האם חטא המרגלים היה בתשעה באב

סדר האירועים בשליחת המרגלים

תשעה באב – תאריך חזרת המרגלים

          המשנה במסכת תענית (כו,ב) מנתה את הגזרה שלא להיכנס לארץ ישראל כאחת חמש הפורענויות שאירעו לאבותינו בתשעה באב.[1] הגמרא (כט,א) הסבירה את החישוב של המשנה. חישוב של התאריכים המובא בגמרא בנוי על מספר אירועים שאירעו משעה שבני ישראל נסעו מהר סיני בתאריך כ' אייר של השנה השנייה לצאתם ממצרים:

• נקודת המוצא היא שנסיעת בני ישראל מהר סיני הייתה בכ' אייר כפי שכתוב במפורש בתורה (במדבר י,יא): "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת".
• בני ישראל נסעו במשך שלושה ימים מהר סיני עד לחטא המתאוננים (במדבר י,לג): "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה".
• את הבשר אכלו בני ישראל במשך חודש ימים (במדבר יא,כ): "עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא".
• בני ישראל חיכו למרים הנביאה במשך שבעת הימים שבהם הייתה מצורעת (במדבר יב,טו) "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם".
• המרגלים שהו בארץ ישראל למשך ארבעים ימים (במדבר יג,כה): " וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם". היות וחסר יום אחד כדי להשלים את ארבעים הימים של המרגלים, הגמרא הסבירה שחודש תמוז היה חודש מלא ועל כן צריך להוסיף יום ובכך לדחות את חזרת המרגלים ביום אחד.

מחלוקת המפרש ותוספות בהסבר סדר האירועים

          נקודת המחלוקת המרכזית בין המפרש[2] לתוספות טמונה בהסבר החודש שבני ישראל אכלו את הבשר במדבר. לפי המפרש, מדובר על חודש חסר ולפי תוספות מדובר על חודש מלא. נסביר את ההבדל ביניהם לפי הגהות הב"ח (אות ה).

          המפרש סובר שבני ישראל נסעו במשך שלושה ימים, כ- כב אייר. חודש אייר היה חודש חסר, ולכן עשרים ותשעה הימים שבהם בני ישראל אכלו את הבשר בחטא המתאוננים מסתיימים בתאריך כב סיון. המרגלים נשלחו בכט בסיון, לאחר שבעת ימי ההסדר של מרים, והם חזרו כעבור ארבעים יום, בליל תשעה באב.

          תוספות מסכימים שבני ישראל נסעו במשך שלושה ימים, ולכן הם מסבירים שכב אייר נמנה לשני אירועים: גם לשלושת הימים שבהם בני ישראל נסעו מהר סיני, וגם לחודש הימים של אכילת הבשר. נקודה נוספת שבהם חולקים תוספות על רש"י היא ביום חזרת המרגלים משליחותם. לפי תוספות, משה רבינו אמנם שלח את המרגלים בתאריך כט סיון, אך בפועל הם לא יצאו לשליחותם עד לתאריך ל סיון, ועל כן צריך למנות את ארבעים הימים רק משם, וממילא המרגלים חזרו בתשעה באב, וזאת לעומת רש"י שסובר שהם חזרו בליל תשעה באב.[3]

שיטת הסדר עולם

          בנוסף לשיטה הכתובה במשנה ובגמרא במסכת תענית, יש שיטה נוספת של סדר האירועים המובא בסדר עולם רבה (ח):

"ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן", נמצאו עושין במדבר סיני י"ב חדש חסר עשרה ימים, ואומר "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם וגו'", נסעו ממדבר סיני, ובאו להם לקברות התאווה, ועשו שם שלשים יום, שנאמר "לא יום אחד תאכלון וגו' עד חדש ימים וגו'", נסעו מקברות התאוה ובאו לחצרות, ועשו שם שבעה ימים, שנאמר "ותסגר מרים וגו' שבעת ימים", נסעו מחצרות ובאו להן למדבר פארן בכ"ח בסיון, ובכ"ט בסיון שלח משה מרגלים, שנאמר "והימים ימי בכורי ענבים", "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום", ותשעה באב היה.

          הגר"א בפירושו שם הסביר שהחודש שבו אכלו בני ישראל מבשר התאווה היה אמנם חודש מלא, כשיטת התוספות לעיל, אך שלושת ימי הנסיעה כלולים בו. בני ישראל הגיעו לחצרות בתאריך כ סיון, חיכו שם שבעה ימים בשביל מרים, לאחר מכן הגיעו למדבר פארן בתאריך כח סיון ויום למחרת שלחו את המרגלים, כאשר לפי פירושו המרגלים חזרו בערב תשעה באב. 

          היעב"ץ בהגהותיו הסביר שהסדר עולם חולק על הגמרא אצלנו:

לפי סוגית הגמרא שילהי תענית שהו בדרך שלושה ימים, ולפי אותה סוגיא כלה הסדר מרים בכ"ט ועיין שם. ובאמת שיטת התלמוד מוכרחת, מחמת הכתוב "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים", שלפי דברי בסדר[4] עולם אלו, צריך לומר שהשלושה ימים מובלעים בתוך החודש ימים שאכלו בשר, וצריך לדחוק מאוד בפירוש הכתוב הנ"ל.

          אם כן, אליבא דהיעב"ץ, ישנה מחלוקת תנאים האם שלושת הימים שבהם הלכו בני ישראל מהר סיני ועד לקברות התאווה כלולים בחודש הימים של אכילת בשר התאורה: לפי הגמרא בתענית, שלושת הימים עומדים בפני עצמם, ואילו לפי הסדר עולם, שלושת הימים כלולים עם בחודש שבו אכלו בני ישראל מבשר התאווה. אולם, הן המשנה והגמרא בתענית והן הסדר עולם מסכימים שהמרגלים חזרו בתשעה באב.   

הסבר הגבורת ארי

          הגבורת ארי אומר שנראה לו שפירושו של התוספות מסתדר טוב יותר:

ופירוש התוספות נראה לי עיקר דסתם חודש דקרא היינו חודש מלא של שלשים יום, כדאמרינן בפרק ד' דיבמות גבי "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ירח שלשים". ובפרק קמא דנזיר גבי אבשלום נזיר עולם היה, ומגלח אחד לשנים עשר חדשים, דכתיב: "מקץ ימים" ויליף "ימים" מבתי ערי חומה. ופריך ו"אימא שלשים יום" מהאי קרא ד"עד חודש ימים"? שמע מינה דהאי עד חודש ימים שלשים יום הוה.

          מהגמרות ביבמות ובנזיר משמע שכאשר כתוב בתורה חודש, הכוונה לחודש מלא, שלש שלושים יום. ממשיך הגבורת ארי בחשבון הימים:

והשתא כשנחשוב מעשרים באייר שנעלה הענן שלשה ושלשים יום. דדרך שלשה ימים, ושלשים יום דאכילת בשר, בעל כרחך יום עשרים דאייר נחשב מקצתו לשלשה ימים דדרך, וחנו בכ"ד,[5] ובו ביום ירד השליו, נשאר לאייר שמונה ימים עם יום הירידה, שהרי אייר חסר הוא. נשלמו שלשים יום דחודש ימים שאכלו בשר בכ"ב בסיון, כשתחשוב יום הירידה ראשון לחודש ימים שאכלו ופירוש התוספות שלפנינו מגומגם.

          מאחר שהחנייה של בני ישראל הייתה שלושה ימים אחרי שהם נסעו מהר סיני בכ' אייר, ומונים את כ' אייר במניין שלושת ימי הנסיעה, יוצא אם כן שבסך הכל מדובר על שלושים ושלושה ימים שעברו מעת שבני ישראל נסעו מהר סיני ועד שבעת הימים שבהם הם חיכו למרים. הגבורת ארי גם מסביר שפירוש תוספות מגומגם, משום שהלשון שלו קצת קשה. ממשיך הגבורת ארי ומקשה לפירוש המפרש:

ורש"י לפי שיטתו נמי פירש כן דיום כ' של אייר נחשב ראשון לשלשה ימים דדרך, דהוה ליה עשרים ושנים, ונשאר מאייר שבעה ימים עוד חוץ מיום החנייה וכ"ב מסיון כלו בו חודש של כ"ט. וקשה לי: מנלן? הא דילמא יום החניה בכלל חודש ימים דקרא. ואם כן לפי זה שילוח מרגלים קדים יום אחד ולא תקשה הני ארבעים יום נכי חד הוה, ואין צריך לומר תמוז דהאי שתא מליי מליוה שלא כסדר החדשים? אבל למאי דפירשתי ניחא דלא סגי בלאו הכי.

         הגמרא נאלצה לומר שחודש תמוז של אותה שנה היה חודש מלא, בניגוד למקובל שהוא חודש חסר, ובכך הוסיפה יום שהיה חסר לה בחשבון הימים. שואל הגבורת ארי: מדוע היה בכלל צורך להידחק ולומר שחודש תמוז היה חודש חסר? הרי היה ניתן לומר שיום החניה, כב אייר, נכלל גם בחודש הימים, מכיוון שמתווסף יום אחד לשילוח המרגלים?[6] שאלה זו קשה רק על המפרש, שהרי לפי תוספות, כב אייר אכן נספר גם לשלושת ימי הנסיעה וגם לחודש הימים.

שיטת רש"י בפירושו לחומש

          בפרושו לחומש (במדבר י,לג), מביא רש"י מדרש שלכאורה סותר את הגמרא במסכת תענית. רש"י כתב שם שבני ישראל לא באמת הלכו במשך שלושה ימים:

מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד.

          דברי רש"י לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם הגמרא, שהרי הגמרא חישבה מהלך של שלושה ימים כדי להגיע לחשבון שהמרגלים חזרו בתשעה באב. הגבורת ארי מקשה על רש"י:

ורש"י בפירוש החומש פירש "דרך שלשה ימים" – מהלך שלשה ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסן לארץ מיד. ותיפוק ליה דהא הכא מוכח להדיא שנסעו בשלשה ימים, וכדפירש רש"י, ולא חנו עד כ"ב בסיון? ואפילו לפי שיטת רש"י דשמעתין בעל כרחך כך עלה החשבון.

         לא ניתן להקשות על סתירה בדברי רש"י, מפירושו לגמרא לפירושו לתורה, משום שלפי חלק גדול מרבותינו, הפירוש שנדפס על מסכת תענית במקום המיועד לפירוש רש"י, איננו באמת פירוש רש"י, אלא של ראשון אחר.[7] אולם, קשה על פירושו של רש"י לתורה, שהרי לפי שיטתו, שבני ישראל הלכו מהלך של יום אחד, לכאורה לא ייתכן שחטא המרגלים אירע בתשעה באב, ואם כן דברי רש"י סותרים גמרא מפורשת!

          כמו כן יש סתירה לכאורה בדברי רש"י בפירושו לתורה. כאמור, בפרשת בהעלותך כתב שהנסיעה הייתה דרך יום אחד וזאת לעומת דבריו בספר דברים (א,ב) שכתב:

אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו'" ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלושים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך הייתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה.

          רש"י בפרשת דברים סותר את דבריו שבפרשת בהעלותך שכן בפרשת דברים הוא כתב שבני ישראל הלכו במשך שלושה ימים ולא רק יום אחד. מפירושו לפרשת דברים עולה נקודה נוספת: רש"י שם הסכים עם תוספות שהחודש של בשר התאווה היה חודש מלא, ולא עשרים ותשעה יום כפי שכתב המפרש במסכת תענית.[8]

הסבר המשכיל לדוד

          בדפוסים השונים, גם המדויקים יותר, כתוב שהספרי מהווה מקור לדברי רש"י שבני ישראל הלכו מהלך שלושה ימים ביום אחד. אולם, לשונו של הספרי שונה מהכתוב ברש"י:

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים", אין צריך לומר שהרי כבר נאמר "אחד עשר יום מחורב", ומה תלמוד לומר "ויסעו מהר ה'"? מלמד שהילכה שכינה בו ביום שלשים וששה מיל כדי שיכנסו לארץ.

          כלומר: הספרי בעצם מציב כקושי את שני הפסוקים עליהם לכאורה כתב רש"י פירושים סותרים, וכותב שהפסוק אצלנו לכאורה מיותר משום שכבר כתוב בספר דברים "אחד עשר יום מחורב". הספרי עונה שבני ישראל הלכו ביום הראשון שלושים וששה מיל. לכאורה דברי הספרי קשים:

• ספר דברים מהווה חזרה על דברים שכבר נכתבו, אם כן מדוע הפריע לתנא שיש חזרה על הפסוק שמופיע אצלנו?
• אין בפסוק בספר דברים חזרה גמורה על מה שכתוב לפני כן: בפרשת בהעלותך מדובר על מהלך של שלושה ימים ואילו בפרשת דברים מדובר על מהלך של אחד עשר יום.

          כתב על כך ר' דוד פרדו:

שהתנא מרגיש בלשון הכתוב דמדלא כתיב "ויסעו מהר ה' שלושת ימים" אלא "דרך שלשת", מוכח שלא ניתן לידרש כפשטיה בלבד, אלא מלבד הפשט צריך לומר דקא משמע לן שדרך ימים הרבה הלכו הם בשלושה ימים בלבד. ועל משמעות זה מקשה התנא דאי להא הוא דאתא לאשמעינן, אין צורך לומר, שהרי כבר למדנו זה ממה שכתוב "אחד עשר יום מחורב", וכדפירש רש"י שם דאמר להם "ראו מה גרמתם ... שדרך י"א יום דאיכא מחורב עד קדש ברנע עשאוה בשלושה ימים כנראה מן החשבון, ואם כן הך דרך דהכא מאי קא משמע לן, וזה שכתוב "ויסעו מהר ה' וגו'". אלא צריך לומר דהכא מילתא אחריתי קא משמע לן, דמי ביום הראשון הלכו דרך שלושת ימים.

ומכל מקום מה שכתב שהלכה שכינה בו ביום שלושים וששה מיל, כבר כתבתי שם דתמיהא טובא, שהרי מהלך אדם בינוני אפילו ביום אחד בלבד הוי טפי, דהויא עשר פרסאות כדאיתא בפרק ט דפסחים, והיינו ארבעים מיל, ואם כן היכי קתני הכא דשלושים וששה מיל הוא מהלך שלשוה ימים? ושם כתבתי דאולי טעות סופר נפל בספרים שהעתיקו מיל במקום פרסה. והיינו דעל כרחך מה שכתב מהלך שלושהי מים, לאו דווקא, אלא טפי הוי, אלא שאין מגיעים לארבע, שהרי מהלך אחד עשר ימים הלכו בשלושה, וכשתחלקם לשלושה חלקים, מגיע ביום אחד טפי משלושה. והנה לפי החשבון דעשר פרסה ליום, הוי מהלך אחד עשרה אמה מאה ועשר פרסה, חלקם לשלושה חלקים, הוה ליה בכל יום שלושים ושש פרסאות וקצת מילין בפרוטרות, שאין מגיעים לפרסה, ולא חש לפורטם.

          לפי ר' דוד פרדו, צריך לחבר בין הנאמר בפסוק שבפרשת בהעלותך לבין הנאמר בפסוק שבפרשת דברים. כאשר מודדים את ההליכה של בני ישראל לאורך הימים שאחרי הר סיני, הם הספיקו ללכת מרחק של אחד עשר יום בשלושה ימים, כפי שרש"י כתב בתחילת ספר דברים. כאשר מחלקים את ההליכה לכל אחד משלושת הימים, יוצא שבכל יום בני ישראל הלכו מרחק של קצת יותר משלושה ימים, והדבר מתאים לגרסה ששינה בספרי, שהכוונה שהלכו שלושים ושש פרסאות, ולא שלושים ושש מילין.

סיכום

• המשנה במסכת תענית קבעה שתאריך שליחת המרגלים הייתה בתשעה באב. בגמרא יש חישוב של התאריכים כדי להסביר את קביעתה של המשנה. כך גם חישוב נוסף בסדר עולם.
• הראשונים נחלקו בהבנת הגמרא במסכת תענית ובחישובים המדויקים שבה.
• רש"י לכאורה סותר את עצמו בין פירושו לפרשת בהעלותך לפירושו בתחילת פרשת דברים לגבי מספר הימים שבני ישראל הלכו מהר סיני לקברות התאווה. המשכיל לדוד הסביר שאין כאן סתירה, ושהפירושים משלימים זה את זה.

[1] כך גם בסדר עולם פרק ח ובפירוש סדר זמנים לסדר עולם כתב שכאשר הגמרא בתענית הביאה את הברייתא וכתבה "תניא" הכוונה לסדר עולם.

[2] המפרש שהודפס על הדף במסכת תענית איננו רש"י אלא אחד הראשונים האחרים שאיננו יודעים בוודאות את זהותו ועל כן הוא נקרא "המפרש".

[3] כדברי תוספות סוברים גם רבינו חננאל ורבינו גרשום. לעומת זאת, התרגום המכונה תרגום יונתן והגר"א בהגהותיו לסדר עולם כתבו שהמרגלים חזרו בח' אב.

[4] כך כתוב במהדורה שציטטתי ממנה, על אף שברור שצריך להיות כתוב "הסר".

[5] לכאורה מדובר על טעות דפוס (שמופיעה בדפוסים השונים וצריך להיות כב).

[6] ולא זכיתי להבין את דבריו, שהרי בנוסף לחישוב התאריכים, הגמרא הביאה במפורש ברייתא שהמרגלים נשלחו בכט סיוון, ואם כן אי אפשר להקדים את שליחותם.

[7] יש

[8] בפרשני רש"י במקום יש מחלוקת האם רש"י באמת התכוון לשלושים יום ממש או שהכוונה באמת לעשרים ותשעה יום.