כי תבא

ב"ה

הקללות בפרשת כי תבא

השאלות

            מהשוואת הקללות המופיעות בפרשת כי תבא לקללות המופיעות בפרשת בחוקותי עולות מספר שאלות. במאמר זה נעסוק רק בשתיים מהן.

השאלה הראשונה נוגעת למספר הקללות. בעוד שבפרשת בחוקותי מופיעות רק ארבעים ותשע קללות, בפרשת כי תבא מופיעות תשעים ושמונה קללות. מדוע הוכפלו מספר הקללות בפרשה זו?

השאלה השניה נוגעת לאיכות הקללות. רש"י מציין שהקללות הכתובות בפרשת כי תבא קלות יותר מהקללות הכתובות בפרשת בחוקותי. כך כתוב בפסוק אצלנו (כח,כג):

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל.

            נשווה זאת לפסוק המקביל בפרשת בחוקותי:

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה.

            רש"י משוה בין שתי הקללות וקובע שהקללה אצלנו קלה יותר:

קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקדוש ברוך הוא אמרן כמשמען, ושם נאמר (ויקרא כו, יד) "ואם לא תשמעו לי", "ואם תלכו עמי קרי" (ויקרא כו, כא) וכאן הוא אומר (פסוק טו) "בקול ה' אלהיך" (פסוק כא) "ידבק ה' בך, יככה ה'" (פסוק כב). הקיל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד, וגם כן בקללה זו הקל. שבראשונות הוא אומר "את שמיכם כברזל את ארצכם כנחושה", (ויקרא כו, יט) שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע, והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר "שמיך נחשת וארצך ברזל", שיהיו שמים מזיעין אף על פי שלא יריקו מטר מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהא מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין. ומכל מקום קללה היא, בין שהיא כנחשת בין שהיא כברזל, לא תוציא פירות, וכן השמים לא יריקו מטר.

יוצא שכל הקללות שבפרשת כי תבא קלות יותר מהקללות הכתובות בפרשת בחוקותי. בעוד שהקללות שבפרשת בחוקותי כתובות בלשון רבים, כלומר: כל עם ישראל ילקה בפורענות, הקללות הכתובות בפרשת כי תבא כתובות בלשון יחיד. אין זה אומר שהקללה לא תחול על כל יחיד ויחיד, אבל האופן של אמירת הקללה קלה יותר בפרשת כי תבא. כמו כן, בקללה ספציפית של עצירת הגשמים, יוצא שהקללה שבפרשת כי תבא קלה יותר, היות ובקללה זו כתוב שהשמים יזיעו קצת והארץ לא תזיע, בעוד שבקללה המקבילה בפרשת בחוקותי השמים לא יזיעו ואילו הארץ תזיע ותגרום לריקבון בפירות. כאן נשאלת השאלה: כיצד ייתכן שמשה רבינו שינה מהקללות אותם קילל ה' בפרשת בחוקותי? היעלה על הדעת שאדם כלשהו, אפילו במעלתו של משה רבינו, ישנה ממה שאמר ה'?

ההבדל בין שתי הקללות

            אלא שיש להביא יסוד אותו כתב הרמב"ן בפרשת בחוקתי, המגדיר הבדל ברור בין שתי מערכות הקללות (ויקרא כו,טז):

ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו ... אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו.

            בעוד הקללות שבפרשת בחוקותי נאמרו על תקופת בית המקדש הראשון, הקללות שבפרשת כי תבא נאמרו על תקופת בית המקדש. המסקנה העולה מדבריו היא שמשה רבינו לא המעיט מהקללות של ה' יתברך, אלא דיבר על תקופה שונה. אבחנה זו כבר מספיקה כדי להסביר שיש שוני בין שתי מערכות הקללות. אולם, נעמיק מעט יותר.

            מספרים על המשגיח של ישיבת מיר ששאל את אחד מתלמידי נובהרדוק מדוע תלמידי נובהרדוק שנופלים ממדרגתם ועוזבים את עולמה של תורה עושים זאת בצורה קיצונית יותר מהמקובל ברוב הישיבות האחרות. ענה לו התלמיד שכאשר נופלים ממקום גבוה יותר, החבטה קשה יותר. זה לא חכמה ליפול ממקום נמוך, והיות והישיבות בנובהרדוק מכוונות גבוה, ממילא הנפילות קשות יותר.

            אין זה מענייננו לדון במאמר זה לגבי ההבדלים בין שיטות החינוך השונות שננקטו בישיבות. אולם, נוכל להשתמש ביסוד העולה מהסיפור: ככל שיש בעניין כלשהו פוטנציאל גבוה יותר, יש גם סכנה גדולה יותר במקרה והפוטנציאל איננו מתממש. הדוגמא השייכת לנידוננו הוא תקופת בית המקדש הראשון. כאשר הייתה הנבואה סדירה, כאשר עם ישראל היה זוכה לשמוע את דבר ה' מתגלה אליהם דרך נביאיו, הייתה גם עבודה זרה. ביטול העבודה הזרה והפסקת הנבואה היו כרוכים זה בזה.

            ממילא, מובן שבתקופה כמו בית המקדש הראשון, תקופה שבה היה גילוי של דבר ה' אל עמו, העונש על אי קיום המצוות יהיה גדול יותר. בבית המקדש השני, הפוטנציאל של התגלות השכינה לא התקרבה לגילוי השכינה שהיה בבית המקדש הראשון.[1] יוצא מכאן, שרמת העונשים על אי קיום המצוות צריכה להיות נמוכה יותר מאשר רמת העונשים על אי קיום מצוות בתקופת בית המקדש הראשון, ולכן משה רבינו הקל יותר בקללות אלו מאשר הקללות הכתובות בפרשת בחוקותי.

ריבוי הקללות

            אלא שנותר לנו לברר מדוע מספר הקללות שבפרשת כי תבא כפול מאשר כמות הקללות שבפרשת בחוקותי. גם כאן נראה שיש הבדל גדול בין אופן כתיבת הקללות בשתי הפרשיות. בעוד שפרשת בחוקתי מסודר מאוד מבחינת הדללות, כל פורענות שנאמרה שם באה כעונש על חטא מסוים (והעונשים מסודרים לפי כפולות של שבע, כל כפולה כעונש על שבעה חטאים), בפרשת כי תבא אין סדר בקללות. יתירה מכך, אם נעמיק בקללות הכתובות בפרשת כי תבא, נבין שלא ניתן לומר שכל הקללות יחולו על כל החוטאים. הרי התורה מדברת על אנשים שימותו בשחין ומצד שני על אנשים שיגלו ועל אנשים שימותו ממחלות אחרות. אדם יכול למות רק פעם אחת, ולכן נאלצו הפרשנים (כמו רד"ץ הופמן) להסביר שהעונשים נארו על דרך הכלל, אך כל אדם ייענש בדבר שונה.

            בעוד שבתקופת בית המקדש הראשון, החטאים שגרמו לחורבנו היו מאוד ברורים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, בבית המקדש השני החטא אינו ברור כל כך. אדם יכול להכשיר את שנאת החינם שלו בתירוצים שונים, ולחשוב שמותר או אפילו מצווה לשנוט את האדם שמולו. התיקון של שנאת חינם קשה יותר. בעוד שניתן לבנות תכנית ברורה לעקירת החטאים שגרמו לחורבן בית המקדש הראשון, הרי ששנאת חינם קשה יותר לעקירה, מכיוון שהיא אינה מובנת, לאדם אין סיבה אמיתית לשנוא את השני.

            לכן, העונשים המוזכרים בקללות שבפרשת בחוקותי נאמרו באופן מאוד מסודר. כל גורם של חטא מקבל "טיפול", עונש, כדי שהאדם יעשה תשובה ויעקור את החטא. אולם, כיצד ניתן לפנות אל אדם ששונא בשנאת חינם אדם אחר ולהציע לו לתקן את החטא? הוא הרי חושב שיש סיבה טובה לשנאה היוקדת מליבו? הוא לא מבין שמה שגורם לו לשנוא את השני איננו תלוי באדם העומד מולו, אלא בו בעצמו, בגלל שחסרה לו השמחה של עבודת ה'.[2] כאן כבר אין תכנית ברורה לשיקום.

            הדבר דומה למטרה צבאית. כאשר המטרה מוגדרת, ניתן להנחית עליה פצצה חכמה ולפגוע במדויק במטרה. אולם, כאשר אין מטרה מוגדרת, יודעים רק בערך היכן המטרה, יש עדיין צורך בהפצצה של מקומות רבים על מנת לפגוע במטרה.

            כך גם בעניין הקללות שבפרשת כי תבא. כיוון שהחטא פחות ברור לחוטא, יש צורך בקללות רבות יותר על מנת להגיע לכל אדם, לכל חוטא, להשפיע עליו שיחזור בתשובה.

            יהי רצון שנזכה שיתקיימו בנו הברכות כולן, וגדולה מידה טובה ממידת פורענות.

[1] בספר אמת ליעקב, מסביר הרב קמינצקי זצ"ל מספר פעמים (למשל בראשית מט,י) שבניין בית המקדש השני איננו הגאולה השלימה, אלא נועדה להכין את עם ישראל לקראת הגלות הארוכה.

[2] מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל נשאל כיצד ייתכן לומר שהגלות הייתה על שנאת חינם, הרי כתוב שהקללות באו על שעבודת ה' לא הייתה בשמחה, וענה תשובה מתבקשת: כאשר אדם איננו שמח בעבודת ה' שלו, הוא מתחיל לשנוא אחרים.