרבן ציבור שאין זמנו קבוע (כגון פר הבא על כל המצוות), דין במה גדולה ובמה קטנה שווה, ואין מקריבים קרבנות שאין זמנם קבוע, לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא נִדָּר וְנִדָּב, קָרֵב בַּבָּמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִדָּר וְלֹא נִדָּב, אֵינוֹ קָרֵב בָּבָּמָה המשנה נותנת כלל כדי לומר לנו איזה קרבן מותר להקריב על במה ואיזה קרבן אסור להקריב על במה. כל קרבן שהחובה שלו נובעת מכך שאדם קיבל על עצמו נדר להביא קרבן או שאדם נדב בהמה מסוימת לקרבן, מותר להקריב אותו על הבמה. אך קרבן שחיובו אינו נובע מנדר או נדבה, כגון פר הבא על כל המצוות, שחיובו נובע מהוראה בשוגג של הכהן הגדול, אין מקריבים על הבמה:

פרק א' משנה יא'

אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם, אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִים קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. וְכָאן וְכָאן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קְדֻשַּׁת שִׁילֹה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר, וּקְדֻשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר:

*

אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם אין הבדל בדינים בין המשכן כשעמד בשילה לבין בית המקדש שעמד בירושלים. אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִים קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה אחד משני ההבדלים בין קדושת המשכן בשילה לקדושת בית המקדש בירושלים הוא המקום ממנו מותר לאכול קרבנות שנקראים קדשים קלים (כגון חלק מקרבנות השלמים) ומעשר שני (מעשר שני נוהג בחלק מהשנים, וחיובו הוא להעלות עשירית מהפירות ולאוכלם בירושלים). כאשר המשכן היה בשילה, היה מותר לאכול קדשים קלים ופירות מעשר שני מכל מקום ממנו ראו את שילה, ואילו כאשר בית המקדש היה בירושלים, היה מותר לאוכלם רק בתוך העיר ירושלים עצמה, כלומר, בחלק העיר שמוקף בחומת העיר ירושלים. וְכָאן וְכָאן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים אולם, לעניין אכילת קדשי קדשים (חלק מהקרבנות שקדושתם חמורה, כגון קרבן חטאת) דין שילה וירושלים שווה, וההיתר לאכול את בשר קדשי קדשים הוא רק לפנים מהקלעים. הקלעים הם יריעות שהיו פרוסות מסביב לחצר המשכן, והן תחמו את חצר המשכן. כל מה שהיה מחוץ לקלעים, אינו נחשב לחלק מהמשכן. כנגד הקלעים במשכן, בבית המקדש יש את "העזרה" (החלק בבית המקדש שנמצא לפנים משערי ניקנור), ומה שנמצא מחוץ לקירות העזרה, אינו נחשב כחלק מהמקדש. המשנה אומרת שיש חובה לאכול את קדש הקדשים בתוך המקדש: במשכן הכוונה היא לפנים מהקלעים שהיו מסביב לחצר המשכן, ובמקדש הכוונה היא לעזרה. קְדֻשַּׁת שִׁילֹה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר, וּקְדֻשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר ההבדל השני בין קדושת שילה לקדושת ירושלים הוא לעניין ההיתר שלאחר החורבן: לאחר חורבן המשכן בשילה, היה היתר, כלומר: היה מותר שוב להקריב קרבנות בבמות פרטיות. כאשר נבנה המשכן בשילה, נאסר להקריב בבמות הפרטיות, ולאחר חורבן המשכן בשילה, הותר שוב להקריב בבמות. לעומת זאת, מזמן שנבנה בית המקדש בירושלים, נאסר יותר להקריב קרבנות בבמות, ואיסור זה חל גם לאחר חורבן בית המקדש, וממילא אין היתר אחרי קדושת ירושלים. יוצא מכאן, שיש הבדל נוסף בין שילה לירושלים: בעוד שלאחר חורבן שילה הותרו הבמות, לאחר חורבן בית המקדש, לא הותרו הבמות: