עליה להר הבית בזמן הזה

ב"ה

עליה להר הבית בזמן הזה

הקדמה

            ברוך המקום שבחר בנו מכל העמים, נתן לנו את תורתו, והשרה בנו את שכינתו. זכינו ועמדו שני בתי מקדש שעל ידיהם הייתה השראת שכינה, ומפני חטאינו הוחרב היכלנו. לאחר כמעט אלפיים שנות גלות, זכינו פעם נוספת בשחרור מקום המקדש מידי זרים, וקריאותיו של מוטה גור, מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים במלחמת ששת הימים ששחררה את העיר העתיקה, ולימים הרמטכ"ל, "הר הבית בידינו" עדיין מהדהדות ברגשות שמחה. לצערינו, כמעט מיד לאחר שחרור מקום המקדש, הפקיד שר הביטחון דאז משה דיין את מפתחות ההר בידי הוואקף המוסלמי, מהלך שגרם לכך שכיום עולים זרים וזדים אל ההר והמסגדים שעליו. שועלים הלכו בו.

            לאחר שחרור מקום המקדש, היו שרצו להתיר את העליה להר הבית, בטענה שעל ידי עליית יהודים אל ההר, נוכל להראות את ריבונותינו על מקום קדוש זה, וכן נוכל לקיים בכך עוד מצוות כדרישת מקום המקדש, מורא המקדש ועוד. במשך השנים, הדעה המתירה לעלות אל ההר התפשטה יותר ויותר, וכמות העולים להר גדל והולך. זאת למרות שרבים מגדולי ישראל התנגדו לעליית יהודים אל הר הבית, וחלקם אפילו התנגדו בתקיפות רבה.

במשך השנים שזכיתי ללמוד בישיבת מרכז הרב, שמעתי פעמים רבות את מרן ראש הישיבה והרב הראשי לישראל, מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, שאסור לעלות אל הר הבית. בשלב מסוים, לאחר שמיעת דעות המתירים, ישבתי והתחלתי ללבן את הדברים. ברור שגם אם היה עולה בידי מסקנה הסותרת את דעתו של מו"ר, לא הייתי מעיז לנהוג אחרת מדבריו, שהרי מי אני שאחלוק על אחד מגדולי ישראל שבדורות האחרונים? יתירה מכך. מו"ר היה חוזר פעמים רבות, שכדי לפסוק בעניינים הקשורים לכלל ישראל, יש צורך בכתפיים רחבות, ולא ייתכן שרבנים שאינם גדולי ישראל (להם היה קורא "רבעלך") יפסקו בעניינים חמורים אלה. לצערי, תוך כדי ליבון הדברים, מו"ר חלה, ולא הספקתי לשאול אותו את כל שאלותיי בעניין העליה להר הבית ולברר את דעתו עד הסוף. כאשר נכדו, הרב הגאון אב"י סילבצקי, ר"מ בישיבה הקדושה, הוציא קונטרס "נכון יהיה הר בית ה'" ובו בירר את הדברים, שמחתי מאוד (עיקר מאמר זה נכתב לפני הוצאת הקונטרס).

לאחר סיום הבירור לעצמי, קיוויתי שנזכה במהרה לבניין בית המקדש ושכל הדיון בעניין יהיה תיאורטי בלבד. אולם, לאחרונה יצא לי להשתתף בשיעורים של רבנים תומכים בעליה להר הבית, ובו הוצגו נתונים שלעניות דעתי מוטעים לציבור השומעים. בין היתר נאמר שמו"ר הגר"א שפירא זצ"ל התיר את העליה להר, למרות ששמעתי ממנו בעצמי לא פעם ולא פעמיים שהדבר אסור. כמו כן, במשך השנים האחרונות העברתי שיעורים לתלמידיי, והסברתי להם את מהות האיסור. תלמידים אלה חזרו אליי וביקשו ממני סיכום מסודר של הדברים. השתדלתי שהדברים יהיו מקיפים וברורים כאחד, בתפילה לה' שלא תצא תפילה תחת ידי, וזכותו של מו"ר תעמוד לי לברר וללבן היטב את הדברים ושנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.

השתדלתי לא להיכנס לפרטים של המדידות עצמן על מנת שלא להלאות את הקורא, וכדי שמהלך הדברים יהיה פשוט ככל שניתן. אין זה אומר שבליבון הנושא לא עסקתי גם בנושא המדידות, אלא שבעת העלאת הדברים על הכתב לציבור, העדפתי שלא להתמקד בפרטים הללו.

לסיום ההקדמה ברצוני לומר שכל הדברים נכתבו מתוך הערכה גדולה לגדולי ישראל שאכן התירו את העליה להר הבית: הרב שלמה גורן והרב חיים דוד הלוי זצ"ל והרב ישראל אריאל, הרב דב ליאור שליט"א, וכך גם גדולי תורה נוספים התומכים בעליה. יודע אני את מקומי הדל בהשוואה אליהם, וכל מה שעשיתי היה רק לברר עד כמה שיכולתי את דעתו של מו"ר ומנגד להפריך את הטענה (שנאמרת פעמים רבות על ידי אנשים שאינם נמנים על גדולי ישראל) שרוב גדולי ישראל תומכים בעליה להר הבית, ומי שלא תומך בכך, לא למד את הנושא לעומק.

חובת השילוח מחוץ למחנות

            האיסור על טמאים להיכנס למקום המקדש כתוב בספר במדבר (ה,א-ג):

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: (ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:

          וכך פסק הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ג,א-ד):

מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים, שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלים ולפנים, מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא. ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא. טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.

            מכאן שיש מצווה לשלח אדם הטמא בכל טומאה, קלה כחמורה, ממחנה שכינה שהוא מקום המקדש. גם טמאי מתים המותרים בכניסה למחנה לויה, אינם מורשים להיכנס למחנה שכינה. אמנם, מחנה שכינה כולל רק את שטח בית המקדש בעצמו, שהיה בנוי רק על חלק משטח הר הבית, ואילו הר הבית עצמו הינו מחנה לויה שמותר בכניסה לטמא מת. ומכאן שמעיקר הדין, בזמן בית המקדש, היה מותר לטמא מת לעלות להר הבית.

            האם גם היום יש קדושה במחנה השכינה? במשנה במסכת עדויות (ח,ו) מובא:

אמר רבי אליעזר: שמעתי כשהיו בונים בהיכל, עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות, אלא שבהיכל בונים מבחוץ ובעזרה בונים מבפנים. אמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

            משמע מהמשנה שגם היום יש קדושה במקום המקדש. להלכה, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בשאלה האם גם היום מקום המקדש נשאר בקדושתו. כך כתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ו,יד):

כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא.

            ובראב"ד שם חלק עליו:

אמר אברהם: סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו. ובכמה מקומות במשנה "אם אין מקדש ירקב", ובגמרא אמרו דנפול מחיצות, אלמא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, לא חילק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

          לכן, לפי הראב"ד לכאורה אין איסור היום גם לטמא מת להיכנס למקום המקדש. אולם מרן הראיה קוק זצ"ל הסביר בדעת הראב"ד שעדיין יש איסור לטמא להיכנס למקום המקדש (משפט כהן צו,ג):

והיתכן להיות שיסוד כל הקדושות של מקום, שהוא בית המקדש, יהיה גרוע כחו מהקדושות של מקדשי מעט, שהם נטפלים לו, ולא מצינו בכל התורה כולה שיהא טפל חמור מן העיקר, כמבואר בזבחים מ"ח א' ובכורות י"ד ב' ועוד כמה מקומות. אלא על כרחך מדשתיק מיניה, בודאי גם הוא מודה דשייכא דרשה זו לגבי קדושת המקדש, ויש לומר דסבירא ליה נמי דאיסור תורה איכא, ולא פליג עליה דרמב"ם אלא באיסור כרת דתלוי במקדש, אבל איסור לאו ועשה (דקדושת מחנות) איכא בהא גם לדידיה.

לא ייתכן שהראב"ד יקל בדין מקום המקדש יותר מדין בית כנסת חרב. אם חז"ל למדו שיש קדושה בבית כנסת, וקדושה זו לא מסתלקת גם לאחר שבית הכנסת חרב, כל שכן שיש קדושה במקום המקדש לאחר חורבנו. מכאן מסיק הראי"ה, שהראב"ד איננו חולק על עצם חלות הקדושה במקום המקדש גם לאחר חורבנו, ומחלוקתו עם הרמב"ם נוגעת רק לדרגת הקדושה: האם היא אוסרת את הכניסה למקום המקדש באיסור כרת, או שמא יש רק איסור ללא כרת. בעוד הרמב"ם מחייב את הנכנס טמא למקום המקדש בכרת – גם לאחר חורבן בית המקדש – הראב"ד אמנם אוסר את הכניסה, אך איננו מחייב כרת.

ממילא מובנים דברי מרן הרב בתחילת התשובה האוסרים את הכניסה למקום המקדש גם היום:

אמנם באמת אין לנו כלל ענין הכרעה בין ההרים הגדולים, בין התנאים והאמוראים, ובין רבותינו הראשונים, ביחוד בין הרמב"ם והראב"ד, בדין זה של קדושה ראשונה ושניה של המקדש, אם קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא או לא קדשה לעתיד לבא, כי על פי דרך ההוראה הכבושה בישראל נחשב כל דבר, שנשאר בלא הכרעה אצל הדורות הקדמונים, ביחוד בדבר, שלהאוסרים הוא איסור דאורייתא ודאי, ובפרט איסור חמור של חיוב כרת, לספק גמור, ששום אדם אינו רשאי להקל בו, אפילו אם לא היה חומר האיסור ידוע ומתפשט בישראל. ובפרט בנידון דידן, שכמה וכמה דורות עברו, שנמסרה לנו הקבלה הקבועה, שמחזיקים בדעת האוסרים, ויראים וחרדים הם כל עדת ישראל להכנס אל מקום המקדש מפני הטומאה, בוודאי אין זה מן המדה כלל, לקום עכשיו בזמן הזה ולאמר, שנמצאה ההכרעה להקל בזה, ולא היה עולה על הדעת, שאיזה בן תורה, יהיה מי שיהיה, יעשה כזאת. אבל מאחר שנהיה מה שלא פללנו, שיש מתפארים להכריע כדעת הראב"ד, וכתנאים הסוברים שקדושה ראשונה של המקדש לא קדשה לעתיד לבא, ולפי דעה זו, שהיא בלתי נכונה בזה גם כן, כמו שיתבאר בעזרת ה' יתברך, אם יוכרע כן, שוב הותר הדבר להכנס למקום המקדש כל ערל וכל טמא בלא שום מעצור, מצד דין תורתנו הקדושה, מוכרחים אנחנו לברר בפרטיות את הצדדים השונים של כל מציאות אפשרות ההכרעה בהלכה חמורה זו.

והנה כשנדקדק מיסוד ההלכה, נראה בודאי, שהדרך הכבושה והפשוטה היא לפסוק להלכה ולמעשה, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, לפחות גבי קדושת המקדש וירושלים.

          אמנם, כל מה שנאמר עד עתה מתייחס דווקא למקום המקדש. אולם, כפי שהקדמנו, לטמא מת מותר להיכנס למחנה לויה, ושטח הר הבית, חוץ ממקום המקדש, נחשב למחנה לויה, כך שמעיקר הדין מותר לטמא מת להיכנס להר הבית. בכל זאת רבים מגדולי ישראל אסרו את העליה להר הבית, ונמנה רק חלק מהם: הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים אסר את העליה להר הבית בימי הטורקים, מרן הראי"ה קוק זצ"ל אסר את העליה בימי המנדט הבריטי (וזאת למרות שיש שמנסים לומר שהוא אסר רק על כניסה על מקום המקדש עצמו – בהמשך נרחיב מעט בנושא), וכן לאחר שחרור הר הבית חתמו הרבנים הראשיים, הגר"א אונטרמן והגר"י ניסים זצ"ל ועימם עוד רבנים רבים מגדולי ישראל (שכוללים גם את הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר וולדינברג ומו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, ועוד תלמידי חכמים חשובים). נשתדל להסביר מדוע כל גדולי עולם אלה אסרו את העליה להר הבית.

מחלוקת ראשונים בעניין מיקום בניין בית המקדש על הר הבית

            על מנת שיהיה מותר לעלות להר הבית, עלינו לדעת בוודאות היכן הוא מקום המקדש ולהימנע מלהיכנס אליו. אולם, חז"ל לא מסרו לנו בצורה מדויקת היכן היה ממוקם בית המקדש על הר הבית. כך כתוב במשנה (מידות ב,א):

הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו.

            מהמשנה עולה שהר הבית היה שטח גדול של חמש מאות אמה רבוע, שבית המקדש היה בנוי בחלקו. נחלקו הראשונים בביאור משנה זו. הרא"ש מסביר "רובו מן הדרום":

רוב בנין הלשכות היו בדרומו של חמש מאות על חמש מאות.

            משמע מהרא"ש שרוב בית המקדש היה בנוי בדרום הר הבית, במזרח היה פחות בניין ביחס לדרום, בצפון אפילו פחות ובניין בית המקדש היה הכי פחות במערב ההר. לעומת זאת הרמב"ם פירש באופן הפוך:

אמר שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית, אלא היה המרחק שבין חומת הר הבית ובין חומת העזרה מצד דרום יותר מן המרחק שביניהם מצד מזרח, והמרחק המזרחי יותר מן הצפוני, והצפוני יותר מן המערבי.

            בעוד הרא"ש סבר שהמשנה מונה את השטח הבנוי של הר הבית, הרמב"ם סובר שהמשנה מונה את השטח הפנוי בהר הבית. בצד הדרומי היה השטח הפנוי הרב ביותר, ואילו בצד המערבי היה את השטח הפנוי הקטן ביותר.

            המחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש מצמצמת מאוד את השטח שעליו ניתן לקבוע בוודאות שבית המקדש לא היה בנוי עליו. אולם, גם לאחר צמצום זה, ניתן לכאורה למצוא מקום שעליו אין מחלוקת שהיה פנוי מבית המקדש. למשל: הצפון: לפי שתי השיטות יוצא שהיה מקום כלשהו צפון שבית המקדש לא היה בנוי עליו. אם כן, מדוע עדיין יש גדולי עולם שאוסרים את העליה מכל וכל? נמשיך בהסבר העניין.

צורת מבנה בית המקדש

במאמר "נכון יהיה הר בית ה'", מסביר הרב אב"י סילבצקי שליט"א, ר"מ בישיבת מרכז הרב, דבר נוסף. רוב הלומדים (ובכללם לפחות חלק גדול מהמתירים לעלות להר הבית), מניחים שבית המקדש היה מלבן. כך שרטט בעל התפארת ישראל את בית המקדש, וכך רבים סוברים על סמך ציורו. אלא שהשרטוט שעליו מתבסס הציבור איננו מדויק, שהרי בנוסף למלבן שכלל את עזרת נשים, עזרת ישראל, עזרת כהנים, האולם וההיכל, היו לשכות שחרגו במקומות מסוימים מהמלבן (חלק מהן היו קדושות בקדושת המקדש וחלקן לא). לשכות אלה אסורות גם הן בכניסה אליהן, והן בלטו מעבר לצורת המלבן של בית המקדש. כמו כן, בנוסף לבניין בית המקדש עצמו, החיל שהקיף את בית המקדש אסור בכניסה לטמא מת, לפחות מדין דרבנן.   

זיהוי מקום קודש הקדשים על ידי הרדב"ז

            הרדב"ז היה אחד מגדולי ישראל שחי לפני כחמש מאות שנה. חשוב לציין שהייתה תקופה מסוימת שהוא גר בירושלים (פרט שחלק מהמתנגדים לעליה להר מתעלמים ממנו), כך שהוא הכיר את המציאות שהייתה בעיר. אחת מתשובותיו עונה לשאלה (חלק ב', סימן תרצ"א):

שאלת ממני אודיעך דעתי אם מותר ליכנס לעליות הבנויות סביב לבית המקדש שהן בולטות לתוך המקדש על גבי זיזין וגזוזטראות, לפי שראית שנהגו בזה היתר ואין מוחה בידם.

            השואל מציין שהיה מנהג ישראל לעלות לעליות בתים מסויימים שהיו על הר הבית, ושואל האם הדבר מותר. הרדב"ז מתיר לעלות למקומות מסוימים, נביא חלק מתשובתו:

דע, שלא כל העליות שוות ולא כל הרוחות שוות, וצריך אומד יפה לראות אי זו מותרות ואי זו אסורה. וזה כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא ... מכל מקום למדנו כי הכותל ההוא בעצמו היה כותל העזרה אשר לצד דרום וא"כ צריך לשער אם העליות אשר כנגד כותל זה לצד צפון רחוקים מכותל זה קל"ה אמה אינם בכלל העזרה ואני שיערתי שיש בין כותל זה של צד דרום עד הבתים והעליות אשר בניות /בנויות/ לצד צפון יותר מקל"ה אמה ואינם בכלל הקדש ומותר ליכנס להם. עוד דרך אחרת רואין כאלו חוט מתוח מהכיפה לצד מזרח כל הבתים והעליות שהם בתוך מ' אמה לחוט זה הם בכלל הקדש וכל שהוא חוץ לזה השיעור הרי הוא חול וחשבון זה אינו מדוקדק לפי שההיכל היה צר מאחריו ורחב מלפניו כדכתיב הוי אריאל אריאל ומ"מ לצאת מידי ספק צריך להתרחק מהחוט המתוח מכותל הכיפה הצפונית ארבעים אמה ברוחב באורך קפ"ז אמות מן המערב למזרח. ואם העליות בנויות לצד מזרח הנה נתבאר כי הכותל המזרחי אשר היא בנוי עתה הוא כותל הר הבית המזרחי לפי שמשם והלאה הוא הר הזיתים. ועוד כי שערי רחמים הם באותו כותל וכתב בעל כפתור ופרח שהם שערים שהיו נכנסים בהן והאבלים /האבלים/ והחתנים וכל הבתים והעליות אשר בצד מזרח מותר להכנס לשם שהרי מכותל הר הבית המזרחי עד כותל העזרה המזרחי יש שי"ג אמה וטמא מת מותר להכנס בהר הבית. ואם יש עליות בכותל דרומי באורך קפ"ז אמות מן המערב אל המזרח הרי הם בכלל הקדש ודרך כלל אני אומר כי הבתים או העליות אשר לצד צפון וצד מזרח אין בהם ספק אצלי ומותר ליכנס להם אם לא תהיה בולטת הרבה לתוך המקדש דאז צריך אומד וכן אותם של צד דרום ומערב צריכין אומד.

            נסכם את הקביעות והדינים שיוצאים מדברי הרדב"ז:

• אבן השתיה נמצא מתחת לכיפת הסלע (הרדב"ז מסביר בחלק התשובה שלא הבאנו כיצד ייתכן הדבר שאבן השתיה איננה גבוהה כפי שכתוב בחז"ל).[1]
• מקום המקדש נמצא פחות או יותר באמצע הר הבית של ימינו.
• הכותל הדרומי הוא הכותל של העזרה ולא של הר הבית.
• הכותל המזרחי הוא הכותל של הר הבית ולכן מותר להיכנס מעט להר מכיוון מזרח.
• בצד הצפוני מותר להיכנס משום שבית המקדש לא היה בנוי שם.

לקביעותיו מצרף הרדב"ז צד נוסף להתיר:

דע כי הראב"ד ז"ל סובר כי האידנא אין כרת למי שנכנס למקדש, וכן תמצא בהשגה פרק ששי מהלכות בית הבחירה, הרי שעיקר הדין הוא מחלוקת והדבר ספק שמא עליות אלו הם בנויות בקדש או לא, ואם תרצה לומר בנויות בקדש שמא אויר העזרה לא נתקדש ...  

            כלומר: ההיתר להיכנס מבוסס הן על זיהוי מקום המקדש, השטח שאסור להיכנס אליו, כאשר הרדב"ז חושב שהוא זיהה את אבן השתיה ואת הכותל הדרומי של העזרה, והן על דעת הראב"ד שאומר שקדושת מקום המקדש בטל. בסיכום דבריו הוא כותב:

הילכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות כל שכן בהצטרפות הספקות אשר כתבתי.  

          אם נחבר דברים אלו עם הנאמר לעיל, נאמר שהרדב"ז התיר את העליה לאותן עליות מחיבור של מספר צדדים להקל:

• זיהוי מקום קודש הקדשים מתחת לכיפת הסלע.
• הסתמכות על שיטת הראב"ד שאין כרת למי שעולה להר הבית היות וקדושתה לא בטלה.[2]
• גם אם העליות לאותן עליות היא עליה למקום המקדש, עדיין ייתכן שהדין הוא שעליות אלו אינן קדושות.

אולם, למעשה קשה מאוד להסתמך על תשובת הרדב"ז ולהתיר את העליה להר הבית. ראשית, ההיתר שלו נוגע לעליות שהיו בנויות מעל הר הבית וגם הוא לא התיר לעלות לקרקע ההר עצמו. שנית, עצם ההסתמכות על שיטת הראב"ד החולק על הרמב"ם. האחרונים פסקו כשיטת הרמב"ם, ונביא רק אחד מהם. כך כתב המגן אברהם (תקס"א,ב):

פסק הרמב"ם פרק ו' מהלכות בית הבחירה, שקדושת העזרה וירושלים קדשה לעתיד לבוא. ועיין ביבמות דף פ"ב בתוספות. והראב"ד הקשה דכמה מקומות במשנה אמרינן "ואם אין מקדש ירקב וכו'", אלא על כרחך לא קדשה. לפיכך הנכנס עתה לשם אין בו כרת עד כאן לשונו. וכתב בכסף משנה שזהו ודאי קושיא היא, שהרי רבינו פסק כן בפ"ז מהלכות מעשר שני עד כאן לשונו. ולי נראה דהרמב"ם סבירא ליה כגירסת התוספות במכות דף י"ט, דאפילו למאן דאמר קדשיה לעתיד לבא, בכור ומעשר לא מתאכלי עיין שם. ואם כן דברי הרמב"ם שרירין וקימים, והנכנס עתה למקום המקדש חייב כרת שכולנו טמאי מתים ...

            שלישית, דברי הרדב"ז עצמו אינם מסתדרים זה עם זה. הקביעה שהכותל הדרומי הוא כותל של העזרה סותרת את הקביעה שאבן השתיה נמצאת מתחת לכיפת הסלע. המרחק בין שני המקומות האלה גדול מידי למידות בית המקדש, ולכן ייתכן לומר רק כאחד מהם: או שאבן השתיה נמצאת מתחת לכיפת הסלע, או שהכותל הדרומי הינו כותל העזרה.[3]

            כמו כן חשוב לומר שלמרות שגדולי ישראל הכירו את תשובת הרדב"ז, הם לא התירו את העליה להר הבית. כנראה שהם לא קיבלו את הזיהוי של הרדב"ז הלכה למעשה.

שיטת רבי אשתורי הפרחי, בעל ה"כפתור ופרח"

            רבי אשתורי הפרחי, אחד הראשונים שכתב ספר העוסק רבות בענייני ארץ ישראל, כתב (פרק ו'):

עוד היום ניכר שער שושן למזרח והוא סגור אבני גזית. ואם תחלק זה הכותל לשלושה חלקים, יהיה זה הפתח בחלק הראשון מצד קרן מזרחי דרומי.

            שער שושן היה מקביל לקדש הקדשים. יוצא אם כן שהכפתור ופרח סובר שקדש הקדשים היה בצדו הדרומי של הר הבית, ולא במרכזו כשיטת הרדב"ז. לשיטתו של הכפתור ופרח, אסור יהיה להיכנס לדרום הר הבית. נכון הדבר שהיה רווח בין כותלי העזרה לבין כותלי הר הבית, אולם למבנה בית המקדש צריך להוסיף מקומות נוספים הכניסה אליהם אסורה לטמא מת, כמו לשכות בית המקדש והחיל שהקיף אותו (לגבי החיל ישנה מחלוקת אם איסור הכניסה אליו לטמא מת מדאורייתא או מדרבנן).

            כאמור, הר הבית היה בשטח של חמש מאות אמה רבועות. גם אם נתחיל למדוד את חמש מאות האמה מהכותל הדרומי, ונציב את בית המקדש בנקודה הצפונית ביותר שניתן בתחום חמש מאות האמה שמדדנו מהכותל הדרומי, עדיין יהיה אסור להיכנס לשטח שאליו נכנסים היום. מסגד אל אקצה נמצא בקצה הדרומי של הר הבית (על כן הוא נקרא "אל אקצה" – על שם הימצאותו בקצה ההר). המסגד מונע את מעברו של העולה להר בצמוד לכותל הדרומי, ולכן כאשר העולה נצמד אל כותלי מסגד אל אקצה הבולטים מהכותל הדרומי, יש כבר חשש, ואולי אפילו וודאות מסוימת, שהוא יעבור בחיל שהקיף את בית המקדש, ושהכניסה אליו אסורה.

            כל זאת לפי החישובים השונים של מקום המקדש על פי רבי אשתורי הפרחי. אולם, נפתיע רבים ונביא את דבריו של הכפתור ופרח לגבי עצם העליה להר הבית. כאמור, הרב אשתורי הפרחי חי כמאתיים וחמישים שנה לפני הרדב"ז, ובכל זאת הוא כותב שבימיו לא הייתה אפשרות לעלות להר הבית:

מכל זה יראה כי מה שאנו רואים היום בזמננו זה מהכותלים העומדים האלה, שהם כותלים מחומת הר הבית ... אם כן היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ נוכל להתקרב לענין תפלה והשתחויה עד אותם הכתלים, וכן עמא דבר באים עד אותם הכותלים ומתפללים לאל יתעלה לפני אלו השני שערים שהזכרנו.

            ר' אשתורי הפרחי איננו תולה את אי העלייה להר הבית בשלטונות שמנעו את עליית היהודים לשם. הנה רואים אנו שכבר בימי הראשונים נמנעו יהודים מעליה להר הבית. גם אם הרמב"ם עצמו עלה להר הבית (דבר שאינו מוכח במאת האחוזים), בשנים שלאחריו היה מקובל שלא לעלות אל ההר, אלא להתפלל בכותל. מדוע נהגו באיסור זה? ייתכן משום שמקום המקדש לא היה ידוע בדורות אלה. בספר ירושלים של זהב (עמ' _____) הסברתי שהסיבה שבמשך דורות לא היה ברור אם הכותל המערבי הוא כותל של הר הבית או של הערה עצמה, נבעה בין התר מכך שהכותל היה מכוסה בערימות אשפה. אם כן, כשם שלא היה ידוע מה היה תפקידו של הכותל, ייתכן מאוד שבזמן הרמב"ם היה ידוע על מיקומו המדויק של בית המקדש, ולאחר מכן, ידיעה זו נעלמה יחד עם ידיעות נוספות הקשורות לירושלים.

            יתירה מכך. הרב דוד בן שמעון (חי לפני כמאה וחמישים שנה) היה מרבני ירושלים ובין השאר הקים את שכונת מחנה ישראל, השכונה השניה שנבנתה מחוץ לחומה. בספרו הסביר על פי החזון נחום מדוע העליה אסורה להר הבית (שער החצר, סימן תקע"ד):

נראה שזה היה טעם אותם חסידים ואנשי מעשה שהיו נמנעים ללכת במסילה זאת, שכן היתה קבלה בידם. וטעם הקבלה זאת כי חשו הקדמונים לדעת רש"י, דלמאן דאמר טבול יום דזב כזב דמי, הוא איסורא דאורייתא, והוא הדין טבול יום דבעל קרי כבעל קרי, ואם נתיר לו לטבול ולהעריב שמשו ואחר כך יבוא להר הבית, דילמא אתי למיטעי , ויכנסו טבולי יום אף בלא הערב שמש, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, כי יאמרו כבר טבלנו והטהרנו, ואזי אית בו איסור דאורייתא למאן דאמר, כמדובר. ועוד איכא למימר, אגב חביבותייהו ליכנס שם, אקרי ועייל אף בלא הערב שמש ... ועוד אנו מחזיקין עצמינו כזבין וצריכין לספור ז' נקיים ולטבול ולהעריב, ואין הכל בקיאין בכך, ולכן אמרו הקדמונים ז"ל: הבה נתחכמה למנוע לכת במסילה זאת.

            העולה מדבריו שיש איסור קדמונים לעלות להר הבית, איסור שכנראה נובע מהחשש שיעלו טבולי יום, או שמא אדם יראה קרי תוך כדי עלייתו להר. בהמשך הדברים מתייחס הצוף דב"ש לתשובתו של הרדב"ז שכתב שלא להתקרב למקום מסוים בהר הבית בגלל שייתכן ושם מקום המקדש. הצוף דב"ש דוחה את הסבר הרדב"ז וכותב שהאיסור לעלות לשם נובע מעצם האיסור לעלות להר הבית, ולא מאיסור העליה למקום המקדש בלבד.

            בכך נדחים גם דבריו של הרב שלמה גורן זצ"ל (בספרו הר הבית, פרק כא), הרב הראשי של צה"ל בזמן שחרור הר הבית, ולימים הרב הראשי לישראל, הדוחה את הסברא שהביא הצוף דב"ש מהחזון נחום, ואומר שאין שום חשש לטומאת זיבה אצל בעל קרי. הרב גורן כתב מספר סברות לכך:

• מדוע גזרו על טבול יום? אם משום שיש חשש אמיתי שטבול היום הוא זב, הרי שאין בסיס לחשש שטבול היום זב (כפי שהוכיח כן באריכות).
• יש להכריע בדין זה כמו ההכרעה בכל איסורי תורה שהולכים אחרי רוב בני האדם שאינם נחשבים כזבים.
• הגזירה על טבולי יום שיהיו כזבים לא כולל את העליה להר הבית, שהרי הגזירה לא הייתה לכל דבר ועניין.

ואחר בקשת המחילה מכבוד תורתו הרב גורן זצ"ל שקוטנו עבה ממותני, לא זכיתי להבין כלל את דבריו. לו היה דינו של טבול יום נובע מוודאות שהוא זב, או שמא היינו אומרים שהגזירה הייתה בגלל שקרוב לוודאי שטבול היום הוא זב, אזי דחיותיו בסעיפים א-ב עומדים בתוקפם. ברור גם שאם היה קרוב לודאי שטבול היום הינו זב, חז"ל היו גוזרים גזירה זו. אך אין זו דעתו של החזון נחום. החזון נחום אומר שישנה גזירה שדינו של טבול יום יהיה כזב. ממילא, גם אם אין חשש ודאי או כמעט ודאי שטבול היום יהיה כזב, עדיין יש מקום לגזירה זו. לגבי הדחיה השלישית לא ראינו אינה ראיה, ועל הרב גורן להביא ראיה האומרת שגזירת טבול יום לא כללה גם עליה להר הבית.

גם המהרימ"ט (חי לפני כ450 שנה) דחה את דברי הכפתור ופרח וציין מקומות שמותר לעלות בהם להר הבית. כאמור, הכפתור ופרח היה אחד  מהראשונים וכתב על האיסור לעלות. כמו כן דבריו של המהרימ"ט מבוססים על שיטת הרמב"ם שבית המקדש היה בנוי בשטח הצפוני של הר הבית, ואילו הכפתור ופרח סובר שבית המקדש היה בנוי על חלקו הדרומי של הר הבית.

שיטת מרן הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה זצ"ל בנוגע לעליה להר הבית

            בספר המקדש אורו של עולם, כותב הרב ישראל אריאל שליט"א שמרן הראי"ה קוק זצ"ל התיר לעלות להר הבית, והתנגדותו לעליה אל הר הבית שכתובה בכרוזים שיצאו מתחת ידו ובתשובותיו ההלכתיות לא נכתבו על עצמם העליה אל ההר, אלא לגבי העולים להר שלא בטהרה או לעולים למקום המקדש עצמו.

            הדברים הללו סותרים דברים מפורשים שכתב הראי"ה במספר מקומות. דוגמא לכך ניתן למצוא בדבריו באגרות ד' (הוצא תשע"ח) עמ' קסה:

מה שאין אנו נכנסים לפנים מן הכותל הוא לא מפני מיעוט זכויותנו ומיעוט קישורנו אל המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו, מפני שאנו מכירים שכמו אז בעת שהיה בית מקדשנו על מכונו, כן גם עתה הוא כולו מלא כבוד ד' אלוקי ישראל וקדושתו, ואין לנו עכשיו אלו האמצעים הדתיים שנוכל על ידם להכשיר את עצמנו להיות כל כך מוכנים להיכנס במקום הקדוש והנכבד הזה.

אם כן, הדברים ברורים שלדעת הראי"ה המניעה מעליה להר הבית הינה מצד אמצעים דתיים, ולא מצד שום עניין אחר. הרב לא חילק בין עולים בטהרה לעולים בטומאה, הוא לא חילק בין מקום המקדש לבין השטח של הר הבית הפנוי ממקום המקדש, אלא אמר שהיום בעוונותינו הרבים, אנו מסתפקים בתפילה לפני הכותל, וזאת בתפילה ובתקוונה שנזכה במהרה לבניין בית המקדש. גם בדברים שכתב בנו יחידו, הרצי"ה קוק זצ"ל, עולה שיש איסור להיכנס להר כולו, והאיסור מוטל על כל אדם מישראל ולא רק על מי שלא טבל (לנתיבות ישראל החדש, עמ' רפא):

כל החומרה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד על פי ההלכה במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת במשהו מערך הבעלות הקניינית שלנו על שטח המקום הקדוש הנאדר בקדש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגוים. והנה גם הוא ככל שטחי מקומות ארץ חיי קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובבעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילנו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מידת ההלכה, גם בתוך כך קבועה וקיימת בכל תוקפה  בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגוים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה.

            ובהמשך (שם עמ' רפב'):

בעניין הכניסה להר הבית, הדברים מפורשים בספר משפט כהן של אדוני אבי מורי ורבי הרב זכר צדיק לברכה, סימן צו'. וגם אם מעוכבת לנו הכניסה שמה מפני קדושת המקום, ששכינה אינה בטלה, וקיימת גם באין בנין המקדש כדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, אין זה משנה במאומה את הערך הממשי של "הר הבית בידנו" (כלשון ושם ספרו של רמטכ"לנו מרדכי גור).

            מוכח מדברי הרצי"ה, שמרן הרב זצ"ל התכוון בתשובתו (שחלקים ממנה הובאו לעיל) לאיסור על כל אדם לעלות לכל שטח הר הבית ולא רק למקום המקדש. כמו כן עולה מדבריו שהמציאות שבה חיילי צה"ל שולטים בנעשה על הר הבית, מראה שהשלטון על ההר שייך לעם ישראל, וממילא אין צורך לכבוש את ההר על ידי עלייה של יחידים אליו. לאור הדברים המפורשים שכתב הרצי"ה, אינני יודע כיצד יכולים לטעון חלק מתלמידיו שהוא התיר את העליה להר הבית.

שיטת הרב גורן להיתר עליה להר הבית

כאשר צה"ל שחרר את הר הבית במלחמת ששת הימים, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, בזמנו הרב הראשי לצה"ל וברבות הימים הרב הראשי לישראל, ביקש מחיל ההנדסה למדוד את הר הבית במדידות מדויקות. היו מדידות שנעשו על ידי חוקרים שונים עוד לפני מדידותיו של הרב גורן זצ"ל (ביניהם גם חוקרים גויים שהשלטון התורכי נתן להם רשות לערוך מדידות בהר הבית), אך זו הייתה פעם ראשונה שהשתמשו בכלים משוכללים ומדויקים כל כך למדידות שהיו על ההר. חיילי חיל ההנדסה הצליחו למדוד את מידות הר הבית עצמו, ואת המרחקים בין הכתלים השונים לבין אבן הצאחרה ומבנים אחרים הבנויים על הר הבית.[4]

לאחר כל המדידות, קבע הרב גורן שיש תחומים בצפון ובדרום הר הבית המותרים לעליה. אולם, גם אם נתעלם לרגע מהמדידות המביאות את הרב גורן למסקנה זו ומנקודות קושי העולות ממדידות אלו (כמו שבית המקדש לא היה בצורה של מלבן), עדיין ישנו קושי מאוד ברור בהיתר זה. כך כתב בדבריו על העליה (פרק כז', עמ' 329 במהדורה החדשה):

בבואנו לקבוע הלכה למעשה בנידון הכניסה להר הבית בזמן הזה, אנו נדון בבעיה כאילו אין במסמכים הללו כדי להוכיח על מקום ברור של מקום המקדש. מאחר שאנו דנים באיסור כר לפי דעת הרמב"ם, עלינו לחשוש וללכת לחומרא ואפילו במקום ספק ספיקא (ששמא הלכה כראב"ד, ואם תמצא לומר שהלכה כרמב"ם, שמא אין זה מקום המקדש), אין זה ספק ספיקא שיכול להתיר איסור כרת מהסיבות הבאות:

• משום שספק אחד הוא בהלכה והשני הוא במציאות.
• מקום האיסור בהר הבית הוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחתה דמי.

ממילא לא מובנים דבריו בהמשך, שם כתב, שהוא מסתמך בהיתרו רק על שיטת הרמב"ם:

זאת אפשר להשיג אך ורק אם נצמד לשיטת הרמב"ם וסיעתו בפירוש המשנה במסכת מידות המפרשים את המשנה הנ"ל "מיעוטו מן הדרום" וכו' כפירוש הרמב"ם בהלכות בית הבחירה. לפיו יוצא שמיעוטו של בית המקדש היה ממוקם בדרומו של הר הבית, ורובו של בית המקדש היה ממוקם בצפונו של הר הבית, אבל הדרום היה רובו פנוי ממתקני בית המקדש. כך שהיה מרווח גדול בדרומו של הר הבית שאין עליו שום חשש למיקומה של העזרה או חלקים ממנה. ומכיוון שהרמב"ם הוא המחמיר הגדול בנוגע לכניסת טמאים למקום המקדש בזמן הזה, והוא מקל הכניסת טמאים לדרום הר הבית, בוודאי שיש לסמוך עליו בקביעת ביתר כניסה לשטחים מסויימים בדרום. משום שאין לנו רשות לנהוג כחומרי הרמב"ם וכחומרי החולקים עליו באוו נושא.

על פי דברים אלה חישב הרב גורן את המקום בדרום שאליו מותר להיכנס. אולם, לאחר בקשת מחילה ממנו, צריך לשאול: מי אמר שהרא"ש וסיעתו אינם סוברים שיש איסור להיכנס למקום המקדש בזמן הזה? מדוע הוא התבסס רק על שיטת הרמב"ם? מדוע הספק היכן היה ממוקם בית המקדש איננו ספק במציאות, ספק שמנע הסתמכות על ספק ספיקא בתחילת דבריו, ולבסוף הוא אינו מונע הכרעה במציאות לפי שיטה אחת (וכאמור, גם לשיטת הרמב"ם, יש להוסיף את הלשכות על מידות בית המקדש).

יתירה מכך. הרב גורן חישב את המקומות המותרים בכניסה לפי שיטתו של החזון איש בקביעת גודל האמה (58 ס"מ). והרי ידוע שחכמי ירושלים סברו שמידת האמה קטנה יותר אפילו משיטתו של הגר"ח נאה. בספר שיעורין של תורה מסופר שכאשר הגר"ח נאה קבע את שיעוריו, חכמי ירושלים לא קיבלו את שיעוריו מכיוון שהמסורת שעברה בירושלים הייתה שהמידות קטנות יותר. גם בספר הידורי המידות שיצא לאור בשנים האחרונות על ידי הרב מרגולין שליט"א, נכתב רבות להוכיח שהמידות קטנות יותר אפילו משיעורו של הגר"ח נאה, וקיבל על כך את הסכמתם של רבים מגדולי ישראל, ואם כן ברור שבאיסורי כרת צריך לפחות לחשוש לשיטתם. כמו כן, יש רבים מגדולי ישראל שהגדילו את מידת האמה כך שהוא גדול יותר משיטת החזון איש. החתם סופר סבור שמידת האמה היא 63 ס"מ ויש המגדילים אותה אף יותר. מידת האמה, הן לצד המידה הקטנה והן לצד המידה הגדולה משפיעה מאוד על החישובים של המקומות בהר הבית שהיו פנויים מבניין המקדש. אפילו החזון איש בעצמו כתב שצריך לחשוש לשיטץ הגר"ח נאה כאשר תהיה בכך חומרא[5], ואם כן לא מובן כיצד מסתמכים העולים על שיטת החזון איש בחישוב מידת האמה.

לכן, כפי שכתבנו לעיל, אם נמדוד מהכותל הדרומי את חמש מאות האמות של הר הבית (כשיטת הראשונים החולקים על הרמב"ם), והמדידה תיעשה לפי השיעורים הקטנים יותר משיטת החזון איש (והחזון איש עצמו סבר שכאשר שיעורו של הגר"ח נאה מחמירה יותר – יש להחמיר לפי שיטת הגר"ח), אזי לא ניתן ללכת בצד דרום. מסגד אל אקצה צמוד לכותל הדרומי, בולט ממנו, ונוגס בשטח שלכאורה הרב גורן היה אמור להתיר אם הוא היה מתחשב גם במידות האמה הקטנה. ובכלל, היות ואיננו יכולים להכריע את גודל האמה כפי אחת השיטות, עליונ להחמיר לפי כולם, והחמרה זו לבד מסבכת את העליה אל הר הבית.

כמו כן קשה קביעתו של הרב גורן שיש להסתמך על מידתו של החזון איש בגלל שיש מקומות שבהם המרחק שבין הכותל המזרחי של הר הבית לבין הכותל המערבי עולים לכדי חמש מאות אמה במדויק. ייתכן אמנם לומר שההרחבה של הורדוס הייתה בעיקר בצפון ובדרום הר הבית, אך יש דעות הסוברות שהייתה תוספת גם בצד המערבי.[6] אם כן, קשה מאוד להסתמך בכלל על חישובים באיסורי כרת, כאשר יש נעלם גדול של המידה שעל פיו צריך לחשב את המרחקים השונים.

שיטתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל

            לא זכיתי להיות מבאי בית מדרשו של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל וממילא לא שמעתי ממנו דברים מפורשים בנושא העליה להר הבית. אולם, בחוברת שיצא לאור מטעם מכון המקדש "עלו ההר ובנו הבית" כתוב (עמ' 15):

בהמשך לאמור, היו רבנים ראשיים שהביעו עמדה ברורה בדבר החובה לעלות להר הבית, כגון הרב גורן זצ"ל שהקדיש ספר שלם לחקר הר הבית וחובת העליה. כך גם הרב מרדכי אליהו תכנן להקים בית כנסת בהר, ואף ערך מגבית לבניינו. האם מעלה מישהו על דעתו שרבנים אלו רצו להכשיל את ישראל חלילה באיסור כרת?[7]

מהדברים המצוטטים עולה כביכול שהרב מרדכי אליהו התיר את עצם העליה אל הר הבית. אולם, מעיון במכתב שכתב הרב זצ"ל לרב זלמן קורן שליט"א, התמונה קצת שונה (מובא בספר קומו ונעלה עמ' 169):

אודות כניסת ישראל עם הגבלות מסוימות, כמו שכת"ר מציע – זה טוב ויפה אם תהא לנו שליטה מוחטת על המקום ועל הבאים ובכלל בני ברית. אולם, לפי המצב הנוכחי, חוזר אני לעניות דעתי על הצעתי, והיא לבנות בית כנסת ומקום לתורה ולתפילה בשטח המותר להיכנס אליו. והכניסה והיציאה תהא מבוקרת, שאין אפשרות ללכת יותר למקום המותר, ובזה אנו לא גורמים לאחרים לדרוך על מקום אדמת קודש.

            הצעתו של הרב מרדכי אליהו לבניית בית כנסת הייתה במקום מאוד מוגדר ומבוקר, למקום מאוד ספציפי, שעליו אין ספק שמותר לעלות אליו, וללא יכולת של יהודי לסטות ממקום העליה המותר. הוא וודאי לא התכוון להתיר עליה שבה עולים רבים עוברים במסלול שיש לגביו ספקות רבים, ושיש להם גם יכולת לסטות ממסלול זה.

סברות נוספות המובאות בספר המקדש אורו של עולם

          לאחרונה הוציא הגאון הרב ישראל אריאל שליט"א, ראש מכון המקדש, ספר "המקדש אורו של עולם", העוסק בבירור שיטתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל בענייני בניית בית המקדש ועליה להר הבית בזמן הזה. אין ספק שלרב אריאל ישנן זכויות גדולות בהחדרת הכיסופים של עם ישראל לבניים בית המקדש, בלימוד הנושא ליהודים בכל קצוות תבל, ובהכנות מעשיות לבניין המקדש. יהי רצון שנזכה במהרה שיהיה אחד מבוני המקדש. אולם, בספר ישנן טענות רבות המעלות קשיים בשיטתו:

• ההסתמכות על הרב גורן. הרב אריאל כתב (עמ' 171) שהרב גורן היה היוצא מן הכלל מבין הרבנים הראשיים שהיה בקי בסדר קדשים. טענה זו היא טענה קשה כנגד תלמידי חכמים עצומים ששימשו ברבנות הראשית, וניתן לראות בכתביהם שב"ה גם הם שלטו בענייני קדשים. מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, ששימש כרב הראשי לאחר הרב גורן זצ"ל, כתב רבות בעיון ובהעמקה בסדר קדשים[8], ואף על פי כן הוא התנגד לעליה להר הבית. כמו כן, כתב (בעמ' 196) שהרב גורן הוא המרא דאתרא על ענייני המקדש והר הבית. גם כאן קשה לומר כן. אמנם הרב גורן זכה להיות בשחרור מקום המקדש והיה בתפקיד חשוב בשעה מרוממת זו, אך מי מינה אותו להיות המרא דאתרא על ענייני קדשים? ועוד: היכן מצינו את מינויו של רב כמרא דאתרא על עניין מסוים? ומי קבע שהרב שמואל סלנט זצ"ל נחשב פחות מרא דאתרא מהר גורן בעניינים אלו?
• בעמ' 80 כתב שבכיבוש הר הבית מקיימים מצווה של "לשכנו תדרשו" בנוסף למצוות יישוב ארץ ישראל. כאן צריך לשאול: כיצד מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל? האם יהודי בודד ההולך לגור במקום כלשהו מקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל, או שמא המצווה הוטלה על כלל ישראל? האם מתקיים בכלל כיבוש של הר הבית על ידי עלייה של אלפים בודדים של יהודים? בדבר זה הולך הרב אריאל בשיטתו של האדמו"ר מסטמאר שכתב בספרו ויואל משה שגם לפי הרמב"ן שסובר שיש מצוות יישוב ארץ ישראל, כוונתו למצווה שמוטלת על כל יחיד ויחיד, אך מצוות הכיבוש איננה מוטלת על הציבור, ואפילו אסורה עליו. אולם, רבים חלקו על הויואל משה, ובכללם מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל שסבר שמצוות כיבוש ארץ ישראל מוטלת על הציבור, ואם כן יחידים העולים להר הבית אינם מקיימים כלל את מצוות הכיבוש. כמו כן ראינו לעיל שהרצי"ה סבר שמאחר שסדרי השלטון על הר הבית נתונים בידיה של ממשלת ישראל ובידי צה"ל, הרי שאין צורך לכבוש את ההר על ידי עליה של יחידים אליה.

מצוות שמקיימים אותן בעליה להר הבית

הרב ישראל אריאל שליט"א (שם עמ' 94-97) כתב גם שעל ידי שעולים להר הבית בטהרה והקפדה על הדינים השונים הקשורים להקפדה על כבוד המקום, מקיימים את מצוות מורא מקדש. ברור שטענה זו איננה מספיק חזקה כדי שאדם יקיים מצווה ודאית ויעבור על ספק איסור כרת, וייצא הפסדו בשכרו. אולם, עצם הקביעה שמקיימים את מצות מורא מקדש על ידי עליה להר הבית הינה חלקית, שהרי ניתן לקיים מצווה זו גם ללא עליה להר עצמו. כך הסביר ספר החינוך (מצווה רנד):

מה שאמרו זכרונם לברכה שאין אדם נכנס בכל הר הבית אלא לדבר מצוה. וכל מי שהשלים עבודה בבית ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולויים מדוכנם כך הם יוצאים מן המקדש. ומה שאמרו זכרונם לברכה. אסור לאדם שייפנה או יישן לעולם בין מזרח למערב, מפני שההיכל הוא במערב. וכן אסור לאדם לבנות בית תבנית היכל, ואכסדרה תבנית אולם, חצר תבנית העזרה, וכל זה למוראת המקום. ויתר פרטי כבוד הבית ומוראו, במדות ותמיד.

            מעבר לכך שכדי לקיים את מצוות מורא מקדש על ידי שעולים להר הבית רק לצורך מצווה, הרי שניתן וחובה לקיים מצווה זו בדרכים נוספות, כגון להימנע מבניין תבנית של ההיכל וכדומה. מדוע קיום מצוות מורא מקדש מהווה אפילו סעיף לסיבה של העליה להר הבית, אם ניתן לקיים מצווה זו בדרכים נוספות?

            יתירה מכך. משמע מדברי החינוך שעצם העליה איננה מצווה, אלא שהעליה מותרת כאשר מקיימים מצווה אחרת.

            נוסיף ונביא את המחלוקת האם מצוות מורא מקדש קיימת כלל על הר הבית. המאירי סובר שמצוות מורא מקדש חל מדאורייתא רק על מקום המקדש עצמו:

יראת המקדש מצות עשה שנאמר ואת מקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו ואי זו היא מוראת מקדש לא יכנס מפתח העזרה ולפנים במקלו או במנעלו ובאפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורים לו בסדינו וכל שכן שלא ירוק ולא יעשנו קפנדריא ומדברי סופרים אף בהר הבית כן הא מן התורה הר הבית מותר בכך שהרי מחנה לויה הוא ואין קרוי מקדש.

            לעומתו סובר המנחת חינוך (מצווה רנד), שגם בהר הבית יש מצווה של מורא מקדש:

וכן הוא ברמב"ם נראה דהוא בכלל מורא המקדש, והוא מהתורה, ובהר הבית מותר לישב כמבואר בגמ' בכמה דוכתא ביומא גבי כהאי גוונא ובסוטה גבי מלך. ונראה פשוט דמורא המקדש היא מהתורה, אך הכתוב מסרו לחכמים באיזה ענין נקרא מורא, והם חילקו לפי קדושת המקום בהר הבית. אף על פי שמוזהרים גם כן על מורא המקדש, מכל מקום, ישיבה אין גנאי, רק שאר דברים המבוארים, ובעזרה דהיה מקום מקודש יותר, אף ישיבה היא גנאי.

            על פי המנחת חינוך, התורה נתנה כח ביד חכמים לקבוע מה בדיוק נחשב מורא מקדש. חכמים חילקו בין קיום מצוות מורא מקדש במקום המקדש עצמו, שם החמירו מאוד, לבין קיום מצוות מורא מקדש על שאר הר הבית, שם הקלו יותר.

            אם כן, נדחים דבריו של הרב אריאל בעניין קיום מצוות מורא מקדש על ידי העליה להר הבית מכל וכל:

• ספר החינוך כתב שקיום המצווה נעשה כשעולים להר הבית רק לשם מצווה. כאשר אדם עולה להר הבית לשם העליה, אין הוא מקיים מצווה, וממילא ייתכן אפילו שהוא עובר על החיוב לירא מהמקדש.[9]
• ישנה מחלוקת אם מצוות מורא מקדש חלה על הר הבית מדאורייתא. אמנם גם המאירי סובר שיש חיוב דרבנן לירא מהמקדש, אבל ברור שלא היינו אומרים לעבור על חשש איסור כרת כדי לקיים מצווה מדרבנן.
• גם המנחת חינוך סובר שהגדר של מורא המקדש ניתן לחכמים. אם כן, כשם שחכמים קבעו שמצוות מורא מקדש שייכת על הר הבית על ידי שאדם מקפיד לקיים הלכות מסוימות (עליה במנעל או אם מקל ועוד), ניתן לומר שחכמי ישראל גם אסרו את העליה מצד מורא המקדש.
• גם אם נאמר שלפי שיטת המנחת חינוך, הסמכות לקבוע את גדרי מצוות מורא מקדש ניתנה רק לחכמים שבדורות הקודמים, עדיין ניתן לקיים את מצוות מורא מקדש בדרכים אחרות, ומצוות מורא מקדש איננה אמורה להוות שיקול בעליה להר הבית.

במאמר אחר (קומו ונעלה עמ' 201 ואילך) מונה הרב אריאל שליט"א מצוות נוספות שמקיימים אותן בעליה להר הבית. גם לגבי מצוות אלו, נכון לומר שיש להימנע מקיומן במקום של ספק כרת. אולם, לאחר מעיון בחלק מהמקורות שהביא הרב אריאל לדבריו, מסיקים שמקיימים את המצווה בבית המקדש ולא בהר הבית. נביא דוגמא שיכולה להעיד על הכלל (שם עמ' 221):

אחת המצוות המתקיימות בהר הבית זו תפילה ותקיעת החצוצרות בעת צרה ומלחמה. ראה ספר המצוות לרמב"ם (עשה נ"ט) ובהלכות תעניות (א,א), שמצווה מן התורה לעלות להר הבית לתפילה ולזעקה בעת הכרזת תענית, כשעם ישראל נתון בסכנה, כגון: בעת מלחמה, מגיפה, עצירת גשמים, או פורענויות אחרות המתרגשות לבוא על הציבור. מצווה זו אמורה בעת בניין הבית והן בעת חורבנו.

          והנה, אם נלמד את המקורות שהרב אריאל עצמו הביא, נראה שקיום המצווה של תקיעה בחצוצרות קיים בבית המקדש ולא בהר הבית. כך כתב הרמב"ם במצווה עשה נט:

והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ובבאור אמרו (ר"ה ב) שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה (כו ב, כז א, כט א) ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו (שם) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'.

          ובמקור שהובא מהלכות תעניות:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

            הנה, לא מוזכר כלל עניין תקיעה בחצוצרות על הר הבית. אמנם בהלכה ד' מתייחס הרמב"ם לסדר התקיעה במקדש:

ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות.

            אולם לאורך דבריו לא הוזכר כלל עניין העליה להר הבית על מנת לתקוע בחצוצרות, ומכאן שאין סום מצווה בעליה להר הבית על מנת לתקוע בחצוצרות.

"לשכנו תדרשו"

            הרב אריאל כתב (קומו ונעלה, שם) שכאשר עולים להר הבית, מקיימים את מצוות "לשכנו תדרשו". דבריו מבוססים על הפסוק בספר דברים (יב,ה):

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.

אולם, לא מצאתי אפילו את אחד ממוני המצוות שימנה פסוק זה כמצווה העומדת בפני עצמה. הרמב"ן פירש כך את הפסוק:

לשכנו תדרשו - שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב ג), כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיה נ ה). ובספרי (ראה ח), תדרשו, דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד וכו'. ועל דרך האמת לשכנו תדרשו, לכבודו תדרשו, ובאת שמה, לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל. וממנו אמרו חכמים "שכינה".

            באף אחת מהאפשרויות שהעלה הרמב"ן לפירוש הפסוק, הוא לא העלה שיש מצווה לעלות להר הבית. נכון, יש עניין ואפילו אניין גדול למצוא את מקום המקדש, אך אין מצווה מיוחדת לשם כך (מסתבר שהרמב"ן יחשיב את חישובי מקום המקדש בתור מצוות בנין המקדש עצמו).

ליזהר במשא ומתן של הלכה

            עד עתה דנו בטענות המתירים לעלות אל הר הבית. אולם, לצערי, לא ניתן לחתום דיון זה בלי להתייחס לאופיו של הדיון. כאשר השתתפתי בשיעור של נציג גוף הקורא לעלות אל הר הבית, נאמרו דברים שאסור שיישמעו בעת ויכוח הלכתי.

• "לרבנים האוסרים לא אכפת מהר הבית". טענה זו מהווה ביזוי גדול של תלמידי חכמים גדולים, שמסרו נפשם על לימוד תורה לכלל ישראל. כדוגמא לכך ניקח מרן הרב קוק זצ"ל, שלעיל הוכחנו שהוא אסר לעלות להר הבית. כך מסומר עליו (חיי הראי"ה, עמ' 65 במהדורה החדשה): "דירתו של הגאון האדר"ת ז"ל היתה בעיר העתיקה, במקום גבוה והיה שם אשנב אחד בבית שדרכו אפשר היה לראות את שטח הר הבית. כשהגיע הרב בפעם הראשונה לדירת חותנו לשעבר והציץ דרך האשנב הזה, נרעש ונרעד כולו, וליבו התפלץ מצער ומכאב. לאחר שיצא מן הבית, אמר לקרובים: תמה אני על בעל נפש רגישה כצדיק זה כיצד הוא מחזיק מעמד, כשיום יום הוא רואה את הר הבית בחורבנו".
• כאשר עולים להר הבית מקיימים מצוות רבות. כפי שראינו לאורך המאמר, נכון הדבר שניתן באופנים מסויימים לקיים מספר מצוות בעליה להר הבית, אך ניתן לקיים את אותן מצוות גם כאשר לא עולים להר. לגבי עצם העליה להר הבית, לא מצאנו לרבותינו הראשונים שעסקו במניין המצוות אפילו אחד שמונה את עצם העליה להר הבית כמצווה בפני עצמה.
• ישנם שהשוו את דעת הרבנים האוסרים עליה להר הבית לרבנים שאסרו לעלות לארץ לפני השואה. השוואה זו מקוממת, מזעזעת ודמגוגית. בעוד שיש מצווה ליישב את ארץ ישראל, והיה מיעוט קטן של רבנים שאסרו את העליה – ודווקא מיעוט זה הוא שסטה ממסורת ההלכה, האיסור לעלות להר הבית הייתה מקובלת במשך דורות, והיא עברה במסורת לאורך השנים. כמו כן, הרבנים שאסרו לעלות לארץ ישראל פסקו נגד קיום מצווה, ולעיל הוכחנו שאין מצווה מיוחדת בעצם העליה להר הבית. כמו כן, לענ"ד קשה עצם ההשוואה לשואה הנוראה. ליקוי המאורות שבה לקה עם ישראל לפני השואה ובמהלכה איננה ניתנת להסבר הגיוני, ולענ"ד הרבנים שאסרו את העליה לארץ ישראל כמו הרבנים שסברו שלא תהיה שואה, היו שליחי ה' יתברך להטעות את עם ישראל על מנת שהתכנית האלוקית של הבאת השואה תתקיים.   

ההשגחה האלוקית והרמה הרוחנית של עם ישראל יביאו לבניין בית המקדש

            על אף שישנה מחלוקת בראשונים (המבוססת על מדרשים) בעניין בנין בית המקדש: האם בניין בית המקדש יקדם לביאת המשיח או היפך, האם בית המקדש השלישי יירד משמים או ייבנה בידי אדם, ישנו יסוד גדול שלימדונו רבותינו, ובראשם מרן הראי"ה זצ"ל. כאשר ה' יתברך מונע מעם ישראל דבר כלשהו על ידי מניעות טכניות, הדבר נובע ממניעה רוחנית גדולה פנימית יותר, וכאשר נזכה לתקן את המניעה הרוחנית, המניעות הטכניות תתפוגגנה (אגרות הראי"ה, איגרת כ', עמ' כ'):

והנה כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי, צריכים שיהיו כוחות האומה בתכלית השלימות. אמנם למנעו לגמרי גם כן לא יתכן, כי האופי הרוחני של האומה הוא ב"ה תמיד חי, ודוד מלך ישראל חי וקיים. על כן זאת היא עצת ד' שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכוחות האומה מתמעטים, כן יהיה נגרע כח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד', ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים: לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיוצא בזה, ולפעמים מניעה רוחנית ... וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי (סנהדרים ז,ב) שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן.

          לכן, מאחורי כל מניעה מעשית, קיימת מניעה רוחנית. הסיבה שאיננו יכולים לבנות את בית המקדש היום (בתפילה שמחר כבר נוכל) איננה בלל שאיננו רוצים מספיק לבנות את בית המקדש. ישנה מניעה רוחנית, שגורמת לכך שעם ישראל לא מרגיש מספיק את חיסרון בית המקדש. הפיתרון לכך איננו להתחיל לבנות בכח את בית המקדש, אם כי הכנת כלים ולימוד ההלכות עשויות לגרום להתעררות לדבר, אלא צריך לתקן מהיסוד את המצב הרוחני בעם ישראל, להבין את הגורמים לכך שגרמו לחורבן בי המקדש ולתקן אותם. כל עוד העליה להר הבית תיעשה כפעולה עצמאית, או אפילו תהיה מלווה בכלי המקדש (שוב – לימוד העניינים הקשורים למקדש והכנת הכלים רצויה!), לא תפתור לנו את הבעיה העומדת בבסיס החיים הלאומיים הישראליים: עוד לא זכינו לבניין בית המקדש. רק תיקון יסודי של המניעות שגרמו לחורבן יכולים להביא את הבניין במהרה בימינו.  

מסלול ההליכה של העולים להר הבית כרוך בספקות רבים

          בחוברת "עלו ההר – מדריך סיורים בהר הבית" (עמ' 18), מובאת מפה עם שרטוט מסלולו של העולה להר הבית.העליה מתחילה משער המוגרבים עם פניה לכיוון צפון מזרח, היצמדות לכותל המזרחי בקו המקביל לכיפת הסלע, פניה לכיוון מערב לאחר שמגיעים למקום שבו מסתיים השטח שלטענתם היה בנוי בית המקדש, הגעה לכותל הצפוני (או בקו המקביל אליו דרומה יותר), ויציאה משער הברזל הצפוני יותר לשער המוגרבים.

            מסלול זה מבוסס כאמור על זיהוי אבן הצאחרה כאבן השתיה, זיהוי שהעלנו ספקות לגביו לאורך המאמר. גם הרב גורן זצ"ל לא הסכים לזיהוי זה, וקבע שהאבן שימש כשיתין של המזבח. כפי שראינו, הכפתור ופרח סבר שבית המקדש היה בנוי בחלקו הדרומי של הר הבית, ואכן יש חשש שחלק מהעולים נכנסים למקום המקדש אותו קבע אחד מהראשונים. גם הקביעה שהצאחרה היא אבן השתיה נאמרה על ידי הרדב"ז שסבר שהכותל הדרומי הוא כותל של בית המקדש עצמו, כך שיוצא שההולכים בצד הדרומי מזכים שטרא לבי תרי: מצד אחד סומכים על הרדב"ז לגבי הזיהוי של אבן השתיה ומצד שני סומכים על השיטות האחרות האומרות שהכותל הדרומי הוא כותל של הר הבית.

תלמידי חכמים גדולים שאוסרים את העליה להר הבית

            כפי שכבר ראינו לעיל, ישנה רשימה גדולה ומכובדת של תלמידי חכמים גדולים שאסרו את העליה להר הבית. ברצוני להביא עוד גדולי ישראל שאסרו את העליה להר הבית. כך כתב מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב (ארץ חמדה א', עמ' עא'):

שאם אמנם מנועים אנו, מצד 'מורא מקדש' וכל הכרוך בזה, מלעלות להר ה' ולהשתחוות במקום היכלו, הרי אין זה מבחינת עול זרים, אלא מכוח הסתייגות עצמית מצד שמירת ההלכה. כן זכינו ששריד מקום המקדש, הלא הוא הכותל המערבי, ואף שאר הכתלים המקיפים מקום הקודש, בידינו הם ועם ישראל מתייחד בחרדת קודש במקומות הללו בתפילה לגאולה שלימה בקרוב.

            משמע מדבריו שמורא מקדש מחייב שלא לעלות להר הבית (בניגוד לדברי המתירים את העליה מכח קיום מצוות מורא המקדש). כמו כן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן ז):

יוצא לנו מדברי הפאת השלחן שיש מקום לחשש, ושקול הוא, לחשוש שהחומה שלפנינו מצד מזרחית היא חומה מחודשת, שנעשתה שלא ברצון חכמים על ידי תקיפים יהודים, דעי"ז הרי מכשילים את הרבים ליכנס בשטח הר הבית, וחומת הבית האמיתית היתה משם והלאה בסוף שיפוע ההר, וא"כ הדעת נותנת לחשוש כזה החשש גם בצד הדרומי שג"כ שיפוע הוא ולומר גם כן שחומת הר הבית האמיתית היתה מגעת ג"כ עד סוף השיפוע שהיא חומת העיר שלפנינו, וחומת העיר עצמה היתה הרבה יותר למטה, או שבפנה זאת שימשה זאת החומה גם כחומת העיר.

ומעניין הדבר, שכעת בחפירות שעושים מסביב הרי מוצאים באמת שיירי חומות מאחורי חומות אלה המזרחי והדרומי, ומי יוכל לנחש ולקבוע איזו היא חומה חיצונה ואיזו היא פנימית, וזה הרי מחזק את מה שמסופר בפאת השלחן ואת חששתו לכך.

            ולמרות שיש עוד רבים מגדולי ישראל שאסרו את העליה להר הבית ושניתן להביא מדבריהם, נסיים בדברים דל הרב זלמן מלמד שליט"א, ראש ישיבת בית אל (לזמן הזה עמ' 56):

אחר שהתייחסנו לסיבות הגורמות לאדישות, אף שלא מנינו את כולן, נוכל לבחון את הדרכים להתגבר עליהן, לחדש ולחזק את הקשר אל הר הבית כדי להתגבר על הסיבות הראשונות שהזכרנו – אין דרך קצרה. צריך ללמוד וללמד את סוגיות בית המקדש, ללמוד וללמד עוד ועוד ...

ראשית אני חושב שאנחנו צריכים לתבוע לסגור את הר הבית לחלוטין, עד יבוא גואל צדק במהרה בימינו. יתכן שמדובר על ימים ספורים, שכן אולי זה יהיה בקרוב או אפילו היום. אבל עד אז צריך לדרוש שהר הבית יהיה סגור לחלוטין. הוא קדוש, צריכים להיות מוכשרים להיכנס אליו, צריכים להיות טהורים, ולא רק באופן החיצוני של הדבר, אלא באופן הפנימי ... כעת אנחנו עדיין לא ראויים לכך עד אשר יבוא גואל צדק ...

לעומת זה, השאיפה שאנו נוכל להיכנס להר הבית מסביב למקום העזרה אף אם ירשו לנו להתפלל שם בעוד הגברים נמצאים בפנים – הרי זה הישג מביש. הם (הערבים) במקום הקודש, בקודש הקדשים, ואנו בחוץ.

            בהמשך הספר עובר הרב מלמד שליט"א לדבר על כבודם של תלמידי חכמים והיחס לגדולי ישראל שפוסקים בהלכות הקשורות לכלל ישראל:

הרב שפירא דיבר אתמול בישיבת מרכז הרב על כך שלא לעלות להר הבית, כי כך הרב זצ"ל אמר, וכך הרב צבי יהודה אמר. כנראה שמאוד הכעיסה אותו הפעילות הגדולה הזאת עלילה להר הבית. היום בבוקר באתי לכותל והזדמן לי להתפלל עם ישיבת ירוחם. אחרי התפילה באו אלי קבוצת תלמידים לשאול מה דעתי על עליה להר הבית. אמרתי להם שיש לי רב, הרב שלי הוא הרב שפירא, הוא אומר לא לעלות וגם אני לא עולה. אתמול שאלו אותי מה אני אומר על הטלת תכלת בציצית, ושוב אמרתי להם שיש לי רב. דיברנו גם בינינו הרמי"ם על כך שכשרבנים לא שומעים לרבנים הגדולים, אחר כך גם התלמידים לא שומעים לרבנים הקטנים, וכך נפרמת כל אמונת החכמים. צריך להתרגל לשמוע, גם כשאדם חושב שאולי אפשר לחשוב אחרת – יש סדר. החלק הבסיסי של קניין תורה הוא אמונת חכמים, לשמוע בקול תלמידי החכמים הגדולים.

אצלנו הציבור מפורז ומפורד. מבחינה מסוימת בציבור החרדי, ראשי ישיבות לא יעזו לחלוק על הרב אלישיב. יש דין של כבוד תורה בזקני תלמידי החכמים. בעיקר בענייני ציבורכלל ישראליים שצריך הרבה שיקול דעת ולא כל רב של מכינה יכול להגיד האם כלל ישראל יעלה להר הבית או לא יעלה להר הבית. לאחרונה מופיעים בעיתון רשימות של כל מיני רבנים קטנים וקטני קטנים, צריך לדעת שיש מדרגות מדרגות. יש שם רבנים גדולים אבל גם רבנים קטנים, ומה שייך לצרף אותם? זה כמו שאברכים ותלמידים יצטרפו יחד כדי לחזק את ההחלטה הזאת. אם מדובר ברבנים גדולים, לכתוב את שמותיהם זה מספיק. ואם הם לא מספיק גדולים, מה יעזרו הקטנים אחריהם?

לסיכום – מדוע לא לעלות להר הבית?

• רבים מגדולי ישראל התנגדו לעליה להר והייתה מסורת מזמן מסוים שלא עולים אל הר הבית. ההתנגדות כוללת רבנים מהשקפות שונות ומתקופות שונות.
• קשה למצוא מקומות שאנו בטוחים לגביהם שמותרים בעליה. ישנם מחלוקות רבות לגבי מיקום בית המקדש על הר הבית, ישנן מחלוקות לגבי מידת האמה ועוד.
• גם לאחר שמוצאים נקודות על ההר שהעליה אליהן מותרת מבחינה הלכתית יבשה, כפי שאנו רואים היום, ישנם רבים שעולים למקומות שבהם העליה אסורה לפחות לפי חלק מהדעות ויש בכך חשש של איסור כרת. גם הרב מרדכי אליהו זצ"ל שרצה לבנות בית כנסת על הר הבית, התנה זאת בכך שהעולים לא יוכלו לסטות מהמסלול שהותר להם.
• יש להביא את כלל ישראל למצב שבו נהיה ראויים לבניית בית המקדש על ידי הכנה רוחנית מתאימה, הן מבחינה הכיסופים לבית המקדש והן מבחינת ביטול שנאת החינם שגרמה לחורבן בית המקדש.

[1] הרב זלמן קורן בספרו בחצרות בית ה' עמ' 303 כותב שחייבים לומר שאבן השתיה היא הצאכרה, כלומר, האבן שמתחת לכיפת הסלע, כיוון שיש מקורות שמהם עולה שגם בזמן הגלות יהיה ידוע לעם ישראל מקומו של אבן השתיה, ואבן זו היא האבן היחידה שבולטת בשטח הר הבית.

[2] כדאי לשים לב ללשונו של הרדב"ז המדגיש שלראב"ד אין איסור כרת. הרדב"ז לא כתב שהראב"ד התיר את העליה. מכאן, שדחיית דברי הרדב"ז על פי דבריו של הראי"ה קוק כפי שעשה הרב אב"י סילבצקי בקונטרס "נכון יהיה הר בית ה'" בעמ' 12, איננה מדויקת, משום שלא ראינו שהרדב"ז הבין בדעת הראב"ד שאין איסור כניסה כלל.

[3] הרב אב"י סילבצקי (שם עמ' 13) הביא קושיא נוספת על דבריו של הרדב"ז והוא שהרדב"ז פוסק כרמב"ם שאבן השתיה הייתה גבוהה בצידה המערבי ושם היה מונח הארון. לפי חשבון זה, יוצא שהחיל היה מחוץ לחומה המזרחית של הר הבית. בדבריו הציע שהרדב"ז בכלל לא התכוון לעסוק בעניין זיהוי המקומות השונים של המקדש, אלא להראות כיצד מכריעים בדיני ספקות, כאשר במקרה זה הספקות נוגעים לעניינים שקשורים למקדש. כמו הסברו של הרב סילבצקי, ניתנו גם הסברים נוספים לתשובתו של הרדב"ז, אולם כל התשובות שניתנו אינן יכולות להביא סימוכין מתשובה זו להיתר לעלות להר הבית.

[4] במאמרו של מנחם בן ישר שהודפס מחדש בספר קומו ונעלה, הוא כותב שהמדידות של חיל ההנדסה היו בלתי מדויקות. גם כאן, הדברים משתלבים בתמונה הכוללת שאין הסכמה לגבי פרטים רבים הקשורים לעליה להר הבית וממילא קשה להסתמך על שיטות הסותרות זו את זו. גם אם הסתירות קטנות, תוצאות סתירות אלו גדולות. מנחם בן ישר חולק על הרב גורן גם בגודל האמה, ועל כך ייכתב בהמשך.

[5] עיין מאמרנו בספר אוצר ההדר בנוגע לשיעורים השונים.

[6] ראה למשל מאמרו של מנחם בן ישר בספר קומו ונעלה.

[7] פלא אם כן על הרב אריאל שליט"א שכתב בעמוד שלאחר מכן את הדברים הבאים: "היוזמה להחתים רבנים על פטיציה נגד העולים להר מתחדשת מדי שנים אחדות. בשנת תשס"ג פורסמה רשימה של עשרים ושלושה רבנים המזהירים "מהאיסור החמור" של הכניסה להר הבית. בין החתומים היו ששה רבנים ראשיים – כולם בחיים: הרב עובדיה יוסף (כיום זצ"ל). הרב אברהם שפירא (כיום זצ"ל). הרב מרדכי אליהו (כיום זצ"ל). ויבדלו לחיים הרב עמאר שליט"א, הרב בקשי דורון שליט"א, והרב יונה מצגר שליט"א. מדובר בעצומה שהופיעה ללא ציון מקורות בהלכה. בתשובה למכתב זה שלח מכון המקדש מאמר לכל אחד מהחותמים, המנמק את שיטת חכמי ישראל הסבורים, כי העלייה להר היא מצווה מן התורה. במאמר הובאו מקורות לרוב מדברי חז"ל והרמב"ם. כאמור, ששה רבנים ראשיים קיבלו את המאמר באופן אישי, קראו אותו, ולמרות שיצאו לפני כן בקריאה שלא לעלות להר, לא הגיבו על המכתב, ולא הביעו מחאה. בהכרח יש לומר, שסברו וקיבלו". דברים אלה תמוהים מאוד. ראשית, הם סותרים את מה שכתב בעמוד שלפני כן שהרב אליהו התיר את העליה להר הבית על ידי בניית בית כנסת – הרי לאחר מכן הרב אליהו חתם על ה"פיטיציה" שלא לעלות. שנית, חוסר המחאה של הרבנים שקיבלו את המכתב איננו אומר שהם סברו וקיבלו, אלא צריך לשמוע מהם בצורה מפורשת מה הייתה דעתם, ובוודאי כשעוסקים באיסורי כרת. שלישית: במו אזניי שמעתי מפי מו"ר גם לאחר התאריך הנקוב שאסור לעלות להר הבית ושיש בכך ספק איסור כרת.

[8] ניתן לראות זאת הן בספרי מנחת אברהם, והן בעריכת הזכר יצחק של הרב איצלה מפוניבז'.

[9] הרב אריאל כתב גם שאדם מקיים מצווה בעליה להר מצד כיבוש ההר ומצד "לשכנו תדרשו". לאורך המאמר דנו בנושאים אלו.