פסחים פרק ו

פרק ו':

משנה א

אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו, אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

*

אלו דברים ב קרבן ה- פסח דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו שחיטה וזריקה חייבים להיעשות גם בשבת, אחרת יעבור זמנם, ומיחוי קרביו ניקוי המעיים של הקרבן, שאם לא ינקו את המעיים בזמן, הקרבן יסריח והקטר חלביו ע"ג המזבח, היות וכבר התרנו את שחיטת הקרבן, עיקר מצוות הקטרת אימורים הוא בזמן. אבל צלייתו של הקרבן והדחת קרביו במים, שגם אם ישהה מלהדיח את הקרביים, הקרבן לא יסריח אינן דוחין את השבת וממתינים למוצאי שבת כדי לעשותם. הרכבתו הרכבת הקרבן על כתפו כמשא דרך רשות הרבים והבאתו מחוץ לתחום שבת וחתיכת יבלתו היבלת מהווה מום, ולפני שמקריבים את הקרבן, יש לחתוך את היבלת כדי שלא תהיה בעלת מום אין דוחין את השבת כיוון שניתן לעשותם לפני שבת. רבי אליעזר אומר שהרכבת הבהמה, הבאתה מחוץ לתחום וחתיכת היבלת דוחין היות וגם מכשירי מצווה דוחים את השבת:

משנה ב

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמָהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר ט) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אַמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

*

אמר רבי אליעזר אני יכול להוכיח כשיטתי שגם מכשירי מצווה דוחים את השבת: והלא דין הוא יש ללמוד ק"ו: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת, אלו מכשירי המצווה שנמנו במשנה הקודמת שהן רק משום שבות, לא ידחו את השבת? אמר לו רבי יהושע לא ניתן ללמוד ק"ו: יום טוב יוכיח, שהתירו בו עשיית אוכל נפש גם במקרים היה לנו לאסור משום מלאכה (כגון לשחוט) ואסור בו ביו"ט, דברים משום שבות כמו הבאת קרבן בהמה מחוץ לתחום.  אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע? מה ראיה רשות למצוה? איך אתה מוכיח מדבר הרשות כמו אכילה ביו"ט לאכילה שחייבים בה משום מצווה כמו הקרבת ואכילת קרבן פסח? אולם, ר' יהושע סובר שניתן להוכיח מאכילה ביו"ט היות וכל שמחת יו"ט היא מצווה. השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה על אדם שנטמא במת תוכיח, שהיא מצוה שהרי אם יזו על טמא המת בערב פסח שחל בשבת, הוא יוכל להקריב את קרבן הפסח יחד עם כולם, ולמרות זאת אסור להזות והיא משום שבות למרות שאיסור הזאה הוא רק משום שבות (שנראה הדבר כמתקן אדם) ואינה דוחה את השבת, אף אתה אל תתמה על אלו על הרכבת בהמתו, הבאה מחוץ לתחום וחתיכת היבלת שאף על פי שהן מצוה, והן אסורים משום שבות, לא ידחו את השבת. אמר לו רבי אליעזר: ועליה על הזאה אני דן ק"ו כדי להתיר גם אותה ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת, הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת? אמר לו רבי עקיבא: או חלוף אולי נלמד שגם שחיטה אסורה מה אם הזאה שהיא אסורה משום שבות אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא אסורה משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת? אמר לו רבי אליעזר: עקיבא! עקרת מה שכתוב בתורה: "בין הערבים במועדו" ומכאן למדים שיש להקריב את קרבן הפסח במועדו בין בחול בין בשבת ולכן יש לשחוט את קרבן הפסח גם בשבת. אמר לו ר"ע לר"א: רבי, הבא לי מועד לאלו לאיסורי השבות שאמרת, הרי ניתן לעשותם מערב שבת ולכן אינם נכללים בלימוד של "במועדו" כמועד לשחיטה כמו שיש מועד לשחיטה, ובגלל מועד זה מחללים שבת כדי לשחוט את הבהמה. כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת, אינה דוחה את השבת. שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת כיוון שיש חיוב לשחוט את הפסח בי"ד ניסן, דוחה את השבת:

משנה ג

אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּתבִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

*

אימתי מביא קרבן חגיגה עמו עם קרבן הפסח? בזמן שהוא בא בחול כערב פסח חל ביום חול בטהרה ורוב הציבור טהורים ובמועט כשיש מעט בשר בקרבן הפסח, ולא ניתן לאכול ממנו כדי שביעה (שהרי יש חיוב לשבוע מקרבן הפסח, וזו הסיבה שהיו מביאים קרבן חגיגה עימה, היות והיה קשה למצוא שה תמים בן שנה ממנו היו מביאים קרבן פסח, ולכן נמנו הרבה אנשים על שה אחד) ובזמן שהוא קרבן פסח בא בשבת אין מביאים קרבן חגיגה היות ואין קרבן החגיגה דוחה שבת במרובה או שהיה מספיק בשר בקרבן הפסח כדי שיאכלו עליו לשובע ובטומאה או שרוב הציבור היה טמא, וקרבן חגיגה אינו דוחה את הטומאה אין מביאין עמו עם קרבן הפסח גם קרבן חגיגה:

משנה ד

חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹּאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:

*

חגיגה היתה באה מן הצאן, מן הבקר, מן הכבשים, ומן העזים, מן הזכרים, ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד:

משנה ה

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב. זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֶּשׁ לָהֶן קִצְבָה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:

*

קרבן הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו של פסח, אלא לשם קרבן אחר, כגון שידע שהוא קרבן פסח ושחטו לשם קרבן אחר (אך אם היה סבור שקרבן זה הוא שלמים ושחטו לשם שלמים, אינו חייב חטא) בשבת, חייב עליו חטאת היות ועקר מקרבן זה שם פסח, והזבח אינו כשר. ושאר כל הזבחים ששחטן לשום פסח בי"ד ניסן שחל להיות בשבת אם אינן ראויין לשמש לקרבן פסח, כגון שאין הם שה תמים בן שנה חייב חטאת. ואם ראויין הם לקרבן פסח, כגון ששחט שה תמים בן שנה שהביא לקרבן שלמים, וטעה ושחטו לשם קרבן פסח: רבי אליעזר מחייב חטאת למרות שטעה בדבר מצווה ורבי יהושע פוטר היות וטעה בדבר מצווה. אמר רבי אליעזר: מה אם הפסח שהוא מותר להקריב לשמו בשבת, כששינה את שמו ושחט את הפסח לשם קרבן אחר חייב חטאת זבחים אחרים שהן אסורין להקריב לשמן בי"ד שחל בשבת כששינה את שמן לשם קרבן פסח אינו דין שיהא חייב חטאת? אמר לו רבי יהושע: לא! אם אמרת בפסח ששינהו לדבר אסור ששינה את שם קרבן הפסח לקרבן שאסור להקריב אותו בשבת תאמר בזבחים שהקריב בי"ד ששינן לדבר המותר לשם קרבן פסח שמותר להקריב אותו בשבת, ולכן אני פוטר. אמר לו רבי אליעזר: אימורי קרבן ציבור (לדוגמא: אימורי קרבן תמיד) יוכיחו, שהן מותרין לשמן שמותר להקריב אימורים אלו לשם קרבן תמיד והשוחט קרבנות אחרים לשמן לשם קרבנות ציבור בשבת חייב חטאת. אמר לו רבי יהושע: לא! אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה שאנחנו יודעים בדיוק כמה קרבנות ציבור יקריבו בשבת זו, וצריך להקריב רק 2 קרבנות תמיד ואת קרבנות המוספים, וניתן להקריבם בלא להתבלבל, תאמר ב קרבן פסח שאין לו קצבה שיש הרבה מאוד קרבנות וקל להתבלבל בו. רבי מאיר אומר אף השוחט קרבנות אחרים בשבת לשם אימורי צבור  -פטור היות והקרבן כשר, כיוון ששינה לקרבן צבור שמותר להקריבו בשבת:

משנה ו

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְּמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַסֵּתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:

*

שחטו את קרבן הפסח שלא לאוכליו לאנשים שאינם יכולים לאכול כזית (כגון חולים) ושלא למנוייו או ששחט את קרבן הפסח לשם אנשים שלא נמנו בחבורה מתחילה, או ששחט את קרבן הפסח לערלין ליהודים שלא נימולו, או ששחט את קרבן הפסח ולטמאין לשם אנשים טמאים. חייב חטאת. אך אם שחט את קרבן הפסח גם לאוכליו לאנשים שיכולים לאכול כזית וגם ושלא לאוכליו לאנשים שאינם יכולים לאכול כזית, או ששחט למנוייו לאנשים שנמנו מלכתחילה על קרבן הפסח ו גם שלא למנוייו לאנשים שלא נמנו על הקרבן, או ששחט ל אנשים מולין שנימולו ו גם לערלין או ששחט את הפסח ל אנשים טהורים ו גם ל אנשים טמאים – פטור. שחטו את הפסח בשבת, ולא בדק אותו לפני השחיטה ונמצא הבהמה בעל מום – חייב חטאת, שהרי הקרבן פסול. שחטו את הפסח ונמצא טריפה בסתר במקום נסתר שלא ניתן לראות את מקום הטריפה בבדיקה שלפני השחיטה פטור היות והוא אנוס. שחטו את קרבן הפסח ונודע שמשכו הבעלים את ידם מקרבן זה, ונמנו על קרבן אחר או שמתו הבעלים או שנטמאו הבעלים ואינם יכולים להקריב קרבן זה פטור מחטאת מפני ששחט ברשות ולא היה חייב לחקור דברים אלו לפני ששחט: