פרק ג

פרק ג'

פרק ג' משנה א'

רָאוּהוּ בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחָשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר. רָאוּהוּ בֵית דִּין בִּלְבַד, יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. רָאוּהוּ שְׁלשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין, יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ:

*

רָאוּהוּ בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים גם במקרה וכל ישראל ראו את הלבנה, והעדים נחקרו בבית דין, כך שאין שום ספק שהלבנה נראתה ביום כ"ט של החודש, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחָשֵׁכָה אך בית דין לא הספיקו לומר שהחודש מקודש לפני החשיכה, כך שעכשיו כבר חל היום השלושים, הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר החודש מעובר, וראש חודש נדחה ליום השלושים ואחד. רָאוּהוּ בֵית דִּין בִּלְבַד אם רק דייני בית דין ראו את חידוש הלבנה, יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם יעמדו שני דיינים שראו את הלבנה בפני שאר העדים, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ ובית דין יקדשו את  החודש על פי עדותם של חבריהם הדיינים. רָאוּהוּ שְׁלשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין אם שלשה דייני בית דין ראו את הלבנה בחידושה, יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם יעידו שניים מתוך שלשת הדיינים האלו, וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד שני העדים יצרפו שני דיינים לדיין השלישי שראה גם הוא את הלבנה בחידושה, וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם שני הדיינים המשמשים כעדים יעידו בפני הדיין הנוסף שראה איתם את הלבנה ובפני שני הדיינים שהצטרפו אליו, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ ובית הדין יקדש את החודש על פי עדות חבריהם הדיינים, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ הסיבה שצריך להוסיף עוד שני דיינים לדיין שראה את הלבנה ודיין זה אינו יכול לקדש את החודש לבדו היא, שהיחיד אינו יכול לקדש את החודש בעצמו, אפילו אם הוא מומחה:

פרק ג' משנה ב'

כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו), בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל:

*

כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן תנא קמא סובר שמותר להשתמש בשופרות הבאות מכל הבהמות, חוץ משופר שבא מפרה, היות ובתורה קרן הפרה אינה נקראת שופר אלא רק קרן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו), בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל ר' יוסי סובר שכל השופרות נקראו קרן, ולא רק של פרה, ואם כן, מותר להשתמש גם בשופר שבא מהפרה:

פרק ג' משנה ג'

שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר:

*

שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אלו הם הדינים הקשורים לשופר של ראש השנה: שֶׁל יָעֵל שופר של ראש השנה בא מיעל, פָּשׁוּט צורת השופר של ראש השנה – פשוטה ואינה כפופה, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב פיית השופר שהיו תוקעים איתה במקדש הייתה מצופה בזהב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין התוקעים בחצוצרות שהיו תוקעים במקדש יחד עם השופר, היו עומדים בצידי התוקע בשופר. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת בראש השנה, תקיעת השופר הייתה ארוכה יותר מתקיעת החצוצרות, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר (הסיבה שבראש השנה התוקע בשופר עמד באמצע והיה מאריך בתקיעה היא) כיוון שעיקר מצוות היום בראש השנה היא ההתקיעה בשופר ולא בחצוצרות:

פרק ג' משנה ד'

בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצֻפֶּה כֶסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת:

*

בַּתַּעֲנִיּוֹת אלה הם הדינים הקשורים לשופר בו היו תוקעים בתעניות: בְּשֶׁל זְכָרִים שופר של תענית היה עשוי מאיל, כְּפוּפִין שופר של תענית היה כפוף, וּפִיהֶן מְצֻפֶּה כֶסֶף פיית השופר של תענית הייתה מצופה בכסף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע התוקעים בשתי החצוצרות היו עומדים בין התוקעים בשופרות. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת בתעניות, תקיעת החצוצרות הייתה ארוכה יותר מתקיעת השופרות, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת (הסיבה שבתעניות החתוקעים בחצוצרות היו עומדים באמצע ומאריכים היא) מכיוון שבתעניות, עיקר מצוות היום היא בחצוצרות:

פרק ג' משנה ה'

שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים, וּבַיּוֹבֵל בְּשֶׁל יְעֵלִים:

*

שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת ביום כיפור של שנת היובל היו תוקעים בשופר. תנא קמא סובר שדין השופר ביובל שווה לדין השופר בראש השנה (מיעל ופשוט), וכן היו אומרים בתפילת מוסף של יום כיפור שחל ביובל את הברכות שהיו אומרים בראש השנה (מלכויות, זכרונות ושופרות). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים, וּבַיּוֹבֵל בְּשֶׁל יְעֵלִים ר' יהודה סובר שבראש השנה היו תוקעים בשופרות הבאים מאילים, וביובל היו תוקעים בשל יעלים:

פרק ג' משנה ו'

שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִבְּקוֹ, פָּסוּל. דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת, פָּסוּל. נִקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר:

*

שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִבְּקוֹ, פָּסוּל אם השופר נסדק לאורכו, והדביק את הסדק, השופר פסול. דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת, פָּסוּל אם השופר היו שבור לחתיכות, והדביק את שברי השופר, השופר פסול. נִקַּב וּסְתָמוֹ אם היה נקב בשופר, וסתם את הנקב, הדין תלוי בנקב שהיה בתחילה: אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה, פָּסוּל אם הנקב היה מעכב את התקיעה, אם לא היה ניתן לתקוע בשופר בגלל נקב זה, ורק לאחר שסתם את הנקב, השופר ראוי לתקיעה – השופר פסול. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר אם היה ניתן לתקוע בשופר גם כשהיה בו נקב, השופר כשר:

פרק ג' משנה ז'

הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:

*

הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס אדם שתקע בשופר לתוך בור – חפירה בקרקע, או לתוך דות – מקום שיש בו מחיצות של אבנים על גבי הקרקע, או לתוך פטס – חבית גדולה, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא אם הקול שנשמע הוא קול שופר – יצא ידי חובה, אך אם הקול שנשמע הוא קול ההד שיוצא מהבור, הדות או הפטס, לא יצא ידי חובה. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת במקרה ואדם היה עובר מאחרי בית כנסת, או שביתו היה ליד בית כנסת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה ואותו אדם שמע את קול השופר או את קול המגילה מבית הכנסת, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא אם אותו אדם כיוון את ליבו לצאת ידי חובה – יצא ידי חובה, ואם לא כיוון את ליבו לצאת ידי חובה – לא יצא ידי חובה. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ למרות שגם מי שכיוון את ליבו לצאת ידי חובה וגם מי שלא כיוון את ליבו לצאת ידי חובה שמעו שניהם את קול השופר, הדין הוא שרק מי שכיוון את ליבו לצאת, יוצא ידי חובה:

פרק ג' משנה ח'

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

*

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין כתוב בתורה שבמלחמה נגד עמלק, בזמן שמשה היה מרים את ידיו, ישראל היו מנצחים, וכאשר משה היה מוריד את ידיו, ישראל היו מפסידים. שואלת המשנה: האם הדבר תלוי בהרמת ידיו של משה? האם ידיו של משה הם שגרמו לניצחון או הפסד במלחמה? אלא שבזמן שמשה היה מרים את ידיו, עם ישראל היו מכוונים את ליבם כלפי הקב"ה, וזה מה שגרם לישראל לנצח במלחמה. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר מעין דוגמא זו, יש דוגמא נוספת: (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי ה' ציווה את משה במדבר, בשעה שנחשים היו מכישים את בני ישראל והורגים אותם, לעשות דמות של נחש ארסי, וכל מי שהיה רואה את דמות נחש הנחושת היה מתרפא. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה שואלת המשנה: האם היה בכוחו של הנחש להרוג או להחיות? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים אלא, בזמן שבני ישראל היו מסתכלים על נחש הנחושת, הם היו מכוונים את ליבם כנגד ה', וזה מה היה מציל אותם. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן חרש שוטה וקטן אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובה בתקיעת שופר. זֶה הַכְּלָל המשנה מביאה כלל, באילה מקרים מותר לאדם להוציא אחרים ידי חובה, ובאילה מקרים אסור לו. כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן כל מצווה שאדם אינו חייב לקיים אותה, הוא לא יכול להוציא אחרים ידי חובה במצווה זו: