פרה אדומה - חוק?

פרה אדומה – חוק?

הצגת השאלה

            הכותרת של התורה למצוות פרה אדומה היא "זאת חוקת התורה" (יט,ב). רש"י הסביר מדוע מצוות פרה אדומה מכונה כחוק:

לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.

            הוי אומר: מצווה שטעמה אינה ידועה וניתנה כגזירה מאת ה', היא הנקראת בלשון התורה "חוק". רש"י חזר על כך מספר פעמים בפירושו על התורה, נביא מקום אחד בפירושו לפרשת תולדות (בראשית כו,ה):

חקותי - דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו.

          גם הרב יעקב קמינצקי בספרו אמת ליעקב (שמות טו,כה), הסביר שפרה אדומה ניתנה כבר במרה, עוד לפני שניתנה התורה בהר סיני.[1] הרב קמינצקי מסביר, שפרה אדומה ניתנה כבר אז כדי ללמד את עם ישראל כבר במערכת החוקים הראשונה שניתנה להם, שיש מצוות שטעמם איננו ידוע לנו:

ומה שנתן להם פרשת פרה אדומה במרה, וכבר הקשו המפרשים, הא קודם הקמת המשכן בכלל לא שייכת מצווה זו. ביארתי להלן בפרשת חקת שהטעם הוא משום דבאמת העיקר מה שנתן להם פרשיות אלו הכא היה בכדי שיתעסקו בתורה, ויתכוננו לקבלת התורה בהר סיני. ואין לך הכנה גדולה יותר ללימוד התורה מפרשת פרה אדומה, שהרי פרשה זו מלמדתינו שהתורה איננה נמדדת בשכל האדם, אלא בשכל עליון, שהרי פרה אדומה מטמאת טהורים ומטהרת טמאים, והיא חק וגזירת הכתוב, ולכן קודם שיוכלו לקבל תורה בהר סיני הוכרחו להבין כי התורה כולה למעלה משכל אנוש היא.

אם כן לכאורה עולה מדברי רש"י, שמצוות פרה אדומה מוגדרת כחוק, וממילא לא אמור להיות לה טעם. אולם בהמשך הפרשה (פסוק כב), הביא רש"י את דברי ר' משה הדרשן שמנה טעמים, הן למצוות פרה אדומה והן לדינים של עשייתה:

ויקחו אליך - משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם. פרה אדמה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרהט ותכפר על העגל. אדמה - על שם (ישעיה א,יח) "אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום". תמימה - על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם. לא עלה עליה עול - כשם שפרקו מעליהם עול שמים. אל אלעזר הכהן - כשם שנקהלו על אהרן, שהוא כהן, לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה - כשם שנשרף העגל. עץ ארז ואזוב ושני תולעת - שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. למשמרת - כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל.

            אם כן, כיצד ניתן לומר על פרה אדומה שהיא חוק, אם יש טעמים למצווה עצמה ולפרטיה?

דרך העבודה דומה לכשפים

            במדרש כתוב (במדבר רבה יט,ח) שהיה גוי שאמר לר' יוחנן שאופן הטהרה מפרה אדומה דומה למעשה כשפים:

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת.

            על פי המדרש, אופן העבודה הנראה כמעין מעשה כשפים, מעלה תמיהות רבות באשר לאופן שבו הפרה האדומה מטהרת את הטמאים, ויתכן שזהו הדבר שאיננו מובן במצווה זו.

הסבר על פי הגמרא ביומא

            נדמה שאת שיטת רש"י צריך להסביר על פי הגמרא במסכת יומא (יד,א), והדברים כבר רמוזים בחלקם בדברי הרב קמינצקי שהובאו לעיל:

דתניא: "והזה הטהר על הטמא", על הטמא - טהור, ועל הטהור - טמא, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אין הדברים הללו אמורין אלא בדברים המקבלים טומאה. מאי היא - כדתנן: נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם, אם יש באזוב - ישנה, נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה, אם יש באזוב - לא ישנה. מאי טעמא דרבי עקיבא - נכתוב רחמנא והזה הטהר עליו, מאי על הטמא - שמע מינה: על הטמא טהור ועל הטהור טמא. - ורבנן: האי לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא. אבל הכא - קל וחומר הוא; אם על הטמא טהור - על הטהור לא כל שכן? ורבי עקיבא - היינו דקאמר שלמה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". - ורבנן: ההוא למזה ולמזין עליו - טהור, ונוגע בהן - טמא.

            מהגמרא עולה, שהחוק הוא שיש דינים מסוימים בדיני פרה אדומה שאינם מובנים. לפי ר' עקיבא, התורה חידשה בדיני פרה אדומה, שאדם טהור שהזו עליו אפר פרה אדומה נטמא. בשבעת הימים שקודמים לעבודת יום הכיפורים היו מזים אפר פרה אדומה על הכהן הגדול, ולכן הוא לא היה יכול לעבוד בבית המקדש. לשיטת ר' עקיבא זה החוק בפרה אדומה: על אף שאין היגיון בכך שאפר פרה אדומה יטמא את הטהור, שהרי הוא מטהר את הטמא, בכל זאת גזרה חכמתו של ה' שהטהור יטמא.

            לעומתו, סוברים חכמים שהחוק בפרה אדומה הוא שמי שמזה מהפרה האדומה ומי שמזים עליו נטהר, ובכל זאת מי שנוגע באפר פרה אדומה נטמא. גם לכך אין כל הסבר הגיוני חוץ מההבנה שמדובר בגזירה מאת ה'.

הסבר רמב"ן

            רמב"ן הולך בדרך אחרת. בפרשת אחרי מות (ויקרא טז,ח):

ומפני זה אמרו רבותינו "ואת חקותי – דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח". ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה.

            הוי אומר: כל הקרבנות נעשים בתוך בית המקדש, חוץ משעיר המשתלח ופרה אדומה. ממילא, שתי הקרבנות האלה מעוררות שאלות אצל הגוים התמהים מפני מה ציווה ה' להקריב קרבן מחוץ לבית המקדש.[2]

            ההבדל בין הסבר רמב"ן לחוק להסבר המדרש נעוץ בשאלה האם עצם עשיית פרה אדומה הוא החוק, כשיטת רמב"ן שסובר שהחוק הוא שהפרה נעשית שלא בדרך של קרבן, או האם אחד מפרטי הדינים מהווה את החוק, שאפרה מטמא את הטהורים, ובכך עושה פעולה הפוכה מהפעולה שלצורכה נעשית.

הסברי ספורנו לפרטי המצווה

            ספורנו כתב שאמנם עיקר המצווה הינה בגדר חוק, שכן כפי שראינו לעיל, לא מובן כיצד פרה אדומה יכולה לטהר את הטמאים ומצד שני לטמא את הטהורים. אולם, בהמשך דבריו כתב שדווקא לפרטים יש הסבר הגיוני:

אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א,יח). ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל,ה) היא בלי ספק מישרת המעשים אל המיצוע, כי כל אחד משני הקצוות נמאס, כאמרו: "ונעקש דרכים יפול באחת" (שם כח, יח). רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המיצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו: "חבורות פצע תמרוק ברע" (שם כ,ל), אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת, כעניין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענחין התורה והמצות "חיים הם למוצאיהם" (שם ד,כב) ולעוסקים בם כאמרו "כי היא חייכם" (דברים לב,מז), והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם "רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים" (ברכות יח,ב). ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה (ערכין טז,ב) ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא, כאמרם: "בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה" (סוטה ה,א) בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו (יומא כב,ב) כאמרו: "ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש" (שמואל - א י,כז) וכן תפש עליו הנביא באמרו "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (שם טו, יז).

            נסכם את שש הנקודות שהביא הספורנו עד עתה:

• כל מי שעוסק במלאכת הפרה האדומה משעת שריפתה טמאים חוץ מהמזה והמקדש.
• הפרה האדומה צריכה להיות אדומה לגמרי, והצבע האדום מסמל את החטא.
• ישנו "שביל זהב". קיצוניות בתכונות מסוימות נוגדות את דרכי התורה.
• על מנת שאדם יחזור בו מקיצוניות במידה או בתכונה, עליו להקצין לצד השני של אותה תכונה למשך תקופה מסוימת.
• פרה אדומה מטהרת רק מטומאת מת, ולא מטומאות אחרות.
• עץ הארז מורה על הגאווה והאזוב על ההיפך מכך, על השפלות. באפר פרה אדומה, גם הגאווה וגם השפלות מהווים חטא, שכן התורה ציוותה להביא את שני התולעת איתם (שהיא אדומה, וכפי שנאמר לעיל האדום מסמל את החטא).

ממשיך הספורנו בדבריו:

נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי "כל אמרת אלוה צרופה" (משלי ל,ה) ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המיצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם "וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין" (תענית יא,א).

            יתכן שטעמי פרה אדומה היו ידועים לגדולי עולם כמו משה רבינו, למרות שהיא מוגדרת כחוק. למרות זאת, ניתן למצוא הסברים הגיוניים למצווה. כאשר אדם חוזר בתשובה, והוא מקצין מידה אחת על מנת לאזן את הקיצוניות השניה שהוא היה נתון בה, הוא נוקט במהלך שאיננו מתאים לאדם אחר, ויהווה חטא עבור אותו אדם. למשל: אם ראובן פזרן מאוד בממונו, והוא נוקט במהלך קיצוני של חיסכון כדי להגיע בסוף לנקודת האיזון הרצויה, אזי הוא עושה מעשה טוב. אבל שמעון שמלכתחילה בתכונות נפשו הטבעיות חוסך באופן קיצוני בממונו, שילך בדרכו של ראובן, חוטא בכך, כיוון שהוא אינו מתקן את תכונתו הטבעית, אלא רק מגביר אותה.

            כך גם פרה אדומה שמהווה חזרה בתשובה לאדם, מטמאת את הטהורים, היות והם אינם אמורים להיטהר באותו אופן שטמא המת אמור להיטהר. כשם שבדוגמה שראינו, החסכנות יכולה להיות מועילה ורצויה לראובן והרסנית לשמעון, כך גם הטהרה באפר פרה אדומה עשויה להועיל למי שטמא וזקוק לטהרתה, ולהזיק למי שכבר טהור. ממשיך הספורנו בדבריו:

אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמיצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל).

            מי פרה אדומה מורכבים משני קצוות: מים ואפר. השילוב של שני הקצוות מראה על הדרך לחזור בתשובה – לתקן תכונה קיצונית אחת על ידי התרחקות קיצונית ממנה, ועל ידי כך להגיע לאיזון, כפי שהשילוב שבין המים ואפר הפרה האדומה מראים על איזון. אם כן, מצאנו טעם לטהרה על ידי אפר פרה אדומה. ממשיך הספורנו להסביר את הטעם שאפר פרה אדומה מטהרת דווקא טומאה ממת יהודי:

וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה', וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא "צלם אלהים" ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר (איוב ד,יט) אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה, רגליה יורדות מות, הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו "ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך" (דברים כו,יט), ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי, כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד.  

          כאשר אדם פוגש מת שניטל ממנה כוח החיים, ונמצאת לפנינו רק הגופה הגשמית, ראוי שהוא יהיה טמא, כיוון שחסר כאן החלק הרוחני שבאדם. זו גם הסיבה שרק מת יהודי מטמא, כיוון שרק יהודים אמורים להשתמש בגופה הגשמית כדי לעבוד את ה', והמת אינו יכול לעשות זאת. מסיים הספורנו בהסבר הפרט האחרון:

אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל.

המזה והמקדש הם האחראים הישירים על הטהרה של האדם הטמא. לכן הם לא נטמאים. הם עסוקים בטהרה, בהחזרת הטמא למצבו הטהור, ולכן אינם נטמאים, על אף שהיה ראוי שגם הם יטהרו. אולם, שאר העוסקים באפר הפרה האדומה, שלא באים במגע עם טמא המת, והם לא מורים לו את הדרך לחזור לטהרתו, נטמאים, היות ואינם עוסקים בטהרה עצמה.

הסבר אור החיים

            אור החיים מגלה לנו סוד שנכון לגבי כל סודות התורה.

אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות שהשכל מחייבם כגון כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה, שמעיות שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו' וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פרק ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה' למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר.

            למצוות התורה יש טעמים שניתן להבינם בשכל. אולם, הטעמים השכליים אינם הטעמים הבלעדיים למצוות אלו, ולכל מצווה כזו יש טעמים נוספים שגלויים רק למשה רבינו ולגדולי תורה. בדרך כלל, משה רבינו היה אומר לבני ישראל את טעם המצווה. אולם, במצוות פרה אדומה, הקב"ה אמר למשה שלא לומר לבני ישראל את טעמי המצווה, אלא לומר להם את הדברים בתורת חוקה:

ובמה שלפנינו צוה ה' אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו "וידבר ה' אל משה לאמר" לישראל, פירוש: ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, "זאת חקת התורה". פירוש מצוה זו היא חקת התורה, כן צוה ה' לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב "אשר צוה ה' לאמר לכם" הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצווה זו, אלא שמה שציווה עליו "לאמר" הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר, כיון שה' ציווה עליו לומר הדבר בחוקה.

            הוי אומר: משה ידע את טעמה של פרה אדומה, אבל הוא צווה שלא לומר אותה לעם ישראל. על פי זה מבואר לשון הפסוק "לאמר – זאת חוקת התורה". משה צווה לומר לעם ישראל שפרה אדומה הינה ללא טעם, על אף שטעמה היה ידוע לו. ממשיך אור החיים הקדוש:

"ויקחו אליך פרה וגו'", פירוש: יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו. ובזה תהיה המצווה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה. וכפי זה ידויק על נכון אומרו "ויקחו" בתוספת וא"ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה, עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור.

ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור, פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה? אפשר שלא מכולן העלים ה' סודה, אלא מכללות ישראל, אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה, והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה ...

            מילות הפסוק "ויקחו אליך" אומרות שהכוונה בלקיחת הפרה האדומה אמורה להיות "אליך", על פי הטעם שמשה רבינו ידע. גם בפרות האדומות שישחטו בדורות הבאים, יהיו יחידי סגולה שיידעו את טעמה, או שבכל דור צריך לכוון לטעם הפרה האדומה שהיה ידוע למשה רבינו, על אף שבדור אין מי שיודע את טעמו. נסיים בעוד כמה מילים של אור החיים הקדוש:

או יאמר על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו ש"אומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו'", לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר", פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם "מה מצוה היא זאת וכו'" יאמרו להם "חקה חקק ה' עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו", ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה, אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה.

            בסיום הדברים הסביר אור החיים שיתכן שעם ישראל יודע את הטעם של הפרה האדומה, אבל אסור לו לומר את טעמה לגויים.

            אם כן, יוצא לפי שיטתו שמשמעות חוק הפרה האדומה איננו שלא יודעים את טעם הפרה האדומה, אלא שיש קבוצות שאינן יודעות את טעמה. לפי פירושו הראשון, עם ישראל בכללותו איננו יודע את הטעם, ולפי הפירוש השני הגויים אינם מבינים את טעמה. אבל אין זה אומר שאין טעם למצווה.

הסבר חבצלת השרון

            ראיתי בספר חבצלת השרון הסבר נוסף לעניין החוק במצוות פרה אדומה. על מנת להבין את הדברים כדבעי, נביא תחילה דברים שכתב הרמב"ם (הלכות מעילה ב,ה):

וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר, אף על פי שהיא כקדשי בדק הבית, הרי נאמר בה "חטאת היא", ותנאי בית דין הוא שלא ימעול אדם באפר הפרה.

            הרמב"ם סובר שיש דין מיוחד בפרה אדומה. מצד אחד היא מוגדרת כקדשי בדק הבית, ואין דין מעילה בקדשי בדק הבית. מצד שני היא נקראה על ידי התורה "חטאת", וכשם שיש מעילה בקרבן חטאת, כך צריך שיהיה דין מעילה גם בפרה אדומה. כיצד יתיישבו הדברים? הרמב"ם קבע שיש שני שלבים בפרה האדומה. שלב ראשון שמועלים בה, משעה שהוקדשה עד שורפים אותה, ושלב שני, אחרי שהיא נשרפת, שאין בה דין מעילה. הסביר ר' חיים מבריסק את הדין באופן הבא:

דנהי דעדיין עומדת לאחר שריפה להזאה, דזהו עיקר הדין של פרה אדומה שיהא האפר שלה מטהר, אבל מכל מקום הך דינא דחטאת קרייה רחמנא הרי לא שייך אלא במעשה ההקרבה, אבל לאחר שנעשית בכל מצותיה תו ליכא בה דינא דחטאת, אלא דאפר שלה יש לו דין טהרה דהוא מילתא באנפי נפשיה ואין זה נוגע כלל לדין חטאת שלה.

            למרות שפרה אדומה נשרפת לשם הזאת האפר על הטמא, יש עליה עדיין שם של חטאת במעשה ההקרבה עצמה. הלכך יוצא שיש לה שני שלבים: מעשה ההקרבה, אז היא עדיין מוגדרת כקרבן, ולאחר שריפתה אז יש עליה קדשי בדק הבית.

            על פי זה חילק בספר חבצלת השרון בין מצוות ההקרבה שבה יש טעם, שהרי היא ככל קרבן בתורה, לבין הזאת האפר שבה אין טעם. כך גם מובן מדוע מצוות פרה אדומה ניתנה פעמיים: פעם במרה ופעם בפרשת חוקת – לאחר מעשה העגל. במרה המצווה נמסרה כחוק, דהיינו: מעשה הטהרה של הפרה, ומעשה זה אינו קשור כלל לחטא העגל. אופן ההקרבה כקרבן חטאת התחדש והתווסף לאחר חטא העגל על מנת לכפר על החטא, ולכן היה צורך בציווי נוסף ובהוספה לציווי הראשון.

סיכום

• מהתורה עולה שמצוות פרה אדומה היא בגדר חוק שאין לה טעם. לעומת זאת, במדרשים מצאנו שפרה אדומה מכפרת על חטא העגל.
• יש שהסבירו שלפרטי המצווה אין טעם. יש שהסבירו שלעיקר המצווה אין טעם ואילו לפרטי המצווה אין טעם.
• יש שהסבירו שיש למצוות פרה אדומה טעם, רק שהיא לא מסורה לכולם.
• יש שהסבירו שלהקרבה של הפרה האדומה יש טעם ואילו להזאתה אין.

[1] באוצר מפרשי התורה לספר שמות, אוצר המאמרים, הרחבנו בעניין השאלה אלו מצוות נינתו לבני ישראל במרה.

[2] עצם הקביעה שפרה אדומה נחשבת כקרבן תלויה לכאורה בשני ההסברים ברש"י (יט,ט) לגבי "חטאת היא": האם מדובר על לשון חיטוי או על לשון קרבן חטאת. ראה דברינו בהמשך המאמר, שם הבאנו את דברי הרמב"ם.