הברית, ההפרה והתקומה - לפרשות ניצבים וילך

ב"ה

הברית, ההפרה והתקומה

לפרשת ניצבים וילך

כריתת הברית – לכאורה ללא תועלת

            פרשות ניצבים וילך, שבדרך כלל מחוברות, נפתחות בברית שכרת משה רבינו עם כלל ישראל (דברים כט,ט והלאה):

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

            הברית איננה רק בין דור המדבר, דור הנכנסים לארץ, לבין הקב"ה. הברית נכרתת בין עם ישראל לדורותיו לבין ה' יתברך. אולם, במציאות, עם ישראל לא עמד בחלקו בברית. לא הרבה שנים אחרי שמשה רבינו נפטר, התחיל עם ישראל לעבוד עבודה זרה, ונשאלת השאלה: לשם מה היה צריך לכרות ברית שעתידה להיות מופרת.

            השאלה מתחזקת לאור העובדה שהן צד אחד בברית, הקב"ה, והן השושבין של הברית, משה רבינו, ידעו שהברית עתידה להיות מופרת. בתחילת פרשת וילך אמר ה' למשה רבינו (שם לא,טז):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

            ואולי בעקבות דברי ה', ואולי מתוך הכרת התכונות של עם ישראל, אמר משה רבינו לעם ישראל (שם,כט):

כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

            אם כן עלינו לשאול, מדוע כורת משה רבינו ברית שאיננה אפקטיבית, ושהוא יודע מראש שעם ישראל לא יקיים את חלקו בו? האם הוא לא חשש להכשיל את עם ישראל? האם הורה אומר לבנו לעשות דבר שהוא יודע מראש שייכשל בו?

שאלות על הפסוקים עצמם

            כמו כן יש לשאול על הפסוקים עצמם. רש"י על הפסוק "כי ידעתי אחרי מותי כי השחתן תשחיתון" כתב:

והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר (יהושע כד, לא) ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע, מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי.

            מכאן, שמשה שרבינו ייחס את ההתנהגות הטובה של עם ישראל בתקופת מנהיגותו של יהושע, כאילו הוא עצמו היה חי והנהיג אותם, משום שתלמידו של הרב חביב עליו כגופו. לכן, גם לאחר מותו של משה, נחשב הדבר כאילו הוא עצמו מנהיג את עם ישראל, משום שיהושע תלמידו הנהיג אותם. גם כאן עלינו לשאול: מדוע משה רבינו לא דייק ואמר שאחרי מותו של יהושע בני ישראל יעשו את הרע? מדוע הוא היה צריך לומר זאת דווקא בלשון שניתן לטעות ממנה – גם אם תלמידו חביב עליו כגופו.

            כמו כן קשה על הפסוק שבו אומר ה' למשה "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה ...". הגמרא במסכת יומא (נב,ב) מונה פסוק זה עם חמשת הפסוקים שאין בהם הכרע כיצד לקרוא אותו. האם צריך לשים פסיק אחרי "וקם" או לפניו. אם שמים את הפסיק אחרי, "וקם" מוסב על משה רבינו, ואם שמים את הפסיק לפני, "וקם" מוסב על עם ישראל. ולכאורה הדברים קשים: ברור שפשט הפסוק עוסק בעם ישראל ולא במשה רבינו, ואם כן כיצד הגמרא הייתה יכולה להסתפק על אופן הפיסוק?

            יתירה מכך. הגמרא במסכת סנהדרין (צ,ב) לומדת מפסוק זה על תחיית המתים מהתורה, כיוון שפירוש הפסוק הוא "הנך שוכב עם אבותיך וקם" – כלומר, שמשה רבינו עתיד לקום בתחיית המתים. גם כאן עלינו לשאול שלכאורה לימוד זה סותר את פשט הפסוק שמדבר על עם ישראל שעתיד לעבוד עבודה זרה. אבל גם אם נקבל את האפשרות שהפסוק עוסק במשה רבינו, כיצד למדה מכאן הגמרא את עניין תחיית המתים מהתורה? אם "וקם" מוסב על משה רבינו ולא על עם ישראל, אולי רק משה רבינו יזכה לקום בתחיית המתים? כיצד ניתן ללמוד מפסוק שבו קבעת שאינו לפי הפשט ואינו מדבר על עם ישראל אלא על משה, ולהחיל אותו על חזרה על תחיית המתים של כל עם ישראל – זה כבר לכאורה עיוות גמור של הפסוק. אולי רק משה רבינו יזכה לחיות בתחיית המתים?

התשובות

            על מנת לענות על השאלות, יש יסוד שמופיע הרבה בספרים שמבוססים את תורת הסוד, האומר שמשה רבינו כלל את הנשמות של כל עם ישראל. נביא את דבריו של אור החיים הקדוש (בראשית מט,יא):

יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה, ע"ה היא כלולה מי"ב שבטי ישראל כי כל הס' ריבוא היו ענפיה ע"ה וענף שבטו של דוד במשה הוא.

          לא ניתן להפריד בין משה רבינו לבין עם ישראל. הנשמה של משה רבינו כוללת את כל נשמות ישראל. לכן, פסוק העוסק בעם ישראל עוסק במהותו גם במשה רבינו. אלא שברור שמשה רבינו לא עתיד לעבוד עבודה זרה, ולכן התורה בכוונה חיברה ביניהם באופן הזה שתהיה שאלה לגבי המיקום של הפסיק, כך שבאופן אחד שקוראים את הפסוק, הוא עוסק במשה רבינו, ובאופן השני הוא עוסק בעם ישראל: העיסוק בתחיית המתים של משה רבינו לעומת העיסוק בעבודה הזרה של עם ישראל.

ושם טמונה גם הנקודה העמוקה ביותר של עם ישראל. משה רבינו, הכולל את נשמות עם ישראל, מעלה את העם כולו, גם בשפל של העבודה הזרה, לכדי מציאות של תחיית המתים. זו היכולת של משה רבינו, להעלות פסוק העוסק בעבודה הזרה של עם ישראל לכדי מדרגה של תחיית המתים, שכידוע על פי הרמח"ל במסילת ישרים, מהווה את אחת המדרגות הרוחניות הגבוהות שאדם יכול להגיע אליה.

            וכיצד היה ניתן להגיע לכך? אלו היסודות שמשה רבינו הטביע בעם ישראל לאורך שנות מנהיגותו. האבות הקדושים הטביעו בעם ישראל את התכונות הטבעיות שלהם, אבל מעולם לא הנהיגו עם. משה רבינו היה הראשון להנהיג את העם היהודי, והנהגה של עם שונה מהנהגה של יחידים. היכולת של משה רבינו להעביר את עם ישראל בסוף ימיו בברית, מראה על יכולת גבוהה של הנהגה.

הפרשן הפוליטי עמית סגל כתב ספר שמנתח את הפוליטיקה הישראלית, וקבע שהמכנה המשותף של כל ראשי הממשלה במדינת ישראל הוא שהם לא פרשו בשיא, ולכן הם איבדו את אמון העם. משה רבינו לא מאבד את אמון העם בסוף ימיו, אלא הוא מוביל אותם בתהליך כריתת ברית והתחייבות חדשה כלפי ה'. זה מראה על כוחו, על הצלחתו, הצלחה שלא תמיד הייתה ניכרת משום שהעם תבע לא מעט פעמים להחליף אותו.

מעמד כריתת הברית איננה נמדדת דווקא במה יקרה בעוד אי אלו שנים, אלא דווקא בהווה. בברית שכרת, משה רבינו הניח את היסודות הרוחניים של עם ישראל לחיים רוחניים עשירים שמובטח בהם שיגיעו לדרגה הגבוהה של תחיית המתים, גם אם יהיו שנים שבהם עם ישראל ייכשל בעבודה זרה. לצורך כך היה קריטי שיהיה בסיס איתן, בו הוא ויהושע יטביעו את היסודות הרוחניים בראשית ההיווצרות של עם ישראל לעם. האמירה שיהושע תלמידו חביב עליו כגופו איננה רק עניין של אהבת רב לתלמיד, אלא של יישום דרך, הנחיית עם ישראל בכניסתו לארץ כאילו משה רבינו היה שם, והמשך הטמעת היסודות הרוחניים של עם ישראל כעם – גם אם לפעמים יהיו כישלונות.

השיא בהטמעת הברית של העם מתבטא בערבות ההדדית. עם שמקבל על עצמו ברית מאחד עם מטרה משותפת של עם שעובד את ה', הוא עם שיש בו את היסודות הכי משמעותיים להמשך עבודת ה' – גם אם יהיו מהמורות בדרך. לכן, רק לאחר מעבר הירדן וקבלת הערבות ההדדית, ניתן לקבוע בוודאות שהסתיים המהלך של המעבר בין יחידים צאצאי אברהם אבינו שעובדים את ה' לבין עם שלם שעובד את ה', וכדברי רש"י:

נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה.

            ומכאן שחביבותו של יהושע איננו רק חביבות רגילה של תלמיד לרבו, אלא ידיעה שהמהלך שבו התחיל משה רבינו, מסתיים על ידי יהושע.

ומכאן לגאולה

            כאשר עבדנו על הקמת בית הכנסת "שער החצר", שבו יהיה בנין אחד בשכונה שבו לכל בית כנסת/קהילה יהיה מתחם משלה, פגשתי את מי שהיום הרב בית כנסת שלי וסיפרתי לו על כך. הוא מיד צחק ואמר: מה אתה חושב, שאתה המשיח? אני יודע שאני לא המשיח. זה לא יעבוד.

הרבה פעמים שואלים מה יהיה כשמשיח יבוא: אם יהיה חסיד, הליטאים לא יקבלו אותו, ואם יהיה ליטאי, החסידים לא יקבלו אותו, וכך גם לגבי קבוצות נוספות של עם ישראל. אבל האמת היא שלא צריך לדאוג. משיח יכלול את כל נשמות ישראל: הוא יהיה ספרדי ותימני, חסידי וליטאי, חרדי ודתי לאומי. הוא פשוט יכלול את כל נשמות ישראל. וכאשר הוא יגיע, כולנו נכיר אותו, כי יש רק מישהו אחד כזה.