סגולת עם ישראל

סגולת ישראל

ממתי התחילה סגולת ישראל?

          בהמשך הדברים, ננסה להגדיר על פי השיטות השונות, במה מתבטאת סגולת עם ישראל. אולם, כדי לשמור על רצף הדברים עם האמור לעיל, ננסה לעסוק תחילה בנושא מתי התחילה סגולת עם ישראל. בדבר זה מצאנו מחלוקת בין ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי לבין הרמב"ם. תחילה נביא את דבריו של ריה"ל (מאמר ראשון פסקה צה והלאה):

 

אוכיח לך גדולת העם הזה, ודי לי בעדות שהעידה התורה כי אותם בחר האלוה לו לעם, ולאמר מבין כל אומות העולם, וכי העניין האלוהי חל בכל המונם עד שנעשו כולם ראויים לשמוע את הדיבור האלוהי, ומהם עברה סגולה זו אל נשיהם, כי גם מהן קמו נביאות.

 

          תחילה אומר ריה"ל שהעניין האלוקי הופיע בעם ישראל כולו כעם. התורה העידה שהקב"ה בחר בעם ישראל כעם שלם שיחול עליו העניין האלוקי. העניין האלוקי שחל על עם ישראל הוא שנתן לעם ישראל כולו את היכולת להיות ראויים לשמוע את דבר ה' במעמד הר סיני (בהמשך נדון במשמעות הנבואה להגדרת עם ישראל כעם סגולה). ממשיך ריה"ל בדבריו:  

 

ואילו לפניהם לא חל העניין האלוהי כי אם על יחידים, שאליהם עברה סגולה זו מאדם הראשון. אדם הראשון זכה לסגולה זו, כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל, כי מה פגם אפשר למצוא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אומן גדול חכמה וכל יכול, ונוצר מחומר אשר בחרו אומן זה לשם צורה שרצה בה לשלמות זו, לא הייתה מניעה, לא מצד מזג זרע האב ודם האם, ולא מצד ההזנה והטיפוח בשנות הינקות והילדות, ולא מצד השפעת האוויר והמים וחבל הארץ.

כי אדם הראשון בראו האלוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם בגופו ובמידותיו, והוא קיבל מאת האלוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית, ואף את הכח האלוהי שמעל לשכל, רצוני לומר את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם באלוה וברוחניים וישיג את האמיתות בתחילת מחשבה בלא עיון ולימוד. לכן נקרא אדם הראשון אצלנו בן אלוהים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני אלוהים.

 

          לפני שחל העניין האלוקי על עם ישראל כולו כעם, העניין האלוקי היה חל רק על יחידים. אולם, כדי להבין את חלות העניין האלוקי על היחידים שבכל דור, עלינו להקדים ולהבין מהו העניין האלוקי שעבר בכל דוד ודור לאותם יחידי סגולה. חלות העניין האלוקי מתחיל באדם הראשון שהיה יציר כפיו של ה' באופן ישיר, וממילא הייתה לו היכולת להגיע למדרגות רוחניות גבוהות במאמץ קטן יותר מבני האדם שנבראו אחריו. קרבתו של אדם הראשון לה' יתברך גרמה לו למעלות רבות כל כך, עד שהוא נקרא בפי הכוזרי "בן אלוהים" – תואר המסמל את קדושת האדם.[1] גם צאצאיו של האדם הראשון הדומים לו, נקראו "בני אלוהים" משום שגם להם יש יכולת להגיע אל אותן מדרגות רוחניות גבוהות שהאדם הראשון היה יכול להגיע אליהן. ממשיך ריה"ל ומסביר את פשר הדברים:   

 

והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים, אך מכולם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל, כי רק זה היה דומה לו. ומשהרגו קין אחיו, מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו, נתן לאדם שת תחת הבל. ושת היה דומה לאדם, ולכן נעשה הוא לסגולת אדם וגרעינו, ואילו שאר הבנים לא היו כי אם כקליפות. וסגולת שת היה אנוש בנו, וכך נמשך העניין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים כולם דומים לאדם הראשון, ונקראים בני אלוהים, ולכולם השלמות בגוף, ובמידות, באריכות ימים, בחכמה, ובכושר המעשה. ולפי ימי חייהם מונים אנו את השנים מאדם ועד נח.

 

          בכל שלב, בכל דור, היה העניין האלוקי יכול לעבור לאדם אחד מצאצאיו של אדם. בתחילה, יועד הבל להיות ממשיך דרכו של אדם הראשון "כי רק זה (הבל) היה דומה לו (לאדם)". בהמשך הדברים הסביר ריה"ל במה בא לידי ביטוי דמיון זה: שלמות הגוף, שלמות המידות, אריכות ימים, חכמה וכושר המעשה. מכאן שהקב"ה מלכתחילה ברא את העולם באופן שרק אחד מצאצאיו של אדם הראשון ימשיך את העניין האלוקי, וכבר בשעת הבריאה נקבע שהבל הוא ממשיך דרכו של אביו. אולם, לאחר שקין הרג את הבל אחיו, הקב"ה נתן לאדם הראשון בן אחר שימשיך את גילוי העניין האלוקי, את שת. מבין בניו הרבים של אדם הראשון, בחר ה' יתברך בשת לממשיך דרכו, ולאחר מכן, בכל דור ודור, היה רק אחד משלשלת צאצאיו של אדם הראשון הנבחר כדי להמשיך ולהעביר את העניין האלוקי מדור לדור.

ריה"ל גם מגדיר את אותם יחידים שהיו דומים לאדם הראשון וקורא להם "גרעינים", דהיינו: עיקר הפרי, בעוד ששאר צאצאיו של אדם הראשון שאינם מעבירים מדור לדור את העניין האלוקי, נקראים "קליפות", החלק הטפל לעיקר הפרי. ממשיך ריה"ל בהסבר שיטתו:  

 

וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם. אמנם היה בהם מי שלא דבק בו העניין האלוהי כך. למשל: תרח. אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו, לעבר. גדולה מזאת. הוא הכיר גם את נח, כי העניין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים. כך היה אברהם סגולת עבר ותלמידו, ועל כן נקרא עברי. ועבר היה סגולת שם שהיה סגולת נח, שכן נפלו לו בירושה ארצות האקלימים הנוחים, שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען, היא ארץ הנבואה. אך יפת יצא אל הצפון, וחם אל הדרום.

 

          העניין האלוקי המשיך לעבור מדור לדור, גם בדורות שעברו מנח ועד לאברהם. אמנם, כאן מתייחס ריה"ל לנקודה שלא התייחס אליה מקודם ואומר שהעניין האלוקי לא היה חייב לעבור דווקא מאב לבנו, ובמקרים מסויימים עשוי לדלג על דור או שניים. הראיה: העניין האלוקי לא עבר לתרח אבי אברהם. אברהם "ירש" את העניין האלוקי מעבר או מנח. כך "דילג" העניין האלוקי מספר דורות עד שהוא הגיע לאברהם. ריה"ל מוסיף בדבריו נקודה נוספת ואומר שמי שעבר אצלו העניין האלוקי, קיבל כנחלה גם את ארץ ישראל, ולכן עבר הוא שזכה בארץ ישראל.[2] ממשיך ריה"ל ומסביר את עניין העברת העניין האלוקי לאברהם וצאצאיו:

 

וסגולת אברהם מבין בניו היה יצחק, ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיוחדת ההיא ארץ כנען, ואותה ייחד ליצחק. וסגולת יצחק היה יעקב, ולכן הרחיק עשו אחיו מן הארץ ההיא, כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה. אולם בני יעקב היו כולם סגולה, כולם יחד ראויים לעניין האלוהי, ולכן היה להם המקום ההוא המיוחד בהתגלות העניין האלוהי לנחלה.

 

          החל מאברהם אבינו, הסגולה עוברת בעקביות מדור לדור, ללא דילוגים. מאברהם עברה הסגולה רק ליצחק ולא לשאר בניו של אברהם, ולכן אברהם אבינו שילח מארץ ישראל את שאר בניו והותיר בה רק את יצחק. מיצחק עברה הסגולה רק ליעקב, ולכן עשיו לא היה יכול לנחול את נחלתו בגבולות ארץ ישראל. אולם, החל מיעקב אבינו, הסגולה כבר לא עוברת רק לצאצא אחד. כל בניו של יעקב היו ראויים שתחול בהם העניין האלוקי, והסגולה אכן עברה לכל שנים עשר בניו של יעקב. ממשיך ריה"ל:

 

מאותה שעה התחיל העניין האלוהי, שעד הנה לא חל כי אם על יחידים, שוכן בקרב קיבוץ. והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים, להפרותם, ולהרבותם, ולגדל את בניהם, כאשר יגדל איש את האילן ששורשו טוב, עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו ניטע האילן. רצוני לומר: דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם, יצחק, ויעקב, וליוסף ואחיו.

והפרי הבשל בא במשה, אהרן, ומרים, ובאנשים כבצלאל, וכאהליאב, וכראשי המטות, כשבעים הזקנים, שנמצאו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע, כלב, וחור, ורבים זולתם בעת ההיא. נמצאו בני ישראל ראויים להראות האור האלוהי בתוכם ולהתגלות השגחת האלוה עליהם.

 

          החל מבניו של יעקב, התחיל העניין האלוקי לחול לא רק על יחידים, אלא על קבוצה של אנשים. כך העניין האלוקי חל בפעם הראשונה על כל צאצאיו של יעקב ולא רק על אחד מהם. אפילו כשהיו בני יעקב במצרים, הקב"ה עדיין דאג לגדל אותם ולהשגיח עליהם בדיוק כפי שעשה עם אברהם, יצחק ויעקב.

          לעיל ראינו שריה"ל הגדיר את האדם שדרכו עבר העניין האלוקי כגרעין ואת אלה שלא נבחרו לכך הגדיר כקליפות. עתה מגדיר ריה"ל הגדרה חדשה: "הפרי הבשל". הפרי מבשיל כאשר הגרעין, האדם שעבר אצלו העניין האלוקי, צומח ומתפתח, עד שהוא מגיע לכדי הבשלה, גמר הפרי. מאחר שריה"ל אמר שמזמנו של יעקב עבר העניין האלוקי לחול על כל זרעו, לא ניתן יותר להגדיר את היחס שבין משה, אהרון, מרים, בצלאל ואהליאב (ושאר בעלי התפקידים) לבין שאר העם שלא זכה לרוח הקודש, כיחס שבין הקליפות לגרעין, שהרי כולם נחשבים כגרעינים. לכן מגדיר ריה"ל את היחס שבין אלה שזכו לרוח הקודש לבין אלה שלא זכו לרוח הקודש בהגדרה אחרת: אלה שזכו לרוח הקודש נחשבים כגמר הפרי בעוד אלה שלא זכו לרוח הקודש מוגדרים עדיין כגרעינים. נשתדל להסביר את הדברים.

          הפרי המבושל הוא תוצאה של יציאת הכח הטמון בגרעין הפרי אל הפועל. בכל גרעין נמצא כח, שאם הוא יתפתח בצורה הנכונה, הוא ייצא אל הפועל ויגיע לכדי הבשלה של הפרי. גם בגרעינים שלא הצליחו להתפתח לכדי הבשלת פרי, יש כוחות ואמצעים להביא אותם לידי הבשלת הפירות, אלא שמסיבות שונות הם לא יבשילו. לא כן הדבר לגבי הקליפות. קליפה אינה יכולה להגיע אף פעם לכדי הבשלת פרי, משום שלא טמונים בה הכוחות שיביאו אותה לכדי הבשלת פרי. קליפה תמיד תישאר קליפה.

          בנמשל, נשווה בין משה רבינו לשאר עם ישראל (וזאת למרות שריה"ל מזכיר בדבריו גם אנשים נוספים כאהרון ומרים). משה רבינו זכה לנבואה משום שהגרעין, העניין האלוקי שאצלו, הבשיל. אצל שאר עם ישראל שהיה במצרים, הגרעין, העניין האלוקי, לא הגיע לכדי הבשלה עדיין, אך הוא עדיין היה טמון בו בפוטנציאל. ייתכן מאוד שבהמשך הדרך, הגרעין הטמון בשאר העם יתפתח גם הוא ויגיע לכדי הבשלת הפרי. ממשיך ריה"ל בדבריו:

 

אמנם היו ביניהם גם חוטאים שנואי אלוה, אבל אין ספק שגם הם היו סגולה מבחינה ידועה, שהרי מצד שרשם וטבעם היה בהם מן הסגולה, ועתידים היו להוליד בנים שיהיו סגולה. כך יש להיזהר באב החוטא, שכן הוא הנושא את זרע הסגולה, אשר בהזדככו תתגלה בבנו או בבן בנו, כמו שאמרנו בנוגע לתרח ולאחרים שלא דבק בהם עצמם העניין האלוהי אבל עתידים היו לפי שרשם להוליד בני סגולה. מה שאין כן בשורש, כל מי שיצא מחם ומיפת.

דבר דומה לזה אנו מוצאים בעניינים הטבעיים. פעמים רבות אין האיש דומה לאביו כלל, אבל דומה הוא לאבי אביו. ואין ספק שאותו הטבע ואותו דימיון כבר היו צפונים באב, אם כי הדבר לא היה גלוי לחוש. כך היה הטבע של עבר צפון בבניו עד שנתגלה באברהם.

 

          ייתכן שבני ישראל יחטאו, וייתכן שהסגולה האלוקית לא תתגלה במעשיהם. אולם, גם במציאות של חטא, גם כאשר אדם מישראל חוטא, העניין האלוקי עדיין חל עליו. במקרה כזה, העניין האלוקי עדיין נחשב רק כגרעין ולא כפרי בשל, אך הוא עדיין קיים.

יתירה מזאת. גם יהודי מומר מעביר את הסגולה האלוקית שהוא נושא לצאצאיו אחריו. תיתכן אפילו מציאות, שלאורך מספר דורות, לא נראה את חלות העניין האלוקי על אדם או על אחד מצאצאיו, ולאחר כמה דורות, יתעורר העניין האלוקי אצל אחד מצאצאיו של אותו אדם. התעוררות מאוחרת זו מראה שהעניין האלוקי אכן עבר מדור לדור, אלא שהוא לא בא לידי ביטוי.

מדבריו של ריה"ל למדנו, שסגולת ישראל התחילה בבני יעקב. המעבר בין נשיאת הסגולה באופן פרטי לנשיאת הסגולה באופן ציבורי וכללי, התחיל כבר אצל בני יעקב עוד לפני שהם ירדו למצרים. מרגע שהעניין האלוקי חל, אין אפשרות לחזור אחורה. כשם שלאדם הראשון לא הייתה אפשרות לבחור אם העניין האלוקי יחול עליו או לא, וכשם שגם אם קין היה צדיק גדול – לא היה חל עליו העניין האלוקי, כך גם לבני ישראל אין אפשרות לבחור אם תחול עליהם הסגולה. מרגע שהעניין האלוקי, התחיל להופיע בבני יעקב, הוא תמשיך ויופיע גם בשאר צאצאיהם לאורך הדורות.

הרמב"ם חולק על ריה"ל וסובר שסגולת ישראל התחילה להופיע בשלב מאוחר יותר. הרמב"ם מתחיל את הלכות עבודה זרה בספרו הי"ד החזקה בתיאור דרך גלגול עניין העבודה הזרה בעולם, החל מהטעות שהתחילה בדורו של אנוש, אז התחילו לעבוד עבודה זרה בשיתוף עבודת ה', ועד לטעויות של הדורות הבאים, אז התחילו לעבוד עבודה זרה ללא שיתוף עבודת ה'. העבודה הזרה שלטה בעולם עד שהגיע אברהם אבינו, וכפי שכתב הרמב"ם בדבריו (הלכות עבודה זרה, א, ב-ג):

 

ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

כיוון שנגמל איתן זה (כינוי לאברהם), התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו? כי אי אפשר שיסבב את עצמו! ולא היה לו מלמד, ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עימהם וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.

ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עימהם ולומר, שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות, ולהקריב, ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיוון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס, ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר, ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם". וכיוון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת.

 

תחילה מתאר הרמב"ם את עצירת גלגול העבודה הזרה על ידי אברהם אבינו. אברהם אבינו הכיר את הקב"ה כשהיה בגיל ארבעים (בחז"ל יש דעות שונות לגבי הגיל בו הכיר אברהם את בוראו) ומאז ניסה להפיץ בעולם את האמונה בה'. לאורך השנים, סבל אברהם מהתנכלויות שונות של עובדי האלילים, והדברים הגיעו עד לכדי ניסיון של מלך אור כשדים להורגו. זו הסיבה שאברהם אבינו יצא לכיוון חרן ובסופו של דבר הגיע לארץ ישראל, כאשר לכל אורך הדרך הוא ניסה להשפיע ככל האפשר על יושבי תבל לכפור בעבודה הזרה ולהאמין בה'. ממשיך הרמב"ם וכותב:

 

עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב, ומינהו ללמד וישב מלמד, ומחזיק כל הנלווים אליו. ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצוות אברהם, וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'.

 

אברהם אבינו הצליח להחדיר בליבם של רבבות אנשים את האמונה בה' יתברך ואת הצורך לכפור בעבודה הזרה. אולם, עיקר העברת עניין האמונה בה' הייתה מאב לבן: אברהם העביר את המסורת של האמונה בה' ליצחק, יצחק ליעקב, יעקב לבניו עד שנעשתה אומה "שיודעת את ה'".

כבר עתה נשים לב לשתי נקודות. הרמב"ם עוד לא דיבר על בחירת ה' באברהם או בבניו, אלא רק על הכרת אברהם את ה'. לא אתערותא דלעילא הייתה כאן, אלא רק אתערותא דלתתא: הקשר שבין אברהם לה' בא מלמטה למעלה.

נקודה שנייה מדגישה את העברת האמונה בה' מיעקב לבניו. הרמב"ם קבע שלוי היה ממונה מטעמו של יעקב ללמד את אחיו וצאצאיהם את האמונה בה'. אצל ריה"ל ראינו שהוא הדגיש יותר את השוויון שבין בניו של יעקב ובדבריו לא מצאנו עדיפות ללוי על פני שאר אחיו. נקודת ההנחה שלנו היא שריה"ל הכיר את מדרש חז"ל האומר שלוי היה ראש הישיבה במצרים, ובכל זאת הוא בחר להתעלם ממדרש זה, משום שהוא רצה להדגיש שאצל בני יעקב עברה הסגולה מיחידים לרבים, לקיבוץ של אנשים, וכך מדרגתו של לוי הייתה כשאר אחיו לעניין חלות העניין האלוקי. לעומת זאת, הרמב"ם עדיין לא דיבר כלל על העניין האלוקי ולא הזכיר את עניין הסגולה, אלא רק את האמונה בה' ואת המעשים הטובים. בעניין זה, ללוי הייתה עדיפות על פני שאר אחיו משום שהוא היה ראש הישיבה שהעביר את השיעורים.

הפסקה האחרונה בדברי הרמב"ם, היא המבטאת את הנקודה העיקרית שבה הוא חולק על ריה"ל:  

 

עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצוות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן.

ומאהבת ה' אותנו, ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו. כיוון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה, הכתירן במצוות, והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.

 

גם אם הסגולה של צאצאי אברהם הייתה קיימת לפני שיעקב ובניו ירדו למצרים, סגולה זו הייתה בסכנת ביטול כאשר בני ישראל עבדו עבודה זרה במצרים. "כמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעותן". אולם, הקב"ה עשה חסד עם בני ישראל, שלח את משה רבינו שיהיה נביא לישראל וציווה אותם במצוות. לשיטתו, הציווי במצוות היא השלב הסופי בהנחלת הסגולה בעם ישראל. כל עוד לא צוו בני ישראל על המצוות, הסגולה הייתה עלולה להתבטל.

קשה לדייק מדבריו של הרמב"ם מתי בדיוק התחיל לחול על עם ישראל הסגולה. מלשונו משמע שבחירת ישראל התחילה בנבואתו של משה רבינו עליו השלום. במורה נבוכים (חלק ג,כט) משמע שנבואתו של משה רבינו באה להשלים את נבואת אברהם אבינו:

 

וכבר בארנו בחיבורנו הגדול משנה תורה, שאברהם אבינו החל בסתירת השקפות אלו (של עבודה זרה) בהוכחות וקריאה עדינה,[3] בהשפעה על בני אדם ומשיכתם לעבודת ה' בהטיבו להם, עד שנתנבא אדון הנביאים והשלים העניין, וציווה להרוג אותם ולמחות את עקבותיהם ולעקור את שרשם ...

 

מדברי הרמב"ם משמע שהיה תהליך איטי של הפיכת עם ישראל לעם סגולה, תהליך המותאם לתפקידו של עם ישראל כעם המנחיל לעולם את האמונה בה' יתברך. בתחילת הדרך, הגיע אברהם אבינו למסקנה שצריך לעבוד את ה' ולכפור בעבודה הזרה. אברהם העביר אמונה זו לצאצאיו, אך הקב"ה עדיין לא התגלה לצאצאי אברהם כדי לצוות אותם על עקירת העבודה הזרה. גם כאשר ה' יתברך התגלה ליעקב אבינו וציווה עליו לקיים את נדרו ולבנות את המזבח בבית אל, הוא לא הזכיר את עניין הסרת העבודה הזרה, והציווי של יעקב לבני ביתו להסרת העבודה הזרה הייתה מיוזמתו. רק במצרים, כאשר התגלה ה' אל משה וציווה אותו לעקור את העבודה הזרה, הושלמה הבחירה בעם ישראל כעם.

באיזה זמן התגלה ה' למשה וציווה עליו את המצוות לשם עקירת העבודה הזרה? לכאורה מדובר על מעמד הר סיני (אם כי ניתן לכאורה גם להבין מלשונו של הרמב"ם שהיה זה עוד במצרים). אולם, ברור שבחירת ה' בבני ישראל לא הייתה כבר בזמן בניו של יעקב, אלא כמה דורות מאוחר יותר: במצרים או במעמד הר סיני.[4]

לסיכום נראה שישנה מחלוקת בין ריה"ל לרמב"ם בדבר הגדרת תחילת הפיכת עם ישראל לעם סגולה ובאשר לאופן הפיכת עם ישראל לעם סגולה. לפי ריה"ל, בחירת עם ישראל לעם סגולה לא הייתה נתונה כלל לבחירתם, ולאורך הדורות הועבר העניין האלוקי מדור לדור, מאדם לשת ומשת לעוד צאצא, עד שהעניין האלוקי הופיע באופן ציבורי בפעם הראשונה אצל בני יעקב. לעומתו סובר הרמב"ם שהבחירה בעם ישראל כעם סגולה הייתה תלויה בתחילה במעשיו הטובים של אברהם אבינו וצאצאיו, הכפירה בעבודה הזרה והאמונה בה', והפיכת עם ישראל לעם סגולה התחיל בזמן מאוחר יותר, בשעת יציאת בני ישראל ממצרים וציווי המצוות.

 

הגדרת סגולת ישראל

          כבר בתורה מצאנו שעם ישראל הוגדר כעם סגולה. לפני מעמד מתן תורה, כשמשה רבינו עלה אל הר סיני (בשלבים שלפני קבלת תורה), כתובים הדברים הבאים (שמות יט,ה):

 

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.

 

          לפני שנבאר את עניין הסגולה המוזכר בפסוק, נתעכב על נקודה אחת. דבריו של הקב"ה למשה רבינו, האומרים שאם בני ישראל יקבלו את התורה הם יהיו לעם סגולה, נאמרו לכאורה על תנאי: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי". כיצד ייתכן הדבר? הרי הסברנו לעיל שהסגולה אינה תלויה במעשי בני ישראל, ומרגע הופעת הסגולה, כבר לא ניתן לבטלה?

          זכורני שפעם ישבתי בביתו של מרן הגר"א שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת. בזמנים אלה, היה מרן זצ"ל מספר סיפורים ועובדות אודות גדולי ישראל, והאנשים שהגיעו להתפלל ערבית היו שואלים אותו שאלות שונות. באחת השנים, לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת פרשת יתרו, שאל הרב יצחק דדון שליט"א את מרן זצ"ל כיצד ייתכן שהתורה כותבת שסגולת ישראל היא על תנאי, הרי ידוע שסגולת ישראל אינה תלויה בדבר כלשהו? כמדומני שענה מרן זצ"ל שזוהי בדיוק כוונת התורה. היות והיה ברור לה' יתברך שעם ישראל יקבלו את התורה (שהרי הקב"ה כפה הר כגיגית על עם ישראל כדי שיקבלו את התורה), ממילא אין כאן שום תנאי. ברור שעם ישראל ישמעו בקולו של ה'.

          לאחר בקשת מחילה מכבוד מרן זצ"ל, חשבנו שאולי ניתן להביא סיוע לדבריו מדברי רש"י בהמשך פרשת יתרו. בהמשך פרשת יתרו, מובא הציווי הבא (שמות כ,כב):

 

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ.

 

          פסוק זה מעורר קושי. מדוע התורה כותבת "ואם מזבח אבנים תעשה לי"? הרי ברור שיש מצווה לבנות מזבח אבנים, ואם כן, מדוע לכאורה כתבה התורה את המילה "ואם" שמשמעו לכאורה – רק אם תבנה מזבח אבנים, יהיה אסור לך לבנות אותו מאבני גזית? רש"י במקום מתייחס לשאלה זו ומביא על אתר את דברי המדרש, שם כתוב:

 

רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה. "ואם מזבח אבנים תעשה לי", הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר: "אבנים שלמות תבנה". וכן "אם כסף תלוה", חובה הוא, שנאמר: "והעבט תעביטנו", ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן "ואם תקריב מנחת בכורים" זו מנחת העומר שהיא חובה. ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים.

 

          מסביר רש"י בשם ר' ישמעאל, שיש שלש מקומות שבהם המילה "אם" משמשת במקום המילה "כאשר". נתייחס רק לדוגמה אותה הבאנו לעיל, הציווי על מזבח האבנים. ברור שיש חובה להקים מזבח אבנים, ולכן מסביר ר' ישמעאל שכאשר התורה כתבה "ואם מזבח אבנים", כוונתה הייתה בעצם "כאשר תבנה מזבח אבנים". ר' ישמעאל דיבר אמנם רק על שלש מקומות שבהם צריך לבאר את המילה "אם" כאקוויוולנט למילה "כאשר", אך ניתן לומר שר' ישמעאל הכליל במניין שלו רק מקומות שבהם "אם" מופיעה בציווי. אולם, כאשר לא מדובר על ציווי של מצווה, אלא על סיפור או שיחה, ייתכן בהחלט לומר שישנן הופעות נוספות שבהן פירוש המילה "ואם" הוא "כאשר".

          הלכך, ניתן לעניות דעתי לומר שגם פירוש הפסוק "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ... והייתם לי סגולה", פירושו "כאשר תשמעו לי" – כאשר עם ישראל יקבל על עצמו את התורה, הוא יהיה לעם סגולה. פירוש זה אמנם מתיישב טוב יותר לשיטתו של הרמב"ם בעניין זמן הופעת סגולת ישראל, אך בהחלט ניתן להסביר את הדברים גם לפי ריה"ל. כדי לא לסטות יותר ממהלך הדברים, לא נתעכב על כך, ונחזור חזרה לשיטות השונות בהגדרת הסגולה של עם ישראל.

          אונקלוס תרגם את הפסוק באופן הבא:

 

וכען אם קבלא תקבלון למימרי ותטרון ית קימי ותהון קדמי חביבין מכל עממיא ארי דילי כל ארעא.

 

          גם שאר הפרשנים מפרשים את הפסוק באופן דומה (למשל: רש"י מפרש שהכוונה היא לאוצר חביב). הסגולה היא חביבות שיש לעם ישראל בהשוואה לאומות האחרות. אולם, בדברי הפרשנים לא מפורש במה באה חביבות זו לידי ביטוי.

          כאן אנו מגיעים שוב למחלוקת בין ריה"ל לרמב"ם. נתחיל בהבאת דבריו של ריה"ל. החבר אומר למלך כוזר שהחיוב על עם ישראל לקיים את התורה, נובע מכך שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים, דבר המוכח על ידי הניסים שעברו במסורת מדור לדור. על בסיס הנחה זו, מתפתח דו השיח הבא (מאמר ראשון, כו-כז):

 

אמר הכוזרי:

לפי זה אין תורתכם מחיבת כי אם אתכם בלבד.

אמר החבר:

אמנם כן כל מי שנלווה עלינו מן האומות כיחיד, יבואהו מן הטוב אשר ייטיב עימנו האלוה, אבל שווה לא ישווה אלינו. כי אילו היה חיוב התורה מצד מה שהאלוה ברא את כולנו, היו שווים בה כל בני אדם כלבן כשחור, כי כולם ברואיו יתברך. אולם חיוב התורה עלינו הוא מצד מה שהוציאנו האלוה ממצרים, ומצד היות לו התחברות עימנו בהיותנו סגולת בני אדם.

 

          לו יצוייר שקיום התורה ומצוותיה היה מבוסס על ההנחה שה' ברא את האדם, היה מוטל על כל העולם לקיים תרי"ג מצוות. אולם. מה שמחייב את האדם לקיים את התורה היא העובדה שה' הוציא את בני ישראל ממצרים, ולכן קיום תרי"ג מצוות מחייב רק אותם. גם גוי שמתגייר אינו יכול להשתוות לגמרי לבני ישראל, משום שאבותיו לא יצאו ממצרים, וממילא מה שמחייב את כל עם ישראל לא מחייב אותם. בעז"ה מיד נראה במה יבוא השוני שבין הגר ליהודי מלידה.

          בהמשך הדברים נסביר גם את דברי ריה"ל ברובד עמוק יותר ונסביר כיצד היציאה ממצרים היא שגרמה לחיוב לקיום מצוות. נראה את הקשר הישיר שבין יציאת מצרים להיות עם ישראל לעם סגולה. אולם, לפני שנמשיך בדברי ריה"ל, נסיק כבר עתה מסקנה אחת: חיוב המצוות חל רק על עם הסגולה. אמנם גם העמים האחרים צוו על שבעת מצוות בני נח, אך מצוות אלו נועדו לאפשר קיום תקין של העולם, ואת האמונה הבסיסית בה'. רק על עם הסגולה הוטל לקיים מצוות כקיום מצוות ממשי. נמשיך בדבריו של ריה"ל (שם, לא והלאה):

 

אמר החבר:

הלא תודה כי העניין הטבעי שמננו מתחייבים לקיחת המזון הגדול וההולדה, הם וכוחותיהם וכל תנאיהם, נתייחדו בו הצמחים ובעלי החיים לא האדמה והאבנים המחצבים והיסודות.

אמר הכוזרי:

זה הוא כלל הטעון פרוט אולם אמת הוא.

אמר החבר:

ובעניין הנפשי שממנו מתחייבים תנועות ורצונות ומידות וחושים חיצוניים ופנימיים וכיוצא בהם נתייחדו כל בעלי החיים.

אמר הכוזרי:

אף זאת אין לדחות.

אמר החבר:

ואילו האדם נתייחד מכל בעלי החיים בעניין השכלי שממנו נתחייבו תיקון המידות, ואחרי זה תיקון ענייני הבית, ואחריו תיקון ענייני המדינה, וככה קמה אומנות הנהגת המדינה ואתה החוקים הנוהגים במדינה.

אמר הכוזרי:

אף זה אמת.

 

          עד עתה, דירג החבר את הנבראים בעולם: דומם, צומח, חי – בעלי חיים, והאדם השכלי. כל דרגה מציינת עליית מדרגה, משום שהיא כוללת תכונות מהותיות שאין במדרגה שתחתיה. ניקח דווקא את המדרגה האחרונה כדוגמה. השכל האנושי מהווה תכונה שאין בשאר בעלי החיים, ומשום כך על האדם להשתמש בשכל זה כדי לתקן את מידותיו ולקבוע סדר לחייו (סידור ביתו, סידור מדיני). בעל החיים הכי חכם שבעולם אינו יכול להגיע למדרגה של שכל האדם. אפילו האתון של בלעם שהקב"ה נתן לה את היכולת לדבר, יכולת ששמורה רק לבני אדם, הייתה עדיין חסרה את היכולת לתקן את מידותיה או לקבוע סדר מדיני, ולכן היא לא הגיעה למדרגת אדם. עתה עובר החבר להגדיר מדרגה שהיא למעלה ממדרגת האדם הרגיל:

 

אמר החבר:

ומה היא מדרגה למעלה מזאת?

אמר הכוזרי:

מדרגת החכמים הגדולים.

אמר החבר:

אינני מתכוון כי אם למדרגה המבדילה את בעליה הבדלה עצמית, כהבדל הצמח מן הדומם וכהבדל האדם מן הבהמה. אולם ההיבדלות ברב או במעט אין לה גבול, הואיל והיא הבדלה מקרית ואינה מדרגה על דרך האמת.

אמר הכוזרי: אם כן אין בעולם הדברים המושגים בחושים מדרגה למעלה ממדרגת האדם.

אמר החבר:

ואם יימצא בן אדם, אשר יבוא באש ולא תשרפהו, ויעמוד זמן רב בלי מאכל ולא ירעב, ובעור פניו יקרן אור שאין העין יכולה לעמוד בו, ולא יחלה ולא יחלש עד שבהגיעו לאחרית ימיו ימות לרצונו כמי שיעלה על מיטתו לישון ביום ידוע ובשעה ידועה, ונוסף על כל אלה ידע תעלומות מה שהיה ומה שיהיה – האין מדרגה זו נבדלת הבדל עצמי ממדרגת בני אדם?

אמר הכוזרי:

אמנם כן מדרגה זו אם ישנה במציאות אלוהית מלאכית היא ואינה בחוק העניין השכלי הנפשי או הטבעי, כי אם בחוק העניין האלוהי.

אמר החבר:

אין אלה כי אם אחדים מתוארי אותו הנביא, אשר אין חולק על נבואתו. על ידיו נגלה להמון דבר התחבר האלוהות בהם, ונודע להם כי יש להם אדון המנהיגם גם כרצונו, וכן כפי עבדם אותו או המרותם בו. נביא זה הוא אשר הסיר פני הלוט מעל העבר בהודיעו איך הייתה בריאת העולם, וכיצד התייחסו האנשים שלפני המבול אל אדם, ואיך היה המבול, וכיצד התייחסו שבעים האומות אל שם חם ויפת בני נח, איך נפרדו הלשונות, והיכן התיישבו בני האדם, וכיצד צצו המלאכות ונבנו הערים, ושנות העולם מאדם הראשון ועד הנה מה היו.

 

          בתחילה חשב מלך כוזר שהמדרגה הגבוהה יותר ממדרגת האדם היא מדרגת האדם החכם, אך החבר הסביר למלך כוזר שפער בחכמה אינו הבדל מהותי, אלא הבדל כמותי. לשיטת החבר, המדרגה שמעל האדם היא היכולת להתנבא. משה רבינו הוא הדוגמה לנביא הגדול ביותר, שלא אכל ולא שתה במשך ימי עלותו להר סיני, לא הזדקן ומיתתו הייתה "כמי שיעלה על מיטתו לישון". אולם, לא רק משה רבינו מהווה דרגה מעל לשאר בני האדם. כל עניין הנבואה, כל עניין חלות העניין האלוקי, מבדיל את בני האדם שעליהם חל העניין האלוקי משאר בני האדם שעליהם לא חל העניין האלוקי. לפני שנסביר את הדברים ביתר ביאור, נדלג לסוף המאמר הראשון בספר הכוזרי, שם כתובים הדברים הבאים (שם, קטו):

 

על כן אין אנחנו רואים כל מי שקיבל עליו את דתנו בדיבור פה בלבד כשווה לנו לכל הבא להתגייר. מודיעים אנו את המצוות אשר יהיה עליו לקיים, ומעשים שיש בהם משום טורח לנפש, כגון דיני טהרה ותלמוד תורה ומילה ומצוות רבות אחרות ורוב המנהגים אשר לנו. ואנו אומרים לו כי אחד מתנאי המילה ומטעמיה הוא לזכר תמיד, כי היא אות אלוהי אשר ציוונו האלוה לשימו בכלי התאווה הגוברת באדם כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ...

ואם הגר מתחזק ומקבל עליו ללכת בדרך זו, כבר זכה לו ולזרעו במידה מרובה של קירבה לאלוה. אך גם אחרי אשר קיבל עליו כל אלה, לא ישווה הגר לבן ישראל מלידה, כי בן ישראל רק הוא ראוי לנבואה, ואילו הגרים תכלית אפשרותם בקבלם מבני ישראל את תורתם היא להיות לחסידים ולחכמים אך לא לנביאים, אשר לייעודי הדתות האחרות שהתפעלת מהם, רבותינו הם שקדמו לדתות אלו בזה, הם הם שתיארו גן עדן וגיהנום ורשמו מידותיהם באורך וברוחב, וסיפרו על הנעימות בזה ועל העינויים בזו ביתר פרוט משסיפרו זאת אנשי הדתות אשר באו אחריהם.

 

מסביר החבר למלך כוזר שהיחס של עם ישראל למי שבא להתגייר, שונה מהיחס של שאר הדתות לאלה שרוצים להצטרף לדתם. כאשר אדם רוצה להמיר את דתו לדת אחרת, נדרשת ממנו רק הצהרה שהוא מקבל על עצמו את הדת החדשה. לא כן האדם המבקש להתגייר. חובה להודיע למועמד הגיור את עניין קבלת עול מצוות, את עניין המחויבות שיש לו באם יתגייר, ורק אם לאחר מכן מסכים מועמד הגיור לקבל על עצמו את תרי"ג המצוות, מגיירים אותו.

גם לאחר הגיור, דינו של הגר אינו זהה לדין של אדם מישראל שנולד יהודי. לאחר הגיור, הגר אמנם יזכה בשכר גדול על קיום מצוות, הוא יוכל להיות אחד החסידים והחכמים שבישראל (אונקלוס הגר הוא שכתב את התרגום לתורה שיש לקרוא אותו כדי לקיים דין שניים מקרא ואחד תרגום, וזאת למרות שיש תרגומים נוספים שנכתבו על ידי יהודים מבטן), אך יש דבר אחד שהגר, צדיק ככל שיהיה, לא יזכה לו – נבואה.

לשיטת ריה"ל, הנבואה היא המייחדת את עם ישראל כעם סגולה. רק צאצא ישיר של אחד משנים עשר השבטים, יכול לזכות לנבואה. אין הדבר תלוי בהשתייכות לעם היהודי, אלא בעניין האלוקי שעובר מדור לדור, מימות אדם הראשון, דרך נח ואברהם אבינו ועד לשנים עשר שבטי י-ה. זו המדרגה הנעלה יותר ממדרגתו של האדם הרגיל. אדם שאינו נושא בקרבו את תכונות עם הסגולה, יכול להיות חכם גדול, להמציא הרבה דברים שיועילו לאנושות, להיות אדם מוסרי וצדיק, אך לא להגיע למדרגה של נביא. הנבואה ייחודית לעם הסגולה.

ישנה נקודה שחשוב להדגיש. לעיתים קרובות, כשדנים בדברי ריה"ל על סגולת עם ישראל, מדגישים שהסגולה באה לידי ביטוי בעניין הנבואה. אולם, יש להדגיש שגם חיוב קיום המצוות שייך גם הוא להיות עם ישראל לעם סגולה (כפי שראינו לעיל). לשיטת ריה"ל, סגולת ישראל מתבטאת אמנם בנבואה, אך תנאי לחלות הנבואה הוא קיום המצוות.

הרמב"ם חולק על ריה"ל וסובר שגר אכן עשוי להתנבא. כך הוא כותב באיגרת שנכתבה לר' עובדיה הגר (במהדורת הרב שילת עמ' רלד-רלה):

 

אין שום הפרש בינינו ובינך לכל דבר, וודאי יש לך לברך "אשר בחר בנו, ואשר נתן לנו, ואשר הבדילנו", שכבר בחר בך הקב"ה והבדילך מן האומות ונתן לך את התורה ... ואל יהי ייחוסך קל בעיניך, אם אנו מתייחסים אל אברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם.

 

בדבריו לר' עובדיה הגר, אנו רואים שגישתו של הרמב"ם היא שהגר שווה בכל דבר לאדם שנולד יהודי. "אין שום הפרש בינינו ובינך לכל דבר", משמע שגם לעניין הנבואה אין שום הפרש בין הגר לבין אדם מישראל, וכשם שאדם שנולד יהודי יכול להתנבא, כך גם אדם שהתגייר עשוי לזכות לנבואה. יתירה מכך. אם בפסקה זו הרמב"ם לא התייחס במפורש לעניין הנבואה, הרי שבדברים הבאים נראה שלא רק שהגרים יכולים להתנבא, אלא גם גויים גמורים יכולים לזכות לנבואה. כך כותב הרמב"ם באיגרת תימן:

 

ואולם היותנו בלתי מאמינים בנבואת עמר וזיד (נביאים מוסלמים), אינו מפני היותם מזולת ישראל, כמו שיחשבו ההמון, עד שנצטרך ללמוד מאמרו "נביא מקרבך מאחיך", כי איוב ואליפז ובלדד וצופר ואליהוא, כולם אצלנו נביאים, ואף על פי שלא היו מישראל. וכן חנניה בן עזור נביא שקר ארור, אף על פי שהיה מישראל.

ואולם נאמין בנביא או נכזיבהו מצד טענתו, לא מצד ייחוסו ... ואם כן, אם יעמוד נביא מישראל או מאומות העולם, ויקרא אל תורת משה רבינו ויזרז עליה, ולא יוסיף עליה ולא יגרע ממנה, כישעיה וירמיה וזולתם, נבקש ממנו מופת, ואם יתנהו נאמין בו, ונגדילהו הגדלת הנביאים.

 

מדברי הרמב"ם אנו רואים במפורש שעניין הנבואה אינו עניין ייחודי לעם ישראל, וגם אומות העולם יכולות להתנבא. אין זה המקום לדון בהרחבה בשיטתו של הרמב"ם (כיצד יפרש את הפסוק שהוא עצמו צוטט "נביא מקרבך מאחיך", מדוע ה' ינבא גוי כדי להזהיר את עם ישראל על המצוות) ונצטמצם בנושא שבו אנו דנים – סגולת ישראל. ראינו במפורש לשיטת הרמב"ם שהנבואה אינה מייחדת דווקא את עם ישראל, וגם גויים יכולים להתנבא.[5] אם כן, במה מתבטאת סגולת ישראל לשיטת הרמב"ם?

לשיטת הרמב"ם, סגולת עם ישראל מתבטאת בעיקר בנושא המידות, במידות של גמילות חסד, רחמנות (על ההבדל שבין רחמנות לחסד נרחיב בעז"ה בהמשך) וביישנות. כך כתב הרמב"ם הלכה למעשה במשנה תורה לרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יט,יז): 

 

וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עימהם חסד והחיום בתחילה.

 

          לפי הרמב"ם, אדם מישראל אינו יכול להיות עז פנים, אכזרי או שונא את הבריות. אם מופיעים בו אחד מהסימנים האלה, יש לחשוש שמא הוא אינו יהודי ושמא לא ניתן להתחתן עם משפחתו (כמובן שבימינו, הלכה למעשה, איננו פוסלים אדם אכזרי מלהתחתן ברבנות, אלא אנו בודקים את ייחוסו של האדם). בגנטיקה היהודית עוברת תכונת הרחמנות (ההפוכה למידת האכזריות) מדור לדור. זו הסיבה שהנביא הדגיש שהגבעונים אינם חלק מעם ישראל – לו הם היו מישראל, הם לא היו מתאכזרים והם היו מוחלים על העוול שנעשה להם.

          לבסוף, נביא את דבריו של מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל א,ב) לגבי חיוניות האומה הישראלית. בדבריו, מרן הרב זצ"ל אינו אומר שהוא מגדיר בצורה מפורשת את עניין סגולת ישראל, אלא מונה את גילויי החיים של האומה הישראלית. אך נראה שניתן ללמוד מדבריו את התוצאה של הסגולה:

 

כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבהוויה האנושית. כשם שאין להתפלא על אשר במח ובלב ישנם גילויי חיים כאלה, שדוגמתם אין אנו מוצאים בכל הגויה כולה.

 

          תחילה מסביר מרן הרב זצ"ל את מציאותם של כוחות רוחניים עליונים שנמצאים בעם ישראל. בגוף האדם יש איברים שבהם ניתן לגלות כוחות חיים גדולים יותר מאשר באיברים הרגילים. הלב והמוח הם שני האיברים שבהם טמונים רוב כוחות החיים של הגוף. ככל שחיי האדם תלויים יותר באיברים מסוימים, כך מופיעים שם כוחות חיים גדולים יותר.

אומר מרן הרב זצ"ל שהוא הדין גם בעם ישראל. כשם שבלב ובמוח מופיעים כוחות חיים שלא ניתן למצוא אותם באיברים האחרים, כך גם בעם ישראל ניתן למצוא כוחות חיים שלא נמצאים אצל אומות העולם האחרים. מהם הכוחות האלה? ממשיך מרן הרב זצ"ל וכותב:  

 

כן אין להתפלא על גילויי החיים של הפליאות, הניסים, הנבואה, רוח הקודש במעלתו העליונה, התקווה הנצחית, הניצחון על כל מפגע, שהם מתגלים בצורה העליונה, המפליאה את כל לב הוגה וכל מוח חושב. כנסת ישראל היא גילוי זרע ה' בעולם, יד ה' בהויה, בבניין הלאומים. ויש לה בוודאי יחס גדול עם כל מה שהוא יותר נשגב ונערץ, קדוש ומרומם, במצוי כולו, בכל היקפו, הגשמי והרוחני. באופן אחר אי אפשר לחשב.

 

          כוחות החיים המיוחדים המופיעים בכלל ישראל הם: הניסים, הנבואה, העקשנות (בתורה כתוב שעם ישראל הוא עם קשה עורף, אולם יש לכך גם יתרונות. כאן מופיע יתרון זה בתקווה הנצחית. העקשנות של עם ישראל גורמת לעם ישראל להאמין בגאולה – התקווה הנצחית, למרות שלפעמים נראה שאנחנו רחוקים ממנה) ויכולת לקום לאחר הנפילות.[6]

 

האם סגולת ישראל יכולה להתבטל?

ראינו שהסגולה האלוקית קיימת בכל יהודי, אלא שלפעמים קשה מבחינה חיצונית לראות את ביטויה. בשורות הבאות נשתדל לעמוד על ההופעה של סגולת ישראל בפרטים. השאלה הראשונה והבסיסית שנשאל היא: האם סגולת ישראל יכולה להתבטל? האם תיתכן מציאות שבה אדם יחטא בחטאים רבים, עד שהוא יאבד את הסגולה האלוקית מתוכו?

כדי לעמוד על הדברים, נביא איגרת מפורסמת ששלח מרן הראי"ה קוק לרידב"ז.[7] איגרת זו באה כתשובה לטענותיו של הרידב"ז למרן הרב זצ"ל על שהוא מקרב אליו יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות (באיגרת זו ישנה התייחסות גם לעניין השמיטה ודיון בעניין היתר המכירה שהרידב"ז התנגד לה). הרידב"ז הוכיח שיש איסור לקרב את היהודים שעדיין רחוקים משמירת תורה ומצות מכך ששמואל הקטן תיקן את ברכת המינים בתפילת העמידה "ולמלשינים אל תהי תקווה וכל המינים כרגע יאבדו". כך כתב מרן הרב זצ"ל בתשובתו לרידב"ז (אגרות הראיה ב, אגרת תקנה):

 

ומה שכתב מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי ישראל כדי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כוונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי תורה, הוא מתמלא יותר מאור החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים. (שבלשון חכמי הסוד נקרא זה גם כן בכלל ליקוט ניצוצות הקדושה מתוך הקליפות). ומצא בזה סתירה לברכת המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם, ישים נא כ"ג ליבו לדבריי ואבאר לו לא רק בלשון של סתרי תורה, שחושב מר להיות כבר יודע שאינו יודע בהם, אלא בדברים פשוטים, באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

 

מרן הרב זצ"ל כתב לרידב"ז שכל מי שהוא מוכשר ללמוד את סתרי תורה, מבין יותר ויותר שהתורה היא תורת חסד, והוא מבין שמכח עניין החסד עליו לקרב את אלה מעם ישראל שהם עדיין רחוקים משמירת תורה ומצוות. מכלל הן אתה שומע לאו. לא כל אחד באמת מוכשר לקרב את הרחוקים. יש אנשים, ואפילו תלמידי חכמים גדולים, שאין להם את הכישרונות והיכולות לקרב את הרחוקים, וזאת משום שההבנה שהתורה היא תורת חסד אינה ברורה להם כל הצורך. הרב זצ"ל בחר להסביר את חובת קירוב הרחוקים גם לאור תורת הנגלה, וכך המשיך באיגרתו לרידב"ז:

 

ידע הדר"ג, ששני דברים עיקריים שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקשרות האלוקית עימהם. האחד הוא הסגולה, כלומר: טבע הקדושה שבנשמת ישראל מקדושת האבות (ההדגשה במקור), כאמור "לא בצדקתך .. רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים". והסגולה הוא כח קדוש פנימי, מונח בטבע הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי אפשר לו להשתנות כלל: "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעל לעולם".

והשני הוא עניין בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה.

 

תחילה מבאר מרן הרב זצ"ל את שני המרכיבים שקדושת ישראל כוללת: הסגולה, שמקורה בהיותנו צאצאיהם של האבות הקדושים, שאינה תלויה כלל במעשים. אולם, בנוסף למרכיב הסגולה, ישנו גם מרכיב של בחירה: עם ישראל צריך לבחור בעשיית המעשים הטובים. עתה עובר הרב זצ"ל להסביר שכל אחד מהמרכיבים הללו מהווה קומה בסגולת ישראל:  

 

החלק של הסגולה הוא הרבה באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה. אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה, כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילויה. על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד תורה. וה' יתברך, הנוהג חסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח הבחירה מתגבר וכח הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית אבות שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות אבות, הוא בא מצד כח הסגולה, ובעיקבא משיחא מתגבר ביותר כח הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר: לא רק מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה על ידי זכירת חסדי אבות.

 

נכון שיש שני מרכיבים בקדושה הישראלית, הסגולה והבחירה, אך מעמד הבכורה שמור דווקא לסגולה. גם כאשר הבחירה אינה קיימת, גם כאשר חלילה עם ישראל אינו בוחר לעשות מעשים טובים וללמוד תורה, הסגולה עדיין פועמת בפנימיותו של כל יהודי. כאשר עם ישראל אינו מקיים תורה ומצוות, אין זה מבטל את הסגולה האלוקית שלו.

אין זה אומר שאין קשר בכלל בין הסגולה לבחירה. יש קשר ישיר ביניהם. יש ברית שכל עוד שהבחירה אינה מתקיימת, כאשר עם ישראל אינו בוחר לקיים מצוות וללמוד תורה, המרכיב של הסגולה אינו בא לידי ביטוי, על אף שהוא עדיין קיים. מאידך, יש אדון לעולם ויש סדר בעולם. הקב"ה דואג לסדר את סדר הדורות כך שלעיתים כח הבחירה הוא זה שיבוא לידי ביטוי גדול יותר, יהיו דורות שעם ישראל יקיים תורה ומצוות, ולעיתים כח הסגולה יבוא לידי ביטוי גדול יותר. בדורות שבהם כח הסגולה בא לידי ביטוי גדול יותר, עם ישראל נשאר עם סגולה, למרות שבבחירתו הוא אינו מקיים תורה ומצוות כדבעי. ממשיך מרן הרב זצ"ל בדבריו:

 

אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה גם כן. אבל זה אי אפשר כי אם במי שבא למידה זו להיות חס ושלום שונא את ישראל ודורש רעה להם בפועל ובציפיית הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בהלכות תפילה[8] שהיו מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאוד לתקן.

 

יש מצבים קיצוניים שבהם מתבטל הופעת הסגולה ביהודי. אולם, הפסקת הופעת הסגולה תיתכן רק במציאות קיצונית. אין מדובר במקרה שבו אדם אינו מקיים תורה ומצוות, שהרי כפי שראינו, גם כאשר עם ישראל אינו בוחר לקיים תורה ומצוות ומתעלם ממרכיב זה של קדושתו, נותר בו עדיין המרכיב השני של הסגולה. כאשר אדם חוטא, אפילו בחטאים חמורים מאוד, הסגולה הישראלית עדיין איננה מתבטלת ממנו. רק במקרה שאדם הופך להיות שונא ישראל, ובליבו הוא מבקש להרע לעם ישראל, והוא עושה גם מעשים בפועל שיזיקו לעם ישראל – מתבטלת ממנו הופעת הסגולה. מעתה עובר מרן הרב זצ"ל להפריך את הוכחתו של רידב"ז לכך שאסור לקרב עוברי עבירה, מברכת "ולמלשינים" שתיקן רבן גמליאל נגד שונאי ישראל:

 

על כן הכריז רבן גמליאל: "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים", והוצרך לתקנה דווקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מידה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה: "בנפול אויבך אל תשמח", כדי שיכוון ביסוד הברכה דווקא על אותם שכבר איבדו הסגולה כולה.

 

מסביר מרן הרב זצ"ל שברכת "ולמלשינים" לא תוקנה נגד חוטאים בעם ישראל, אפילו לא נגד רשעים שחוטאים בחטאים חמורים. ברכת "ולמלשינים" תוקנה נגד אנשים שנולדו יהודים, אך בשלב מסוים בגדו בעמם וניסו להזיק לעם ישראל, ואיבדו את הסגולה הישראלית.

משום כך היה צריך דווקא את שמואל הקטן שיתקן את ברכת "ולמלשינים". כדי לתקן ברכה זו, היה צריך אדם גדול שיהיה נקי מכל סיג של שנאה, ויתקן ברכה המתמקדת רק במי שאיבד את הסגולה הישראלית. לו הברכה הייתה מתוקנת על ידי אדם שאיננו נרי משנאה, ייתכן שהוא היה מכליל בתוך הברכה גם אנשים שלא איבדו את הסגולה האלוקית כמו רשעים רגילים שחוטאים להנאתם. רק אדם כשמואל הקטן, שהפסוק "בנפול אויביך אל תשמח" היה שגור על לשונו, ומשמעות הפסוק היא שאפילו כאשר אויביו של אדם נכשלים – אסור לו לשמוח משום שעליו להיות נקי לגמרי מכל סיג של שנאה.

המקור ששימש את הרידב"ז לטענתו על מרן הרב זצ"ל, שימש את מרן הרב זצ"ל כמקור המחזק את דבריו. לו שיטתו של הרידב"ז הייתה נכונה, והיה זה נכון להרחיק את עוברי העבירה, כל אחד היה יכול לתקן את ברכת "ולמלשינים". ממשיך מרן הרב זצ"ל בדבריו:

 

ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאף על פי שהן שפלות מאוד בעניין הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאוד ד' ישמרנו, מכל מקום אור סגולה מאיר בהם. ועל כן הם מחבבים מאוד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמידות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם הם מצוינים בהם.

ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעות עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה חס ושלום, וללמוד ממעשיהם, ולהידבק בצד הרע שבהם, והוא מחויב להתרחק מהם. וה' יתברך נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה והתרחקות, כדי שלא יבולע לו.

אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות ריבון כל העולמים חי החיים ברוך הוא, ולא חס וחלילה ביראה תתאה לבדה מצד עונשי עולם הזה או עונשי עולם הבא – שהיא יראה חיצונית, שאסור לתלמידי חכמים העוסקים ברזי תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי לייסר את הגוף ונטיותיו הגסות, במידות רעות ותכונות מגונות חס וחלילה, אבל העיקר צריך להיות הלב מלא אהבה קדושה, ויראה עליונה מסוד קדושים, כיראת מלאכי מעלה גיבורי כח עושי דברו – תלמידי חכמים כאלה הינם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב והצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו.

 

אומר מרן הרב זצ"ל שבדורו (וכנראה שגם בדורנו), ישנן נשמות רבות שמצד מרכיב הבחירה, לא מופיעה בהם הקדושה הישראלית, משום שהם חוטאים ואינם מקיימים תורה ומצוות. אולם, המרכיב הסגולי מופיע בהם, עם ישראל יקר להם, והם משקיעים בבניין הארץ. מציאות זו היא מציאות מורכבת, מצב שבו רק צד אחד של הקדושה הישראלית בולטת.

יש תלמידי חכמים שלא יוכלו לקבל את המורכבות של המציאות של הופעת מרכיב אחד של הקדושה הישראלית. תלמידי חכמים אלה, על אף גדלותם בתורה, אינם מסוגלים לעשות את ההבחנה בין הופעת הסגולה לבין הופעת הבחירה, ולקרב יהודים שאינם מקפידים על שמירת תורה ומצוות, ואפילו להינזק מקירובם. זו הסיבה שהקב"ה ברוב חסדיו נטע בהם נטייה טבעית להתרחק ממלאכת הקירוב של אותם "רשעים", של אותם חוטאים שההופעה הסגולית מתגלה בהם ללא הבחירה בקיום תורה ומצוות.

אולם, יש תלמידי חכמים מזן שונה, היודעים לקבל את המציאות המורכבת שיש בה יהודים שאינם מקיימים תורה ומצוות, אך הסגולה האלוקית מופיעה בהם. מרן הרב זצ"ל מגדיר במדויק את התכונות המבדילות אותם מסוג תלמידי החכמים עליהם כתבנו בפסקה הקודמת, תלמידי חכמים בעלי כושר אבחנה של הסתכלות פנימית ויראת שמים עליונה. תלמידי חכמים אלה מוכרחים לקרב את היהודים שאינם מקיימים תורה ומצוות, אך אור הסגולה האלוקית מופיעה בהם. ממשיך מרן הרב זצ"ל בדבריו וכותב:

 

ופעולת חכמים לוקחי נפשות כאלה אינה חוזרת ריקם בשום פעם. לפעמים פעולותיהם נראות בגלוי, על ידי מה שהמקורבים מהם מטיבים את מעשיהם ומישרים את דעותיהם יותר בפועל, ולפעמים נכנס רק גרעין פנימי בהם, וכבר בטוחים הם שלא יפטרו מן העולם בלא תשובה, ואפילו אם חלילה יהיה המושפע כל כך גרוע עד שהוא בעצמו לא יזכה לשוב בתשובה, יפעול כח הגרעין הזה על טבע נפשו, ונפיק מיניה זרעא מעליא שישוב בתשובה ...

 

לעיתים יהיה נראה לתלמידי החכמים העוסקים בקירוב הרחוקים שמאמציהם אינם נושאים פרי, אולם לדברי מרן הרב זצ"ל אין מציאות כזו. דווקא בגלל שביהודים הרחוקים האלה יש סגולה פנימית, עבודת הקירוב של אותם תלמידי חכמים תפעל, גם אם רק מעט. נסיים את ציטוט דבריו של הרב זצ"ל מהאיגרת במעט שורות נוספות:

 

והמינים והכופרים על פי רוב איבדו גם את הסגולה הפנימית, ומידה זו נוהגת ברוב הדורות. אבל דור של עקבא דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תיקוני הזוהר "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור", והכוונה: כמו חמור שמבחוץ יש בו שני סימני טומאה, אם כן הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל ויוצא בהם, שיש בהם סימן טהרה אחד על כל פנים, ומכל מקום יש בו בפנימיות עניין קדושה גם כן, שהרי הוא קדוש בבכורה ... וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא דמשיחא.

 

בדור של עיקבתא דמשיחא, תהיה מציאות שבה יהיו לא מעט אנשים מישראל שלא יקיימו תורה ומצוות, אך הם עדיין לא איבדו את הסגולה האלוקית הפנימית שיש בכל אדם מישראל, אלא הם בגדר "עני ורוכב על חמור". החמור אמנם מראה כלפי חוץ שיש בו טומאה גדולה, שהרי אין בו בכלל סימני טהרה (אפילו לחזיר יש סימן אחד של טהרה), אך מבין כל בעלי החיים הטמאים, קדושת בכור שייכת רק בחמורים (גם כאן חזרנו להגדרת הקדושה הישראלית כבכור). כך גם בדור של עקבתא דמשיחא, יהיו אנשים מישראל שייראו כלפי חוץ שאין קשר ביניהם לבין הקדושה הישראלית, אך בתוכם הם מלאים בקדושה, ותפקיד תלמידי החכמים שבדור המסוגלים לכך לגלות קדושה זו.

 

[1] כמובא בפירוש אבן עזרא (בראשית ו,ב)

[2] בשיעוריו על ספר הכוזרי (על מאמר ראשון פסקה צה), אמר הרב דוד כהן זצ"ל (המכונה הרב הנזיר) את הדברים הבאים: "זהו יסוד שיטתו האלוקית של ר' יהודה הלוי, העניין האלוקי, וסגולותיו, ישראל, ותורת ישראל וארץ ישראל. לכאורה אלה הם עיקרים כיג' עיקרים לרמב"ם ...". מכאן אנו רואים את הקשר בל יינתק בין סגולת ישראל, ארץ ישראל והקשר לה' יתברך כעיקרי אמונה בשיטתו של ריה"ל. 

[3] כך מתרגם הרב קאפח זצ"ל את לשונו של הרמב"ם מערבית אך הביא עוד תרגום של המילה מר"ש "חלושה". המשמעות של שניהם בהקשר כמעט זהה: אברהם אבינו ניסה להילחם בהשקפת עובדי העבודה הזרה על ידי קירובם בנחת לעבודת ה'.

[4] בספרו הנפלא של הרב יצחק שילת שליט"א "בין הכוזרי לרמב"ם" (עמוד סח), טוען הרב שילת שהרמב"ם סובר שעם ישראל הפך לעם סגולה במעמד מתן תורה. הרב שילת רוצה גם לומר שהמחלוקת בין ריה"ל לרמב"ם בדבר מתי התחילה סגולת ישראל היא גם מחלוקת אמוראים המופיעה בגמרא במסכת שבת (קמה,ב), שם כתובים הדברים הבאים: "מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין שלא עמדו על הר סיני שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי אמר ליה אף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו' ופליגא דרבי אבא בר כהנא דאמר רבי אבא בר כהנא עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו אברהם הוליד את ישמעאל יצחק הוליד את עשו יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי". התחלת הציטוט היא מדבריו של ר' יוחנן הסובר שהזוהמא פסקה מישראל כשעמדו על הר סיני (ובשיטה זו הולך גם הרמב"ם), ואילו ר' אבא בר כהנא סובר שכבר בבני יעקב פסקה הזוהמא (ובשיטה זו הולך ריה"ל).

[5] הרב שילת בספרו "בין הכוזרי לרמב"ם" רצה להוכיח גם מניסוח יג' עיקרי האמונה של הרמב"ם שגוי יכול להתנבא, וכך כתב שם (עמ' עח – עט): "קודם כל יש לשים לב לאופן שבו הרמב"ם מגדיר את הנבואה ביג' העיקרים" 'והיסוד השישי – הנבואה. והוא לידע שזה המין האנושי יימצאו בו אנשים שיש להם טבעים מעולים מאוד ושלמות רבה, ויכונו נפשותיהם ... ואלה הם הנביאים וזו היא הנבואה'. הלשון הכללית 'המין האנושי יימצאו בו אנשים' מורה שהתופעה היא כלל אנושית".

[6] גם בספר הכוזרי (מאמר שני, פסקה לב) מסביר החבר למלך כוזר שרק עם ישראל יכול לעמוד בגלות ולא להתבולל וזאת לעומת שאר העמים שנפלו כאשר הם גלו ולא הצליחו לקום עוד.

[7] בספר ירושלים של זהב הערנו על יחס הכבוד ההדדי שהיה בין הראי"ה לרידב"ז, ומחינו על דברים שכתב המהדיר של שו"ת הרידב"ז (בהוצאת מוסד הרב קוק) על מרן הרב קוק זצ"ל (אמנם בלי להזכיר את שמו). הרידב"ז אמנם חלק על מרן הרב זצ"ל במספר נקודות, אך לאורך כל הדרך העריך מאוד את פועלו של מרן הרב זצ"ל.

[8] כך כותב הרמב"ם בהלכות תפילה (ב,א): "בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם. וכיוון שראה (רבן גמליאל) שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו, והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין, וקבע אותה בתפלה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל. נמצאו כל הברכות שבתפלה תשע עשרה ברכות".