גיוס בחורי ישיבות

גיוס בחורי ישיבות לצבא

הקדמה        

גיוס בחורי הישיבות לצבא ההגנה לישראל מהווה את אחד הנושאים המרכזיים לקיטוב בחברה הישראלית, והמאבק לגיוסם של בחורי הישיבות כבר קבע גורלות פוליטיים של ממשלות. רבים רואים במציאות הקיימת שבה בחורי ישיבות אינם מתגייסים לצבא כאי שוויון  (טענה שהתקבלה בערכאות המשפטיות של המדינה) ובזים למושג של "למות באוהלה של תורה" בעוד שרבים אחרים מתים פיזית כדי להגן על המדינה, שמאפשרת, ובמידה רבה גם מממנת, את אותן אוהלי תורה. מאידך, רבים ממנהיגיו הרוחניים של עם ישראל רואים בגיוס לצה"ל פגיעה ביסודות הרוחניים אותם הם מנסים להנחיל לתלמידיהם, יסודות שנרכשים על ידי עמל רחב, מתמשך ורציף. לשיטתם, כל פגיעה, ולו הקטנה ביותר ביכולת לשבת במתינות לאורך זמן וללמוד תורה, פוגעת ביכולת להצמיח אישיות תורנית שהם כל כך עמלים להצמיח, וזאת בנוסף לחשש להשפעה הרוחנית השלילית מגיוסם של בני תורה, על ידי מפגש עם אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות במהלך שירותם הצבאי.

מדובר בהתנגשות של שני ערכים. מצד אחד, אחת המצוות החשובות היא הצלת עם ישראל מהאויבים הקמים עלינו לכלותינו. מדובר על פיקוח נפש, הן ברמת הכלל: מדינת ישראל לא תוכל להתקיים ללא צבא חזק המגן עליה מפני האויבים הרשעים הקמים עלינו לכלותינו, והן ברמת הפרט – לאורך כמעט כל שנות הגלות היו הגויים הורגים ומתעללים ביהודים. מצד שני, כפי שראינו בשער התורה ובמקומות נוספים לאורך הספר, לימוד תורה מהווה את היסוד הקיומי של העולם כולו, והצמחת תלמידי חכמים גם היא משימה העומדת בראש מעייני אדם שלב יהודי פועם בו.

כיצד מיישבים את הסתירה הזו? גם אם לא נוכל במסגרת של דיון מצומצם בספר זה להציע פתרון לנושא כה סבוך, לא ניתן לדבר על הנושא של תחיית עם ישראל בארצו ללא דיון אמיתי ונוקב בנושא זה. בשורות הבאות, נשתדל ללבן מהי דעת תורה בנושא זה לאור מה שהנחו אותנו רבותינו. כמו כן נתעלם מטענות מעשיות, גם אם הן חשובות (כמו הטענה שכיום אחוז הגיוס בציבור הכללי נמוך מאוד ביחס למה שהיה מקובל פעם), ונתמקד בליבון המקורות התורניים ונברר: מה דעת התורה בגיוסם של בחורי ישיבות במצב אידאלי, דהיינו:

• כמעט כל הציבור הכללי מתגייס.
• הגיוס לצבא אמנם יפגע ברצף הלימודי של בחור הישיבה.
• לא יהיה חשש לפגיעה רוחנית בבחור.

סיפור המקרה בקום המדינה

          בספר רבנות בסערת הימים המתאר את חייו ומשנתו של הרב הראשי הראשון למדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, מובא סיפור המקרה (עמ' 223):

נושא מכריע שעמד להכרעתו של הרב הרצוג הייתה שאלת גיוסם של בני הישיבות לצה"ל. בתקופה שלפני קום המדינה הושג סיכום בין גדולי נציגי ירושלים ונציגי ההגנה לפיו בני ישיבה, 17-22, יתאמנו במסגרת מיוחדת ההולמת את האווירה המיוחדת שבה התחנכו. בני 23 יצורפו ליחידות משמר, בתנאים שהצניעות שולטת. בני ישיבות מצוינים, שקיבלו אישור מן הרבנים הראשיים, יהיו פטורים מעול האימון ותפקידי השמירה, וכמוהם מגידי שיעור, מלמדים ומפקחים רוחניים. על ההסכם חתמו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל, הרב יוסף צבי דושינסקי, הרב איסר זלמן מלצר, הרב יעקב משה חרל"פ (ראש ישיבת מרכז הרב), הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינקי (ראש ישיבת עץ חיים), הרב אליעזר יהודה פינקל (ראש ישיבת מיר), הרב יעקב סינקביץ (ראש ישיבת חסידי גור) והרב יחזקאל סרנא (ראש ישיבת חברון).

בתקופת המצור על ישראל[1] חייב "מרכז המפקד לשירות העם" את כל הגברים מגיל 17 עד 55 להתגייס אל כוחות המגן, וכבר אז נשאלה השאלה, האם גם לומדי תורה ותלמידי ישיבות חייבים לצאת למערכה. בקונטרס שחיבר הרב הרצוג בט"ז בשבט תש"ח נכתב "בשעת סכנה חובה עלינו להטיל על בני הישיבות חובת שמירה בתוך העיר. עומדים אנו בפני סכנת מצור מיידי, ומוכרחים אנו לגייס כל כוח אדם שיש לנו. ומי ימלא אותם היוצאים לקרב ממש אם לא אלה הפטורים מגיוס מלא. במצב כזה, בכל עם ולשון היו מוציאים אפילו בני חמש עשרה, וזה מלבד מלחמת מצוה כי כניעה לבני אדם כאלה משמעותה ידועה ואין להאריך בזה. אלא שחייבים להיזהר שלא לגרום ולערער חס וחלילה את קיום לימוד התורה, אפילו לא לזמן קצר, בפרט במצבינו בזמן הזה, שחרבו מרכזי התורה שבגולה, ואין לנו שומר אלא התורה ובני הישיבות. ראשי המפקדה מבינים זאת, ורוצים להימנע מצעדים שיגרמו לביטול הישיבות אף לזמן מועט. ועל כן לדעתי צריך שיבואו ראשי הישיבות לידי הסדר מתאים על גיוס חלקי בתנאים מסויימים ... ובתינו הקדושה לשמור על הישיבות שהן בבחינת לב האומה, מכל משמר, שלא תיפול עליהן אבן כלשהי.

כבר נמתחה ביקורת, אם כי בכוונה טובה, על רוב הישיבות מצד גדולים וטובים, בטענה שאלה הן מנותקות קשר עם העם בכללו, ואינן מתעניינות בבניין הארץ ובתחיית האומה. דחיתי את הביקורת ההיא בכל תוקף וצדק ... אך בשעת חירום כזאת, הסירוב הגמור, הרשמי מצד הישיבות, לא רק שיביא גדולים וטובים לחזור שוב על ביקורתם, אלא שמצד ההמונים יקום קטרוג ממש.

          מכאן נעבור ללימוד המקורות השונים העוסקים בנושא חשוב זה.

חובת הגיוס לצבא

          לפני שנדון בשאלת גיוסם של בחורי ישיבות ותלמידי חכמים לצבא, נביא את דבריו של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, בהם כתב על חיוב הגיוס לצבא "מתוך שלושת צדדיהם: מצד חיי שעה, מצד חיי עולם, מצד שניהם כאחד" (לנתיבות ישראל א, למצוות הארץ):

מצד חיי שעה – גלוי וידוע ופשוט הוא לכל בן תורה חומר החיוב לכל הצלת נפש בישראל וחומר העוון של כל התרשלות בקיומו של חיוב זה ... על אחת כמה וכמה כאשר המצב הזה נוגע לכל הצלת קיומם של ישראל בארצם, וממילא לכל הצלת קיומם של ישראל בכללם ... ולא עוד אלא שכל קיומם זה של ישראל הוא הוא קיומה של תורה ...

מצד חיי עולם – כל הישוב והישיבה של ארץ ישראל הוא מצווה קבועה של תורה, הוא גם כן ידוע ופשוט לכל בן תורה, כמו שהוא מוסכם ומוחלט לכל גדולי רבותינו ראשונים ואחרונים ... חיי עולם הנטועים בתוכנו מאת נותן התורה, דורשים את שכלולם בטחונם ובצרונם, על ידי חזרתינו לנחלת מקומנו הטבעי לנו, תקומתינו השלימה בה באחיזת שלטוננו ותוקף ידינו עליה, כהנחל עליון וכהציבו גבולות.

מצד חיי שעה וחיי עולם כאחד – הקשר של חיי הארעי עם חיי הקבע, של חיי היחיד עם חיי הציבור, של חיי הפרט עם חיי הכלל, של חיי הזמן עם חיי הנצח, נמצא הוא לנו במציאותה של תורת ד' הנתונה לנו מאתו ובקיומה על ידינו ... מדה זו שבחיי כל אחד ואחד מאיתנו, ובייחוד של תופשי התורה ונושאי דגלה, היא משכללת לנו את יסוד קיומה של תורה, תורת החיים הנתונה לנו מאת ד' באור פניו אשר בו מצווה את שבות עמו ורוצה את ירושת ארצו.

          החיוב להתגייס לצבא עומד על שלוש רגליים: הצלת נפשות, מצוות יישוב ארץ ישראל וקידוש ה' על ידי שאנשי תורה ינהלו את המלחמות. במהלך הדברים כתב מו"ר שהחיוב לצבא כולל כל אדם מישראל:

ואם בסתמא ובעיקרה של מצוות כיבוש הירושה כשהיא לעצמה בערך חיי עולם של ציבוריותה נמצאו דיונים על חילוקי מדרגות שבחיובה, הנה במצב מלחמה זה של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, שיש בה צד חיוב של הצלת נפשות, המוטל על כל אדם מישראל, והחמור מכל חיובי תורה ודוחה אותם (מלבד השלושה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), ואפילו בסתם שהוא ספק אם בא על נפשות, ובעיר הסמוכה לגבול יישובם של גויים שיש לחוש שתהיה הארץ נוחה להכבש לפניהם משם, אפילו לא באו אלא שיש קול שרוצים לבא הלא לא יימצא מי שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב – אם רק הוא באזו מידה יכול להציל – שלא יהיה בכלל חיוב זה.

          הרי שהחיוב להתגייס כולל כל אדם מישראל, משום שכל אדם, כולל תלמידי החכמים, מחויבים להציל נפשות מעם ישראל. אולם, בפועל היה מדריך מו"ר את תלמידיו להיות שקועים בלימוד תורה ולא להתגייס לצבא, היות וכלל ישראל זקוק לתלמידי חכמים גדולים, וקטיעת הלימוד בישיבה משבשת את הלימוד.

מדרשים מהם עולה שתלמידי חכמים פטורים משרות צבאי

          ישנם מדרשים מהם עולה לכאורה שתלמידי חכמים פטורים משרות צבאי. הגמרא במסכת נדרים (לב,א) אומרת שאברהם אבינו נענש על שעשה שימוש בתלמידי חכמים:

אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו, ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך.

          מקור נוסף מלמד שאסא מלך יהודה נענש על דבר דומה (סוטה י,א):

דרש רבא: מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: והמלך אסא השמיע את כל יהודה.

         אולם, הסביר מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל את המקורות באופן אחר (משפטי שאול, ארץ ומדינה, סימן קלג):

מה שהביא ממה שאמרו בסוטה שאסא נענש, העתיק שלא בדקדוק. לא נאמר שם שלקחם למלחמה, אלא שעשה מהם אנגריא, ואנגריא פירושו עבודת המלך, לאו דווקא מלחמה. למעשה, מתוך הכתובים יש לראות שלא עשה שם מעשה מלחמה כלל, אלא עבודה – פירוק אבני המצור לשם בניית ערים. סכנת המלחמה כבר חלפה באותה שעה, ואנגריא ודאי שתלמידי חכמים פטורים, כי הוא דין מפורש בבבא בתרא והובא ברמב"ם ... שהם פטורים מארנוניות ומכל עבודות שצריכים לעשות בעצמם.

היה מקום להוכיח יותר ממה שכתוב בנדרים על אברהם אבינו עליו השלום שנענש משום שעשה אנגריא מתלמידי חכמים, ושם המדובר על מלחמה. אבל לפי מה שיש לראות שם, הרי לאיזה דעה דווקא להיפך הוריקם בתורה, היינו שניצחו בזכות התורה. אולם בכל אופן אין עניינו לכאן כי שם כל עיקר ההצלה לא הייתה אלא משום שהיה בן אחיו, ואדרבא אמרו עליו "ויסע לוט מקדם מקדמונו של עולם" ... הרי מזה שאף אם נאמר שהיה להם באיזו מידה תורת ישראל, לוט לא היה בכלל זה ...

          אם כן, אין להביא ראיה לא מאברהם ולא מאסא. מלחמתו של אברהם איננה מלחמת מצוה, אלא מלחמה פרטית של אברהם אבינו, וממילא לא ניתן ללמוד מהנאמר בגמרא בנדרים לעניין פטור תלמידי חכמים ממלחמת מצווה (מה גם שיש מחלוקת בגמרא שם לגבי סיבת עונשו של אברהם אבינו). מאסא לא ניתן ללמוד לענייננו, משום שלא מדובר שם על יציאה למלחמה, אלא על מס שהוטל על עם ישראל לאחר המלחמה, מס בו כל אחד היה צריך לעבוד על פירוק אבני המצור לצורך בניית הערים, וממסים אלו תלמידי החכמים פטורים.

דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל

          המקור עליו מתבססים רבים בפסיקתם הפוטרת בחורי ישיבות מגיוס לצבא הוא הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (יג,ב):

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: "ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך".

          לכאורה משמע מהרמב"ם, שבני שבט לוי "הובדלו" מדרכי העולם, והם לא היו שותפים למלחמות ישראל. אבל בהלכה הבאה, הרמב"ם כותב שאין הכוונה דווקא לבני שבט לוי, אלא לכל מי שרוצה לעבוד את ה' באופן דומה לשבט לוי:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים.

          אם כן, משמע שהרמב"ם הכריע שבסתירה שבין מי שרוצה לעבוד את ה' וללמוד תורה לבין החיוב של ההליכה לצבא – לימוד התורה מכריע, ותלמידי חכמים יהיו פטורים מגיוס לצבא, כשם שבני שבט לוי היו פטורים מכך. בדבריו, לא פירט הרמב"ם לאיזו מלחמה הוא מתכוון. היו שהבינו שהרמב"ם התכוון לפטור את לומדי התורה ועובדי ה' גם ממלחמת מצוה. אולם, מרן הראי"ה קוק כתב אחרת (שבת הארץ יג,יב):

ונראה שאף על פי שאין שבט לוי עורכין מלחמה, היינו לעשות מלחמה פרטית, כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בזה, אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה – מחוייבים גם הם לצאת ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודה ד' שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ד', הוא שייך לה יותר משאר כל העם.

         לשיטת מרן הרב זצ"ל, יש לחלק בין מלחמה פרטית שממנו פטורים בני שבט לוי, לבין מלחמה של כלל ישראל שמוגדרת גם היא כחלק מעבודת ה', ולכן ראוי שדווקא בני שבט לוי ישתתפו בה. לעומת זאת, כתב הגאון הרב אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל, מחבר שו"ת ציץ אליעזר, בספרו הלכות מדינה (חלק ב, פרק ד):

למדנו מדברי רמב"ם אלה שסבירא ליה שזכות שבט לוי להיות מובדלים מדרכי העולם, לא לערוך מלחמה כשאר ישראל, אלא להיות חיל השם, ניתנת לכל איש ואיש מבאי העולם אשר התרומם בהנהגותיו הרוחניות להיות מובדל מחשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, ומושקע ראשו ורובו בעבודת ה' בהכרת חובתו בעולמו ובלימוד תורתו הקדושה, אשר תורהו ותנחהו בדרך הרצויה להיות ה' חלקו ונחלתו לעולמי עולמים. ומכיוון שמדובר ברמב"ם שם לעניין כיבוש נחלת ארץ ישראל שהוא מלחמת מצווה, נלמד מדברי הרמב"ם שכמו שבט לוי, כן הוא פוטר את העוסקים בעבודת ה' ובתורתו אפילו ממלחמת מצווה.

          הציץ אליעזר חולק על הבנתו של מרן הרב קוק בהסבר הרמב"ם, וקובע שכל מי ששקוע בעבודת ה', פטור מהשתתפות במלחמות – גם אם מדובר במלחמת מצווה. צריך להדגיש בדבריו שמדובר על מי ששקוע בעבודת ה'. כלומר: גם לפי הבנתו של הציץ אליעזר, אדם עשוי ללמוד בישיבה, אבל כל עוד שהוא לא שקוע שם ממש, אין הוא נפטר מהשתתפות במלחמה.[2]

          מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי הבין מהרמב"ם ששבט לוי אכן נלחם לעיתים, אך הסביר את הדברים באופן אחר מהסברו של רבו – מרן הרב קוק: (משפטי שאול, ארץ ומדינה, עמ' תיב):

אבל גם בנוגע לשבט לוי אין הדבר פשוט. במלחמת מדין הביא רש"י מהספרי שגם שבט לוי השתתף בה. ביחס להשתתפותם בכיבוש הארץ גם כן, הדבר נוטה לכאן ולכאן, כי מה שאמר הרמב"ם "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין" אינו מוכיח אם הכוונה למלחמת מצווה של כיבוש הארץ, שכן אמר לא עורכים "כשאר ישראל", ומזה נראה רק שאינם משתתפים כשאר ישראל, ויתכן לפרש רק על מלחמת רשות. אולם, גם אם נפרש הכוונה ביחס למלחמת כיבוש, הרי זה רק מצד מה שמסיים "ואין נוחלים" ... ואדרבא, במה שמחוץ לארץ ישראל, שלדעת הרמב"ם נוחלים הלויים, שוב אין נימוק שלא לשתפם. אך יתכן שאין הדברים קשורים זה על זה.

          ראשית הביא מו"ר עובדה פשוטה, ששבט לוי אכן נלחם במלחמת מדין, ולכן קשה להניח שכוונת הרמב"ם הייתה לומר ששבט לוי אף פעם לא נלחם במלחמות. יתירה מכך, ייתכן שניתן לדייק מלשון הרמב"ם שיש להגביל את הפטור של שבט לוי למלחמות שקשורות לכיבוש הארץ: בני שבט לוי אינם מקבלים נחלה, ולכן אינם נלחמים (וכך הדין גם לגבי כל מי שמוותר על נחלתו בארץ ישראל). אולם, במקרים שהמלחמה איננה קשורה לכיבוש, יתכן לומר שהרמב"ם יחייב גם את בני שבט לוי להתגייס לצבא ולהילחם. ממשיך מו"ר:

אך כל זה לעניין מלחמת כיבוש. אבל מלחמת מצווה, כגון מלחמת עמלק וכיוצא בזה, אין שום יסוד לפטור את הלויים, כי גם הם בכלל ישראל לכל המצוות.

          כאשר אדם מתגייס למלחמת מצווה, הוא מקיים מצווה, וזאת בניגוד למלחמת כיבוש הארץ שהייתה גם היא מצווה, אך מטרתה הייתה שונה מהמלחמות האחרות, שכן היא נועדה לכבוש את שטחי הארץ – שטחים ששבט לוי איננו שותף להם ולכן הוא אינו מחויב להילחם בהם. לא יתכן לומר שהלויים יהיו פטורים מקיום מצווה כל כך חשובה כמו המצווה להתגייס למלחמת מצווה, כשם שלא נפטור אותם ממצוות אחרות, ולכן עלינו להגביל את הפטור של הלויים מהשתתפות במלחמה רק למלחמה שמטרתה לכבוש את הארץ – היות ואינם מקבלים חלק מהארץ.

רבנן לא צריכי נטירותא

          טענה נוספת שעולה בהקשר של גיוס בחורי ישיבות מוצאת את מקורה בגמרא במסכת בבא בתרא (ח,א):

אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא, אפילו מיתמי, אבל רבנן לא צריכי נטירותא (כל בני העיר צריכים לשלם עבור הוצאות שערי העיר, אפילו יתומים, אבל חכמים לא צריכים שמירה). הכל לכריא פתיא, אפילו מרבנן (כולם משתתפים לחפירת בור למים, אפילו חכמים). ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא, אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו.

          לכאורה צריך לברר את הדברים היטב: מצד אחד כתוב שחכמים אינם צריכים לשלם עבור חומות העיר כיוון שהתורה שומרת עליהם, ומצד שני כתוב שהם חייבים לשלם עבור בורות המים. מדוע לימוד התורה הפוטר חכמים מהשתתפות במימון שערי העיר אינו פותר אותם מחפירת בר המים?

          שאלה זו מתחזקת לאור העובדה שחלק גדול ממצביאי הצבא שמסופר עליהם בתנ"ך היו תלמידי חכמים גדולים (החל ממשה רבינו ויהושע בן נון ועד לדוד ובניהו בן יהוידע): אם כן, כיצד ייתכן שהם יצאו להילחם על אף שלכאורה היו פטורים מכך? מדוע לא אמר משה רבינו שבתור תלמיד חכם הוא פטור ממלחמה? ועוד: האם קביעה זו שרבנן לא צריכי נטירותא עומדת במבחן המציאות? האם לא היו מקרים לאורך הדורות שבהם דווקא גדולי ישראל נהרגו על ידי אויבי ישראל?

          אמנם נראה שהגמרא לא פטרה תלמידי חכמים ממלחמה, אלא ממס שמיועד לצרכי ביטחון. כשם שהכסף של ראובן או שמעון תורמים לביצורה של העיר על ידי בניית חומות ושערים, כך תלמידי חכמים הלומדים תורה תורמים את חלקם להגנת העיר מבחינה רוחנית, ועל כן הם פטורים מהשתתפות בהוצאות הביטחון. כל אדם בעיר תורם את חלקו: אדם רגיל תורם את ממונו ועל ידי כך מגן על העיר מבחינה פיזית, ואילו תלמידי החכמים תורמים להגנת העיר מבחינה רוחנית. שונה הדבר לגבי עצם היציאה למלחמה שמהווה מצווה, ולעיתים מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים (כגון שצריך כמות מסויימת של חיילים או במקרה שהחכמים מהווים חיילים איכותיים יותר), שם צריך שגם החכמים ישתתפו פיזית במלחמה.[3]

טענה שאסור לאדם בן תורה לעסוק בענייני מלחמה

          טענה נוספת עימה התמודד הרב ישראל זצ"ל בדבריו, טוענת שאסור לאדם משבט לוי או למי שבחר להיות כמותם להילחם, משום שהדבר ישפיע לרעה על נפשו. ידועה אמרתה של ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר שאמרה שהיא לא תסלח לערבים על שהם הפכו את בנינו לרוצחים, אמרה שיתכן שיש לה קשר לטענה עימה התמודד הרב ישראלי. אולם, הרב ישראלי דחה טענה זו בתקיפות ובדברים חריפים ונוקבים:

רעיון זה שמלחמה גם אם היא לשם הגנה ושמירה על הנפש כמו שכתוב שם, והיא "עזרת ישראל מיד צר" כלשון הרמב"ם וכמציאות הזמן שלנו, שמלחמה זו ושפך דם האויב שבאה כתוצאה מהגנה זו של הבא להרגך השכם להורגו, שמלחמה זו תיחשב לגורמת שוויון רוח לדם שפוך, ושוב אין הנפש מסוגלת למבחן עליון, ומזה שגם רבנים המיועדים לזה אסור להם להשתתף - השקפה זו אינה ממקור ישראל. אם כך, אינו מובן איך עמד משה רבינו עליו השלום בראש המלחמה בעבר הירדן נגד סיחון ועוג. ולפי מאן דאמר אחד הוא הוא שהרג את עוג. והרי גם משה רבינו עליו השלום היה לוי ולכל הפחות היה גם כן במעמד של רב. ואיך הרג את המצרי ... מעשה הרצח הנעשה על פי קיום המצווה , יש בו משום "ובערת הרע" ואינו מכניס אכזריות ואינו פוגם בנפש. אדרבא דרשו חכמים "ונתן לך רחמים וריחמך", וכדרך כל מצווה – מצווה בו יותר מבשלוחו, ואשרי היכול והעושה והמשתתף במלחמה.

מכתבו של מרן הראי"ה קוק

          מקור אותו מביאים לפטור של בחורי ישיבות מחובת הגיוס, נמצא באגרותיו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי לישראל (כרך ג, אגרת תתי). האגרת נשלחה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, וממוענת לרב הראשי של אנגליה, עם דרישה ממנו שיופיע בפני השלטונות של אנגליה, וידרוש לשחרר את בחורי הישיבות מחובת הגיוס:

הממשלה חייבת להיות זהירה שלא לנגוע בנימין הנפשיים של כל דת ואמונה, ואנחנו לפי הכרתינו הדתית, חורבנן של הישיבות שיהיה נצמח מלקיחת מבחר בינהן לעבודת הצבא, הוא לנו חורבן דתי איום ונורא ... ובשעה שתבטל הממשלה את ישיבותינו הרי היא כאילו גוזרת עלינו גזירת שמד ...

          הציץ אליעזר הביא חלק מאגרת זו, והוכיח מכאן שדעתו של מרן הרב זצ"ל היה שלא לגייס בחורי ישיבות לצבא. קטונתי מלהעיר על דבריו של הגאון הרב ולדינברג זצ"ל, אך נראה שאין דבריו של מרן הרב זצ"ל שייכים לגיוס לצה"ל. מטרת האגרת הייתה לפטור את בחורי הישיבות מהצבא הבריטי, שנלחם במלחמה שקשה להגדיר אותה כמלחמת מצווה. ייתכן מאוד שמרן הרב זצ"ל היה מחייב בחורי ישיבות ותלמידי חכמים להתגייס לצבא ההגנה לישראל במקרה של מלחמת מצווה, כפי שבנו מרן הרצי"ה כתב בדברים שהובאו בראש המאמר.

לימינו אנו

          נדמה שמצב המלחמה בימינו שונה מתקופות אחרות שהיו בעם ישראל. מדינת ישראל עדיין נמצאת תחת איומים תמידיים מאויביה החפצים להשמידה, ולכן לכאורה גם היום, שבעים ושלוש שנה לאחר הקמת המדינה, מלחמות ישראל הינן בגדר מלחמת מצווה שכל אדם מישראל מחויב בה. אולם, עיקר השירות הצבאי היא בשמירה על הביטחון השוטף ועל אימונים לקראת מלחמה, וב"ה צה"ל לא נזקק לגייס את מלוא כוחותיו במלחמות האחרונות (בניגוד למלחמות כמו מלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור שבהם היה גיוס מלא). מאידך, לימוד התורה מהווה מרכיב חשוב בחוסן הרוחני של עם ישראל, בריבוי הזכויות שלו, ובתרומה משמעותית, הן בטווח הקצר לניצחון במלחמה, והן בטווח הארוך של הצמחת תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, ששירות צבאי יקטע את לימודם וישפיע על התוצאה המוגמרת של היותם תלמידי חכמים. כאשר נשאל מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל על גיוס תלמידי ישיבות ועל הסיבה שתלמידי ישיבת מרכז הרב מתגייסים לתקופה קצרה מאוד ביחס לאוכלוסייה, ענה את הדברים הבאים (תורת חיים עמ' 46):

אלו שאלות של הלכה. כך רבנים הכריעו, הייתה הכרעה על סמך דעת כל אנשי המדינה. יש עניינים של ערכים, כלל ישראל זקוק לרמטכ"ל ולאלופים ולאנשי צבא, וצבא דורש חיל אוויר וטנקים. אבל כלל ישראל זקוק גם להרבה תלמידי חכמים, ובמצב של היום שהאחוזים של הנוער הלומד הם כל כך קטנים, יהיה אסון לכלל ישראל אם לא יגדלו תלמידי חכמים. "וכל בניך" – מראש הממשלה, ראש המטה הכללי, עד אחרון הלוחמים, לימודי ה' – צריך להיות תלמיד חכם גדול או קטן. אבל המצב לא כן, החיוב הזה להחזיק את התורה וללמוד תורה הוא ערך החיים של האומה. שלא תחשבו שזה דבר קל ללמוד בבלי, ירושלמי וזוהר, ואתם בעצמכם יודעים שזה לא קל, זה מאוד כבד. אפילו לא בבלי וירושלמי, עד שתהיו תלמידי חכמים בסדר אחד צריך המון שקידה, המון מסירות נפש. אז כיצד יגדלו לנו תלמידי חכמים, איך יצמחו לנו תלמידי חכמים באומה? ואם היה העולם כתיקונו, וכל הנוער היה תלמידי חכמים, הייתה צריכה להיות חלוקה אחרת. אבל היום שהמצב לא כן, חייבים לגדל תלמידי חכמים, זהו דרך החיים של האומה, לא יכול להיות בלי זה. מצד שני אנחנו לא פטורים מנשיאה בעול. אנחנו יודעים שבחיי האדם יש עניין של זמנים. לגבי כל אחד צריך ר"מ להכריע אם חייב ללמוד או להפסיק מן הלימוד. בהלכה כתוב ש"לימוד תורה כנגד כולם", אבל תלמוד תורה לא דוחה מצוות. זאת אומרת, אם יש לפניך לעשות מצווה, לסגור את הגמרא או לא, כתוב אף על פי שהתורה כנגד כולם, יש לסגור את הגמרא כיוון שהתורה נתנה על מנת לקיים ...

יש הסדר עם הישיבות שנעשה בזמנו על ידי גדולי הדור עם המטה הכללי, וההסדר הזה קיים עד היום הזה. חייבים לדאוג שיהיו תלמידי חכמים לכלל ישראל, כלל ישראל בלי תלמידי חכמים הוא לא אותו כלל ישראל. כל אחד שלומד תורה, הוא מחזק את כלל ישראל, וכל זמן שיתרבו יותר תלמידי חכמים, יהיו פחות קטרוגים ופחות זילותא בשפיכות דמים. אלו עניינים שבהם דנים את כלל ישראל, לפי מצב התורה שיש בעולם, ויש לדעת שאנחנו שומרים על כלל ישראל.

          דווקא משום כך חשוב שימשיך להתקיים מערכת של אמון בין ראשי הישיבות לבין שלטונות הצבא, כך שיהיה ניתן לקיים דיון על צרכי הצבא מצד אחד ועל החשיבות שבלימוד תורה בשעת מלחמה מצד שני. רק שיתוף פעולה אמיתי וכנה יוכל להוביל לתוצאה שהגיוס יהיה אך ורק על פי צרכי הצבא, וכך, בכל מציאות שתיווצר, יהיו תלמידי חכמים שימשיכו להיות שקועים בתורה – גם בשעת מלחמה, אלא אם המצב קטסטרופלי ויגייסו את כל הגברים בכל המדינה.

          יהי רצון שלא ישא גוי אל גוי חרב ושנזכה בביאת משיח צדקנו.

[1] לכאורה יש טעות דפוס והכוונה לירושלים, כפי שמשמע גם מהמשך הדברים.

[2] בדבריו דן גם בשיטת התוספות (שבועות לה,ב) ממנו עולה שמותר לכאורה למלך להוציא תלמידי חכמים למלחמת מצווה. הציץ אליעזר הסביר שהתוספות יפטרו תלמידי חכמים גם ממלחמת מצווה, אלא שיש הבדל בין מלחמת רשות למלחמת מצווה: במלחמת רשות הם יהיו פטורים מלהשתתף גם אם חסרונם יוביל להפסד במלחמה, ולעומת זאת במלחמת מצווה, אם עם ישראל יפסיד במלחמה כתוצאה מאי גיוסם, תלמידי החכמים מחוייבים להתגייס.

[3] לגבי קביעת הגמרא שתורה מגנא ומצלא (סוטה כא,א) כבר כתב שם המהרש"א שהכוונה להצלה מפורענויות ולא להצלה ממיתה.