פסחים פרק ג

פרק ג':

משנה א

אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח, כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִלָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:

*

דברים אלו עוברין בפסח מעבירים אותם מהעולם בפסח, למרות שאין עוברים עליהם באיסור בל יראה ובל ימצא (אלא על לאו אחר כמו שנראה בהמשך). המשנה מונה כאן שני סוגים של חמץ שעוברים עליהם רק מדין דרבנן. ארבעת הדברים הראשונים המנויים אסורים משום תערובת חמץ, היינו שאינם חמץ גמור, אלא שדברים אלו מעורבים יחד עם דברים שאינם חמץ. כותח הבבלי הוא מאכל טיבול העשוי מפת מעופש וחלב, ושכר המדי שיכר העשוי מחיטים או שעורים שרויים במים שהיו עושים בארץ מדי, וחומץ האדומי חומץ שהיו עושים בארץ אדום ועשוי משעורים שרויים ביין עד שהשעורים מחמיצים וזיתום המצרי תרופה העשויה מכרכום, מלח ושעורים. שלשת הדברים הבאים אסורים, לא מחמת תערובת חמץ, אלא מחמת דין של "חמץ נוקשה", היינו, חמץ שכבר בתחילת חימוצו, אינו ראוי לאכילת אדם אלא ע"י הדחק.  וזומן של צבעים מים שנותנים בהם סובים, ומים אלו משמשים לצביעה ועמילן של טבחים סוג של לחם העשוי מקמח תבואה שהתבואה לא גדלה שליש ומשתמשים בה לכיסוי על קדירה כדי לשאוב את הזוהמה וקולן של סופרים דבק העשוי מקמח, המשמש סופרם כדי להדביק את הניירות שלהם. רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים בתכשיטי נשים יש 2 סברות להקל: 1) החמץ הוא ע"י תערובת. 2) החמץ הוא נוקשה. ר"א סובר שבכל זאת תכשיטי נשים כאלו אסורים בפסח. זה הכלל לפי ר"א: כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח גם אם הוא נוקשה או מעורב. ההמשך הוא לכו"ע הרי אלו תערובת חמץ וחמץ נוקשה באזהרה של לא תעשה: "כל מחמצת לא תאכלו" ואין בהן משום כרת אך אין חייבים עליהם כרת כמו שחייבים על חמץ רגיל:

משנה ב

בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבָעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:

*

בצק שבסדקי עריבה סוג של גיגית, שהיו לשים בה את הבצק, ולעיתים, כשהייתה נסדקת, היו שמים בצק ע"ג הסדק כדי לחזק את הגיגית: אם יש כזית במקום אחד של העריבה חייב לבער בצק זה לפני פסח, כ"ש כשהבצק אינו עשוי כדי לחזק את העריבה, שחייב לבערה. ואם לא אם אין כזית בצק במקום אחד בטל במיעוטו הבצק בטל לגבי העריבה ונחשב לחלק מדופנותיה. (זאת בתנאי שהבצק משמש להדבקת הדפנות, רק אז הוא מתבטל לאותם דפנות) וכן לענין הטומאה יש נפק"מ גם לעניין טומאה בפסח אם החמץ הוא כזית או לא – אם יש כזית חמץ במקום אחד, הרי שיש בעין איסור חמץ, והחמץ הוא דבר נחשב, ולכן חוצץ בפני הטומאה. הלכך, אם נגע שרץ בבצק, רק הבצק טמא, אך העריבה טהורה. אם יש על העריבה פחות מכזית חמץ, אין כאן בפסח שיעור חשוב לטומאה, הלכך, אם נגע שרץ בחמץ, החמץ אינו נחשב כחוצץ בפני הטומאה. דין זה הוא רק בפסח, אך בשאר השנה, אין דין חציצה בטומאה תלויה בכמות החמץ, האם יש כזית חמץ או לא, אלא החצץ מטומאה תלויה בדבר הבא: אם מקפיד עליו אם החמץ מפריע לו, והוא מקפיד על הימצאות החמץ שם, כך שרוצה להסיר חמץ זה מהעריבה - החמץ חוצץ מפני הטומאה, היות ואינו נחשב לחלק מהעריבה. ואם רוצה בקיומו של החמץ בעריבה - הרי הוא כעריבה ואינו חוצץ היות ואינו נחשב לדבר הנפרד מהעריבה, ואפילו אם יש במקום הבצק כזית חמץ. בצק החרש בצק שאין ניכרים בו סימני חימוץ (כחרש שמדברים אליו ולא ניתן לראות עליו שהוא מגיב לדיבורים אליו) אם יש כיוצא בו אם יש עיסה שלשו אותה באותו זמן ומקום שהבצק החרש נילוש שהחמיץ ובבצק השני ניכר שהחמיץ הרי זה אותו בצק חרש אסור היות ואנחנו אומרים שגם בצק זה החמיץ:

משנה ג

הקדמה: הפרשת חלה היא אחד מ-24 מתנות כהונה. כל אדם מישראל האופה עיסה, מצווה להפריש חלק ממנה לכהן. נחלקו התנאים במשנתנו האם העיסה שייכת למפריש או לא. ר"א ור' יהודה סוברים, שהיות ומותר למפריש לתת את העיסה לאיזה כהן שירצה, ואותו כהן יכיר טובה למפריש, הרי שטובת הנאה זו שווה ממון, והעיסה שייכת למפריש, וממילא עובר עליו באיסור "בל יראה ובל ימצא". לעומתם, סובר ר' יהושע, שטובת הנאה אינה שווה ממון וממילא העיסה אינה שייכת למפריש, ואין  עוברים עליו באיסור "בל יראה ובל ימצא".

כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם, עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִּיל בַּצּוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:

*

כיצד מפרישין חלה מעיסה שנילושה בטומאה ביום טוב היינו בפסח? הבעייתיות שיש כאן הוא שאסור לאפות חלה זו ביו"ט, שהרי החלק שצריך להפריש אותו בתור חלה אסורה באכילה (שכן חלה טמאה אסורה באכילה לכהן) וממילא אסור לאפות חלק זה ביו"ט. מאידך, אסור להשאיר את העיסה של החלה עד מוצאי יו"ט של פסח, מפני שהעיסה תיחמץ. רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה לא יפריש חלה, עד שיאפה את כל המצות, ולאחר שיאפה את המצות, יפריש אחד בתור חלה. אעפ"י שלכאורה היה אסור לאפות את המצה של חלה, "הואיל" (סוג של סברא הנוגעת להכנת צרכיו ביו"ט) והיה יכול להפריש מצה אחרת בתור חלה, יכול לאפות את כל המצות.  רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל בצונן יש להפריש חלה לפני האפייה, וכדי שעיסה זו לא תתחמץ, יטיל את העיסה לתוך מים צוננים שאינם מחמיצים. אמר רבי יהושע לא זה הוא חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה לפי ר' יהושע, איננו סוברים שהחלה היא שלו, היות ואין טובת הנאה ממון:

משנה ד

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן:

*

נחלקו התנאים במשנתנו בדין שהיית העיסה לפני אפייתה. בתנור יש מקום לאפיית עיסה אחת: רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו לפי ר"ג, מותר לשלש נשים, ללוש את בצקם כאחת, וכל אישה תמתין לתורה. האישה הראשונה תכניס את עיסתה לתנור, כך שהאישה השנייה והשלישית תמתין עד שהבצק של הראשונה תיאפה, אח"כ תדליק האישה השנייה את התנור שוב (שכן בין כל אפייה צריך להדליק את התנור מחדש) ותאפה את עיסתה. האישה השלישית תמתין עד שהאישה השנייה תסיים לאפות את עיסתה, ואז תדליק מחדש את התנור ותאפה את עיסתה שלה. לדעת ר"ג, בזמן זה של אפיית שתי עיסות אין העיסה מחמיצה, ולכן מותר לאישה השלישית לחכות עד שאפיית שתי הנשים הראשונות תסתיים. אולם, אסור לאישה רביעית להמתין עד ששלשת הנשים הראשונות יסיימו את אפייתם, היות וזמן אפיית שלש עיסות כן מחמיצה. וחכמים אומרים: שלש נשים עוסקות בבצק אך אין השלישית יכולה להמתין עד ששתי הנשים הראשונות יסיימו את אפייתם, אלא חובה עליה להתעסק בבצק כל הזמן כדי שלא יחמיץ (התעסקות בבצק מונעת את חימוצו). לכן: אחת (השלישית) לשה ו - זאת בזמן ש אחת (השנייה) כבר עורכת את בצקה ומכינה אותו לאפייה ו – זאת בזמן ש –אחת (הראשונה) אופה כך שאין כאן בצק הממתין לאפייה בלי שמתעסקים עמו. רבי עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין ולכן איננו יכולים לומר כר"ג, שהרי לא כל הנשים מצליחות ללוש את בצקם באותו מהירות, ולא כל העצים נדלקים באותו מהירות ולא כל התנורים מתחממים באותה מהירות, וא"כ איננו יכולים להתיר להמתין זמן אפיית 2 עיסות. זה הכלל לפי כולם תפח העיסה, וזהו סימן שהעיסה מתחילה להחמיץ, תלטוש האישה את ידיה  בצונן במים קרים כדי שעי"כ העיסה לא תחמיץ:

משנה ה

שֵׂאוּר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. סִדּוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סִדּוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו:

*

שיאור עיסה התחילה להתחמץ, אבל תהליך החימוץ לא הסתיים, ואינה ראויה עדיין לאכילה גם במקרה ויאפו אותה (ודינו כחמץ נוקשה) ישרף לפני הפסח. התנא במשנתנו סובר שאיסור חמץ נוקשה הוא רק מדרבנן, ולכן - והאוכלו פטור מכרת. סידוק עיסה שהחמיצה לגמרי ואם יאפו אותה תהיה ראויה לאכילה ישרף, והאוכלו חייב כרת היות והוא חמץ גמור. איזהו שיאור? כקרני חגבים שיש בו סדקים היוצאים כקרני חגבים: סדק אחד פונה לכיוון אחד והסדק השני פונה לכיוון השני. איזהו סידוק? שנתערבו סדקיו זה בזה ברגע שהסדקים מתרבים כ"כ, זהו סימן לחימוץ. דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים זה וזה בים אם יש בו סדקים כקרני חגבים, או שיש בו ריבוי סדקים - האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור שפטור על אכילתה? כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו היינו עיסה שאין בה סדקים בכלל, אלא העיסה נראית חיוורת כמו אדם שמרוב פחד נהיה חיוור ושערותיו עומדים:

משנה ו

אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַנָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן:

*

ארבעה עשר שחל להיות בשבת ולא ניתן לשרוף את החמץ בשבת: מבערים את הכל דהיינו: חמץ של חולין וחמץ של תרומה מלפני השבת דברי רבי מאיר אך משאיר לו מספיק חמץ כדי שיוכל לאכול 2 סעודות במהלך השבת. וחכמים אומרים בזמנן מבערים את החמץ בשבת עצמה. חכמים סוברים כשיטתם במחלוקתם עם ר' יהודה, שם אמרו שאין חובה לשרוף את החמץ, אלא מותר לבער את החמץ בכל דרך.  רבי אלעזר בר צדוק אומר: תרומה שחייבת לשיטתו בשריפה (לדעת ראב"צ, כל תרומה שנפסלת לאכילה חייבת בשריפה), יש לבערה מלפני השבת. וחולין בזמנן בשבת:

משנה ז

הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזוֹר מִיָּד:

*

ההולך בערב פסח לפני זמן ביעור חמץ לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ששלשת דברים אלו הם קיום מצווה, ונזכר בדרך שיש לו חמץ בתוך ביתו: אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו אם יכול לחזור לביתו לבער את החמץ ובכ"ז להספיק לקיים את המצווה – יחזור לביתו ויבער. ואם לאו אם אין לו מספיק זמן כדי לעשות את שני דברים: גם לחזור לביתו כדי לבער את החמץ וגם לקיים את המצווה - מבטלו בלבו מבטל את החמץ בליבו שהרי מדאו' מספיק ביטול החמץ ואין צריך לבערו. להציל יהודי מן הגיס שחיילים רודפים אחריו ומן הנהר שעלה על גדותיו ומן הלסטים שודדים ומן הדליקה שפרצה ומן המפולת של אבנים, שבכל המקרים הללו יש סכנת נפשות יבטל בלבו ואינו חוזר לבער את החמץ. ולשבות שביתת הרשות אם הולך להניח עירוב תחומין בסוף אלפיים אמה, כדי שיוכל ללכת למחרת יותר מאלפיים אמה יחזור מיד ואינו יכול לבטל בליבו, אפילו אם לא יספיק להניח את עירוב התבשילים לאחר שחזר לביתו:

משנה ח

וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַזַּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְשַׂר קֹדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה:

*

וכן מי שיצא מירושלם, ונזכר שיש בידו בשר קודש של קדשים קלים, שהדין הוא שמפני שבשר זה יצא ממקום אכילתו (ירושלים) צריך לשרוף בשר זה בתוך ירושלים: אם עבר צופים אם כבר הגיע למקום שאינו יכול לראות משם את ביהמ"ק - שורפו במקומו ואינו צריך לחזור לירושלים כדי לשורפו, שהרי מדין תורה, יכול לשרוף בשר זה בכל מקום. ואם לאו אם עדיין רואה את מקום המקדש חוזר לירושלים ושורפו היות וחכמים גזרו שיש לשרוף קדשים קלים דווקא בירושלים. אם אדם מתארח בירושלים, ואין לו היכן לשרוף את הקדשים הקלים, ואין לו עצים, שורף את הקדשים הקלים לפני הבירה לפני העזרה מעצי המערכה מותר לו לשרוף את הבשר ע"י עצים המיועדים למערכה שע"ג המזבח החיצון למרות שעצים אלו הם עצי קודש! אולם, מי שגר בירושלים, שורף את הקדשים הקלים בחצירו או בגגו ומעצים שלו. ועד כמה הן חוזרין כדי לבער את החמץ או כדי לשרוף את בשר הקדשים הקלים רבי מאיר אומר זה וזה בכביצה היות ושיעור כביצה הוא שיעור חשוב לטומאת אוכלין. רבי יהודה אומר זה וזה בכזית היות ושיעור כזית הוא שיעור חשוב לעניין איסורי אכילה. וחכמים אומרים בשר קודש שלא ניתן לבטל אותו, חוזרים עליו אפילו בכזית. וחמץ שיש תקנה, שניתן לבטלה, בכביצה: