התמודדות עם קשיים בדורנו

ההתמודדות עם הקשיים במצוות בדורנו

הקדמה

          ההתעוררות אצל חלק מאותם שמבקשים לשנות חלקים מההלכה או המסורת, נובעת מקשיים שמתעוררים אצל חלקים אלו ואחרים בהקפדה על שמירת התורה וההלכה המסורה לנו מדור לדור. ההצעות באות להקל ולמנוע חלק מאותן התמודדויות.

          כאשר מבררים את הדברים לעומק, נראה שאמנם היו מקומות שבהם חז"ל העדיפו להקל על קיום מצוות כדוגמת תקנת הפרוזבול או מכירת חמץ, שנועדו למנוע אי קיום של מצווה על ידי הקלה בפרטי קיומה. אולם תקנות אלו היו היוצאות מן הכלל שאינן מעידות על הכלל. נכון שהתורה נתנה לחכמים כלים כדי להתגבר על קשיים שעולים מקיום מצוות, כמו האפשרות למכור חמץ בתנאים מסוימים. אולם, בדרך כלל, התורה מקדשת את ההתמודדות עם הקושי העולה במקום בריחה ממנו. במהלך פרק זה, נעסוק בניסיון לנתח את הקשיים הייחודיים שהתעוררו בתקופה האחרונה, ונשתדל להגדיר את הדרך הראויה להתמודד איתם.

מהתמודדות שכלית לרגשית

          במאמר הדור, ניתח מרן הרב קוק את תפקידה של הכפירה והסביר שהכפירה מעמיקה את האמונה. הכפירה מאתגרת את האמונה בנקודות תורפה שהיא מוצאת, וכאשר המאמין מתגבר על אותן נקודות תורפה, אמונתו יוצאת חזקה ומבוססת יותר.

          יש הבדל בין ההתמודדות של עולם האמונה שבדורו של מרן הרב להתמודדויות של דורנו, על אף שיש גם מכנה משותף ביניהם. בעוד בדורו של הרב זצ"ל, האתגר של האדם המאמין היה בעיקר במישור השכלי, והכפירה אתגרה את המאמין בעיקר בשאלות שכליות, בדורנו, הרגש התפתח מאוד ומהווה אתגר גדול בפני האדם המאמין. לרגש מקום גדול יותר בחיינו ממקומו בדורות הקודמים, ומכאן שהאתגרים שהוא מציב בפנינו גם גדולים יותר מהאתגרים שהוא הציב בעבר (וכמובן שבכל מקום שיש אתגר, יש גם אפשרות להתעלות למדרגות גבוהות יותר בתחום הזה). יש משפט האומר "עם רגש לא מתווכחים", ולכן, טענות המראות על פער בין הרגש של יהודי לבין קיום מצווה, מהוות בסיס למתן לגיטימציה לאי קיום של מצוות.

          בעולם הפוסטמודרני, ניתן לרגש האדם חירות עצומה, עד שהוא אפילו יכול "להרגיש" את המגדר אליו הוא שייך – גם אם זה סותר את המציאות. לרגש של האדם אין בכלל מגבלות וחלילה להגביל אותו בערכים, כל עוד הוא לכאורה איננו פוגע באחרים (על אף שטשטוש הזהות המגדרית – שנובע מערך החירות של העולם הפוסטמודרני, פוגע מאוד בערכי המשפחה ובילדים החיים ב"משפחות" שאין בהם אב ואם).

לפני מתן תורה – היה ניתן להחליט על קיום מצוות לפי נטיית הנפש

          לפני מתן תורה, היה רשות ביד אדם להחליט אלו מצוות יקיים על פי נטיות ליבו. כך כתב נפש החיים (שער א פרק כא):

וזו הייתה גם כל עניין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים, שקיימו את התורה קודם נתינתה. כמו שדרשו רז"ל על הפסוק "מן הבהמה הטהורה כו'", ואמרו: מכאן שלמד נח תורה. ואמרו "קיים אברהם אבינו את כל התורה". לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין, דאם כן, לא היו מעמידים חס ושלום על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי עניין שרש נשמתו ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחד מכל מצות ה'. ולא היה יעקב אבינו עליו השלום נושא שתי אחיות ולא היה עמרם נושא דודתו חס ושלום. רק מצד השגתם בטוהר שכלם התיקונים הנוראים הנעשים בכל מצווה בהעולמות וכוחות העליונים ותחתונים. והפגמים הגדולים והחורבן והריסה חס ושלום שיגרמו בהם אם לא יקיימום. וכן נח הקריב דווקא מן הבהמה הטהורה כי ראה והשיג הכח והשרש העליון של כל בהמה וחיה. איזה מהם כח שורשו מצד הקדושה והקריבה, ואיזה מהם כח נפשם מצד הטומאה והס"א, ולא בחר בה להקריבה לפניו יתברך כי לא ירצה. וזהו "ויתהלך חנוך את האלקים". "את האלקים התהלך נח". "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו". שפירושו אלקים בעל הכחות כולם. היינו שהשיגו ענייני הכוחות העליונים ותחתונים וחוקות שמים וארץ ומשטרם. וסדרי הנהגתם והתקשרותם והרכבתם על ידי כל ענייני מעשי האדם. ועל פי סדר ועניין זה היה כל אחד מהם מתהלך ומתנהג בכל ענייניו. כפי שראה והשיג התקונים העליונים לפי שורש נשמתו.

          לפני מתן תורה, היו האבות מקיימים את התורה כולה על פי נטיית נפשם (והדבר נכון גם לגבי נח ועוד מספר אנשים גדולים שחיו לפני מתן תורה). הם הבינו בגודל נפשם שעליהם לקיים מצוות מסוימות, למרות שלא צוו על כך. ממילא, כאשר ההשגות הרוחניות שבנשמתם הדריכו אותם שעדיף שהם לא יקיימו מצווה מסוימת – הם באמת נמנעו מקיומה. כך כתב הגר"ח בהמשך דבריו:

לכן כשהשיג יעקב אבינו עליו השלום שלפי שורש נשמתו יגרום תיקונים גדולים בכוחות ועולמות העליונים אם יישא השתי אחיות אלו רחל ולאה. והמה יבנו שתיהן את בית ישראל. יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שיינשאו לו. וכן העניין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים.

          יעקב אבינו הבין שלפי שורש נשמתו, הוא חייב לעבור על האיסור לשאת שתי אחיות, כדי לתקן בכך תיקונים גדולים. כך הדבר גם אצל עמרם שהבין שאם הוא יעבור על איסור התורה לשאת את דודתו, הוא יתקן בכך תיקונים גדולים, ועל ידי כך נולדו לו משה, אהרון ומרים. אף על פי כן, לאחר מתן תורה, אסור לאדם לעבור על איסור תורה – גם אם בעקבות זאת הוא יתקן תיקונים גדולים, משום שמשעת מתן תורה יש חובה לקיים את המצוות כהלכתן, ללא שום היתר לעבור על מצוות אחת מתרי"ג מצוות! קל וחומר שאדם מצווה לקיים את המצווה, גם כאשר הוא אינו מתחבר אליה.

במצב הטבעי – יהודי מרגיש חיבור אל המצווה ורוצה לקיימה

          יתירה מזאת. נפשו של יהודי באמת רוצה לקיים את כל המצוות – גם אם לעת עתה הוא אינו מרגיש זאת. ישנה הלכה ידועה בהלכות גיטין שגט מעושה, גט שהכריחו את הבעל לכתוב אותו, פסול. בכל זאת כתב הרמב"ם שכאשר ההלכה מחייבת את האדם לגרש את אשתו, בית דין כופים אותו לכתוב גט ולגרש את אשתו. כך כתב הרמב"ם (הלכות גירושין ב,כ):

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל, בכל מקום ובכל זמן, מכין אותו עד שיאמר "רוצה אני" ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו "עשה מה שישראל אומרין לך" ולחצו אותו ישראל ביד הגויים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגויים מעצמן אנסוהו עד שכתב, הואיל והדין נותן שיכתוב, הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גויים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אף על פי שאמר בגויים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו, הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגויים אנסוהו אינו גט.

          הרצון לעשות טוב ולקיים את מצוות ה' טבוע באופן טבעי בנפשו של כל יהודי. תפקידו של יצר הרע לגרום ליהודי להתנגד לטבע ולהפריע לו לקיים את מצוות ה'. כאשר מלקים יהודי שסירב לעשות את ציווי בית דין, ועל ידי כך כופים אותו לעשות פעולה שלכאורה נוגדת את רצונו, אנחנו בעצם מגלים את רצונו האמיתי הפנימי, לקיים את מצוות ה'. מכאן, שכאשר הקב"ה ציווה על קיום המצוות, הוא ידע שיהיו זמנים שבהם רצונו של המצווה לכאורה לא יעלה בקנה אחד עם הציווי, אך זהו רק הרצון החיצוני. בפנימיות, כל יהודי רוצה לעשות בכל רגע נתון את רצון בוראו, והעבודה המוטלת עלינו היא לקלף את אותן שכבות חיצוניות שחוצצות בין הרצון הפנימי לרצון החיצוני. אופן קיצוני של קילוף נעשה על ידי מלקות של בית דין, אך ישנם אופנים רבים נוספים.

          גם המשך חכמה כתב באופן דומה לדבריו של הרמב"ם בתוספת קטנה של ביאור (שמות ג,יט):

דהנפש הישראלי המוכרח על ידי הכאה, נפשו מתאווה אל השלמות האמיתי, ועל כפיה סרה ממנו תאוות החומר ונשאר הנפש נהנה מקיום רצון ה' יתברך, כמו שכתב רמב"ם הלכות גירושין פרק ב'.

          נפש יהודי רוצה תמיד לקיים את מה שה' ציווה עליו לעשות, ורק החומר הגשמי של גוף האדם מונע ממנו את קיום המצווה. הלקאת בית דין שיוצרת כפיה על אדם לעשות את רצון ה', מוציאה מהכח אל הפועל את הרצון הפנימי של כל יהודי. יסוד זה, שיהודי רוצה לקיים רק את רצון בוראו, יכול לסייע בידנו לעבור תקופות שבהן קשה יותר לקיים את המצוות מבחינה רגשית. ההכרה שהרצון האמיתי שלנו מעוניין בקיום המצווה, ולעת עתה צריך קצת לכופף את הרגש ולקיים את המצווה כאילו זה היה הרצון הפנימי שלנו, תסייע בידינו לעבור את התקופה המאתגרת יותר, ולהוביל אותנו אל תקופות שבהן הרגש אכן ישקף את הרצון הפנימי יותר שלנו. בדרך כלל זה קורה, כפי שנראה בהמשך, שאחרי המעשים נמשכים הלבבות.

          ככל שאדם יותר בריא מבחינה רוחנית, הוא ירגיש ביתר שאת את הרצון לקיים את המצוות. גם פרקי הזמן שהוא ירגיש התעלות ושמחה בקיום המצוות יהיו גדולים יותר מאשר אדם פחות בריא מבחינה רוחנית. כך מובא בשיחות הרצי"ה (דברים עמ' 194):

יש אנשים שטוענים שהמצוות כבדות עליהם. גישה זו נובעת מחוסר הרגשת חיוניות התורה. כשאנו רוקדים בשמחת תורה, נושאים את ספר התורה ומחבקים אותו, אנו מרגישים שהתורה היא דבר חי ו"חי נושא את עצמו", ואין כל כך הבדל אם הספר קל או כבד. כך הוא לגבי כל מצווה ומצווה. החיוניות האלוקית המהפכת את סדרי הזמנים בו' ההיפוך, היא מזרימה שמחה בקיום המצוות לכל פרטיהן.

דבר חי אינו ניתן להיחלק. מכף הרגל ועד הקודקוד זורמת חיוניות אחדותית אחת. חיוניות התורה מקיפה את הכל, כל הכללים וכל הפרטים. מבחינה זאת אין הבדל בין מצווה קלה למצווה חמורה. כולן הן גילוי של אותו עניין אלוקי המחיה כל. הכלל הגדול של "שמע ישראל" חודר לכל הפרטים. כך הוא הנוסח הנאמר לפני לבישת ציצית או הנחת תפילין: "תרי"ג מצוות התלויות בה". כל המצוות תלויות במצווה אחת, וכל מצווה יונקת חיוניותה משאר המצוות. ככל שאנו מתרגלים ל"שיויתי ה' לנגדי תמיד", יותר אנו משתכללים בתפיסה בריאה של התגלות "שמע ישראל" במצוות.

          וכך כתב בעל השם משמואל (פרשת ואתחנן, שנת תרעו):

ולפי זה יש לומר דבאשר עבודה היא רק מה שהיא לעול, כבזוהר הקדוש "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא וכו'" ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מדי. ובאדם גם הליכתו לפנים היא לעול, שהרי החומר ויצר הרע מושכין אותו לאחור, וכאמרם ז"ל "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ופירש רש"י: "אלא לעול על צואריהם ניתנו". אבל מלאך אין הליכתו לפנים עול, אלא עמידתו במעמדו שלא יקרב הלאה זה העול אצלו. והנה צורת הנברא להיקרא שמו עליו, הוא מה שנברא בשבילו, והיינו עבודתו לה' יתברך. ועל כן מלאך שעמידתו במעמדו היא העול, אם כן זוהי צורת בריאתו על כן נקרא בשם עומד. אבל אדם דעיקר עבודתו היא הליכתו לפנים, כי זהו העול אצלו, על כן נקרא בשם מהלך ...

          כל אחד מהברואים נקרא בשם שמתאים לאופן שהוא עובד את ה'. המלאכים נקראו בשם "עומדים", משום שהם עומדים במקומם ואינם מתקדמים בדרגות ובהשגות בענייני יראת ה'. הדרגה הרוחנית של המלאך בבריאתו, היא אותה דרגה רוחנית המלווה אותו לאורך כל קיומו. לא כן האדם. האדם נקרא בשם "מהלך" משום שהוא צריך תמיד להתקדם במדרגות הרוחניות. הוא אינו יכול לעמוד במקום אחד, בדרגה אחת, לאורך זמן:

ולפי האמור יובן הרמז שבדברי המדרש הניצבים פתח דברינו, והנה מה שהאדם שייך לומר עליו שהמצוות הן לו לעול, זה רק כשעדיין לא עשה ולא טעם מתיקות וערבות עבודת ה'. אבל כשכבר עשה וטעם מתיקות העבודה, שוב אינן עליו לעול, וכמו שנאמר "טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו", ובעוד שלא עשה, נקרא עומד שעדיין לא הלך בעבודתו כנאמר לעיל. אבל אם היה מהלך מדרגא לדרגא, אין זה עול.

          בתחילת הדרך, אדם עלול שלא להתחבר למצוות. אבל מובטח לנו שאם הוא ימשיך להתעלות במדרגות רוחניות, הוא יזכה להגיע למצב שבו המצוות ערבות עליו. לכן, אדם שמרגיש שהוא אינו מתחבר למצוות, ימשיך לקיימן, ויש תקווה שלאחר שהוא יקיים את המצוות ויעלה במעלות הרוחניות, קיום המצוות כבר יערב לו.

הרגש בציווי התורה

           במאות השנים אחרונות, תנועת החסידות שמה לה למטרה לחבר גם את הרגש לעבודת ה'. אולם, תנועת החסידות לא חידשה דבר, אלא רק הדגישה את מה שהתורה עצמה כבר ציוותה עלינו. ישנן מצוות שהציווי בהן הוא על הרגש: "ואהבת את ה' אלוקיך", "ואהבת לרעך כמוך", "לא תטור" ו"לא תחמוד" הן רק רשימה חלקית של מצוות שהתורה ציוותה עלינו לקיים, על אף שמדובר על מצוות המבוססות על הרגש. כיצד ניתן לצוות על הרגש? ידועים דברי האבן עזרא המסביר את הציווי "לא תחמוד" (שמות כ,יד):

אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאווה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אימו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אישה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'.

          אדם לא יחמוד דבר שהוא יודע שנמצא מחוץ לגבולותיו. הטשטוש של הרגש נובע מחוסר גבולות ברורים שאדם מציב לו בשכל – גבולות שברורים לו בעניינים אחרים בחייו. כשם שאדם פשוט יודע שהסיכויים שלו להתחתן עם בת מלך נמוכים, ולכן הוא בדרך כלל לא יחשוב על אפשרות כזו, וכשם שאדם לא יחשוב שהוא יכול לעוף משום שהוא יודע שדבר זה לא ייתכן,[1] כך כאשר אדם יידע שה' יתברך נתן לו ממון מסוים ומוגבל – הוא לא אמור לבקש לעצמו ממון אחרים. האבן עזרא מדגיש שכשם שאדם מרגיל את עצמו בצורת חשיבה מסוימת, כמו שאמו אסורה לו, ומשום כך הוא אפילו לא יחשוב על האפשרות הזו, כך הוא יכול להרגיל את עצמו שלא לחמוד ולא לחשוב לעולם על רצון בממונם של אחרים.

          לדברי האבן עזרא חשוב לעניות דעתי להוסיף עוד נדבך. יש מציאות שבה אדם ידמיין שהוא יכול לעוף או שאדם פשוט ידמיין שהוא יתחתן עם בת מלך. אבל הוא יודע מראש שמדובר על דמיונות, ובחיים האמיתיים הוא יימנע מאותם דמיונות להשפיע עליו. האם אדם יימנע מלהתחתן רק בגלל שהוא מחכה להתחתן עם ביתו של נשיא ארצות הברית? כנראה שלא, על אף שלפעמים יתכן שהוא ידמיין זאת וייהנה מכך. אולם, בחיים האמיתיים, ברור לכל בר דעת, שצריך לשים את הדמיונות בצד ולהתמודד עם החיים כפי שהם. כאשר נקודה זו ברורה, הדבר ישפיע על הרגש, וינתב אותו למקומות הנכונים. התפקיד של הרגש הינו להעמיק את החיים הרוחניים שלנו, ולא לצמצם אותם.

הכרת ערך המצוות

          עניין נוסף שיסייע בידי האדם להתחבר יותר אל המצוות הוא הכרת ערכן. כך כתב הרמח"ל בספר מסילת ישרים (פרק ח):

וכאשר יתאמת אצל האדם גודל ערך המצות ורוב חובתו בהם, ודאי שיתעורר לבו אל העבודה ולא יתרפה ממנה.

         על מנת להבין את גודל ערך המצוות, צריך להבין גם את גודל מי שציווה עליהן, כפי שממשיך הרמח"ל בדבריו:

ואמנם, מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה הוא ההסתכלות ברוב הטובות, שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל האל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו. כי הרי הואיל ואינו יכול וודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו.

והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו. כי העשיר והבריא כבר הוא חייב לו יתברך על עושרו ועל בריאותו. העני חייב לו שאפילו בעוניו ממציא לו פרנסתו דרך נס ופלא ואינו מניחו למות ברעב. החולה על שמחזיקו בכובד חוליו ומכותיו ואינו מניחו לרדת שחת, וכן כל כיוצא בזה, עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו חייב לבוראו. ובהסתכלו בטובות אלה שהוא מקבל ממנו, ודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו, כמו שכתבתי למעלה, כל שכן אם יתבונן היות כל טובו תלוי בידו יתברך, ומה שמצטרך לו ומה שמוכרח אליו, ממנו יתברך הוא, ולא מאחר, אשר על כן ודאי שלא יתעצל מעבוד עבודתו יתברך ולא יחסר לו מה שהוא מוכרח אליו.

          אדם שיבין שהקב"ה גמל עימו חסדים רבים כל כך, ועל כן הוא בעצם בעל חוב אליו, ירצה לקיים את כל המצוות. הוא יבין אמנם שאינו יכול להחזיר טובה להקב"ה, אך הוא בהחלט יכול להכיר טובה, על ידי קיום המצוות.[2]

          לצורך הכרה זו, דרושה מידה רבה של ענווה. רק הגאווה מונעת מאדם לראות באופן ברור את כל הטוב שהקב"ה נתן לו, ורק היא גורמת לו להאמין שהכל מגיע לו (הרחבנו על כך בפרק העוסק במידת החסד). אין אדם בעולם שהקב"ה לא השפיע לו כל טוב, צריך רק להכיר בטוב הזה. שמעתי פעם מבן של אחד מגדולי הדור בארה"ב שהוא אמר לאביו שהברכה שאנחנו מברכים בהגדה של פסח על גאולת עם ישראל (אשר גאלנו) היא הברכה המרגשת ביותר שהוא מברך. ענה לו אביו שלדידו ברכת "אשר יצר" היא הברכה המרגשת אותו ביותר, משום שברכה זו נאמרת על עשיית פעולה פשוטה ואולי מובנת מאליה, אבל דרכה האדם לומד להכיר טובה לה' על כל פעולה פשוטה שהוא עושה.

         כמו כן, הבנה של פעולת המצווה ושל התפקיד שיש לכל אדם בתוך כלל ישראל כמקיים מצוות של התורה, עשויה גם היא להביא את האדם להרגיש חיבור לקיום המצווה. כך כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות הראיה, כרך ג, אגרת שא):

כי זה פשוט הוא שגם הירוד שבאנשים, אם יציעו לפניו שיכול בכל עת לעשות חסד על כל העולם כולו, הכולל בתוכו כל כך הוויות עד אין תכלית, יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב, וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמנה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצוות, העבודה, וזכיכות המידות, אשר עבור זה האיר ה' את עינינו בדברי קדושי עליון בעלי קבלת האמת, אשר הרחיבו המשכיות להודיע את גודל יקרת העבודה ואיך מעלים על ידה את כללות ההוייה וכל פרטיה ...

וזה הציור בא על ידי ההבנה של האחדות הרוחנית, דהיינו, להשכיל שאור הנשמה של כל יחיד הוא מקושר עם הנשמה הכללית של ההוייה כולה, שממנה שואב כל היקום לכל פרטיו את אור השלמתו, ובידינו להוסיף אור בנשמה שלנו על ידי התורה, החכמה, המצוות, העבודה והמידות הטובות בכל עת ורגע ...

          כאשר אדם לומד ומודע להשפעת המצווה על הכלל, מה חלקו בתפקיד כל עם ישראל, הוא בוודאי ישמח לקיים את דברי התורה. דברים מפורטים יותר כתב הרב הוטנר בהקדמה האחידה שלו לסדרת הספרים פחד יצחק:

וזה הוא ניסוח השאלה: מדבריהם של חכמים גדולים ידענו, כי נחלקו הן מצוותיה של תורה, לחובות האיברים ולחובות המצפון. חובות האיברים הן חובות המעשה בפועל ממש, וחובות המצפון הן חובות הלבבות במידות, וחובות ההכרה בדעות. הנה דעת לנבון נקל, כי מהות העבודה ודרכיה מתחלפים הם, לפי טיב הנושאים של שני מקצועות הנ"ל. שהרי טבעם של מקומות העבודה משתנים הם זה מזה, דלא הרי טבע העשייה כטבע ההרגשה, וטבע ההכרה משונה הוא משני אלה גם יחד. אלא שהא תינח בנוגע לעבודה וההשתדלות בקיומן של המצוות, דבזה שפיר יש מקום לחלק בין חובות שבהרגשה ובין חובות שבמעשה, וכמו שנתבאר. אבל בנוגע לדברי תורה, מה מקום יש לחילוק זה? הלא דרכי המשא ומתן של תורה שבעל פה שווים הם בכל מקצועותיה של תורה, ואופן הבנתה, לימודה, ושינונה של תורה שבעל פה אינו משתנה ממקצוע זה למשנהו. חפצא של תורה אחת היא בכל חלקיה, ואין היא משופעת מן התוכן של הנושאים עליהם היא דנה. מה מקום יש, איפוא, לייחד את הדיבור ואת אופן הדיבור, את הלימוד ואת אופן הלימוד, לחלק תורה של עבודת המצפון, דהיינו, להלכות דעות ומידות, ולסמנם על ידי זה לסוג בפני עצמו?

          השואל שאל: מדוע יש חובה מיוחדת ללימוד ענייני מחשבה? הרי התורה כולה היא אחת, ואם כן, גם כאשר האדם לומד את העניינים המעשיים, היה עליו להרגיש שינוי ורצון רב יותר לקיום מצוות אלו? למשל: מדוע אנו אומרים שכדי לקיים את מצוות ציצית, צריך ללמוד מחשבה? הרי לכאורה היה מספיק שהאדם ילמד את הלכות ציצית, ואז הוא היה מרגיש צורך גדול לקיום המצווה? עונה על כך הרב הוטנר:

בוודאי נכון הוא הדבר, שחפצא של תורה אחת היא בכל גילוייה, אבל היחס בין לימוד לקיום שונה הוא בחלק של התורה הנוגע למצפון, מאשר לחלק התורה הנוגע לאיברים. דאף על גב דבכלליות התורה, נוהג הוא החוק שהתלמוד מביא לידי מעשה, מכל מקום לא הרי הבאה כהרי הבאה. יש הבאה ממקום קרוב, ויש הבאה ממקום רחוק. יש הבאה דרך עפיפה של מהירות הבזק, ויש הבאה בדרך "אתנהלה לאיטי". דהנה חובות הדעות מתקיימות בכוח העשייה שבגוף, ואילו עסק הלימוד מתקיים הוא בכח ההשגה שבשכל. ונמצא דבשעה שאנו אומרים שהלימוד מביא לידי קיום, אנו מתכוונים באמת לשפע בעל ברכה משולשת. דממקום ההשגה שבשכל, זורמת היא הברכה למקום ההכרה שבנפש, ולמקום התחושה שבהרגשה, ולמקום העשייה שבגוף. וכאן עלינו לחלק בין שני הזרמים הראשונים ובין הזרם השלישי. חילוק זה יש לו משל ודוגמא בחוקי הטבע, הבדל תהומי הוא ההבדל בין מהירות התנועה של גלי האור, ובין מהירות התנועה של גלי הכח השונים הפועלים בעולם. טיבו של הבדל זה, נעוץ הוא בעובדה היסודית, שהאור הוא הבריאה היותר זכה והיותר מפשטה בעולם הטבע. וכבר כתב החסיד לוצטו בפרק הזריזות, כי המונע את מהירות התנועה, הוא הגסות אשר בעפריות החומריות. ולא עוד, אלא שמפני שמהירות התנועה והזריזות היא עניין רוחני, לכן יש שורש לעניין הזריזות, גם בנוגע לשכר שלעתיד לבא ...

והוא הדין והיא המידה בחייה של אישיות אדם. נר השם נשמת אדם. ומפני שחיי הנפש הפנימיים קרובים יותר אל ההפשטה של אור הנשמה, מאשר חיי המעשה החיצוניים, לכן תנועתם של גלגלי החיות הפנימית, היא מהירה באין ערוך מתנועת גלגלי החיות החיצוניות של כלי המעשה. ואשר על כן כשאדם לומד הלכות ציצית, והעניין נקלט בכלי השגתו, הרי הדרך מן ההשגה הזו עד מעשה הלבישה של הציצית היא יותר ארוכה מאשר הדרך מן השגת אהבה בשכל עד התעוררות עניין האהבה בתחושתו.

          כאשר אדם לומד על עניינים השייכים לגשמיות, כלימוד הלכות מסוימות הקשורות למצוות (שנעשות על ידי הגוף הגשמי), יכולת ההשפעה של הלימוד אמנם קיימת, אך היא איטית. ההשפעה המהירה יותר נעשה על ידי לימוד ענייני מחשבה ואמונה, חובות הלב. לכן, בנוסף להכרה בעצם ערך המצווה, והכרת ערך מעשה המצווה בתוך כלל ישראל, יש גם ערך ללימוד ענייני אמונה שישפיעו על הרצון לקיים מצוות.

הידור מצווה כגורם בחיבור אל המצוות

          עניין נוסף שיכול לסייע לנו להתחבר אל המצוות הוא הידור מצווה במובן של אסתטיקה בקיום המצווה (יש הידור במובן של כשרות או יציאה ידי חובה לכל השיטות, ויש הידור במובן של יופי המצווה). לעניין זה נראה אגרת ששלח הרב קוק הנוגעת לארון קודש, בה כתב לבנות בבית כנסת מסוים (אגרות הראיה א, אגרת י):

מזימל כתב לי האב בית דין בעל שאר בשרי שיחיה על דבר שבהיותי שם צוויתי לעשות ארון הקודש. וזה היה על ידי סיבה לא עלינו שנפל ספר תורה אחד בעוונותינו הרבים מהארון הקודש בשעת הוצאת או הכנסת ספר תורה. והתבוננתי שסיבת הדבר היה מפני שארון הקודש קטן מהכיל, וספרי התורה עומדים צפופים. על כן ציוויתי שזאת תהיה עיקר התשובה, להסיר הסיבה הגורמת למכשול, להתנדב לעשות ארון הקודש גדול ויפה וכבודה של תורתנו הקדושה.

מובן הדבר, כי על ידי דיבורי שהיו ב"ה מתקבלים אצלם, ובכלל דעת ההמון קרובה למצוות המורגשות ביופי. ובדורנו גם כן לטובה, כי על כל פנים יזכירו על ידי זה עניין עבודת ה' יתברך וחיבת המצוות הנשכחות בלב, אף שעושים את הטפל עיקר, עדיין כל זאת כל פעולה שתוכנה לכבוד שמים יקרה היא בעיני.

          במקרה של נפילת ספר תורה, הציע מרן הרב זצ"ל פתרון לבנות ארון קודש גדול יותר, וכך יהיה מקום ברווח לכל אחד מספרי התורה. אולם, מרן הרב זצ"ל עודד אותם גם לבנות ארון קודש יפה, משום שהיופי משפיע על הרצון לקיים את המצווה. נכון, היופי טפל לעצם קיום המצווה, אך כאשר בונים ארון קודש יפה, הדבר ישפיע ממילא על הרגשתם של מתפללי בית הכנסת ורצונם בקיום מצוות. כך גם לגבי מצוות נוספות שניתן לחזק את קיומן על ידי הקפדה על הצד האסתטי. אדם שיקנה אתרוג יפה, עשוי להתלהב יותר מקיום מצוות ארבעת המינים, וכך בכל מצווה אחרת.

אחרי הפעולות נמשכות הלבבות

          עניין נוסף שהזכרנו לפני כן, הוא שהרצון נמשך אחרי המעשים. כאשר אדם יקיים מעשה של מצווה, הרגש שלו יתפתח. ספר החינוך (מצווה טז) הסביר שהציווי על מצוות מסוימות נועד מלכתחילה לשם פיתוח הרגש, אך יסוד זה משמש לקיום המצוות כולן:

דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו.

          על פי יסוד זה מסביר ספר החינוך את הצורך במצוות הרבות עליהן ציווה אותנו ה' יתברך:

על כן אמרו חכמים זיכרונם לברכה "רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זיכרונם לברכה על זה באמרם "כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו מובטח לו שלא יחטא", לפי שאלו מצות תמידיות ונפעל בהן תמיד.

          עיסוקו התמידי של יהודי בקיום המצוות, גורם שמחשבותיו יהיו עסוקות בעבודת ה', וכך מהלך מחשבתו מושפעת מכך. ר' ירוחם ממיר (דעת חכמה ומוסר, כרך ג, מאמר נד) העמיק את היסוד של ספר החינוך:

ובזה מבואר מה שאמרו באבות "כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים והרוח באה והופכתו כל פניו וכו' אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו."

נראה מדבריהם כי הם מכנים את המעשה בשם שורשים, וזהו סוד גדול ויסוד תורתנו הקדושה, כי תכלית חכמה תורה ומעשים טובים,[3] רוצה לומר לתקן את הגוף, ולמשול בו ובכל תולדותיו, ולשעבד אותו גם כן לעבודת ה' יתברך, כענין "בכל דרכיך דעהו". ויתאים בכל מעשיו עם הנפש, עד שנעשה הגוף קדוש בקדושת הנפש, כענין "קדושים תהיו" ,וזהו על הגוף, והתורה גילתה לנו כי הגוף לא יתוקן בשום אופן מחכמה, יהיה מה שיהיה, כי אם דווקא ורק מהמעשה הוא תיקונו, דהיינו, להרגילו הרגל גדול מאוד, וזהו שלימותו, והרגל נעשה טבע שני, ואז דווקא יתוקן ויוכל להתאים עם הנפש, כאשר דיברנו אודות הענין "ויענך וירעיבך וגו' זה ארבעים שנה למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו'", להבהל ולהשתומם כי להורות להם זה הסוד כי רק על פי ה' יחיה האדם, הנהיגם במעשה דווקא, ולא אמר להם דברי חכמות והבנות בזה, כי אם הנהיגם במדבר. ונוסף לזה ארבעים שנה, בלי הרף, בכל עת ובכל שעה, כדי להשריש בהם את היסוד הגדול כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ... ואחרי כל אלה קיבלו אף האיברים טבע באמונה מריבוי המעשה.

          ר' ירוחם סובר שאין שום יכולת להשפיע על ליבו של האדם ללא קיום המעשים. משום כך ה' הוליך את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וכך הם למדו שהם תלויים אך ורק בה'. עם ישראל הגיע לתובנה הזו על ידי קיום מעשים בפועל, על ידי הליכה במדבר, ללא תנאי מחיה בסיסיים, וכך המציאות הראתה להם את היותם תלויים בה' בכל שעה. כך גם בכל מצווה ובכל דרגה שנקנית – הכל תלוי במעשים שאדם עושה.

          אם כן, כאשר אדם יקיים את מעשי המצוות, הדברים יגבירו אצלו גם את הרגש משום שזה תקפיד המעשים.

[1] יש שהסבירו את דברי האבן עזרא באופן אחר. לפי הסבר זה, האבן עזרא אומר שהיסוד שלו נכון כשמדובר באנשים רגילים, אולם כשמדובר באנשים משונים כמו אנשים שחושבים שהם יכולים לעוף, התורה אכן לא תצווה על הרגש.

[2]באופן דומה כתב החפץ חיים (מחנה ישראל פרק ד): "גם ייקח מוסר מעצמו, אם היה מבקשו אחד משרי המלך ואפילו מן הקטנים לאיזה שירות, ואפילו אם היה כבד עליו השירות ההוא, האם היה מתעצל חס ושלום? וכל שכן אם המבקש הוא אחד מן השרים הגדולים, ועל אחת כמה וכמה אם המלך בעצמו היה מבקשו, בוודאי היה שמח וטוב לב שזכה לשרת לפניו ולעשות רצונו, ואם מתעצל ואינו מקיים רצון המלך, הוא מורד במלך וראוי למות עבור זה. ואם כן, מה נשיב למלך הכבוד הוא אלוקי השמים אשר נשמותינו בידו וכל אורחותינו מסורות אליו, כשאנו מסרבים לקבל עלינו עול מלכותו ולעשות רצונו".

[3] על שיטת המוסר במטרת לימוד התורה ראה לעיל בשער התורה ותפילה.