אהבת ישראל

אהבת ישראל

מצוות אהבת ישראל

          מצאנו שיש מצווה לאהוב כל אדם מישראל, ואיסור לשנאתו. כך כתב הרמב"ם בדבריו (הלכות דעות ו, ג-ה):

מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא.

אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה, אחת מפני שהוא בכלל רעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה "ואהבתם את הגר", ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת עצמו, שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך", הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר.

כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך". ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חברו והמחרפו, אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא.

          יש מצוות עשה מהתורה לאהוב כל יהודי מישראל ואיסור לא תעשה לשנוא אותו. בשורות הבאות ננסה לעמוד על מהות מצווה זו מתוך תקווה שהעיסוק במצווה זו יחדיר בליבנו אהבת ישראל אמיתית.

כל נפשות ישראל קשורות זו בזו

מצווה זו של אהבת כל אדם מישראל היא מצווה המחייבת עבודת המידות גדולה. לכאורה, אהבת ישראל אמורה לבוא באופן טבעי, משום שכל הנשמות של כלל ישראל קשורות זו בזו. ממילא, כשם שאדם אוהב את גופו שלו, והוא אינו יכול לומר שהוא אינו אוהב את ידו או רגלו, כך מצד האמת הוא אמור לאהוב כל אדם מישראל באופן טבעי. כך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק,קסג): 

הנפשות כולם קשר אחד, כעניין יעקב חבל נחלתו. ואם אחד מושך למעלה, הכל נמשך למעלה, וכן להיפך ...

 הקושי בקיום מצווה זו נובע מחוסר ההכרה שלנו בקישור הנשמות זו לזו. כמו בשאר המצוות, אדם בדרך כלל יודע מה עליו לעשות, אך מכיוון שההכרה איננה ברורה דיה, הוא עדיין עובר על דברי תורה. ידועים דבריו של הסבא מקלם שמקור ההבדל בין צדיק לרשע אינו מתבטא במעשים השונים שהם עושים, אלא בבהירות ההכרה של חובת האדם לקיים את רצון ה': לצדיק ברור בבהירות מה מוטל עליו בתור עובד ה' וגם לרשע ברור כן מהי חובתו, אך הכרה זו אינה בהירה לו. לו לרשע הייתה הכרה ברורה לגבי מה מוטל עליו לעשות, הוא לא היה חוטא.

הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר על דברים רוחניים שנראים לנו כדברים ערטילאיים. אדם לא רואה בחושיו את הקשר שבין כל נשמות ישראל, וממילא קשה עליו לקיים את מצוות אהבת הרע. כדי להסביר יותר את הדברים, נביא מדבריו של הרב יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, שהיה בחייו משגיח בישיבת פוניבז' (אור יחזקאל, דרכי העבודה, עמוד ר):

יסוד אמונתנו כלול בפסוק הנאמר בכל יום "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". ובפשטות ביאורו שה' יתברך מנהיג את הבריאה כולה ומושל בכל ארבע רוחות העולם, אך באמת עלינו להבין כי "אחד" היינו "אין עוד מלבדו", כל הבריאה זה הקב"ה, וכנאמר "מלא כל הארץ כבודו".

אף על גב שהבנה בזה אינה פשוטה וקלה, כי האדם רואה בעיניו עולם מלא נפרדים, שמים וארץ וכדומה, ואם כן קשה להבין שהכל הוא רק כבודו יתברך. הדרך להבנה בזה יש לנו ללמוד מהתבוננות בנשמת האדם, אף שהאדם מורכב מאיברים שונים ונפרדים, מכל מקום כולם מבינים כי כל האדם הרי זה נשמתו ורוח חייו, ומבלעדי הנשמה אין שום קיום לכל האדם ואיבריו ... כן אפשר להבין את הקב"ה על ידי התבוננות בנשמה, ומשום הכי ההבנה בייחודו של הקב"ה שאין יחיד כייחודו יש ללמוד מהנשמה, וכשם שנשמת האדם נמצאת בכל איבריו וכולה נשמה, כן הקב"ה מלא כל העולם, והיינו האחד הפשוט, הקב"ה מחיה את כל הבריאה ובכל נברא אף הזעיר ביותר ה' יתברך נמצא. ואף שהשפעותיו שונות, מכל מקום השינוי הוא רק במקבלים, אך ה' יתברך אחד ונמצא בכל, וכפי שהנשמה נמצאת בכל האדם והשפעותיה שונות באיברים המחולקים, כן ההבנה באחדות ובייחוד ה'.

          ההקדמה להבנת עניין אהבת ישראל, היא ההבנה שכשם שהנשמה נותנת חיות לכל הגוף הגשמי של האדם, כך גם כל הבריאה כולה מקבלת את חיותה מאת ה' יתברך: "ואתה מחיה את כולם". ישנן הופעות שונות לגבי אופן קבלת חיות זו, אולם כל הברואים כולם, ללא יוצא מהכלל, מקבלים את כח החיות שלהם מאת ה' יתברך.

          איננו מבינים בתורת הנסתר, אך ניתן אולי להסביר שזו ההגדרה שמצאנו בספרים לגבי "ניצוצות דקדושה". לכל אחד מהנבראים יש ניצוצות של קדושה המחיות אותה. ניצוצות אלה מקורם בחיות שהם מקבלים מאת ה' יתברך. כאשר נוטלים את הניצוצות האלה, בעצם נוטלים את הכח המחיה את אותם ברואים, ואז כבר אינם יכולים להמשיך להתקיים. ממשיך הרב לווינשטיין בדבריו:

"אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". כפי ההבנה באחדות הקב"ה ובייחודו, כן חייבת להיות ההכרה באחדות עם ישראל. אף על גב שכל כלל ישראל הם גופים נפרדים, מכל מקום כפי שנתבאר באחדות הקב"ה שלמרות ראיית העולם כנפרדים, הרי הכל ייחודו של הקב"ה, כן אף כלל ישראל כולם עם אחד ומציאות אחת.

והיינו הא דאיתא בחז"ל "עכו"ם אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: 'כתיב בתורתכם 'אחרי רבים להטות', ואנו מרובים מכם. מפני מה אין אתם נוהגים כמונו וכו''. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: 'לזה דחית בקנה קצוץ, לנו מה אתה אומר?'. אמר להם: 'בעשיו היו שש נפשות, וכתיב בהם נפשות הרבה, דכתיב: 'ויקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו'. וביעקב שבעים נפש, וכתיב ביה נפש אחת, דכתיב: 'ויהי כל נפש'. עשיו שעובד לאלוהות הרבה, כתיב ביה נפשות הרבה. יעקב שעובד לאלוק אחד, כתיב ביה נפש אחד'". כלל ישראל עובדים להקב"ה שהוא "אחד הפשוט", לכן אף כלל ישראל כולו אחד. מציאות עם ישראל הוא הקב"ה, וכיוון שהקב"ה אחד, לכן אף כל עם ישראל כולו אחד.

          עם ישראל שהוא עם אחד, עובד את ה' אלוקיו שהוא אחד. זאת בניגוד לגויים שאינם מסוגלים להתאחד סביב עבודה אחת. ממשיך הרב לווינשטיין בדבריו ומסביר את הדברים אותם כתבנו לעיל, שהחיוב לאהבת ישראל נובע מאותה הכרה שכל עם ישראל כלולים בנשמה אחת:

מעתה מובנת היטב מצוות "ואהבת לרעך כמוך". חייב אדם לאהוב את זולתו כאהבתו את נפשו, כי הרי כולם אחד, ואין חילוקים ביניהם. והיינו דאיתא בחז"ל: "שה פזורה בישראל. נמשלו ישראל לשה. מה השה הזה לוקה על ראשו, או אחד מאיבריו, וכל איבריו מרגישים. כן הם ישראל: אחד מהם חוטא וכולם מרגישים". ההרגשה וההכרה שבשעה שאחד מעם ישראל חוטא, אין החוטא פוגע רק בעצמו, אלא כביכול פגע בכל עם ישראל, רחוקה מאוד מאיתנו. חיינו מתנהלים כאילו כל אחד עושה ועובד רק לעצמו ואין לו קשר לזולתו ...

          בהמשך הדברים, מגדיר הרב לווינשטיין את היחס שבין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות בין אדם לחברו, וכך כתב:

עבודתו הרוחנית של האדם מתחלקת לשני חלקים: בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ואיתא בחז"ל שני כללים בעבודתנו, והם תואמים לשני חלקי העבודה הנזכרים. "בכל דרכיך דעהו – זה כלל גדול בתורה", וביאורו, כל פעולה שאדם עושה חייב להיות מיוחס ותלוי רק בה' יתברך, ומבלעדיו אין לו מאומה, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "אם לא שיויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי נפשי", כפי שהעולל בידי אימו, אין לו מחשבה ורצון מבלעדיה, כן חייבת להיות התייחסות האדם להקב"ה.

כלל נוסף מובא בהקשר לעבודת האדם: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". חייב אדם לאהוב את זולתו כפי שאוהב את עצמו ללא פירוד כלל, וחייבת להיות עבודת אהבת הבריות כפי שנתבאר לגבי עבודת בין אדם למקום, שמחויב לייחס הכל להקב"ה ללא חילוק, כן חייבת להיות גישת האדם לזולתו, כאילו הוא בעצמו וחברו אחד הם, והיינו שמחובתו לבטל עצמו בין לה' יתברך ובין לזולתו. הנהגה זו הייתה ההכנה הנדרשת לקבלת התורה, ומבלעדיה לא תיתכן תורה ונתינתה.

          כשם שאדם חייב לבטל את עצמו כלפי ה' יתברך, כך האדם חייב לבטל את עצמו כלפי כלל ישראל, וממילא הוא יבוא למצב של אהבת ישראל ולאחדות בעם ישראל. כל עוד שהאדם אינו מבטל את עצמו, הוא אינו יכול להגיע לקבלתה של תורה. נצטט במעט דברים נוספים שכתב הרב לווינשטיין:

תורה ניתנה לכלל ולא ליחיד, ולכן חייב כל יחיד להיות חלק מהכלל, ואז ייתכן ויהיה לו חלק בתורה. ומשום הכי הוצרכו כל ישראל להיות כאיש אחד בלב אחד כדי לקבל את התורה, כי אהבת הבריות היא הכלל עליה עומדת תורה.

          על פי יסוד זה, שאהבת הבריות היא הכלל עליה עומדת התורה, מסביר הרב לווינשטיין את תשובתו של הלל לנכרי שבא לפניו וביקש ממנו לגיירו על מנת שילמדו את התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. בקשתו של הנכרי הייתה בקשה רצינית ולא נועדה להתריס – הוא רצה לדעת מה היסוד עליו עומדת התורה. הלל ענה לו שאהבת הבריות – הוא הכלל עליו עומדת התורה כולה.

          הרב לווינשטיין זצ"ל אינו מפנה אותנו במפורש למקור דבריו, אך נראה לומר שזו הכוונה אצל רבותינו ז"ל שכשם שיש שישים ריבוא אותיות לתורה, כך היו שישים ריבוא נשמות ישראל שיצאו ממצרים. כך כתב ר' חיים מוולז'ין (נפש החיים, ליקוטי מאמרים,טו):

ואברהם ויצחק לא זכו להוריד נשמות אלו בשלמות, לפי שהיה פסול בזרעם. רק יעקב זכה לזה, והיה באמת מיטתו שלמה. ובישראל עצמם יש שנשמת האחד גבוהה מחברו, ואם כן נשמת חברו הוא גוף נגדו, ומקבלת שפעה ממנה, וגם זאת הנשמה המקבלת שפעה ממנה, יש עוד נשמה למטה הימנה המקבלת שפעה ממנה, וכן הרבה מדרגות. אבל הראשון והגדולה שבכל כללות ישראל, הוא הראשון אשר ממנו מי ישע ישאבון כל ישראל, והוא כלול מכולם.

ומשה היה כלול משישים ריבוא נשמות ישראל, והוא היה שרשן ... ועל זה אמרו רבותינו ז"ל שאשה אחת ילדה שישים ריבוא בכרס אחת, והיא יוכבד. וגם לכוונה זו אמרו רבותינו ז"ל "משה שקול כנגד כל ישראל" ... ואם כן האדם השלם הוא כאילן הנטוע למעלה, ונופו יורד למטה, הוא הגוף. ומדובק בשרשו מאוד, עד שכמעט הוא קרוב לנבואה, כי דבוק הוא מאוד למעלה ...

ודע, כי התורה שישים ריבוא אותיות, והם כללות נשמת כל ישראל יוצאי מצרים ... ולכך היה משה יכול לקבל את התורה שישים ריבוא אותיות, כי כל אות נגד נשמה אחת מישראל, והוא היה כלול מכולם. ואם כי גם יעקב זכה לנשמה הנ"ל, לא היה שישים ריבוא כמו במשה, ולכן זכה משה דווקא.

          לקבלת התורה היה צורך בשני תנאים: נשמה גבוהה ושישים ריבוא מישראל שיקבלו את התורה. גם ליעקב אבינו הייתה נשמה גבוהה אבל הוא עדיין לא היה יכול לקבל את התורה. רק משה רבינו, ששני התנאים התקיימו בו: גם נשמה גבוהה (שהייתה כלולה משישים ריבוא הנשמות של עם ישראל) וגם בחייו היו שישים ריבוא מישראל, נוצרה אפשרות לקבל את התורה. לו הייתה חסרה נשמה אחת מישראל, הייתה חסרה חלילה גם אות בתורה, וספר תורה שחסרה בו אות הוא ספר תורה פסול.

מקור אהבת ישראל – אהבת ה'

בספרים הקדושים מובא ציטוט מספר הזוהר, האומר שישראל, התורה והקב"ה הם אחד. הציטוט המובא מספר הזוהר אומר כך:

ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד.

ככל הדברים בתורת הסוד, גם כאן יש דברים עמוקים ונסתרים שהם מעבר להבנתנו. אולם, ר' חיים מוולז'ין בספרו נפש החיים, מסביר את הדברים על פי תורת הנגלה, וכך כתב (נפש החיים, שער א,טז):

ועל פי זה ישכיל המעיין להבין על פי פשוט עניין הנזכר בזוהר פרשת אחרי ע"ג א' שקודשא בריך הוא ואורייתא וישראל מתקשרין דא בדא. ודאי עומק כוונתו לסודות עמוקים. עם כל זה יש להסביר העניין גם בפשטות על פי זה. והעניין, כי קודשא בריך הוא סתים וגליא, כי עצמות אדון כל אין סוף ברוך הוא אינו מושג ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומה שמושג לנו מעט מן המעט הוא רק מצד התחברותו להעולמות מעת שבראם וחידשם, להחיותם ולקיימם כל רגע ולהנהיגם כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". ולכן נשבחהו יתברך בתפילתנו שהוא חי העולמים, כי כל כוונת ליבנו בכל התפילות והבקשות אמור להיות רק ליחידו של עולם הוא אין סוף ברוך הוא, אמנם לא מצד עצמותו יתברך לבד בבחינת היותו מופרש מהעולמות, אלא מצד התחברותו יתברך כרצונו הפשוט להעולמות והיסתרו בהם להחיותם.

וזהו כלל שורש עניין העבודה והמצוות כולם, וזה לבד כל השגתנו ... וכל חיותם וקיומם של העולמות כולם, הוא רק על ידי התורה הקדושה כשישראל עוסקים בה, שהיא נהירו דכל עלמין ונשמתא וחיותא דכלהון, ואילו היה העולם מקצהו ועד קצהו פנוי אף רגע אחד מעסק והתבוננות בתורה הקדושה, היו חוזרים כל העולמות לתהו ובהו כמו שאמרו ז"ל "בשביל התורה וכו'" כמו שכתוב "וחיי עולם נטע בתוכנו". כי מקור שורשה העליון היא למעלה מכל העולמות, לכן בה תלוי החיות של כולם. ואמרו גם כן "בשביל ישראל כו'", כמו שנתבאר, שעל ידי עסק האדם והגיונו בתורה הקדושה, הוא משיג להתנוצצות אור בחינת הנשמה בו להשכילו בעמקי רזין קדישין דילה, שאז מכונה בשם ישראל כידוע בזוהר. ועל כל מוצא פי ה' הוא בחינת נשמת האדם נשימת פיו יתברך, יחיו ויתקיימו גם כן כל הכוחות והעולמות שהיא גם כן הגבוהה והפנימית מכל העולמות. וזהו קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל מתקשרן דא בדא. וזה שאמרו "בראשית", בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית.

יש קשר בל ינתק בין עם ישראל, התורה והקב"ה. לעיל ראינו את הסברו של המהר"ל בעניין היותם של התורה וישראל "ראשית", ועתה אנו רואים רובד נוסף של הסבר העניין. יש יסוד גדול באמונה האומר שבעולם הזה לא ניתן להשיג את ה' בעצמותו (על כך הרחבנו מעט בפרק העוסק בעניין החסד בשער המידות). ההשגה היחידה שאפשר להשיג בה' יתברך היא רק על ידי התגלות ה' בעולם. אולם, כדי שהעולם יוכל להתקיים ויהיה ניתן להשיג איזושהי השגה על ידי התגלותו של ה', העולם צריך להתקיים. התנאי לקיום העולם הוא שעם ישראל ילמד תורה. אם יהיה רגע אחד שבו עם ישראל לא ילמד תורה, העולם ייחרב והקב"ה לא יוכל להופיע דרך העולם. זה אחד ההסברים לקשר שלא ניתן לניתוק בין הקב"ה, ישראל והתורה. הלכך, צריך לדעת, שכאשר מקיימים את המצווה לאהוב אדם מישראל, יש צורך גם לקיים את בסיס המצווה: אהבת ה' יתברך. כך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק,קצו):

שלוש אהבות יש: אהבת הקדוש ברוך הוא, והתורה, וישראל. וכולם חד כידוע בזוהר, דהא בלא הא לא סגי. ואהבת השם יתברך הוא השורש, כי אהבת ישראל לבד בלא השם יתברך, הוא אוהב צוותא וחברותא, והוא דור הפלגה שגם כן אהבו חברותא.

          יש שלש אהבות: אהבת ה', אהבת תורה ואהבת ישראל. לא ניתן לנתק ביניהם. לא ניתן לאהוב אדם מישראל ללא אהבת ה' יתברך. כאשר האהבה אל אדם אחר מישראל מגיעה ללא אהבת ה', הדבר מראה שמקור האהבה הוא רק רצון לחיות חיי חברות ללא המשמעות הרוחנית, והקשר הייחודי שיש בין כל אדם מישראל. ממשיך ר' צדוק ומסביר על פי זה את מאמר חז"ל האומרים שבועז תיקן שאדם ישאל בשלום חברו על ידי שימוש בשמו של ה':

ושמעתי דעל זה תיקן בועז שאילת שלום בשם שהוא אהב צוותא מאוד, ופחד שמא הוא אהבת צוותא בזולת השם יתברך, ולכך היה פתיחת צוותא שלו ושאילת שלום שלו בשם, לומר שרוצה רק צוותא לכבוד שמים.

          בועז תיקן שכאשר אדם יפגוש את חברו, הוא יברך אותו על ידי אמירת המילה "שלום". המילה שלום הוא שמו של הקב"ה. מדוע חשב בועז שהיה צורך שאדם יברך את חברו בשם ה'? הרי אנחנו מקפידים כל כך שלא לומר את שם ה' לשווא? מסביר ר' צדוק שבועז חשש שמא אהבת הבריות אינה נובעת מאהבת ה'. לכן הוא תיקן שבכל פעם שאדם יפגוש את חברו, הוא יזכיר את שמו של ה', ועל ידי כך הוא יידע שאהבת הבריות אינה אהבה שעומדת בפני עצמה, אלא היא אהבה שנובעת מאהבת ה'.

          כדי להבין טוב יותר את הדברים, נביא מדבריו של הרצי"ה קוק זצ"ל. מובאים בשמו הדברים הבאים (שיחות הרצי"ה, דברים, עמ' 97):

נשמת ישראל היא היא התורה, כדברי חז"ל שישראל קדמו לתורה. ישראל הם תורה בעצם ממשות החיוניות האלוהית שלהם. והתורה עניינה גילוי אותה מציאות פנימית כלל – ישראלית, על ידי קיום תורה ועל ידי לימוד תורה ... ישראל היא מין בריה אלוהית כזאת, שהתורה נמצאת בה בעצם טבעה, ועובדה זו קודמת לכל התפרטות של תורה ומצוות. וכלל גדול זה, אמת אלוהית גדולה זאת, עניינה להתגלות על ידי תורה ומצוותיה, שהן הגילוי האמיתי של ישראל באופן יסודי: "אורייתא קודשא בריך הוא וישראל הם אחד".

          אהבת עם ישראל ואהבת ה' כרוכים זה בזה. לא ניתן לחלק ביניהם, ולא ניתן לבחור רק אחד מהם. על פי הדברים דלעיל, מובנים דבריו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל שכתב את הדברים הבאים (מידות הראי"ה, אהבה, א-ב):

האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל. אהבת כח המעשים כולם (הכוונה היא לאהבת הברואים כולם – כל הדומם, הצומח והחי) היא קודמת לכל, אחר כך אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי. ונעלה על כולן אהבת ד' שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב.

          כאשר אדם מבין שכל העולם מהווה גילוי של ה' יתברך, הוא לא יכול לאהוב את ה' בלי לאהוב את עולמו. מרן הרב זצ"ל מדגיש שהאהבה אינה אהבה ערטילאית, מנותקת מהמציאות, איזהו רגש שלא ניתן להגדיר אותו. אהבת הברואים כולם צריכה לבא לידי ביטוי במעשים, אדם האוהב את הבריאה צריך לעשות ככל שביכולתו על מנת לתקן את הבריאה.         מתוך כל האהבות שמנה מרן הרב זצ"ל, אהבת ישראל היא הקרובה ביותר אל אהבת ה'. יש לאהוב את כל האנשים שבעולם (מרן הרב זצ"ל מדגיש באחת הפסקאות שלאחר מכן שצריך לשנוא את הרע שהרשע עושה ולא את הרשע עצמו), אך אהבת ישראל היא מעל הכל. יהי רצון שנגיע למדרגה גבוהה של אהבת ישראל ושל אהבת ה' יתברך.

          על פי דברים אלה יובנו לנו דבריו של הרמח"ל. כידוע, ספר מסילת ישרים בנוי על הדרגה של מידות. המידה הבסיסית ביותר היא מידת הזהירות, על גביה נבנות המידות כולן, עד שאדם עולה במדרגות, מדרגה אחר מדרגה, ומגיע למדרגת תחיית המתים. אחת המדרגות האחרונות היא מדרגת החסידות, שם (פרק יט) מאריך הרמח"ל לבאר את החלקים השונים של מידת החסידות. אחד מחלקי מידת החסידות היא הדאגה לעם ישראל ולכבודו:

והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאווה לגאולה, לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך. והוא מה שכתב התנא דבי אליהו שהבאנו למעלה, "ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים וכו'". ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפילתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו: "לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם". וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תיעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם, והקב"ה שמח בזה.

          אחת העבודות המוטלות על החסיד הוא להתפלל על גאולת ישראל. הרמח"ל מסביר את הצורך להתפלל על כבוד ישראל, משום גלות ישראל ממעטת את כבוד ה'. כאן אנו חוזרים שוב לעיקרון שראינו לעיל: אהבת ה' מובילה לאהבת ישראל, ויש לבסס את האהבה לכל אדם מישראל על אהבת ה'.

נקודה חשובה נוספת העולה מדבריו של הרמח"ל היא שהקב"ה רוצה שאדם יתפלל על עם ישראל ויהיה מיצר על הגלות והחורבן, למרות שעוד לא הגיעה השעה לגאולת עם ישראל. מדברים אלה ניתן להבין שני דברים. האחד: הקב"ה רוצה בתפילת אדם גם כאשר לא הגיעה השעה שהוא יזכה שבקשתו תתקבל. לתפילה יש ערך עצמי (על כך הרחבנו בפרק העוסק בעניין התפילה) ללא קשר לביצוע הבקשה על ידי הקב"ה. הדבר השני העולה מדברי הרמח"ל הוא שהקב"ה רוצה שאדם ילמד סנגוריה על עם ישראל על אף שעדיין אינו ראוי לכך. ממשיך הרמח"ל בדבריו:

ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא: "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", ואמר: "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך", ואמר: "ציון היא דורש אין לה", ופירשו ז"ל: "מכלל דבעיא דרישה". הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו להיפטר מפני מיעוט כוחנו, כי על כיוצא בזה שנינו: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה", ואמר עוד הנביא: "אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה". ואמר: "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", ופי' ז"ל: שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל ובריבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתנא דבי אליהו שהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל.

נמצאת למד ששני דברים יש בעניין זה, אחד הכוונה בכל מצווה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלוותן ... ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו: "יבואו אלה ויכפרו על אלה", שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו, וגם בתפילתו בפועל, דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.

וכבר אמרו ז"ל: על הפסוק "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל. וגדעון נאמר לו: "לך בכחך זה", לפי שלימד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות, ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא עניין כהן גדול שאמרו עליו: "שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו". וכן אמרו: "ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דר' יהושע בן לוי ולא אשתעי אליהו בהדיה". הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם.

          הרי שאחד מתפקידיו של האדם שנמצא במדרגת חסיד הוא להתפלל על טובת הדור ועל טובת עם ישראל, גם כאשר עם ישראל לכאורה אינו ראוי לכך. כשם שבתקופתו של גדעון, עם ישראל עבד עבודה זרה, והקב"ה אמר לו ללכת ולהושיע את עם ישראל בכח הסנגוריה שהוא לימד עליו, כך הדברים נכונים גם לגבי שאר החסידים שבכל דור ודור.

          מדרגה זו, של אהבת ישראל ולימוד הסנגוריה עליהם, באה רק לאחר מידת הטהרה, משום שרק אז הוא יכול לבטל את עצמו לכלל ישראל, להתעלות מעל טובתו האישית, ולראות לנגד עיניו רק את טובת עם ישראל. יהי רצון שנזכה גם אנו להיות מרודפי הטובה על הדור.  

לסיכום שער "ואעשך לגוי גדול"

          ראינו את מחלוקתם של רמב"ן והמהר"ל בהסבר מדוע התורה לא פירטה את סיבת ההתגלות הראשונה של ה' יתברך לאברהם: לרמב"ן התורה לא רצתה להאריך בפירוט דעותיהם של עובדי העבודה הזרה ואילו לפי המהר"ל התורה לא הזכירה את מעשיו הטובים של אברהם כדי ללמדנו שהבחירה באברהם לא הייתה בחירה פרטית אלא ציבורית ואינה מותנית במעשיו של אדם.

          עסקנו גם בנושא של התחלת סגולת ישראל, שם ראינו שיש מחלוקת לכאורה בין ריה"ל הטוען שהסגולה של עם ישראל התחילה להופיע אצל בני יעקב בעוד הרמב"ם סובר שהסגולה הופיעה כאשר משה רבינו התחיל להתנבא וציווה את בני ישראל על איסור עבודה זרה (והבאנו דעות האומרות שהכוונה היא למעמד הר סיני).

          הגדרנו את עניין הסגולה לפי הדעות השונות: לריה"ל הסגולה מתבטאת בעיקר בעניין הנבואה ובמחויבות לקיים מצוות בעוד שלרמב"ם גם מי שאינו יהודי יכול להתנבא והסגולה הישראלית מתבטאת בתכונות המופיעות במידותיהם: גמילות חסדים, רחמנות וביישנות.

          הסברנו את עניין תפקיד עם ישראל בעולם. ראינו והסברנו את הגדרת ריה"ל שישראל באומות הם כמו הלב באיברים. ראינו שעם ישראל הוא העם הראשון שנוצר והסברנו מדוע אם כן עם ישראל הוא העם שהיה העם האחרון שיצא מהכח אל הפועל.

          ראינו את מהות הגדרת ישראל כבנו הבכור של ה' יתברך והסברנו את השפעת היות עם ישראל "ראשית" ותמצית של כל העמים כולם. ראינו שכל שבעים הכוחות שבעולם מרוכזים בסגולת ישראל, ומאידך עם ישראל אמור להביא את כוחה של כל אומה לידי ביטוי.

          למדנו שכאשר עם ישראל נמצא בשיא כוחו (דבר המתאפשר רק כאשר לא מבוטל היצר של העבודה הזרה), הוא מאזן בין הכוחות של כל העמים, וממילא אין שום מקום להיווצרות של דתות חדשות.

          הסברנו מדוע הטענה שעם ישראל הינו עם סגולה איננה גזענות. ראינו שסגולת ישראל מופיעה גם אצל אנשים שחוטאים ושרק במציאות קיצונית של שנאת עם ישראל, יהודי יכול לאבד את סגולתו. מנינו את תכונות היסוד של עם ישראל והסברנו מדוע התכונה של קשיות עורף היא תכונה רוחנית ואלוקית.

          למדנו שכל נשמות ישראל קשורות זו בזו ומכאן שהאהבה לכל אדם מישראל אמורה להיות אהבה טבעית. ראינו שאהבת ישראל צריכה להיות קשורה בקשר ישיר לאהבת ה' יתברך, ואת החובה על כל חסיד (בהגדרתו של הרמח"ל) לבקש טובה על עם ישראל.