איוב פרק א

איוב פרק א

(א) אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ היה אדם בשם איוב בארץ עוץ. יש אומרים שהכוונה לארץ ארם, במקום שבו נמצאת סוריה של היום,[1] וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע איוב היה אדם צדיק גם במצוות שבין אדם לחברו (תם וישר) וגם במצוות שבין אדם למקום (ירא ה' וסר מרע)[2]: (ב) וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת לאיוב נולדו שבעה בנים ושלוש בנות (והייתה בכך ברכה גדולה)[3]: (ג) וַיְהִי מִקְנֵהוּ הכתוב מספר על עושרו של איוב ומונה את המקנה שהיה ברשותו: 1) שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן שבעת אלפים צאן,[4] 2) וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים שלושת אלפים גמלים,[5] 3) וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר חמש מאות זוגות בקר (בסך הכל אלף בקר),[6] 4) וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת חמש מאות אתונות,[7] 5) וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד הרבה מאוד גידולי קרקע,[8] וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם איוב היה האדם עשיר יותר מכל בני ארצו (ונקרא קדם משום שארץ ארם נמצאת מזרחית לארץ ישראל)[9]: (ד) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בניו היו נוהגים לעשות משתה,[10] בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ בכל יום היה תור של אח אחר לארח את המשתה אצלו בבית,[11] וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם בניו של איוב היו נוהגים לקרוא לאחיותיהם לאכול ולשתות איתם[12]: (ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה בכל פעם, כאשר היה מסתיים סבב של שבעה ימי משתה,[13] וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם איוב היה שולח לקרוא לצאצאיו, והוא היה מכין אותם למה שהוא היה עתיד לעשות, על ידי שהוא היה אומר להם לפרוש מנשותיהם ולכבס את בגדיהם,[14] וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם ובבוקר למחרת, הוא היה קם מוקדם בבוקר ומקריב קרבנות עולה לפי מספר הבנים והבנות,[15] כִּי אָמַר אִיּוֹב היות ואיוב חשב בליבו:[16] אוּלַי חָטְאוּ בָנַי אולי הבנים שלי חטאו בשעה שהם עשו את המשתה,[17] וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם והם קיללו את ה' בליבם,[18] כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים כך היה עושה איוב תמיד כשבניו עשו משתה: הוא היה מקריב קרבנות משום שהוא חשש שמא בניו צריכים כפרה על מה שעשו בזמן המשתה[19]: (ו) וַיְהִי הַיּוֹם כאשר הגיע ראש השנה,[20] וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְקֹוָק וכתות המלאכים עמדו לפני ה' בשעה שהוא דן את בני האדם,[21] וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם גם השטן בא יחד עם שאר המלאכים[22]: (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן ה' שאל את השטן: מֵאַיִן תָּבֹא מהיכן באת? היה אסור לשטן לדבר לפני שה' פנה אליו, משום שאין זה מכובד שמישהו קטן ידבר לפני שהגדול פונה אליו,[23] וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְקֹוָק השטן ענה תשובה לה',[24] וַיֹּאמַר כך אמר השטן בתשובתו: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ (אני חוזר) לאחר ששוטטתי בארץ והלכתי בכולה[25]: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן ה' שאל את השטן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב האם שמת לב לעבדי איוב?[26] ה' רצה להביא על איוב ייסורים, ולכן הוא שאל את השטן שאלות, על מנת שהשטן יקטרג, וכך ה' יוכל לנסות את איוב בייסורים,[27] כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע שהרי אין צדיק כמוהו בכל העולם, גם במצוות שבין אדם לחברו (תם וישר) וגם במצוות שבין אדם למקום (ירא ה' וסר מרע)[28]: (ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְקֹוָק השטן ענה תשובה לה',[29] וַיֹּאמַר כך אמר השטן בתשובתו: הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים האם איוב ירא אלוקים ללא שום סיבה? (כפי שיבואר בהמשך)[30]: (י) הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב הרי אתה הגנת עליו, על משפחתו ועל כל מה ששייך לו מסביבו,[31] מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ אתה שלחת ברכה בכל מה שהוא עושה,[32] וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ ויש לו כל כך הרבה מקנה, עד שדומה הדבר כאילו הם פורצים את כל הגדרות שמנסים לשים אותם ביניהם[33]: (יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ ואולם, תושיט את ידך על מנת לגעת בכל מה ששייך לאיוב (ובכך תגרום לאיבוד ממונו ובניו),[34] אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ האם הוא לא מיד יקלל אותך (הברכה כאן היא בלשון סגינהור, באותה משמעות שהיא נאמרה לעיל פס' ה')[35]: (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן ה' אמר אל השטן: הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ כל מה שיש לאיוב מסור בידיך – אתה יכול לקחת ממנו הכל,[36] רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ רק אל תפגע בגוף שלו. ה' נתן לשטן רשות לפגוע בכל מה ששייך לאיוב, חוץ מאיוב עצמו,[37] וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְקֹוָק השטן יצא מלפני ה'[38]: (יג) וַיְהִי הַיּוֹם כאשר התחיל סבב חדש של משתאות,[39] וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר ובניו ובנותיו של איוב היו אוכלים ושותים יין בבית של האח הבכור[40]: (יד) וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב ושליח הגיע אל איוב,[41] וַיֹּאמַר כך אמר השליח אל איוב: הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם הבקר חרשו את השדות והאתונות היו במרעה לידם[42]: (טו) וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם העם שנקרא "שבא" חנו מסביב לבקר ואתונות,[43] וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב ואת המשרתים שלך שהיו עם הבקר והאתונות, הם הכו עם הקצה של החרב,[44] וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ ורק אני (השליח) ניצלתי לספר לך על כך[45]: (טז) עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא כאשר השליח הראשון עדיין דיבר, הגיע שליח נוסף,[46] וַיֹּאמַר השליח השני אמר לאיוב: אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם ירדה אש מהשמים, והיא בערה ושרפה את הצאן ואת המשרתים שלך שרעו את הצאן,[47] וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ ורק אני (השליח) ניצלתי לספר לך על כך[48]: (יז) עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא כאשר השליח השני עדיין דיבר, הגיע שליח שלישי, וַיֹּאמַר השליח השלישי אמר לאיוב: כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים חיילי הכשדים התפצלו לשלוש קבוצות,[49] וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם והם פשטו על הגמלים ולקחו אותם,[50] וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב ואת המשרתים שלך שהיו עם הגמלים, הם הכו עם הקצה של החרב,[51] וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ ורק אני (השליח) ניצלתי לספר לך על כך[52]: (יח) עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא כאשר השליח השלישי עדיין דיבר, הגיע שליח רביעי, וַיֹּאמַר כך אמר השליח הרביעי: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר כאשר הבנים והבנות שלך אכלו ושתו יין בבית אחיהם הבכור[53]: (יט) וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר הגיעה רוח חזקה מהצד של הבית הפונה על עבר המדבר,[54] וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת הרוח החזקה הקיפה את כל ארבע הצדדים של הבית (על אף שבאה רק מצד המדבר),[55] וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ הבית נפל על הבנים והבנות שלך, והם כולם מתו,[56] וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ ורק אני ניצלתי כדי לספר לך על כך[57]: (כ) וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ איוב קם ממקומו וקרע את מעילו,[58] וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ והוא תלש את שערות ראשו,[59] וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ והוא נפל על הקרקע והשתחווה אל ה' על מנת לברך על הרעה[60]: (כא) וַיֹּאמֶר איוב אמר: עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה אני יצאתי ערום מהבטן של אמא שלי, וכאשר יקברו אותי באדמה, אקבר ערום,[61] יְקֹוָק נָתַן וַיקֹוָק לָקָח (והיות ולא נולדתי עם העושר והבנים) ה' הוא שנתן לי את העושר והבנים, וה' הוא שהחליט לקחת אותם, ואינני יכול להתלונן על כך,[62] יְהִי שֵׁם יְקֹוָק מְבֹרָךְ יהי שמו של ה' מבורך[63]: (כב) בְּכָל זֹאת ולמרות כל מה שקרה לאיוב, למרות כל הצרות שבאו עליו,[64] לֹא חָטָא אִיּוֹב איוב לא חטא, אלא קיבל את הדין,[65] וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים והוא לא אמר דברי תפלות כלפי ה', הוא לא בא בטענות כלפי ה'[66]:

[1] רש"י. כמו כן הביא רש"י פירושים נוספים לארץ עוץ. א. עוץ זה איוב וארצו נקראת על שמו. ב. הכוונה לארץ שנוטלים בה עצות רעות על ה' (המקום בו עשו את מגדל בבל ובני אשור פרשו ממנו). ספורנו: מדובר על ארץ אדום. אבן עזרא: איוב היה צאצא של נחור, אחיו של אברהם. לאחר מכן כתב שנראה שהיה מבני עשיו (ואז לא היה מבני נחור). לא יתכן לומר שאיוב רק משל (כפי שיש שיטה בחז"ל שאומרת כן), משום שיחזקאל הזכיר שהיה איוב יחד עם נח ודניאל, ולא יתכן לומר שמדובר על איוב אחר, מפני שאז גם נאמר שמדובר על נח ודניאל אחרים. כמו כן לא מצאנו איוב אחר בספרי הקודש. כמו כן דחה את שיטת האומרים שמדובר על יובב בן זרח מבצרה. גם על האומרים שהוא היה רשע משום שכתוב "איוב שמו" חלק, שהרי כתוב גם על ה' "ה' שמו". רמב"ן: כתב גם הוא שאיוב היה מצאצאיו של עשיו, וכך גם חבריו. בתהליך זיהוי האנשים כתב הרמב"ן שחלק מהאנשים הוזכרו במקומות אחרים בתנ"ך, וכתב יסוד שהכתוב לפעמים משנה את השמות כאשר המשמעות זהה לשמות השונים, כפי שצוהר בן שמעון נקרא בלשון הכתוב גם זרח, היות ויש להם את אותה משמעות. כמו כן הסביר שלא ייתכן לומר שחבריו של איוב יוחסו אל המקומות שלהם, כיוון שמצאנו רק ארץ תימן ולא ארץ שוח וכדומה. אליהוא היה מצאצאיו של נחור. אליהוא גם מיוחס אל משפחתו של אברהם, כיוון שכתוב שהיה ממשפחת "רם" ובדרך כלל הכתוב איננו מייחס אדם למשפחתו, אלא שהכתוב רצה לספר על חשיבותו של אליהוא שהיה גם ממשפחתו של אברהם, וכשם שאיוב היה מצאצאיו של אברהם, כך גם שאר חבריו היו קשורים אל משפחתו של אברהם אבינו, וכולם היו צדיקים ואחזו באמונת אברהם.

[2] רש"י. ספורנו: תם פירושו מאמין לקבלת האבות. ישר – במדינות (הכוונה להתנהגות שלו עם בני אדם). יראת האלוקים באה לו מצד המסורת, קבלת האבות, וסר מרע בא מצד היותו אדם ישר. רלב"ג: התיאור של תם נועד להסביר לנו שאיוב נפל באמונתו בגלל שהוא היה תמים. לו היה לומד ומבין את יסודות האמונה, לא היו עולים אצלו ספיקות. חבריו היו חכמים שלמדו איתו את הסוגיות של האמונה, אלא שאיוב לא קיבל את דבריהם.

[3] מצודות וכתב שהברכה הייתה בכך שמספר הבנים שהיו לו היה כפול ממספר הבנות.

[4] תרגום: כל אחד מבניו קיבל אלף צאן.

[5] תרגום: כל אחת מבנותיו קיבלה אלף גמלים.

[6] מצודות וכתב שהטעם שהכתוב מונה את הבקר בזוגות, משום שלא ניתן לחרוש רק עם שור אחד. תרגום: הבקר היה שייך לאיוב עצמו (לעומת הצאן והגמלים).

[7] תרגום: חמש מאות האתונות היו עבור אשתו.

[8] מצודות.

[9] מצודות. רש"י: משמע מפירושו שהכוונה שאיוב היה צדיק יותר מדור הפלגה, אך בהשוואה לאברהם שעמד בעשרה ניסיונות הוא לא היה צדיק. רמב"ן התלבט אם שם הארץ היא "קדם" שהרי ארץ ארם צפונית לארץ ישראל, או שמא הכוונה למזרח כמו שביארנו בפנים. ארץ עוץ לא הייתה מקום מרעה.

[10] תרגום. ספורנו: יש בפסוק זה ביקורת על בניו של איוב שבמקום לתת לעניים, הם היו עושים משתאות. כמו כן, הזמנת האחיות הייתה גם כן בגדר עוון, היות והיה ראוי שיזמינו עניים במקום להזמין את אחיותיהן.

[11] מצודות. רמב"ן: אין הכוונה שבכל יום ממש היו עושים משתה, אלא הכוונה שמידי פעם היו עושים סדרה של משתאות, או שפעם אחת החליטו לעשות שבע משתאות. לו היה מדובר על מנהג תמידי, היה איוב גוער בהם.

[12] תרגום.

[13] רש"י. רמב"ן התלבט אם הפועל הקיפו מוסב על הימים, כלומר: שבעת ימי המשתה היו מסתיימים, או שהיא מוסבת על הבנים, כלומר: הבנים היו מסיימים את שבעת ימי המשתה.

[14] רמב"ן.

[15] רש"י. ספורנו: העלאת העולות הייתה כדי לכפר על הרהורי הלב. במקום למחות בבניו, הוא היה מעלה עולות.

[16] רמב"ן.

[17] תרגום.

[18] רש"י.

[19] רש"י.

[20] תרגום. רמב"ן: הסביר שהכוונה ליום שבו אירע דבר זה, ולאחר מכן כתב גם הוא בשם חז"ל שהכוונה לראש השנה. רש"י פירש בפסוק זה כמו התרגום, אך בהמשך (פס' י"ב) פירש את כל הפסוקים בדרך אחרת, וכתב שהכוונה ליום שבו חזרו האחים לאכול אצל הבן הבכור. אבן עזרא כתב את שני הפירושים, והוסיף שייתכן שהכוונה ליום הדין של איוב. כמו כן דחה את פירוש רס"ג שמדובר על אנשים. רס"ג פירש כך משום שהוא סובר שלא יכולה להיות קנאה אצל מלאכים. כאמור, אבן עזרא דחה את דבריו והביא כמה פסוקים שמראים שכתוב קנאה ותכונות כאלה אצל מלאך, אלא שצריך לפרש את הדברים על פי תורת הסוד, והוא אינו יכול לפרש אותם.

[21] תרגום. רמב"ן: עניין זה ידוע רק בנבואה, ומכאן הוכחה שספר איוב נכתב על ידי נביא. מטרת המלאכים הייתה ללמד זכות או חובה על בני האדם. בנוגע לדבריו שספר איוב נכתב על ידי נביא, חז"ל כתבו (בבא בתרא יד,ב) שמשה רבינו כתב את ספר איוב. ספורנו: הכוונה לשרי האומות שעמדו לפני ה'. הם עמדו לפני ה' כדי לדעת מה הוא עתיד לצוות.

[22] תרגום.

[23] מצודות.

[24] תרגום.

[25] רש"י. רמב"ן: "שוט" מלשון לחפש. אבן עזרא פירש מלשון להסתובב. ספורנו כתב שהשטן חוזר משוטטות בארץ עוץ וזאת בניגוד לשאר הפרשנים (כמו אבן עזרא) שפירשו שהכוונה היא שהוא שוטט בכל העולם.

[26] תרגום.

[27] רמב"ן.

[28] תרגום.

[29] תרגום.

[30] תרגום.

[31] תרגום. לפי פירושו, "שכת" מלשון סכך, צל, ופירושו שה' הגן על איוב. אבן עזרא: "שכת" מלשון "שיכים", קוצים, והכוונה היא שה' כביכול הקים גדר של קוצים מסביב לאיוב כדי שלא יזיקו לו.

[32] תרגום.

[33] מצודות. אבן עזרא: "פרץ" הוא תואר של ריבוי (בלי כל ההסבר של המצודות על הסיבה לכך). רש"י בפירושו לפסוק "יב הביא את מדרש חז"ל שהעיזים שלו היו הורגים זאבים. רמב"ן: השטן לא אמר שיש לאיוב חטא, משום שהוא היה צדיק גמור, והדבר היחיד שהוא היה יכול לומר הוא שאיוב עובד את ה' מתוך עושר, ואם לא יהיה לו את העושר, הוא יפסיק לעבוד את ה'.

[34] תרגום.

[35] תרגום.

[36] מצודות.

[37] מצודות.

[38] תרגום.

[39] תרגום.

[40] תרגום. מצודות: השטן רצה להתגרות באיוב דווקא ביום הזה, משום שביום זה הקריב איוב עולות, ולכן הוא חשב שהוא ובניו נקיים מחטא.

[41] תרגום.

[42] תרגום. רש"י כתב בשם חז"ל שה' גרם לאיוב לטעום מהעולם הבא. מיד לאחר החרישה, היו גדלים גידולי קרקע, והאתונות היו אוכלות מהם.

[43] מצודות. תרגום: הכוונה למלכת שבא שנקראה לילית.

[44] תרגום. בעניין פירוש "פי חרב", עיין מילון אוצר מפרשי התנ"ך.

[45] תרגום. מצודות הביא את מדרש חז"ל, שברגע שהנער סיים את דבריו, מת גם הוא, וכאילו הנער אמר שהסיבה היחידה שהוא נשאר בחיים היה כדי לספר את הדברים לאיוב.

[46] מצודות.

[47] תרגום.

[48] תרגום.

[49] תרגום וכתב שהכוונה שהם מינו שלושה מפקדים על החיילים שלהם.

[50] תרגום. רש"י הסביר את הפועל פ.ש.ט. כאשר החיילים היו מגיעים לגנוב את הגמלים, הם היו מתקרבים בשקט למקום, ולאחר שהם היו קרובים אל הגמלים, הם התפשטו, התפזרו, על פני המרחב, כדי למנוע מהגמלים אפשרות בריחה.

[51] תרגום. בעניין פירוש "פי חרב", עיין מילון אוצר מפרשי התנ"ך.

[52] תרגום.

[53] תרגום.

[54] רש"י.

[55] מצודות.

[56] רמב"ן.

[57] תרגום.

[58] תרגום.

[59] מצודות.

[60] מצודות.

[61] תרגום. רש"י הוסיף פירוש שהכוונה היא לאדמה שממנה נלקח אדם הראשון.

[62] מצודות.

[63] תרגום.

[64] תרגום.

[65] תרגום.

[66] תרגום. אבן עזרא: הכוונה היא שהוא לא אמר דברים טפלים, דברים שאין בהם טעם. ספורנו: נכון שאיוב לא בא בטענות אל ה', אך מצד שני לא נתן ליבו לחזור בתשובה. רמב"ן: הסיבה שאיוב לא נשבר, משום שהוא חשב שבניו מתו בעוון שלהם, והוא נענש בגללם משום שהוא גרם לכך שהם יתגאו ויחטאו.