פסחים פרק י

פרק י':

משנה א

עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:

*

ערבי פסחים סמוך למנחה מתחילת שעה עשירית (מנחה = 9 וחצי שעות מתחילת היום, סמוך = חצי שעה לפני) לא יאכל אדם סעודה שיתמלא ממנה עד שתחשך כדי שיאכל מצה בתיאבון. ואפילו עני שבישראל, לא יאכל בליל הסדר עד שיסב אפילו אם אין לו כרים וכסתות. ולא יפחתו גבאי הצדקה לו לעני מארבע כוסות של יין כדי שיוכל לקיים מצוות ארבע כוסות בליל הסדר ואפילו עני המתפרנס מן התמחוי, דהיינו שהוא כ"כ עני, וגבאי הצדקה לא נתנו לו כסף כדי לקנות 4 כוסות, חייב למכור את מלבושו כדי לקיים את מצוות ארבעת הכוסות.:

משנה ב

מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

*

מזגו לו לבעל הבית כוס ראשון מארבע הכוסות, שהוא הכוס לקידוש: בית שמאי אומרים מברך על היום קודם אומר את ברכת קידוש היום על הכוס ואח"כ מברך על היין ואח"כ מברך את הברכה על היין, "בורא פרי הגפן" ובית הלל אומרים מברך על היין קודם מברך "בורא פרי הגפן" ואחר כך מברך על היום ואח"כ אומר את ברכת הקידוש:

משנה ג

הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח:

*

הביאו לאחר הקידוש לפניו לפני בעל הבית, כל מיני ירקות, כדי לטבול אותם במיני טיבול, אך אם אין לו סוגים אחרים של קרבנות מטבל בחזרת מותר לו לקחת ירק בשם "חזרת" ולטבול אותו עד שמגיע לפרפרת הפת ואינו אוכל יותר עד שמגיע לאכילת מצה.  הביאו לפניו לאחר טיבול הירקות, כדי שיאמר את ההגדה עם דברים אלו מונחים לפניו מצה, וחזרת למצוות מרור וחרוסת שהיו מטבלים בתוכו את המרור ושני סוגים של תבשילין: אחד זכר לקרבן הפסח, ואחד זכר לקרבן החגיגה שבאה עם הפסח. ומביאים את החרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה למרות שאין מצווה לאכול את החרוסת, שהרי כל הטעם שמביאים את החרוסת הוא רק כדי להפיג את טעמו של המרור רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה לאכול בליל הסדר חרוסת, היות והחרוסת באה זכר לטיט שהיו אבותינו מכינים ממנו את הלבנים במצרים. ובמקדש בזמן שביהמ"ק היה קיים היו מביאים לפניו לפני בעה"ב גופו של פסח את קרבן הפסח, במקום שני התבשילים שמביאים לפניו עתה (וכן היו מביאים גם את קרבן החגיגה):

משנה ד

מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:

*

מזגו לו כוס שני מארבעת הכוסות, למרות שאינו שותה אותו עכשיו, כדי שישאלו התינוקות וכאן הבן שואל את שאלות המה נשתנה את אביו, ואם אין דעת בבן לשאול מעצמו אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה ואסור לאכול חמץ. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ואין לנו עניין מיוחד לאכול דווקא מרור הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר בין שהוא צלי, בין שהוא שלוק מבושל הרבה, ובין שהוא מבושל, הלילה הזה כולו צלי אוכלים את קרבן הפסח רק כשהוא צלוי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הגירסא בגמ' היא שאין אנו מטבילים אפי' פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים טבילה ראשונה הוא טיבול ירקות כדי שהתינוקות ישאלו, וטיבול שני הוא טיבול המרור בחרוסת לשם מצוות מרור. ולפי דעתו של בן אביו מלמדו התשובות של האב הם לפי מה שהבן מסוגל להבין. מתחיל לספר בגנות שמתחילה היו אבותינו עובדי ע"ז ומסיים בשבח שעם ישראל התקרב אל ה' "ועכשיו קרבנו המקום לפני עבודתו" ודורש את הפסוקים מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה כפי שמובא בהגדה שלנו:

משנה ה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:

*

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר את הסיבה שעושים  שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו של סיפור יציאת מצרים. ואלו הן: טעם אכילת קרבן פסח, טעם אכילת מצה, ו טעם אכילת מרור. קרבן ה- פסח שאנחנו אוכלים הוא על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה שאנחנו אוכלים בליל הסדר על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור שאנחנו אוכלים בליל הסדר על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: (שמות יג) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". לפיכך כיוון שיצאנו ממצרים בעצמנו אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו: הוציאנו מעבדות לחירות היינו יציאת מצרים מיגון לשמחה היינו קריעת ים סוף ומאבל ליום טוב כפרת חטא העגל ומאפילה לאור גדול הכניסה לארץ ישראל ומשעבוד לגאולה היינו הגאולה הרוחנית ונאמר לפניו לפני ה' הללויה היינו הלל:

משנה ו

עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד אֵם הַבָּנִים שְׁמֵחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים כו', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

*

עד היכן הוא אומר את ההלל לפני שתיית הכוס השני? בית שמאי אומרים" עד "אם הבנים שמחה", ובית הלל אומרים: "עד חלמיש למעינו מים" וחותם את אמירת ההגדה בגאולה בברכת הגאולה. רבי טרפון אומר: נוסח הברכה הוא: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים" ולא היה חותם אין בברכה זו חתימה, כפי הנוסח שאמר ר"ט. רבי עקיבא אומר: שמוסיף בברכה: "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל" ולפי ר"ע, יש חתימה בברכת הגאולה:

משנה ז

מָזְגוּ לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. רְבִיעִי, גוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה:

*

מזגו לו כוס שלישי כדי לברך עליו ברכת המזון: מברך על מזונו. על כוס רביעי, גומר עליו את ההלל ממקום שהפסיק כשאמר את ההלל על הכוס השני. ואומר עליו על הכוס הרביעית ברכת השיר היינו "נשמת כל חי". בין הכוסות הללו בין כוס ראשונה לשנייה, ובין שנייה לשלישית אם רוצה לשתות עוד כוסות יין ישתה מותר לו לשתות יותר יין, כיוון שנמצא בתוך הסעודה, איננו חוששים שמא ישתכר, היות והיין משכר רק לאחר הסעודה. אולם בין כוס שלישי ל כוס רביעי לא ישתה כיוון שכבר סיים את סעודתו, חוששים שמא ישתכר, ולא יוכל לסיים את ההלל:

משנה ח

אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכֵלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכֵלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:

*

ואין מפטירין מסיימים את הסועודה אחר הפסח אחרי אכילת קרבן הפסח אפיקומן בכל מיני דברי מתיקה וקינוחים, היות ואין אוכלים דבר לאחר אכילת קרבן הפסח. ישנו מקצתן חלק מבני החבורה, לאחר שהתחילו לאכול מקרבן הפסח יאכלו מותר להם להמשיך ולאכול מקרבן הפסח לאחר שהתעוררו, היות ובני החבורה שלא ישנו, לא הסיחו את דעתם מקרבן הפסח. אך אם ישנו כולן כל בני החבורה, לא יאכלו היות והסיחו את דעתם מאכילת הקרבן. ר' יוסי אומר אם נתנמנמו כולם, עדיין יאכלו. אך אם נרדמו כולם, לא יאכלו:

משנה ט

הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְאִין אֶת הַיָּדָיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:

*

בשר קרבן הפסח שנותר אחר חצות ודין הבשר כ"נותר" מטמא את הידים מדרבנן. הפגול במקרה שהכהן הקריב את הקרבן ע"מ לאכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו והנותר בשר קדשים שכבר עבר זמן אכילתו מטמאין את הידים. הסיבה שגזרו על פיגול – כדי שכהנים יימנעו מלפסול קרבנות בכוונה וכל הכהן יודע שאם הוא מפגל את הקרבן, הוא צריך לטרוח ולטבול ידיו במקווה, ועל נותר גזרו כדי שהכהנים לא יתעצלו מלאכול את הקדשים. קרבן הפסח נאכל על השובע, וכפי שראינו, פעמים רבות היו מקריבים קרבן חגיגה יחד עם קרבן הפסח, כדי שהבשר ישביע. אך במקרה שהביא גם קרבן חגיגה, צריך לאכול קודם את קרבן החגיגה, ורק אח"כ לאכול את הפסח. בכ"ז, אם טעה ו- בירך ברכת הפסח לפני שאכל את בשר החגיגה פטר את של זבח אינו צריך לברך על קרבן החגיגה, היות וברכת הפסח פוטרת את שניהם. בירך את של זבח אם בירך קודם על קרבן החגיגה (כדין) לא פטר את של פסח וצריך לברך על הפסח לחוד, היות וברכת החגיגה אינה פוטרת את הפסח, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו: