כפרת הציבור

כפרת הציבור

שעיר המשתלח – כפרה על כלל ישראל

שלש פעמים מתוודה הכהן הגדול ביום הכיפורים: פעם אחת מתוודה על חטאיו וחטאי בני ביתו. בוידוי השני מוסיף הכהן הגדול וידוי על חטאי הכהנים. שני הוידויים האלה נעשים בשעה שהכהן הגדול סומך את ידיו על ראש הפר, ולאחר שחיטתו, יזו את דמו בקודש הקדשים. לעומת זאת, את הוידוי שהוא לכאורה המשמעותי ביותר, הוידוי על עם ישראל כולו, מתוודה הכהן הגדול בשעה שהוא סומך את ידיו על ראש השעיר המשתלח. כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה[1]:

שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה.

בלשונו של הרמב"ם, השעיר המשתלח לעזאזל, הוא "כפרה על כל ישראל". לאורך כל עבודת יום הכיפורים, הוידוי היחיד שבו מתוודה הכהן הגדול על כלל ישראל, הוא על שעיר שאפילו לא יוקרב בבית המקדש, קל וחומר שלא יזו מדמו בקדש הקדשים. הדבר אומר דרשני. מדוע דווקא על השעיר לעזאזל מתוודה הכהן הגדול?

על מנת להבין את עניינו של השעיר המשתלח, נתחיל בלימוד נושא אחר הקשור לעבודת יום הכיפורים והוא המחלוקת של חז"ל עם הצדוקים לגבי הקטרת הקטורת.

עבודת יום הכיפורים לפי הצדוקים

                הגמרא במסכת יומא, מביאה מחלוקת בין הצדוקים לפרושים לגבי אופן הקטרת הקטורת ביום הכיפורים. כך מובא שם בגמרא[2]:

תנו רבנן: ונתן את הקטרת על האש לפני ה', שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש? כי בענן אראה על הכפרת – מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש לפני ה'. אם כן מה תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת – מלמד שנותן בה מעלה עשן.

                חז"ל למדו מהפסוק "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'", שצריך לתת את הקטורת על הגחלים "לפני ה'", וההגדרה של "לפני ה'" היא בתוך קודש הקדשים. זאת בניגוד לדברי הצדוקים שלמדו שהכהן הגדול צריך להיכנס לקדש הקדשים לאחר שכבר שם את הקטורת על גבי הגחלים לפני שנכנס לקדש הקדשים, ואת זאת הם המציאו על סמך הפסוק "כי בענן אראה על הכפורת", ולשיטתם הכהן הגדול היה צריך להיכנס לקדש הקדשים לאחר שכבר עלה ענן עשן מהקטורת שהוא הקטיר בחוץ.

                אמנם יש לשאול על הצדוקים: הגמרא אומרת שבסוף תקופת בית שני, כאשר הצדוקים מונו לכהנים גדולים (בין היתר על ידי שהם קנו את הכהונה הגדולה), הכהן הגדול היה מת בכל שנה, וכך כתוב[3]:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה", "יראת ה' תוסיף ימים" – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, "ושנות רשעים תקצרנה" – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושימשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום – מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.

                הגמרא כאן מתארת מציאות מזעזעת בימי בית המקדש השני. ברוב המקרים, היה צורך להחליף בכל שנה את הכהן הגדול, משום שהכהן הגדול ששימש לפניו מת ולא הוציא את שנתו. הגמרא מסמיכה את המציאות שבה הכהן הגדול היה מת לפסוק "ושנות רשעים תקצרנה", ומכאן שרשעותם של הכהנים הגדולים שבימי בית שני, היא שגרמה להם למות ולאל הוציא את שנתם. ואכן, רואים אנו מהגמרא שאחת הסיבות העיקריות לכך שהכהנים הגדולים לא הוציאו את שנתם היא משום שהם היו צדוקים, וכך מובא בגמרא במקום אחר[4]:

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו מתיראין אנו מן הפרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה "כי בענן אראה על הכפרת". אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. עכשיו שבא לידי לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל".

                מדברי גמרא זו אנו למדים שהכהן הגדול הוזהר על ידי אביו "אף על פי שצדוקין אנו – מתיראין אנו מן הפרושים". הוי אומר: למרות שהצדוקים דרשו את הפסוק "כי בענן אראה על הכפורת" ולמדו מכך שיש להדליק את הקטורת לפני הכניסה לקדש הקדשים, הם הבינו שעבודת הקטורת לפי דרכם תביא לידי מיתתם. לכן הזהיר האב את בנו, ואמר לו שלמרות שהם צדוקים, אסור לו לנהוג לפי פירוש הצדוקים בשעת הכניסה לקדש הקדשים. לפי תיאור הגמרא, הבן הסכים לדעת אביו שיש לו ממה לחשוש באם ינהג לפי הצדוקים, ובכל זאת רצה ללכת לפי פירוש הצדוקים.

נראה שלשון הגמרא באה לומר שהכהן הגדול הצדוקי היה אדוק מאוד בקיום הפרשנות הצדוקית לפסוקים ולמהלך עבודת הקטרת הקטורת, למרות שהוא ידע שבהקפדה על כך הוא מסכן את חייו. נראה לעניות דעתי שלשון הגמרא "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה ... אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו" מזכיר לנו מקרה נוסף, להבדיל אלף אלפי הבדלות, על אדם שכל ימיו היה מצטער על המקרא הזה. הגמרא[5] מספרת שכאשר הרומאים סרקו את בשרו של ר' עקיבא במסרקות של ברזל, שאלו אותו תלמידיו "עד כאן" והוא ענה להם:

כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?

 אם נכונים דברינו, שהגמרא בכוונה רצתה להדגיש את "מסירות נפשו" של הצדוקי לקיום הפסוק לפי פירוש הצדוקים, וזאת למרות שהוא ידע שהוא מסתכן בכך, עלינו לשאול את עצמינו: מדוע הצדוקים התעקשו לקיים את הקטרת הקטורת לפי שיטתם? הרי בזמן בית המקדש השני היה הכהן הגדול מת כמעט בכל שנה, וראינו שגם הצדוקים הבינו מדוע הם מתים. אם כן, עלינו להבין מה גרם לצדוקים להמשיך בפירושם לפסוק? מדוע לאחר שמתו כל כך הרבה כהנים גדולים לאורך שנות קיומו של בית המקדש השני, לא היו יכולים הצדוקים לחזור בהם מטעותם?

איתוקם תמידא

                על מנת להבין את הטעות היסודית של הצדוקים, נראה מחלוקת נוספת שהייתה בין הצדוקים לפרושים, ועל פיו ננסה להבין מהי הטעות היסודית של הצדוקים. כך כותבת הגמרא[6]:

תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון: מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למספד: ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא, דלא למספד.

                תחילה הביאה הגמרא ציטוט ממגילת תענית שהחל מראש חודש ניסן ועד לתאריך ח' ניסן, אסור להספיד משום שעל ימים אלה חל דין של יום טוב. מהו יום טוב זה? מסבירה הגמרא בהמשך:

מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים", מאי אהדרו? "את קרבני לחמי לאשי... תשמרו", שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.

                ישנו דין שכאשר מקריבים קרבן ציבור, יש לקנות את הבהמה המוקרבת מכספים שהציבור כולו תרם. קרבן ציבור בא מכספי ציבור. הצדוקים חלקו על דין זה וטענו שמותר גם לאדם יחיד להתנדב ולהביא קרבן ציבור. הם הסתמכו על הכתוב בפסוק המצווה על הקרבת קרבן התמיד: "את הכבש האחד תעשה", ומכך שהתורה כתבה "תעשה" בלשון יחיד, לומדים שגם היחיד מתנדב ומביא קרבן ציבור. הפרושים למדו שבאותם פסוקים כתוב "תשמרו" בלשון רבים, ומכאן שקרבן ציבור צריך לבא דווקא מכספי ציבור ואין היחיד רשאי להתנדב ולהביא קרבן ציבור.

                במבט ראשון, ייתכן שהמחלוקת בין הפרושים לצדוקים, מתבססת על פירוש שונה של הפסוקים. גם במדרשי ההלכה התנאים מצאנו מחלוקות דומות, כשכל דעה מביאה סיוע וסימוכין לשיטתה, ממילים שונות בפסוקים. ובכל זאת אנחנו רואים שההתייחסות של חז"ל למחלוקת נגד הפרושים היא התייחסות שונה מהתייחסותם למחלוקות רגילות, עד כדי קביעת חג לציון ניצחון הפרושים על הצדוקים. מהי אם כן הסיבה? על מנת לענות על כך, נראה דברים שהובאו בשם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל[7]: 

ההופעה ההיסטורית של הצדוקים, הייתה התמוטטות וריקבון במעמקי הנשמה של עניין "נצח ישראל". נצח ישראל הוא עניין של ציבור, ולא סתם מוסריות ודתיות יחידית שקיימת אף אצל צדיקי אומות העולם. התמוטטות זו גרמה לבלבול ולטשטוש ערך הקדושה הלאומית, ומתוך כך ביטול היסוד הציבורי המקדשי של קרבן ציבור.

                לפי הסברו של הרצי"ה, עיקר עניינם של הצדוקים הייתה למוטט את ערך הציבור הכלל ישראלי. לשיטת הצדוקים, אין ערך לציבוריות הישראלית ואין קדושה לאומית. כל סילוף התורה על ידי הצדוקים, נעשה מתוך ביטול ערך הקדושה של חיי ציבור של כלל ישראל. ממשיך הרצי"ה בדבריו:

מכאן נובעים פרטי הלכות בסידור קרבנות ציבור. בלשכה אחת בבית המקדש הייתה קופה מיוחדת, בנק ציבורי מיוחד, "בנק לאומי", אשר ממנה היו נקנים קרבנות הציבור. בפרק האחרון של כתובות, מבררת הגמרא אלו דברים יש לשלם מתרומת הלשכה, כגון: קרבנות ציבור, תמידים ומוספים, ששייכים לקדושת הציבור. הצדוקים אמרו שאין הכרח שקרבנות ציבור יהיו דווקא מקופה זו, משום שנטשטש אצלם כל עניין הקדושה האלוהית של ציבור. הם היו תלושים מהמקוריות האמיתית של "עם זו יצרתי לי", מ"כפיית הר כגיגית", מהעובדה האלוקית שמחיה אותנו וקובעת נצחיותנו. כל מהלך השקפת עולמם היה חומרני מטריאליסטי: עם, מדינה, הינם אוסף של סך אנשים, כך וכך רבבות. וזה חילוק יסודי בכל הגישה, נשמת הכלל, ערך הכלל, המובן העליון של הכלל, זו ממשות ריאלית עובדתית.

ומתוך כך נבע ביטול ערך הציבוריות: הם חשבו שהיחידים הצדיקים, הדתיים, שמקיימים מצוות, הם היוצרים את עניינו של עם ישראל. לכן אמרו הצדוקים: גם יחיד יכול להתנדב להביא תמידים ומוספים. חס ושלום! אין יחיד מתנדב קרבן ציבור בשום פנים ואופן שבעולם. על זה עמדו חז"ל במלחמת חיים ומוות היותר נוראה, וכשניצחו את הצדוקים, מובא במגילת תענית שקבעו יום טוב מיוחד במינו וערכו: "איתוקם תמידא", הוקם התמיד על סדרו הנכון בלי טשטוש תחומים בין יחיד לציבור.

                מסביר הרצי"ה שהצדוקים הגיעו למסקנה שמותר ליחיד להתנדב ולהביא קרבן ציבור, לא משום שכך הם למדו בפסוקים, אלא בגלל שכל מהותם של הצדוקים הייתה לקעקע את ערך הציבורית הישראלית, את ערך הקדושה של התאחדות עם ישראל יחד. מבחינתם, אין הבדל בין יחיד שמתנדב ומביא קרבן ציבור לבין ציבור שמביא את קרבן הציבור. לשיטת הצדוקים, אין ערך בהתאגדות הציבור לעשיית המצווה.

הקטורת – עבודת ציבור

                ניישם את היסוד שלמדנו מדבריו של הרב צבי יהודה גם בעניין הקטורת. בילקוט שמעוני (תחילת פרשת אחרי מות, קמז תקע"א) כתוב:

רבי יודן אמר כהן גדול בכניסתו לבית קדש הקדשים חבילות של מצות היו בידו, בזכות התורה וזאת התורה, בזכות המילה זאת בריתי אשר תשמרו בזכות שבת אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו, בזכות ירושלים זאת ירושלים בתוך הגוים, בזכות שבטים וזאת אשר דבר להם אביהם, בזכות יהודה וזאת ליהודה, בזכות ישראל זאת קומתך דמתה לתמר בזכות תרומה וזאת התרומה, בזכות מעשר ובחנוני נא בזאת, בזכות הקרבנות בזאת יבא אהרן.

                ומסביר הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל (מובא בפניני ירח האיתנים עמ' רע"ט):

ומבואר בדברי המדרש כי בכדי להיכנס לבית קדש הקדשים היה הכהן הגדול צריך לזכויותיה של כנסת ישראל בכמה עניינים ... ולכן בכניסתו לבית קדשי הקדשים הוצרך להכנס עם הזכויות של כלל ישראל, והיינו שכנסת ישראל תעמוד במדריגה הראויה ואז יוכל להיכנס עבורם.

                והנה הצדוקים לא הכירו בזכויות של כלל ישראל וממילא היו צריכים לזכויות אחרות על מנת להיכנס לקדש הקדשים. כל מסביר הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (מובא שם) את הקטרת הקטורת לפני הכניסה לקדש הקדשים:

הביאור בהנהגה זו של הצדוקים אינו טמון בדרשת הפסוק בלבד, שורש השיבוש הוא בזה כי הצדוקים אין להם מושג מגודל אהבת ה'. הם אינם יכולים לחוש ולהשיג את קרבת ה' לעמו ישראל, ודעתם לא תבין איך הכהן הגדול יכול להיכנס אל מקום השכינה, אל קודש הקדשים. ולכן הצריכו להיכנס לפני ולפנים רק עם ענן, מה שאין כן ישראל הקרובים אל ה' יודעים ממעלתם ומגודל החיבה שהבורא יתברך העניק לעם קדושיו, ולכן הם בטוחים בקרבתו של הבורא יתברך ונכנסים אל קודש הקדשים מקום השכינה בלא שום ענן.

                אם כן רואים שגם במחלוקת בהקטרת הקטורת, היסוד של ההבנה מהו כלל ישראל והחיבה המיוחדת של עם ישראל כלפי ה' עומדת ביסוד שיטת הצדוקים. חוסר ההבנה לגבי מעמדו המיוחד של עם ישראל כעם, כציבור, הוא שגרם להם לפרש את דברי הפסוקים באופן שיקטירו את הקטורת לפני הכניסה לתוך קדש הקדשים.

                נמשיך עוד צעד קדימה. הגרי"ז (הלכות כלי המקדש, פרק ב'), מסביר את ההבדל בין הקטרת הקטורת על ידי הכהן, לבין הקרבת קרבנות ציבור על ידי הכהן. כך כתב:

דכל קרבן ציבור כמו תמידין ומוספין וכדומה, עיקר דינם הוא דין חיוב קרבן שהציבור חייבין בקרבן זה כמו כל מחוייבי קרבן של יחיד, ומצוותן מתקיימת על ידי זה שהציבור מתכפרין בו, והקרבן עולה להן ככל קרבנות הקריבין ועולין לבעליהן. אבל לא כן מצוות הקטורת. עיקר מצוותה שיהא ממנה מעשה הקטרה בכל יום על מזבח הזהב, כדכתיב בקרא "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר", ואין לך בה במצוותה אלא חיוב מעשה הקטרה בלבד, וזה הוא כל עצם קיום מצוותה מה שהקטורת נקטרת על המזבח בכל יום, ויותר אין לנו בה.

וכבר נשאל אאמו"ר הגאון החסיד זצוקללה"ה על קטורת שהוקטרה שלא לשמה, אם שייך בה הדין דלא עלתה לבעלים לשם חובה כמו בכל הקרבנות הנעשין שלא לשמן, והשיב דיש לומר דאין צריך להקטיר קטורת שניה, דכבר נתקיימה המצווה.

לפי דבריו של הגרי"ז, מובן מדוע הצדוקים בחרו דווקא בקטורת כשינוי בסדר העבודה. בניגוד לשאר קרבנות ציבור, הדומים בדיניהם לדיני קרבן יחיד (צריך שיוקרב לשמה וכדו'), ויש בכח הכהן המקריב לפסול את הקרבן (אם הוקרב שלא לשמה), בעניין הקטורת, הכהן הוא רק שליח של עם ישראל, ללא דעה עצמית משלו. במצוות הקטורת, כוחו של הכהן הוא רק בקיום מעשה ההקטרה, והעם יוצא ידי חובתו. ממילא מובן מדוע רצו הצדוקים לפגום בהקטרת הקטורת, מצווה המראה את ההגבלה של הכהן היחיד המקטיר אותה, ואת הכח של הציבור שבשבילה הכהן מקטיר אותה.  

שיטת לימוד הצדוקים – ערך ה"אני"

                אם נצעד צעד נוסף בעקבות דברינו עד עתה, ניתן אולי להסביר גם באופן כללי את שיטת הצדוקים ואת יחסם השלילי לתורה שבעל פה. כבר כתבנו בעבר (אוצר לדרך א', עמ' רס"ב), שאחת המטרות לחילוק התורה לשתיים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היא הערת התורה במסורת. ההכרח בהברת התורה מדור לדור, איננה נותנת למי שאיננו נכלל בכלל מסורת זו להשתייך לתורה. לו התורה הייתה כתובה כולה בכתב והייתה מובנת ללא התורה שבעל פה, לא הייתה משמעות למסורת העברת התורה מדור לדור בעם ישראל.

                הבאנו שם גם את דבריו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, שבהזדמנויות רבות היה חוזר על עניין העברת מסורת התורה מדור לדור. מו"ר היה רגיל לצטט את דברי הרמב"ם בהקדמתו ל"יד החזקה", שם מפרט הרמב"ם את סדר הדורות, ומו"ר היה רגיל לומר שהרמב"ם הדגיש את עניין העברת התורה במסורת, ומנה את מוסרי התורה שבכל דור ודור. מסורת העברת התורה נובעת במהותה מקדושת העם הישראלי.

                כפועל יוצא מכפירתם בקדושת הציבוריות הישראלית, כפרו הצדוקים גם במסורת העברת התורה מדור לדור. במקום פירוש הפסוקים שעבר מדור לדור בעם ישראל במשך כאלף שנה, מזמן מתן תורה ועד להופעת הצדוקים, טענו הצדוקים שמה שקובע את פירושו של הפסוק הוא איך אני באופן פרטי מבין את הפסוק. הצדוקים המציאו את האפשרות שאדם פרטי יבוא ויפרש את התורה באופן שבו הוא רואה לנכון, תוך התעלמות מהפירוש המקובל שעבר בעם ישראל מדור לדור.

                זוהי הסיבה שהכהן הגדול הצדוקי התעקש על הקטרת הקטורת לפי הפירוש המקובל אצל הצדוקים. המחלוקת לא הייתה רק על פירוש הפסוק, משום שאז ייתכן שהצדוקי היה מוותר ומקטיר את הקטורת לפי הבנת הפרושים ועל ידי כך היה נמנע ממיתה. המחלוקת הייתה עקרונית: האם יש ערך לפירוש הפסוק העובר מדור לדור, או האם אני מפרש את הפסוק איך שאני רואה לנכון. הכהן הגדול הצדוקי לא היה יכול לוותר על אופן הקטרת הקטורת משום שהוא חשב שהדרך היחידה לפרש את התורה היא באופן שהוא רואה לנכון.

הכפרה הציבורית

                עתה נעבור לעניין בו פתחנו – לשעיר המשתלח. כפי שראינו, יש ערך גדול לציבוריות הישראלית. הקדושה שנוצרת על ידי חיבור כלל ישראל לגוף אחד, היא קדושה מיוחדת, ומקבלת את ביטוייה גם באופן בו מתכפר עם ישראל כעם. על מנת להבין את הדברים ניעזר בדבריו של הרב יוסף דב סולביצ'יק זצ"ל. דברים אלה מופיעים במספר ספרים שבו נכתבו שיעוריו, ואנחנו נביא את דבריו מתוך ספר "הררי קדם"[8].

תחילה מציין הרב סולביצ'יק הבדלים בין וידוי "על חטא" שאומר כל יחיד ביום הכיפורים בתפילת העמידה ובין אותו וידוי שנאמר בחזרת הש"ץ. ההבדל הראשון הוא שהיחיד אומר את הוידוי בסוף התפילה בעוד שוידוי על חטא בחזרת הש"ץ נאמרת באמצע התפילה. ההבדל השני הוא שלוידוי "על חטא" בחזרת הז"ץ קודמים בקשת סליחות בעוד שכאשר היחיד אומר "על חטא", הוא אינו מוסיף את הסליחות לפני כן. כך מסביר הרב סולביצ'יק את ההבדל בין שני אמירות ה"על חטא":

דנראה שחלוק הוידוי של ש"ץ מהוידוי של היחיד בעיקר יסודם, דזהו וידוי של יחיד וזהו וידוי של ציבור.

דנראה, דשתי כפרות יש ביום הכיפורים, כפרת הציבור וכפרת היחיד, וכדמוכח מנוסח חתימת הברכה של תפילות היום ביום הכיפורים "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל". ויש לעיין מהו כפל זה "עוונותינו" ו"עוונות עמו בית ישראל", הא עוונותינו הם עצמם העוונות של בית ישראל?

ומוכח מזה שיש שני כפרות ביום הכיפורים: כפרה לכל יחיד ויחיד, וכפרה לכל ישראל כחטיבה אחת. והנה כשם ששתי כפרות יש ביום הכיפורים, כמו כן יש שני מעשי תשובה ליחיד ולרבים ...

                היסוד לפיו מבאר הרב סולביצ'יק את שני ההבדלים בין שני הוידויים, נעוץ בשני סוגי הכפרה שיש ביום הכיפורים. הכפרה הראשונה היא כפרה אישית לכל יחיד ויחיד. הכפרה השנייה היא כפרה כללית לכלל ישראל כולו. זהו פשר הכפילות בחתימת הברכה בתפילת העמידה "מלך מוחל וסולח לעוונותינו (הכפרה האישית) ועוונות בית ישראל (הכפרה הכלל ישראלית)". ממשיך הרב סולביצ'יק בדבריו:

ובזה נראה לבאר הא דמצינו דקודם וידוי של ש"ץ אומרים סליחות. וכך אומרים תפילת "זכור רחמיך" ומתפללים "אלוקינו ואלוקי אבותינו מחול לעוונותינו ביום הכיפורים ... כי אנו עמך ואתה אלוקינו".

דנראה, דכל זה הוא מסדר וידוי של שליח ציבור, דבתפילת היחיד אין ליחיד זכות אבות וכריתת ברית לתבוע כפרה, ועל כן כל הוידוי הוא גוף הוידוי ובקשת כפרה. אבל בוידוי של ש"ץ שהוא לכפרת הציבור, יש לו כח לתבוע כפרה מכח הכריתת ברית וזכות אבות "כי אנו עמך ואתה אלוקינו, אנו בניך ואתה אבינו, אנו רעיתך ואתה דודנו".

ואשר על כן, הוידוי של שליח ציבור הוא בתוך התפילה, כי חלק מהוידוי הוא בקשת הכפרה והסליחה לעמו ישראל, אשר זה שייך בוידוי של שליח ציבור בלבד ...

ונראה לפי זה דוידוי של שליח ציבור הוא כנגד הוידוי של כהן גדול על שעיר המשתלח, דכשם שהכהן הגדול היה מתוודה על לשון כל ישראל ... כך השליח ציבור מתוודה על לשון כל הציבור ... ולפי זה נראה דזה יסוד הטעם שש"ץ מתוודה באמצע תפילה, כדי לסמוך הוידוי לתפילת "אלוקינו ואלוקי אבותינו מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה".

                כאשר אנו מבחינים בין הכפרה הכלל ישראלית לכפרה האישית, מסבירה את ההבדלים בין אמירת "על חטא" בחזרת הש"ץ לאמירתה בתפילה היחיד.

כאשר שליח הציבור מתוודה, הוידוי שלו הוא מעין הוידוי של הכהן הגדול על כלל ישראל. ממילא, כאשר שליח הציבור מתוודה על כלל ישראל, הוא יכול לתבוע מה' לכפר לכלל ישראל על חטאתם בזכות האבות הקדושים (וכפי שבעז"ה נרחיב בהמשך), תביעה שמוצאת את ביטויה בסליחות הנאמרות לפני הוידוי. לכן הוא גם מתוודה תוך כדי תפילה, על מנת לסמוך את הוידוי לאותן סליחות הנאמרות בהם אנחנו מבקשים שהקב"ה ימחל לכלל ישראל בזכות היותו אבינו ואנחנו בניו.

מנגד, היחיד אינו יכול לבוא בתביעה אל הקב"ה שיסלח לו. הפריבילגיה לתביעת מחילה יכולה להיות רק לציבור, רק לכלל ישראל. לכן אין עניין שהיחיד יאמר את הוידוי שלו בסמוך לסליחות הנאמרות באמצע חזרת הז"ץ.

על פי היסוד שוידוי שליח הציבור בחזרת הש"ץ מקבילה לוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים, מבאר הרב סולביצ'יק יסוד נוסף:

ועל פי זה יש ליישב מנהגנו דלא כסדר רב עמרם גאון, שאין השליח ציבור אומר וידוי במנחה של ערב יום הכיפורים, עיין במרדכי טעם לזה. ולפי מה שנתבאר יש לומר, דכל וידוי של שליח ציבור הוא כנגד וידוי של כהן גדול, וכדי לבקש כפרה על ידי יום הכיפורים, וכל זה לא שייך בערב יום הכיפורים, דאפילו אם יתוודה בברכת סלח לנו, אין כאן בקשת כפרה על ידי עיצומו של יום.

                הכהן הגדול היה מתוודה על כלל ישראל ביום הכיפורים. לכן, וידוי שליח הציבור, שיסודו בהקבלה לוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים, שייך רק ליום הכיפורים, וזוהי הסיבה ששליח הציבור אינו מתוודה בערב יום הכיפורים. מה שאין כן בוידוי היחיד, שאינו שייך כלל לוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים, ולכן כבר במנחה של ערב יום הכיפורים, מתוודה כל יחיד ויחיד בתפילת העמידה.

עניין השעיר המשתלח

                כעת נעבור לעניינו של השעיר המשתלח, ודרך כך נבין את מה ששאלנו בתחילה. הרמב"ן[9] מסביר את עניין השעיר המשתחל באופן הבא:

ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול: "לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו. ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב"ה, ריבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל, כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתייה, כך ישראל אין בהם אכילה ושתייה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה, כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', ע"כ אגדה זו". והנה הודיענו שמו ומעשהו.

                הסיבה שהתורה ציוותה לשלוח את השעיר לעזאזל במקום להקריב את השעיר בבית המקדש, היא שהשעיר מהווה שוחד לסמאל, על מנת שדווקא הקטגור של עם ישראל יראה שאין בישראל חטא. על ידי שליחת השעיר לעזאזל, הקטגור של עם ישראל מקבל מעין קרבן, ובכך משתיקים אותו מלקטרג על עם ישראל. ממשיך הרמב"ן ומבאר:  

וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח כעניין שנאמר "ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלהים". ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת.

והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשיו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים "מזיקין" בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב "שעירים", כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאיתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך.

והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וציווה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל ניתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצוותו ועשה לכבוד האדון כל אשר ציווהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו.

                על מנת להבין את דברי הרמב"ן, יש להקדים הקדמה קצרה. הרמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה כותב שכאשר הוא כותב על דבר כלשהו שהוא בבחינת "סוד", יש לדעת שגם אם חושבים שמבינים את העניין, כנראה שאותו עניין עמוק יותר מהבנתנו. משום כך עלינו לדעת שכל מה שייכתב בהסבר דברי הרמב"ן, אינו ממצה את עומק העניין שהוא בגדר "סוד".

                מסביר רמב"ן שבזמן התורה, היה מקובל שאנשים היו עובדים למלאכים השונים. הקב"ה אמנם ציווה שלא לעבוד את אותם מלאכים, אך פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, ציווה הקב"ה להביא קרבן, את השעיר לעזאזל, למלאך שממנו בא החורבן לעולם.  רמב"ן המשיל משל, לעבד שעשה סעודה לאדון, והאדון ציווה לתת חלק מהסעודה לאחד מעבדיו, כך כאשר עם ישראל מקריב קרבנות לה' יתברך במהלך יום הכיפורים, ציווה ה' להביא גם קרבן קטן לעבדו, למלאך שאחראי על החורבן והשממה. הסיבה היא שהאדון רצה שכל עבדיו יהנו מאותה סעודה שהכין העבד, ובנמשל רצה הקב"ה שכל המלאכים ייהנו מהקרבת הקרבנות ביום הכיפורים, גם מלאכי החבלה.

                נקודה נוספת להדגשה לפני שממשיכים: ברור הדבר שאין הכוונה שעם ישראל עצמו יקריב קרבן מעצמו אל מקטרגו, אלא הכוונה היא שעם ישראל יקיים את ציווי ה' לשלוח את השעיר לעזאזל על מנת לקיים בכך את מצוות ה'. ממשיך הרמב"ן בדבריו:

וזה טעם הגורלות. כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבוא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כעניין שנאמר "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו". וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו'", ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל ...

                על פי דבריו לעיל, מסביר רמב"ן שבשעה מעמידים את שני השעירים לגורל, זהו גופא הקרבתם לפני ה'. העמדת השעירים לפני ה' היא נתינת המתנה לפני ה', וגם לאחר הגורל, לא משלחים את השעיר לעזאזל מיד, אלא מעמידים אותם שוב לפני ה' כדי לומר שעצם השילוח לעזאזל הוא משום שה' ציווה על כך ולא בגלל שאנחנו חלילה מקריבים קרבן למקטרג. ממשיך רמב"ן:

ומפני זה אמרו רבותינו "ואת חקותי – דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח". ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם ... ומזה תבין טעם כיבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל ...

                הסיבה שחז"ל אומרים שאומות העולם יכולים להשיב על שעיר המשתלח היא משום שבסופו של דבר לא מדובר על הקרבת קרבן לה' (למרות שכפי שהדגשנו קודם, עיקר עניין השליחה נובע מציווי של ה' לשלוח את השעיר לעזאזל), ובכך ששולחים את השעיר לעזאזל יש דמיון מסוים לעבודה הזרה של אומות העולם. זוהי גם הסיבה שמשלח השעיר היה צריך לטבול ולהטביל את בגדיו. הסיבה שהוא נטמא היא בגלל הדמיון שיש בין שליחת השעיר לעבודה הזרה.

לכלל אין בחירה

                עד עתה הסברנו את עניין השעיר המשתלח, אך נותר לנו לברר את הנקודה שבה פתחנו בתחילה: מדוע וידוי הכהן הגדול על חטאי כלל ישראל הוא רק על השעיר המשתלח, שאינו מוקרב בבית המקדש?

                ראינו לעיל את דבריו של הרב סולביצ'יק שכפרת הציבור שונה במהותה מכפרת היחיד. ראינו גם את דבריו של הרמב"ן שעניין השעיר המשתלח נועד לרצות את סמאל ביום הכיפורים. עתה נחבר בין שני הדברים על ידי הוספת עניין נוסף ויסודי בעניין חטאי הכלל, וכך מובא בשיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל[10]:

כך ה' בחר בנו מכל העמים וקבע את הטבע האלוקי שלנו "עם זו יצרתי לי". לאדם הפרטי יש אפשרות שלש בחירה ונאמר לו "ובחרת בחיים" מה שאין כן לציבור אשר נאמר לו "קדושים תהיו", שזה אמנם ציווי אבל גם הבטחה, קביעת עובדה: אתם מוכרחים להיות קדושים, ואתם תהיו קדושים, זו הבטחה כי זאת מהותכם, כי כך נוצרתם כדי להיות עם קדוש. בזה אין בחירה כמו שיש ליחיד.

                לכלל ישראל אין בחירה. זהו אחד מהיסודות החשובים בהכרת עניינם של כלל ישראל. רק לאדם הפרטי יש אפשרות לבחור בין הטוב לרע, אך לכלל ישראל, לעם כולו, אין אפשרות של בחירה כלל וכלל. כפי שאמר הרצי"ה: "קדושים תהיו" אינה רק ציווי אלא גם הבטחה והגדרת המהות של עם ישראל.

                גם החטאים של עם ישראל, אינם חטאים אמיתיים. העם כולו אינו חוטא. העם כולו זך ונקי. ממילא, אין שום עילה להתוודות על הכלל בקרבן שיוקרב לפני ה'. כאשר מתוודים על הקרבנות, מתוודה הכהן הגדול רק על חטאי היחיד, משום שרק חטאי היחיד הם חטאים אמיתיים וקיימים. הכלל אינו חוטא, וממילא אין שום סיבה להקריב קרבן לה', בבית המקדש, כדי להתוודות על חטאי הכלל. הוידוי על השעיר הוא "כאילו": עם ישראל "כאילו" חטא, ועל השעיר "כאילו" מתוודים, ולאחר מכן שולחים את השעיר לעזאזל ולא מקריבים אותו בבית המקדש.

                זהו יסוד דבריו של הרב סולביצ'יק שהציבור, כלל ישראל, יכול לבוא אל ה' בתביעה שיזכור את ברית האבות ושיסלח לנו. מכח "אתה בחרתנו", מכל היותנו צאצאיהם של האבות הקדושים, אין בכלל ישראל חטא, וממילא אין צורך בוידוי על קרבן שיוקרב לה' על מנת לכפר על חטאי עם ישראל.

                יהי רצון שנזכה תמיד שה' ימחל לנו על חטאינו, ושנזכה להשבת סדר עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, ושיקויים בנו "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".

[1] פרק א הלכה ב.

[2] מסכת יומא דף נג עמוד א.

[3] מסכת יומא דף ט עמוד א.

[4] מסכת יומא דף יט עמוד ב.

[5] מסכת ברכות דף סא עמוד ב.

[6] מסכת מנחות דף סה עמוד א.

[7] שיחות הרצי"ה, בראשית, עמודים 254-255.

[8] הררי קדם, חלק ב, עמודים פו – פז.

[9] בפירושו לספר ויקרא, פרק טז, פסוק ח.

[10] שיחות הרצי"ה לספר במדבר, עמודים 137-138, ועיין במה שכתבנו בספר אוצר לדרך על התורה בפרשת האזינו.