חינוך – יצירת חוליה עצמאית בשלשלת מסירת התורה

ב"ה

חינוך – יצירת חוליה עצמאית בשלשלת מסירת התורה

הקדמה:

            ראשית עלי להתנצל על אופן כתיבת המאמר. ההתראה הקצרה לכתיבתה מנעה כתיבה נעימה, ברורה וחדה יותר. התלבטתי רבות אם להכניס לקובץ זה מאמר זה כשהוא עדיין אינו בשל כל צרכו או להסתפק באחד המאמרים השונים הכתובים ושמורים אצלי. חשיבות הנושא הנוכחי גרם לי לבחור באפשרות הראשונה.

            כמו כן יש להדגיש שאין מטרת מאמר זה להגדיר מילולית את המילה "חינוך" כפי שעולה במקורותינו[1]. המאמר יעסוק רק בעיקרון החינוכי עצמו, וכמו כל מאמר בנושא הקשור לחינוך, יש צורך בהתאמת העקרונות הכתובים למציאות. ודאי שאין כוונת המאמר לשלול לגמרי את הכפייה בתהליכים חינוכיים ויש לדון כל מקרה וכל אדם לגופו.

            יהיה רצון שמאמר זה יהיה לעילוי נשמת סבי וסבתי אהרן וקילא מושקוביץ ז"ל, מחנכים דגולים שב"ה למרות נוראות השואה הצליחו להתגבר ולהעמיד דור מחונך שימשיך את מסורת התורה וכן לעילוי נשמת סבי יוסף חיים ברינר ז"ל שלא זכיתי לראותו וסבתי לאה ברומר ע"ה שנפטרה בשיבה טובה.

החשיבות במסורת של תורה:

כאשר ריה"ל כתב את תשובת החבר למלך כוזר על האמונה בבורא (מאמר ראשון, י-כה), הוא הדגיש את עובדת העברת האמונה היהודית במסורת מדור לדור, כהוכחה ניצחת לאימות האמונה. עם ישראל כולו ראה את מעמד הר סיני ואת הניסים הגלויים שה' יתברך עשה לעם ישראל והעביר את עובדת קיומם מדור לדור, ומכאן ההוכחה לאמיתת האמונה.

מו"ר הגר"א שפירא היה נוהג להדגיש פעמם רבות את עניין העברת התורה דווקא במסורת. פעמים רבות שמענו ממנו את הדברים שנכתבו לאחר מכן בספר מורשה (חלק א עמוד קיג):

עניין מיוחד נוסף הוא מסירת התורה מדור לדור. התורה נמסרה לנו מדור לדור. זהו כוחו של לימוד התורה, זוהי שלמותה של תורה. בפרקי אבות מובא "משה קיבל תורה מסיני ומסה ליהושע". לא כתוב "ולימדה", אלא "ומסרה". עניין מסירת התורה נוסף לעניין לימוד התורה, אדם מלמד את חבירו. יש מסירת תורה ויש קבלת תורה: הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה מביא דף שלם שבו הוא מונה את סדר מסירת התורה ממשה רבינו ויהושע, מ"ג דורות, עד רבינא ורב אשי. אחרי שהרמב"ם מונה את ארבעים ושלושה חכמי המסורת הוא מציין שנמצא שכולם מד' אלוקי ישראל. זוהי המסירה של תורה ממשה רבינו עד רבינא ורב אשי ואחריהם.

הרמב"ם כותב אחר כך "ומפני זה שינסתי מתני אני משה בן מימון הספרדי וכתבתי את הספר הזה". זה היה דור ראשונים ואחריהם ראשי האחרונים שמתחילים מהבית יוסף. ועל כן הכסף משנה שם (בפירושו של הבית יוסף על הרמב"ם – י.ב) אף הוא משתמש בנוסח הזה "לכן קמתי אני יוסף ב"ר אפרים קארו והתחלתי לכתוב ספר זה". התורה נמסרה עד רבינא ורב אשי והתורה נמסרת אחרי רבינא ורב אשי ואחריהם הראשונים ואחריהם האחרונים, ואנו בכלל האחרונים עד בוא המשיח.[2]

            בדברים אלו אנו רואים שתפקידו של כל דור להעביר במסורת את התורה שהוא קיבל מהדור שקדם לו. הבסיס להמשך קיומה של תורה היא ההבנה שכל אחד מחכמיה, בין אם זה משה רבינו, רבינא ורב אשי, הרמב"ם או הבית יוסף, כולם מהווים חוליה במסורת ארוכה של העברת התורה מדור לדור.

בנוסף היה מו"ר מדגיש את הצורך שלכל אחד יהיה את חלקו בתורה. נכון שהתורה עוברת במסורת מרב לתלמיד, אך לכל אחד יש קבלת תורה משלו, וכדבריו בספרו מנחת אברהם (חלק א עמוד 6):

ולכל אחד ואחר יש קבלת תורה משלו. בפסחים (סח עמוד ב) "אמר רב יוסף עבידו לי עגלא תילתא דאי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא[3]." ולכאורה לא מובן מדוע נקט ש"אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"? הרי אי לאו האי יומא דקא גרים, לא היה כל העולם כולו מתקיים. אלא מכאן שרב יוסף אינו מתכוון לנתינת התורה לכל העולם כולו ביום זה, אלא לקבלת התורה הפרטית שלו, ומכאן שיש לכל אחד קבלת התורה משלו.

            השילוב בין מסורת של תורה לבין קבלת התורה הפרטית, שני יסודות שלכאורה במבט ראשון סותרים זה את זה, מהווה לעניות דעתי התשתית הכי בסיסית וההכרחית בחינוך ילדינו ותלמידנו, ועם זאת אולי המורכבת ביותר.[4] במאמר זה אשתדל להתייחס בקצרה לעצם העיקרון והחשיבות שביצירת חוליה עצמאית בשלשלת מסירת התורה, והתוויית דרך ליצירתה.

כפיה בכלל ובחירה בפרט:

            בפרשת בהעלותך (יא,ד–ט), מתוארת התלונה של האספסוף על תנאי המזון במדבר. בפסוק שלאחר מכן כתוב:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְקֹוָק מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.

            מפשט הפסוקים משמע שהמשפחות בעם ישראל נאספו יחד ובכו על שהתפריט במדבר כולל מן ואיננו כולל סטיקים, והדבר חרה בעיני ה'. אולם רש"י הוסיף בשם חז"ל פירוש נוסף הקובע שהבכי של המשפחות בכלל לא היה על האוכל:

משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי. ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם.[5]

הרב יעקב קמינצקי זצ"ל בספרו "אמת ליעקב" שואל (בפירושו לפסוק זה): כיצד חז"ל קבעו שהאספסוף בכה על עסקי עסקי משפחות כאשר כתוב במפורש בתורה שתלונתם הייתה על המן?

אבל נראה שכאן ירדו חז"ל לעומק נפש האדם. והיינו שישנן באדם ה"כוחות הכהים" שהם פועלים הרבה בהנהגת האדם ואין האדם מרגישם עדיין, והם בבחינת הכליות או הלב, והרי זה יצירות של מחשבות בשכל האדם שלא נתגשמו עדיין, אבל הם משאירים את רושמם בצורת המעשה של האדם. וביאור הדבר הוא שחז"ל, בין ברוח קודשם בין מצד מדע השכל, העריכו שאין הדבר כפשוטו, דהרי זה אינו מסתבר כלל שאנשים יבכו על שלא הרגישו טעם בצלים ושומים בו בזמן שהיה אצלם את המן שהיה כל כך טעים ומשובח, ועל כרחך שאף שהן בעצמן בכו על טעם השומים והבצלים שנעדר מהם, אבל מכל מקום בכוחות הכהים הייתה תביעה אחרת – עסקי עריות.

            הרב קמינצקי בעצם אומר שחז"ל בחכמתם הבינו שבני ישראל אמנם התלוננו על המן, אבל הם לא התלוננו על מה שבאמת הפריע להם. אולם בהקדמה לספר שב שמעתתא (שמקובל במסורת מהרב חרל"פ שהוא כולו מבוסס על המהר"ל) מוסבר הקשר בין התלונה על העריות לבין התלונה על המן:

והוא תמוה, דמה ענין תרעומות המן עם עסקי עריות. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל בהא דאיתא בגמרא שבת דף פח ע"א "ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם", והקשו (תוספות שם ד"ה כפה) דהא כבר נתרצו ואמרו נעשה ונשמע. וכתוב בגור אריה (יתרו ד"ה שנתלש) דלא יתכן להיות קבלת התורה על ידי בחירה אם ירצו יקבלו ואם לא ירצו לא יקבלו, אלא מראה להם הקדוש ברוך הוא שהתורה הוא הכרחי להם. ודבר הכרחי יש לו קיום לעולם כדאיתא במדרש ... וכמו שכתב באלשיך שהתאוו שיהיה להם תאוה עיין שם, ולפי מה שהתבאר הטעם הוא משום דעל ידי המן שהיה משר התורה ולחם אבירים היה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה ונפשם יבשה וריק מכל תאוות החומריות, והם התאוו תאווה שיהיה להם קבלת התורה בחפצם ורצונם. כמו שאמרו נעשה ונשמע, כי אין אדם חפץ באהבה הכרחית. לזאת התרעמו על המן והכרחתו לאהבת התורה ...

טרם יקראו והנה נחשף קלונם, דכתיב וישמע העם בוכה למשפחותיו והיינו על עסקי עריות שנאסר להם. והנה בספר גור אריה פרשת ויגש הקשה כיון דישראל במתן תורה דין גרים היה להם וכדאיתא ביבמות מו: דישראל היו צריכין מילה והזאה וטבילה כדין גרים. וקיימא לן גר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואם כן לאותו הדור היה ראוי להתיר קרובות ערוה, ותירץ דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא בגר שנתגייר מדעתו וחפצו אז הוא כקטן שנולד, אבל בשעת מתן תורה שהוכרחו לקבלה שכפה עליהם הר כגיגית בזה לא הוי כקטן שנולד עיין שם. לזה בכו למשפחותיהם על עסקי עריות. כיון שהמן הכריחם לקבלת התורה, כמ"ש אות ח', על כן נאסרו בקרובותיהם, אבל אם לא היה על ידי הכרח רק ברצון ובבחירה היו מותרים בקרובותיהם כמו שביארנו.

            על פי דברי השב שמעתתא, התלונה של בני ישראל באמת הייתה שהם רצו שתהיה להם תאווה חומרית כדי שהם יוכלו להתגבר עליה ולעבוד את ה' מתוך בחירה, בניגוד לכפייה שה' כפה עליהם בהר סיני. בני ישראל רצו שקבלת המצוות תיעשה מתוך "נעשה ונשמע", מתוך בחירה, ואילו הקב"ה קבע שקבלת המצוות צריכה להיעשות מתוך כפיה – יהודי חייב לקבל מצוות. הקב"ה גם האכיל את בני ישראל במן משום שיש במן תכונה שהוא מבטל את תאוות האדם ומפנה את כולו לעבודת ה' (ומכאן הקשר לתלונתם על המן).

            זו גם הייתה תלונת בני ישראל על עניין העריות. הדין הוא שגר שמתגייר דומה לקטן שנולד וכל ענייני הייחוס שחלו עליו עד עתה מתבטלים. בני ישראל רצו שתהליך קבלת המצוות שלהם תהיה דומה לגר שמתגייר לדעתו. אולם, מחשבתו של ה' יתברך הייתה של כפיית קבלת המצוות ולכן אינם דומים לגרים שהתגיירו, שהרי גר מתגייר מדעתו, ולכן אינם כקטנים שנולדו וממילא הם אסורים בעריות.

            כפי שראינו, הקב"ה בחכמתו קבע שבעניין קבלת תורה ומצוות אין בחירה לכלל ישראל. הקב"ה כפה על בני ישראל הר כגיגית. אומרים שמרן הרצי"ה היה חוזר פעמים רבות על יסוד זה: לכלל ישראל אין בחירה![6] בספר אוצר לדרך חלק ג' הארכנו גם בביאור דברי חז"ל שגדול המצווה ועושה (בבא קמא לח,א).

            אולם כל זה בנוגע לעם ישראל כעם. כאשר מדובר על האדם הפרטי, היכולת שלו לבחור בין טוב לרע מהווה גם הוא אבן יסוד בעבודת ה'. כך כתב מרן הרב זצ"ל:

בנקודת רצון האדם הבחירה מונחת, חפשית היא להטות אל הטוב או אל הרע. כל שבעולם יש לו נטיה כמוסה זו. רוצה האדם ופונה אל הטוב, כל שבעולם, לפי הקישור של כח המושך הרוחני שלו, נמשך אל הטוב, והרי הוא מעלה את הכל, ומאיר את הכל. לא רצה, הרי הוא מטה את הכל לצד הרע והחושך, בנטותו את רצונו לזה. הצדיקים מעלים את העולם כולו, מפני שרצונם הוא גדול ואדיר מאוד, ואין קץ להתפשטותו, מפני שהוא דבק באור האלוהות, ונעשה מעין דוגמא של מעלה.[7]

            הרצון של הצדיק, בחירתו בטוב, היא שמעלה את העולם כלו כלפי מעלה. בעוד שאצל עם ישראל כולו אין מקום לבחירה חופשית, אצל כל אדם בפרט יש את האפשרות לבחור, וכאשר הוא בוחר בטוב מרצון, הוא מעלה איתו את העולם כולו. כך גם כתב הרמח"ל בספר מסילת ישרים (פרק א'):

וְהִנֵּה שָׂמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים בּוֹ הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, וְהֵם הֵם הַתַּאֲווֹת הַחָמְרִיּוֹת, אֲשֶׁר אִם יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶן הִנֵּה הוּא מִתְרַחֵק וְהוֹלֵךְ מִן הַטּוֹב הָאֲמִתִּי.

וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה. כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע, הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, הָעֹנִי מִצַּד אֶחָד וְהָעֹשֶׁר מִצַּד אֶחָד, כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ל' ט'), "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי" וגו', הַשַּׁלְוָה מִצַּד אֶחָד וְהַיִּסּוּרִין מִצַּד אֶחָד. עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר. וְאִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל וִינַצַּח הַמִּלְחָמָה מִכָּל הַצְּדָדִין, הוּא יִהְיֶה הָאָדָם הַשָּׁלֵם אֲשֶׁר יִזְכֶּה לִדָּבֵק בְּבוֹרְאוֹ וְיֵצֵא מִן הַפְּרוֹזְדוֹר הַזֶּה וְיִכָּנֵס בַּטְּרַקְלִין לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים, וּכְפִי הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר כָּבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְתַאֲווֹתָיו וְנִתְרַחֵק מִן הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵהַטּוֹב וְנִשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ - כֵּן יַשִּיגֵהוּ וְיִשְׂמַח בּוֹ.

            עבודת ה' של האדם בנויה על היכולת להתמודד בכל מציאות, בין אם מדובר על עוני או על עושר – בכל רגע ורגע האדם נמצא בהתמודדות וניסיון. רק אם האדם ינצח בהתמודדות זו, הוא ידבק בה'. ממילא ברור שלא ניתן לעבוד את ה' ללא התמודדות, ללא התעלות, ללא ניצחון במלחמה וללא דחיית התאוות החומריות המרחיקות את האדם מה'.[8]

            העולה מדברינו שלעם ישראל כציבור, כעם, אין בחירה חופשית והתורה והמצוות ניתנו להם בכפיה. אבל עבודת ה' של האדם הפרטי הינה לבחור, להתמודד. מכאן שחלק גדול מהחינוך של תלמידנו – בנינו, הינה היכולת להקנות להם כלים לבחור ולהתמודד ולהתעלות מעבר לתאוות החומריות. עתה ננסה לתרגם את עיקרון הבחירה לדרך חינוכית.

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו:

            ישנם שני תנאים ראשוניים לעצם היכולת להעביר את יכולת הבחירה לחניך. התנאי הראשון הוא שהמחנך יבין שהיכולת לבחירה חופשית היא המגדירה את האדם כישות עצמאית. כך כותב ר' ירוחם ממיר (דעת תורה, שמות, עמודים קיח – קיט):

אחרי הצעת הדברים האלה נשאלת אמנם שאלה גדולה: היכן הוא אמנם האדם לבדו? היכן הוא עצמותו? הנה צריכים אמנם לדעת כי העצמיות נמצאת רק בבחירה, בדרגא שהאדם בוחר, שם "הוא עצמו", ואחרי שכבר בחר כבר אינו לבדו, כבר נושאים אותו (בשמים מסייעים לו) ...

מהי סוף סוף עבודת האדם? הרי אין לאדם עסק אחר ואין עצה, באשר סוד הדבר הוא כי מיד אין האדם לבדו ולעצמו, העבודה היא אך ורק להיות בוחר!

            דברים אלה של ר' ירוחם, שהאדם צריך לבחור ולאחר מכן מסייעים לו משמיים, מבוססים על גמרא מפורשת במסכת מכות (י,ב:

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב: לא תלך עמהם, וכתיב: קום לך אתם; מן הנביאים, דכתיב: אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך (זו) תלך; מן הכתובים, דכתיב: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.

ממילא, היסוד של החינוך הוא שהאדם המתחנך יבחר ללכת בעצמו בדרך התורה, וכדברי האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד בתחילת ספרו חובת התלמידים:

לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו כנזכר לעיל. העיקר הוא להכניס בליבו דעה זו, שידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ה' בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את הנצר הזה, את עצמו, לעץ גדול עץ החיים, ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה ...

וכל כמה שיוכל, יכפיל האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה, בדעת ושכל, ואת החוב שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא את עצמו ומה דיבר ד', כמו מי שבא לשאול שאלה בענייני איסור והיתר, שהדין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל העיקר העושה הוא בעל הבית בביתו, ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האיסור והטריפה

והרבה נרוויח כשנורהו כן: ראשית, כאשר יתגדל בדעה זו, לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא על עצמו, והוא בעצמו באנכיותו שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך את עצמו, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טובה על אשר עוזרים הם לו ומקלים לו את עבודתו. עוד זאת נרויח, כי גם הנערים שאינם מתרחקים ממנו כל כך, ואינם מתהפכים לנו לאויבים, ורק שמזניחים את עבודתם, עבודת הקודש מחמת עצלות והתרשלות בלבד, גם כן יתעוררו ויתחזקו לעבוד את עבודתם, כי הגמרא אומרת קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. חוק הוא ברוח האדם שכשיש לו על מי לסמוך, מרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחושבו שאביו ומלמדו יעשו בעדו את כל, וכשישכיל לדעת שהחוב עליו ורק הוא בעצמו המדריך והמחנך, יתאמץ ולא יתרשל.

            לפי דברי האדמור מפיאסצנה, רק כאשר החניך ידע שהאחריות לעבודת ה' מוטלת עליו, הוא לא יתרעם וירגיש שכופים אותו, הוא לא יראה במחנך עריץ, והוא גם יעשה ככל יכולתו על מנת לעבוד את ה' ולא יסתמך רק על הוריו או רבותיו.

לפי זה מובנים גם דבריו של הרב נח ארלווק בספרו משמעת מתוך אהבה (עמוד 26):

מורי ורבי זצ"ל יעץ לקבוצת מחנכים לעתיד עצה חיונית אשר תועלתה רבה ומומלץ לזכור אותה בכל עת. כאשר הילד איננו ממושמע – זו הבעיה שלו ולא שלך.

            עצה זו נכונה לא רק כדי שהתגובה של המחנך תהיה שקולה יותר. יסוד החינוך מונח בעצה זו. כאשר יש לחניך בעיה – זו הבעיה שלו. הוא אדם עצמאי, ורק הוא יכול להחליט לשנות את דרכיו. אנחנו יכולים לעזור לו (כפי שנראה בהמשך), לסייע, אבל כשם שהקב"ה עוזר לאדם רק לאחר שהוא עצמו בוחר בכך, כך גם המחנך יכול לעזור לחניך להתקדם רק לאחר שהחניך החליט על כך.

            אמונת המחנך ביכולת של החניך לבחור בחירה טובה מהווה את התנאי השני בהעברת הבחירה לחניך. כיום מקובל מאוד בפסיכולוגיה למצוא נסיבות מקלות לאדם שעשה מעשה אסור. גם לפי השקפתה של תורה, האדם מצווה לעיתים למצוא נסיבות מקלות ולדון את התנהגות חברו לכף זכות, אך אין זה סותר את היסוד הבסיסי שלאדם יש יכולת בחירה.[9]  בספר חכמת הנפש היהודית (עמוד 83), מובאים בשמו של הרב שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל הדברים הבאים:

עלינו להבחין בין הפסיכולוגיה הכללית לבין הפסיכולוגיה על פי התורה. הכלים דומים, אבל קיימת חשיבות מכרעת לשאלה מיהו המטופל ועד כמה מכיר המטפל את נבכי נפשו של המטופל. כשהמטופל נולד לאם יהודיה, מרחב הבחירה שלו ענקי: 613 נושאים. חופש הבחירה הרחב כל כך הוא גם הסיבה לעצמת השליטה העצמית הקיימת בכל יהודי, הרבה יותר מכל ברייה אחרת. המצווה היא – היא ההוכחה שיש ליהודי את היכולת לעמוד בה. והרי ציר חיינו סובב סביב המצוות. כך למשל מובטחנו כי יהודי השרוי בדיכאון, יוכל להשתחרר מכבליו, שכן יש לו מצווה – לשמוח בעבודת ה' ולשמח את אשתו.

ואולם כאשר המטופל ערל ומחויב לשבע מצוות בני נח בלבד, הרי שמרחב הבחירה שלו מצטמצם ל-7 בחירות בלבד.

על כל הורה, מורה ויועץ לדעת: כל ילד יכול. הכוח בידינו – לכוון אותו להגיע למטרה הנכונה.                

            ללא האמונה ביכולת תמידית של האדם לבחור בטוב, לא נוכל לצעוד צעד אחורה ולתת לחניך את האפשרות לבחור באופן עצמאי ואמיתי. כמובן שמרחב הבחירה משתנה עם הגיל (נעסוק בכך בהמשך), אבל הבסיס שבו אנחנו מאמינים שיהודי בר דעת יכול בכל רגע נתון לבחור בחירה חופשית ולקיים את כל תרי"ג מצוות מהווה נדבך מרכזי בהענקת סמכות הבחירה לחניך.

            אולם יש צורך להרחיב מעט בנקודה זו. כיצד ייתכן לומר שכל אחד מסוגל לבחור בטוב כאשר אנחנו יודעים שיש לאנשים נתונים שונים, מהן נתונים שמקשים עליהם לבחור באותם תרי"ג מצוות? כיצד ניתן לומר שאדם שגדל בבית שהדיכאון שלט בו יכול לבחור במצוות השמחה? הרי במשך כל חייו הוא גדל באווירה הנוגדת את מידת השמחה? מצאתי על כך הסבר מאוד יפה בספר מדעי החופש של הרב ד"ר מיכאל אברהם (עמודים 69-70):

חשבו על טייל שמסתובב באזור בעל תבליט טופוגרפי מורכב ומגוון. בכל נקודה עליו להחליט לאיזה כיוון ללכת. ברצותו הוא מטפס על ההר וברצותו הוא גולש לעמק. לפעמים הוא מחליט ללכת על האוכף ולפעמים עולה על גבעה או ממשיך במישור. ישנם מסלולים קשים וישנם קלים. כעת נחשוב על מטייל שנמצא בנקודת אוכף, כלומר, יש לו עליות לשני הרים מצפון ומדרום, וירידות לשני עמקים ממזרח ומערב. מה יעשה? לו היה כדור קטן ועגול שניצב באותו מקום, הוא היה גולש מטה במורד העמק לאחד הכיוונים. לו היה מצבור מים, גם אז הוא היה מוצא את עצמו זורם כלפי מטה. אך בהיותו אדם, הוא יכול גם להחליט לטפס על אחד ההרים, כלומר: לבחור במסלול הקשה. הוא כמובן יכול גם לגלוש למטה במסלול קל יותר.

ההבדל בין האדם לבין הכדור או המים הוא שעבורם תוואי השטח מכתיב בהכרח את כיוון ההתקדמות. הם לעולם שואפים למקום הנמוך ביותר ולכן התנהלותם היא דטרמניסטית (קבועה מראש) – נקבעת לחלוטין על ידי הנסיבות. לעומת זאת, האדם אינו חייב להימשך אחר המתאר הטופוגרפי. הוא יכול לבחור לאן ברצונו ללכת, גם אם הדבר עולה לו בהוצאת אנרגיה ובהיתקלות בקושי. בניגוד לכדור או למים, האדם לא מונע בהכרח על ידי הכוחות הפיזיקליים. אלו רק קובעים כמה מאמץ תידרש ממנו הבחירה שיעשה.

            הוי אומר: האדם חופשי לבחור בכל נקודה בחייו בדרך מסוימת. בהקשר של היהודי המאמין – אין מניעה בשום מציאות שהיא שהאדם המאמין לא יוכל לבחור לקיים את מצוות ה' – גם אם סביבתו הקרובה לא חינכה אותו לכיוון מסוים. אלא שאדם שגדל במציאות קרובה יותר לשמירת מצוות יזדקק בדרך כלל לפחות מאמץ לקיום אותן מצוות מאשר חברו שגדל בבית המנותק מקיום מצוות. אדם שגדל בבית נינוח יותר יזדקק בדרך כלל לפחות מאמץ על מנת להימנע מכעס וכן הלאה. התנאים הסביבתיים מהווים רק גורם תומך או מפריע לקיום הבחירה, אך עצם הבחירה קיימת באדם בכל מציאות שהיא.

            דברים אלו כתב מרן הרב זצ"ל בספרו אורות התשובה (ט,א):

כי הרצון הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה. ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמיתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל אורחות הסיבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר ... הרצון הבא מכוחה של תשובה הוא הרצון העמוק של עומק החיים, לא הרצון השטחי שהוא תופס רק את הצדדים הרפים והחיצונים של החיים, כי אם אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, והרי היא העצמיות הגמורה של הנשמה.

            היות ובסיס הרצון לטוב נמצא בנשמה, יש לאדם יכולת לבחור בטוב בכל נקודת זמן ועל ידי זה לשנות את המציאות שבה הוא חי.

קביעת תחום הבחירה הבחירה:

            בספר אוצר לדרך חלק  א' (עמודים שג – שו) עסקנו בענייני הבחירה על פי קונטרס הבחירה של הרב אליהו דסלר זצ"ל, בספרו מכתב מאליהו. הדברים הבאים לקוחים משם בשינויים קלים, ומתחילים בציטוט מדבריו של הרב דסלר:

זכויותיו של אדם אינן המצוות והמעשים טובים שנתחנך בהם, אלא בחירותיו הטובות לבד. כי כל אשר נתחנך בו אינו אלא הכנת מקום נקודת הבחירה שהיא לא נעשית על ידו, והשכר עליה מגיע למחנכיו שקיימו מצוות חינוך במה שהעמידוהו על מדרגת בחירה הזו. כבר התבאר ... מה שגילה לנו בזה הגרנצ"פ (הסבא מקלם) בפרשת לוט: "חסד היה חלקו של אברהם ... וכל מי שראהו התעלה בחסד במסירות נפש נוראה כמו לוט ... כשפגע באורחים והפציר בהם "מאד" וכשבאו אצלו מסר נפשו עד הנקודה האחרונה, עד "ויגשו לשבור הדלת", ואילמלא הוכו בסנורים הרגוהו (כי לא בשביל עצמם חששו המלאכים). זו הייתה מדרגתו בחסד. ומעתה מה שאמר הכתוב[10] "ויזכר אלקים את אברהם" – "נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא ולא גילה הדבר"[11] והוא מבהיל שאדם גדול החסד במסירת נפש לא יחשב לו זה כלום, אלא יחשב לו שלא היה מסור למסור את דודו, גיסו, ורבו לרוצחים! מכאן למדנו שכל מה שמגיע לאדם ... על ידי חינוך, אפילו עד כדי מסירת נפש, אינם ... מדרגת האדם האמיתית ומה היא מדרגתו? מה שמתגבר על יצרו בדבר שלא למד".[12]

אצל לוט מידת החסד לא נחשבה למדרגתו האמיתית, משום שהוא למד וגדל אצל אברהם אבינו ומשום כך כביכול לא הייתה לו ברירה אלא לעשות חסד. לא ייתכן שאדם יגדל בביתו של אברהם אבינו ללא הפנמת המסירות לחסד. המדרגה האמיתית של האדם היא נקבעת כאשר הוא רוכש מדרגה נוספת על חינוכו, מדרגה או תכונה שהוא עצמו בחר בה. לכן מדרגת החסד של לוט מתקבלת בשמים כדבר המובן מאליו ולוט היה נחשב לבעל מדרגה רוחנית רק אם הוא היה רוכש בעצמו תכונה חדשה. ממשיך הרב דסלר וכותב:

והנה רוב בני אדם, אם גם חונכו למצוות ולמעשים טובים, יעשו מצות אנשים מלומדה. ואם כי אין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה וגם בעד זה ישולם להם, אבל מכל מקום קנין מדרגות, דהיינו: בחירת הטוב, כמעט שאין להם, כי לעיתים רחוקות יגיעו למלחמת היצר. אשרי האדם אשר ישתמש בחינוכו הטוב בתורת הכנה, אבל ישים כל מבטו לעלות מעלה מעלה, הן במעשה הן בכוונת הלב.

          הוי אומר: חינוכו של האדם למעשים טובים רצוי לשם נקודת פתיחה טובה יותר כדי לרכוש את המעלות אותן צריך האדם לרכוש, אך אין החינוך מהווה מדרגה עצמית. רק במקומות בהם האדם נלחם עם יצרו ומנצחו, ירכוש האדם מדרגה רוחנית חדשה.

בעמודים שלפני החלקים שציטטנו מקונטרס הבחירה, עומד הרב דסלר על יסוד חשוב הנוגע לנקודת הבחירה של האדם. נביא קודם את דבריו ונסביר אותם:

כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא במקום מערכתה. כל מה שאחורי צבא העם האחד הוא כולו תחת רשותו ואין לו שם שום ניגוד כלל, וכן מה שהוא מאחורי השני כולו ברשות השני. אם האחד ינצח פעם בקרב, וידחה את השני מרחק מה, אזי בהתחדש הקרב יהיה במקום שיעמדו שניהם אז. אבל במקום שרכש לו הראשון שם אין עוד מלחמה כי הוא ברשותו. הרי שבפעל יש רק חזית אחת, ובכח, כל שטח שתי המדינות הוא מקום הקרב.

כן הוא בעניין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך, וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע. הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעלה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם לא יבוא לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה, וציצית ותפילין וכדומה. והיינו משום שבשבת ותפילין וציצית, נתחנכו והורגלו כל כך עד שאין כניסה שם ליצר הרע.

אמנם נקודה זו של הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות האדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם נכנסים לרשות היצר הטוב ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו "מצווה גוררת מצווה". וכן להיפך. הבחירות הרעות מגרשות היצר הטוב ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצר הטוב במקום ההוא. וזהו אמרם ז"ל[13] "עבירה גוררת עבירה" וכן[14] "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו".

            חסד עשה לנו הרב דסלר והסביר לנו את מהותה של הבחירה הנתונה לרשותו של האדם. לכל אדם ישנם מעשים (הן מצוות והן עבירות) שאינם בתחום בחירתו. חינוכו המוקדם של האדם הוא הגורם לאדם לעשות מעשים אלה ולהגיב בצורה זו או אחרת למצבים נתונים. דוגמא לדבר ניתן לראות משמירת שבת אצל אדם שגדל בבית השומר תורה ומצוות: רוב בני האדם אינם מתמודדים עם יצר הרע לחילול שבת, שהרי בחינוכו של האדם, הוריו וסביבתו של האדם הטביעו בו את ערכה של שמירת השבת, חינוך שגרם לכך שהאדם אינו צריך להתמודד בכלל עם שמירת השבת ויצר הרע אינו מתגרה בו במצווה חשובה זו. לכן במקרים אלה, שמירת השבת היא מחוץ לתחום הבחירה של האדם – האדם אינו צריך בחירה חופשית כדי להחליט שהוא ישמור שבת. אולם, לצערנו, עניין שמירת הלשון בדרך כלל מעמיד גם אדם שגדל בבית שומר תורה ומצוות בפני התמודדות על מנת להימנע מאמירת לשון הרע. הסיבה היא שחינוכו לא הטביע בו באופן אמיתי את החשיבות של ההימנעות מדיבור לשון הרע. כתוצאה מכך, בכל פעם שהאדם פותח את פיו על מנת לומר דבר שמבחינה הלכתית כלול בגדר של לשון הרע, יהיה עליו להתמודד מחדש, יהיה עליו להפעיל את בחירתו החופשית על מנת להימנע מדיבור לשון הרע (אבל הוא עדיין יכול להצליח לבחור בטוב כפי שראינו לעיל).

            אדם יכול לצמצם את נקודות הבחירה שלו הן לטוב והן למוטב. לצורך הסבר הדבר ממשיל הרב דסלר את מלחמת היצר ואת הבחירה החופשית למלחמה בין שני צבאות. כשם שבמלחמה כל השטח שנמצא מאחורי הצבא הנלחם נמצא ברשותו של הצבא, והמלחמה (באותה נקודת זמן) היא רק על השטח שבו נלחמים, כך גם עניין הבחירה החופשית. כל מה שנמצא מאחורי מה שהאדם כבר "כבש", כל מה שנמצא מעל או מתחת למדרגה שהאדם רכש, כבר אינו נמצא בתחום בחירתו החופשית, אלא המעלה הפכה להיות חלק כמעט בלתי נפרד מהאדם.

            מטרת האדם היא לצמצם את "המלחמות", לצמצם את אותן נקודות שבהן מתרחשת הבחירה וכך בחירתו בטוב תהיה מובנת מאליה. כיצד עושים זאת? כשם שכאשר צבא כובש שטח במלחמה, השטח הכבוש הנמצא מאחורי כוחותיו כבר שייך לו, כך כאשר האדם "כבש" מצווה או חלילה עבירה מסוימת, האדם רוכש לעצמו את המעלה ויוצא מתחת לנקודת הבחירה החופשית.

לצורך הסבר הדבר ניקח לדוגמא את עניין לשון הרע. כאשר האדם עומד במצב שבו הוא מאוד רוצה לספר בדיחה על מישהו אחר וכבר מדמיין בעיניו איך הוא יצחיק את כל חבריו העומדים סביבו, ואז הוא נזכר שבסיפור בדיחה זו הוא יעבור על הלכות לשון הרע. בפני אדם זה ניצבות שתי אפשרויות: להתגבר על יצרו או להיכנע לו. אדם זה עומד בפני התמודדות של בחירה חופשית. באם האדם יבחר בטוב ויימנע מאמירת הבדיחה, הוא ירכוש לעצמו מעלה של הימנעות מלשון הרע. בכל פעם שהאדם יבחר להימנע מלשון הרע, הוא ירכוש לעצמו עוד נדבך בהימנעות מלשון הרע, ואם יתמיד בכך פעמים רבות הוא יגיע כבר למצב שאיסור אמירת לשון הרע יהיה כל כך טבוע בו עד שכאשר תעמוד בפניו בדיחה כמו הבדיחה הראשונה, לא תהיה לו בכלל התמודדות, הוא לא יחשוב בכלל לומר את הבדיחה, בגלל שהוא רכש לעצמו בקניין אמיתי את איסור שמירת הלשון. גם ההיפך הוא הנכון: בכל פעם שהאדם חלילה ייכשל באמירת לשון הרע, הוא יחליש את כח הבחירה שלו עד שהוא עלול חלילה להגיע למצב שכאשר הוא יחשוב על הבדיחה, הוא לא יוכל להתמודד כלל ומכאן הדרך קצרה לכישלון נוסף בתחום הלשון הרע. 

התפתחות הבחירה לפי בגרות החניך:

            ברור שיש להתאים את רמת הבחירה של החניך לבגרותו. ככל שהחניך בוגר יותר, מרחב הבחירה שיינתן לו יהיה גדול יותר (בהמשך נגדיר זאת טוב יותר). אולם נקודת היסוד של כל מחנך אמורה להיות שהמטרה איננה שליטה על החניך כי אם חינוכו. כך מובא בשכתוב השיעור של הרב וולבה זצ"ל בספרו זריעה ובנין בחינוך (עמוד כג):

יש מין דעה נפוצה בעולם, שעיקר החינוך נעשה על ידי ענישה. לצערי נפוצה דעה זו גם אצל מורים. מנהל אחד של חדר הוציא ספר נחמד על חינוך, אבל קרא לספר "מתי להעניש ילד". שאלתי אותו לשם מה היה צריך לתת שם כזה לספר שלו, הרי הוא כותב שם הרבה יותר ברחבות. למה צריך המבט להיות מתי להעניש? עונש צריך להיות האמצעי האחרון בחינוך. המבט איננו צריך להיות מתי להעניש.

בנושא הענישה בא לידי ביטוי רצון השליטה של ההורים. אדם מרגיש כי כאשר יש בידו להעניש – יש לו שליטה. כך גם רבי בכיתה שלו. פעם הזדמן אצלנו אדם שהציע את עצמו לתפקיד של משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותי היתה הסמכויות שיהיו לו. האם תהיה לו סמכות לזרוק בחור מהישיבה? זו היתה השאלה הראשונה שלו. ראיתי שמשגיח ומחנך לא ייצא ממנו.

            כפי שראינו בדבריו של הרב דסלר, המעלה שהאדם קונה הינה רק אם הוא בוחר בעצמו. ממילא, בחירה על ידי ענישה (וגם על ידי גמול, אם כי גמול טוב יותר) איננו חינוך. הרב יעקובסון שליט"א מגדיר בספריו הנפלאים "אל תחטאו בילד" את הפעולות האלה בשם הפעלה. המחנך מפעיל את החניך לפעולה מסוימת על ידי גורם חיצוני. הפעלות אלה הינן בגדר פעולות נצרכות על מנת לקיים מסגרת שלתוכו נוכל לצקת את התוכן החינוכי, אך צריך לזכור בכל רגע שהן רק המסגרת, ועיקר הדגש צריך להיות על התוכן – על פיתוח ועשייה מתוך רצון והזדהות.

            צריך לדעת שלפעמים כפיית החניך איננה נעשית על ידי עונש או גמול. גם לא על ידי גערה או מחמאה. לפעמים, המחנך, אפילו בלא מודע, ילחץ על החניך על ידי אמירה בסגנון "אתה תמיד עוזר", ולחניך אין ברירה אלא לעזור. אולם, המשך חכמה מלמדנו שהקב"ה נהג בדרך שונה. התורה מגדירה את נח כאיש צדיק תמים (בראשית ו,ט), ואולם כאשר הקב"ה מדבר עם נח (שם ז,א) הוא מתאר את צדקותו בלא שימוש בתואר תמים. רש"י מסביר שמכאן לומדים שאומרים רק מקצת שבחו של אדם בפניו. אולם המשך חכמה מסביר אחרת:

ותמים פרשו בגמרא (עבודה זרה ו) תמים בדרכיו וצדיק במעשיו ותמים בדרכיו הוא עניו וסבלן (רש"י) לכן ידיעת השי"ת אינו מכריח הבחירה (רמב"ם ה' תשובה ספ"ה) וידיעת הנבראים מכריח לכן אם גילה הדבר לנח שהוא תמים הלא היתה ידיעתו מכרחת הבחירה והיה מוכרח על הסבלנות היתרה וענותנותו לכן לא גילה השי"ת אליו ונשאר על זה בבחירתו חפשי מההכרח ולכך גדלה מעלתו ודו"ק.

          אם הקב"ה היה אומר לנח שהוא תמים, לא הייתה לו ברירה אלא להתנהג באופן שהתמימות דורשת ממנו. לכן הקב"ה נמנע מלומר לנח שהוא תמים, והסתפק בתואר צדיק. גם המחנכים צריכים בדרך כלל להימנע מלהחמיא לחניכים באופן שהחניך המוחמא ירגיש שאין לו יכולת של בחירה.

            נמשיך בעניין הקניית יסודו הבחירה בשלבים השונים של החינוך. הגר"א כתב בפירושו לספר משלי (טז,ב):

כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון, וכמו שעולה על רוחו ברצון הראשון, הם זכים וישרים בעיניו.

            הלכך, צריך לדאוג כבר מגיל קטן שרצונו של האדם יהיה זך וישר, ועל ידי כך הוא יבחר בטוב. זו הסיבה שחז"ל הגדירו לנו שלבים בחינוך למצוות, כאשר החינוך לכל מצווה מתחילה בשלב הכי מוקדם שהוא יכול להבין את המצווה (סוכה מב,א):

קטן היודע לנענע. תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע.  

            בספר ללוות ילד ישנו הסבר קצר המיישב את המתח בין הצורך בגבולות לבין הצורך לתת לילד את חופש הבחירה. גברת יהודית שולם, בכתיבתה אל האימהות (אך ספר זה מומלץ על ידי גם לאבות!), כותבת שם שעל האישה לשבת עם בעלה ולחלק דף לשלושה חלקים:

החלק העליון שבדף ששרטטת יהיה השטח האדום. אליו תכניסי את ההתנהגויות והעקרונות עליהם אינכם מוכנים להתפשר. החוקים הנמצאים בשטח זה הנם בעבור הילד בגדר של ייהרג ואל יעבור. בשום פנים ובשום זמן לא תסכימו להתגמש או לוותר עליהם. המעשים וההנהגות שהוכנסו אל השטח האדום אינם פתוחים למשא ומתן ...

נפנה לחלק התחתון – הלבן. בשטח זה יוכללו כל ההנהגות וההתנהגויות המותרות לילד באופן גורף, ללא חשש וללא שאילת רשות ...

החלק השלישי המבדיל בין שני התחומים הללו – השטח האפור ... בתחום זה תגדירי את המעשים עליהם את מוכנה לדון ולשקול, חלקי העשיה הניתנים למשא ומתן. כאן אפשר לגוון, לגלות גמישות ולשקול בכובד ראש את טיעוניו של הילד. לאחר ההקשבה עשויה התשובה להיות כן אך גם לא. חשוב להעניד לילד את ההזדמנות ולנסות לשכנע בצדקתו. הילד מבחינות רבות הינו אדם קטן המעוניין לחוש גם תחושה של ניצחון.  

            וכאן אנו מגיעים להבדל בין הגילאים השונים:

כאשר את מכינה דף מעין זה, בעל שלושה משטחי צבעים, זכרי כי גודל החלקים השונים אינו זהה! החלוקה בין הרצוי, המצוי והאסור הינה דינמית ומשתנה בהתאם לגילו של הילד והתפתחותו. חלוקה נכונה בנויה כפירמידה. בתחילת הדרך הבסיס רחב ומכיל את ההתנהגויות הרבות האסורות על הילד הקטן החל מ: "אל תתקרב לאש" וכלה ב: "אל תדרוך על הספה בבית של סבתא". ישנם דברים רבים האסורים על הילד הצעיר. חלק גדול מהתנהגותו מבוקרת ותלויה בהורה. השטח האפור אצל הילד הקטן הוא בינוני בגודלו ואילו למעלה, הרחק, ממוקם המשולש הקטן המכיל התנהגויות מותרות. ככל שהילד גדל, משתנה סוג הדרישות המופנות כלפיו.

בגיל ההתבגרות אנו אמורים להגיע למצב בו מתהפכת הפירמידה. הצבע הלבן והתחומים המותרים מהווים את הבסיס הרחב והמוצק, שכן היד שלך צמח וגדל וכיום הוא כמעט אדם מבוגר. חלק ניכר מרוחו ונפשו של המתבגר נמצא מחוץ לשליטתך. מעטים הסיכויים כי תצליחי, בתקופה זו של חייו, להשיג הישגים חינוכיים אליהם לא הגעת עד כה. רק הקודקוד מכיל עדיין התנהגויות אסורות. האיסורים הללו מטרתם לסייע לנער לחוש ביטחון ושלווה, לחוש שהיד עדיין מחזיקה בקצה חוט העפיפון, שיש דין ויש דיין. בין השטח הלבן לאדום תותירי במודע שטח אפור גדול, שכן הנער המתבגר זקוק לעימותים וויכוחים, הוא זקוק לחיכוך עם ההורה על מנת למצוא את עצמו בנפרד ממנו.

            כדאי לקרוא את הדברים בשלמותם מתוך הספר עצמו על מנת לקבל כלים טובים יותר ליישומם. אולם חשוב להדגיש שישנן אפשרויות ליזום פעולות בחירה גם לצעירי הצאן, בלי לוותר על התחום האדום. למשל: ניתן לתת להם לבחור את שירי השבת שנשיר ליד שולחן השבת, או לתת להם לבחור פעולת התנדבות, את תפקידם בבית, ועוד אפשרויות רבות כיד ה' הטובה.

[1] משמעות מילה זו בהופעתה בספרי התנ"ך נכתבה במילון של אוצר מפרשי התנ"ך העתיד לראות אור בעז"ה.

[2] בספר נפש הרב עמוד לד', הסביר מדוע הרמב"ם סיים את כתיבת חכמי המסורה ברבינא ורב אשי לעומת המאירי שהמשיך עד לדורו: "וצריך להבין מאי טעמא הפסיק הרמב"ם ברבינא ורב אשי ולא המשיך בהיסטוריה של מסורה עד לימיו ממש. ושמעתי בזה בשם הגאון הרב משה סאלאווייציק ז"ל דהרמב"ם לא בא ליתן כאן פרטים של היסטורי' בעלמא, אלא לפרט את בעלי המסורה על פי דין, ואיתא בגמרא בבא מציעא דרב אשי ורבינא סוף ההוראה, שעל פי דין הסתיימה התקופה של מסירת התורה שבעל פה ברבינא ורב אשי ... אך לאחר שהנהיגו להגיד את השיעור בתורה שבעל פה מתוך הכתב, שוב אין עליהם החלות שם הזה של חכמי המסורה, ולזה נתכוונו בגמרא בבא מציעא הנ"ל באומרם דרבינא ורב אשי סוף הוראה".

[3] תרגום והסבר: תכינו לי עגלה שלישית, מובחרת, מכיוון שללא אותו היום – מתן תורה – יש הרבה יוסף בשוק – ואין הבדל בין יוסף זה ליוסף אחר. בזכות יום מתן תורה היה הבדל בין רב יוסף שלמד תורה לבין האחרים בשוק שקראו להם יוסף.

[4] סוגיא זו איננה שייכת רק לתחום החינוך, אלא לכל השקפת העולם: המוסרית, הכלכלית וכל תחום אחר המעסיק את האנושות.

[5] ישנה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי לגבי מה בדיוק הפריע להם באיסור. בבבלי יומא עה,א כתוב: "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו - על עסקי משפחותיו שנאסרו להם לשכב אצלם". משמע שהקושי שלהם היה בכל העריות ואילו בירושלמי, תענית, ד, ה "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו וגו' על שש עריות שאסר להן משה" משמע שהתלונה הייתה רק על שש עריות.

[6] עיין למשל שיחות הרצי"ה, דברים, עמוד 427. יסוד זה מהווה את הבסיס לקביעתו של ר' מאיר בקידושין לו,א שעם ישראל נקרא בניו של מקום גם אם הוא חוטא וגם לאמונה שעם ישראל יחזרו בתשובה בוודאות. גם הרמב"ם בהלכות תשובה (ו,ה) הסביר באופן דומה מדוע המצרים נענשו על עינוי בני ישראל למרות שהייתה גזירה על כך מאת ה'. כל מצרי היה יכול להימנע מלענות את בני ישראל והגזירה הייתה רק באופן כללי.

[7] ייתכן שכוונתו של מרן הרב זצ"ל למעין דוגמא של מעלה מבוססת על חטא עץ הדעת, שם הנחש אמר לחוה שאם תאכל מהעץ היא תהיה כאלוקים. בהמשך הדברים כתוב שחוה ראתה שהעץ נחמד להשכיל ורש"י שם כתב "כמו שאמר לה יודעי טוב ורע" והרמב"ן שם פירש "כי בו יחפוץ בדבר או בהפכו".

[8] השלמה לדברים אלו של הרמח"ל אנו מוצאים בספרו דרך ה', חלק א', ה,ד: "פרט אחד יש שיוצא מן הכלל, והוא מה שנוגע לבחירתו של האדם, כי כיוון שרצה האדון יתברך שמו שיהיה היכולת לאדם לבחור במה שירצה מן הטוב ומן הרע, הנה עשאו בלתי תלוי בזה בזולתו".

[9] ואכן מפורסמים דבריו של פרופסור ויקטור פרנקל, ניצול שואה, שכתב בספרו האדם מחפש משמעות, עמוד 84 והלאה: "בניסיוני זה למתן תיאור פסיכולוגי והסבר פסיכופאתלוגי של קווי האופי הטיפוסיים של אסיר מחנה ריכוז, אפשר שאני מעורר את הרושם כי האדם נתון כולו ללא מנוס להשפעת סביבתו ... אך מה בדבר חירות האדם? בהתנהגותו ובתגובתו על סביבה נתונה – כולם אין שום חירות רוחנית? האמנם נכונה היא אותה תיאוריה המבקשת כי נאמין שהאדם אינו אלא מוצר של גורמים רבים, גורמי תנאים וסביבה – בין ביולוגיים, בין פסיכולוגיים ובין סוציולוגיים? כלום האדם אינו אלא פועל יוצא מקרי של אלה? גדולה מזו: האם מוכיחות תגובותיהם של האסירים על העולם המיוחד במינו של מחנה הריכוז, כי אין האדם יכול לברוח מהשפעת סביבתו? כלו אין בידו חופש הבחירה של פעולה לנוכח סיבות כגון אלה?

יש בידינו להשיב על קושיות אלה על פי הניסיון ועל פי העיקרון כאחת. נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפאתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמיות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית וגופנית.

אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו".

[10] בראשית פרק יט פסוק כט.

[11] רש"י שם.

[12] מכתב מאליהו כרך א עמוד 115.

[13] מסכת אבות פרק ד משנה ב.

[14] מסכת יומא דף פו עמוד ב.