דניאל פרק ט

דניאל פרק ט

(א) בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי בשנה הראשונה למלכותו של דריוש בן אחשוורוש שהיה מזרע מדי. אין הכוונה לאחשוורוש המוזכר במגילת אסתר ולבנו, אלא לדריוש הראשון שהיה מזרע מדי והוא כבש את ממלכת בבל, כך שממלכת מדי הייתה הממלכה השולטת על העולם, ושם אביו היה גם כן אחשוורוש,[1] אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים דריוש זה מונה למלך על הכשדים. הכשדים היו אחד העמים שהרכיבו את הממלכה הצפונית לארץ ישראל – בין אם היה זה אשור, בבל או פרס[2]: (ב) בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ בשנה הראשונה למלכותו של דריוש (הפסוק חזר לציין את שנת מלכותו של דריוש למרות שגם בפסוק א' צוינה שנת מלכותו, משום שהכתוב האריך בסוף הפסוק הקודם בציינו גם את העם עליו מלך דריוש, ועתה חזר הכתוב לעסוק בתאריכים שהוזכרו תוך כדי שטף הדברים),[3] אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים (בשנה הראשונה למלכותו של דריוש) אני, דניאל, התבוננתי פעם נוספת בחישובים שערכתי,[4] מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל  יִרְמְיָה הַנָּבִיא (התבוננתי בחישובים של השנים) בשנים שהוזכרו בנבואתו של ירמיהו הנביא,[5] לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה ירמיהו ניבא שבני ישראל יפקדו לאחר שיעברו שבעים שנה לחורבות ירושלים. בתחילה חשב דניאל שירמיהו התכוון שבני ישראל יזכו להיפקד לאחר שיעברו שבעים שנה מעת שמלכות בבל השתלטה על ישראל. אך לאחר שראה שעברו שבעים השנים האלו, הוא הבין שהוא טעה בהבנת דברי ירמיהו, וכנראה שכוונתו של ירמיהו הייתה שצריך למנות את שבעים השנים מעת גלותו של צדקיהו[6]: (ג) וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים (לאחר שראיתי שבני ישראל לא נפקדו למרות שעברו שבעים שנה למלכות בבל, ולפני שהבנתי שהייתה טעות בהבנת דברי הנבואה של ירמיהו) אני הפניתי את פני לכיוון דרום מערב, לכיוון ירושלים, אל ה' אלוקים,[7] לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים (פניתי לכיוון ירושלים) על מנת להתפלל ולהתחנן לה' שיפקוד את בני ישראל,[8] בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר כדי להביע את צערי על שבני ישראל טרם נפקדו, צמתי, לבשתי שק ושמתי על עצמי גם אפר[9]: (ד) וָאֶתְפַּלְלָה לַיקֹוָק אֱלֹהַי התפללתי לה' אלוקי, וָאֶתְוַדֶּה התוודיתי על החטאים שבהם חטאו בני ישראל,[10] וָאֹמְרָה כך אמרתי בתפילתי: אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בבקשה ממך ה' האל הגדול והנורא,[11] שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו אתה (ה') שומר את הגמול שהבטחת בשעה שכרתת ברית עם אוהביך ושומרי מצוותיך, עם בני ישראל[12]: (ה) חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ אנחנו חטאנו בסוגים שונים של חטאים: חטאים, עוונות, הרשעות ומרידות,[13] וְסוֹר מִמִּצְוֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ ואנחנו ממשיכים באופן תמידי לסור מהמצות ומהמשפטים שציווית אותנו[14]: (ו) וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים ואנחנו (בני ישראל) לא קיבלנו את דברי עבדיך הנביאים, לא הסכמנו עם דבריהם ולא שינינו את מעשינו בעקבות התראות הנביאים,[15] אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ הנביאים דיברו בשמך ה' אל כל מלכינו, שרינו ואבותינו (היות וגם בעלי התפקידים חטאו),[16] וְאֶל כָּל  עַם הָאָרֶץ הנביאים דיברו גם אל כל העם – וכולם מתו ולא נשאר איש מהם[17]: (ז) לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה ה! הדין והצדק איתך על מה שהבאת עלינו את הפורענויות, הגיע לנו שיבואו עלינו כל הפורענויות כעונש על החטאים שבהם חטאנו,[18] וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים ואילו אנחנו צריכים להתבייש על שהבאנו על עצמינו את העונש הזה,[19] כַּיּוֹם הַזֶּה (אנחנו צריכים להתבייש) כמו שאנחנו רואים ביום הזה (שבאו עלינו כל הפורענויות),[20] לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם כל בני ישראל צריכים להתבייש: אנשי יהודה שגלו, תושבי ירושלים שגלו, בני ישראל שגלו לארצות קרובות ובני ישראל שגלו לארצות הרחוקות שבהם פיזרת אותם,[21] בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ בני ישראל פוזרו בארצות הגולה בגלל שהם מעלו בך – בגלל שהם חטאו לך[22]: (ח) יְקֹוָק לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ ה! אנחנו צריכים להתבייש – המלכים, השרים והאבות שלנו שחטאו, אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ הבושה צריכה להיות על מה שחטאנו לך[23]: (ט) לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת מידת הרחמים והסליחה נמצאת אצל ה' אלוקינו היות וגם לאחר שאנחנו מרדנו בו, הוא עדיין לא השמיד אותנו,[24] כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ (ה' לא השמיד אותנו) למרות שאנחנו מרדנו בו (ומכאן שבידו מידת הרחמים והסליחות)[25]: (י) וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ ואנחנו (בני ישראל) לא שמענו בקול ה' אלוקינו, לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים (לא שמענו בשם ה' אלוקינו) לקיים את מה שכתוב בתורה שהוא נתן לנו על ידי עבדיו הנביאים[26]: (יא) וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ כל בני ישראל עברו על הדברים שציווית בתורה, וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ ובני ישראל תמיד הלכו וסרו מהציוויים שציווית והם לא רצו לשמוע בקולך,[27] וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה הגיעו לנו כל הקללות שקיבלנו על עצמינו באם נעבור על שבועתינו. בהר סיני, בני ישראל נשבעו לקיים את התורה והם קיבלו על עצמם עונשים למקרה שהם יעברו על שבועתם. הכתוב אומר שעונשים אלה הגיעו עכשיו לבני ישראל,[28] אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים (הגיעו עלינו כל העונשים) שכתובים בתורה שכתב משה עבד אלוקים, כִּי חָטָאנוּ לוֹ (העונשים הכתובים בתורה באו עלינו) היות ואנחנו חטאנו לה'[29]: (יב) וַיָּקֶם אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ ה' הקים עלינו את הדברים שהוא אמר עלינו ועל השופטים ששפטו אותנו (כפי שמיד יבואר), לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה וה' הביא עלינו פורענות גדולה, אֲשֶׁר לֹא נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם בכל העולם לא הייתה פורענות כמו הפורענות שבאה על ירושלים. הפורענות שבאה על ירושלים (שכללה הרג המוני, שריפת העיר ולקיחת תושבי העיר בשבי) הייתה כל כך גדולה עד שבכל העולם לא הייתה פורענות נוספת בסדר גודל כזה[30]: (יג) כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ כל הפורענויות שבאו עלינו הן הפורענויות כפי שהן כתובות בתורה. בתורה כתוב שאם בני ישראל לא יקיימו את מצוות ה', יבואו עליהם הפורענויות האלה,[31] וְלֹא חִלִּינוּ אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וכאשר הנביאים התרו בנו ואמרו לנו שתבוא עלינו פורענות גדולה, אנחנו לא התפללנו את ה' אלוקינו,[32] לָשׁוּב מֵעֲוֹנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ (לא התפללנו אל ה' אלוקינו) לחזור בתשובה ולהבין שה' הוא באמת האלוקים[33]: (יד) וַיִּשְׁקֹד יְקֹוָק עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ ה' מיהר להביא עלינו את הפורענויות. הגלויות הרבות שבהם גלו בני ישראל (גלויות יהויקים, יהויכין וצדקיה) התרחשו בפרק זמן קצר יחסית,[34] כִּי צַדִּיק יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה שהרי ה' צדיק בכל מה שהוא עשה – הגיע לנו לגלות לבבל וה' צדק בכך שהוא הביא עלינו את הפורענויות האלה,[35] וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ (ה' הוא הצדיק) היות ואנחנו לא שמענו בקולו (ולכן הגיע לנו שתבוא עלינו הפורענות)[36]: (טו) וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה אבל עכשיו ה' אלוקינו, אותו אלוקים שהוצאת את עם ישראל מארץ מצרים בכח גדול,[37] וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה ועל ידי שהוצאת את בני ישראל ממצרים, שמך פורסם בכל העולם,[38] חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ עכשיו אנחנו מודים שחטאנו והרשענו. דניאל אמר בדברים אלה שלמרות שעד עתה בני ישראל לא התוודו על חטאיהם, עכשיו הם כן מתוודים ומודים שהם חטאו[39]: (טז) אֲדֹנָי כְּכָל צִדְקֹתֶךָ ה'! כפי מידת הצדקה שבך – לפנים משורת הדין,[40] יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ (לפנים משורת הדין) אנחנו מבקשים ממך שעכשיו הכעס שלך על ירושלים הר הקודש שלך יחזור, אנחנו מבקשים שכבר לא תכעס יותר על העיר ירושלים,[41] כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ שהרי בגלל החטאים שלנו ובגלל החטאים של האבות שלנו, העיר ירושלים מבוזה על ידי כל העמים שסביבנו. כל העמים מבזים את ירושלים בגלל שהיא חרבה[42]: (יז) וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו אלוקינו! תקבל את תפילות העבד שלך (דניאל מתכוון לעצמו) ואת התחנונים שלו, וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם ותפנה אל העיר ירושלים הקדושה והשוממה בפנים שוחקות. הכוונה שה' יבנה מחדש את ירושלים והדברים נאמרו על דרך המליצה,[43] לְמַעַן אֲדֹנָי (תבנה מחדש את ירושלים) למענך ה'. על ידי בניית ירושלים מחדש, הגויים לא יזלזלו יותר בעיר ובך[44]: (יח) הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע ה'! תטה את האוזניים שלך ותשמע את התפילה שלי,[45] פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ (ה!) תפתח את העיניים שלך ותראה את השממה שבה אנחנו –בני ישראל, נמצאים בה,[46] וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ (תפתח את העיניים שלך) ותראה גם את השממה שהעיר ששמך נקראה עליה נמצאת בה, תראה את העיר ירושלים השוממה,[47] כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ שהרי אנחנו איננו מפילים את התחנונים שלנו לפניך בבקשה לבנות מחדש את העיר ירושלים בגלל הצדקות שלנו, איננו אומרים שבגלל שאנחנו צדיקים – מגיע לנו שתבנה מחדש את העיר ירושלים,[48] כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אלא אנחנו מפילים את התחנונים שלנו לפניך משום שאנחנו מסתמכים על הרחמים הרבים שלך. אנחנו מבקשים ממך לבנות את ירושלים בגלל שתרחם עלינו ולא בגלל שאנחנו ראויים לכך[49]: (יט) אֲדֹנָי שְׁמָעָה ה'! תשמע את תפילותינו,[50] אֲדֹנָי סְלָחָה ה'! תסלח לנו על החטאים שבהם חטאנו,[51] אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה ה'! תקשיב לצעקות שאנחנו צועקים,[52] וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר ותעשה את מה שאנחנו מבקשים ממך ואל תתעכב מלעשות כן,[53] לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי (תקשיב לתפילות שלנו ותבנה מחדש את ירושלים) למענך ה' אלוקי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ שהרי השם שלך נקרא על העיר שלך ועל העם שלך. הגוים אומרים שירושלים היא העיר שלך ושעם ישראל הוא העם שלך, ואם כן, אין זה מכבודך לעזוב את ירושלים ואת עם ישראל תחת שלטונם של הגוים[54]: (כ) וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל כאשר הייתי עסוק בדיבור ותפילה לפני ה' והתוודיתי על החטאים שלי ושם עם ישראל. דניאל המשיך את תפילתו ואת וידויו מעבר לתפילה שהוזכרה בפסוקים האחרונים, ותוך כדי תפילתו, ארע מה שכתוב בפסוקים הבאים,[55] וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהַי וכאשר אני עוד הייתי עסוק בהפלת תחינה לפני ה' אלוקי,[56] עַל הַר קֹדֶשׁ אֱלֹהָי (בעוד שהייתי עסוק בתפילה) על הר הקודש של אלוקי. הכוונה היא בעוד שדניאל היה עסוק בתפילתו על ההר שעליו בנוי בית המקדש – הר המוריה[57]: (כא) וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה בעוד שהייתי עסוק בתפילה לפני ה',[58] וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה והמלאך גבריאל שראיתי אותו בחזון קודם (הכוונה לחזון שבפרק ח'),[59] מֻעָף בִּיעָף (המלאך גבריאל) עף לכיווני,[60] נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת עָרֶב והוא נגע בי בזמן שבו היו מקריבים את קרבן תמיד של בין הערביים.[61] דניאל המתין עם תפילתו עד הערב משום שהוא צם לאורך כל היום ולעת ערב הצום התחיל להשפיע עליו ואז הוא היה בצער גדול יותר ותפילתו הייתה נשמעת יותר[62]: (כב) וַיָּבֶן המלאך גבריאל הבין אותי,[63] וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר המלאך גבריאל דיבר איתי ואמר לי: דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה (המלאך גבריאל אמר לי) דניאל! אני עכשיו יצאתי מהשמיים על מנת ללמד אותך בעניין הגאולה[64]: (כג) בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר כאשר התחלת להתפלל, עלה הצורך לומר לך דברי אמת מאת ה',[65] וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד ואני באתי לומר לך את הדברים האלה,[66] כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה (ה' רצה למר לך את הדברים) היות ואתה איש חמודות, היות ואתה בעל מעלות של חמד לפני ה',[67] וּבִין בַּדָּבָר ותתבונן בדבר זה (בדברי ה'),[68] וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה ותבין את מראה הנבואה הזו[69]: (כד) שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ נגזר על העם שלך (ישראל) ועל העיר שלך (ירושלים) שבית המקדש השני יחרב לאחר שבעים שנות שמיטה. פרק הזמן שבו חלים שבעים שנות שמיטה הוא ארבע מאות ותשעים. מחורבן בית המקדש הראשון ועד לחורבן בית המקדש השני עברו ארבע מאות ותשעים שנה. שבעים שנות גלות בבל ועוד ארבע מאות ועשרים שנה עד שנחרב בית המקדש השני,[70] לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן על ידי חורבן בית המקדש השני, יכלו הפשעים, החטאים והעוונות של בני ישראל. חורבן בית המקדש השני יכפר לבני ישראל על חטאיהם,[71] וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים ולאחר שיתכפרו החטאים של בני ישראל, יהיה ניתן להביא צדק שיתקיים לעולם. הכוונה למלכותו של משיח,[72] וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא (לאחר שיתכפרו החטאים של בני ישראל) יהיה ניתן לקיים לגמרי את כל דברי הנבואה שניבאו הנביאים. לאחר שהחטאים של בני ישראל יתכפרו, יתקיימו נבואות הנחמה של הנביאים,[73] וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ויהיה ניתן למשוח בשמן המשחה את כלי בית המקדש[74]: (כה) וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב לאחר שקיבלת את תשובתך על תפילתך, עליך להבין מכך,[75] וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה עד שיבא המשיח המושל מעת ה', עד שיבא כורש (שישעיהו הנביא קרא לו משיח) ויבנה את ירושלים, יעברו שבע שמיטות. מעת חורבן בית המקדש הראשון ועד שכורש התחיל למלוך, עברו חמישים ושתיים שנים. בפרק זמן זה, חלה שנת השמיטה שבע פעמים (יש שלש שנים יתרות על כך שלא חושבו משום שהמלאך הזכיר רק את שנות השמיטות המלאות – אולם שלש השנים יובאו בחשבון בצלע הבאה של הפסוק),[76] וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וירושלים תהיה בנויה במשך שישים ושתיים שמיטות – מעת שכורש יתיר לבנות את העיר ועד לחורבן בית המקדש השני, יעברו שישים ושתיים שמיטות שלמות, שהן 434 שנים. בית המקדש השני היה בנוי במשך 420 שנים. מהשנה הראשונה למלכותו של כורש ועד לבניין בית המקדש השני עברו 18 שנים (כך שנותרו 4 שנים יתרות שלא נמנו בשישים ושתיים השמיטות). אם נוסיף את ארבע השנים החסרות שלא נכללו במניין זה במניין השמיטות השלמות, עם שלש השנים החסרות בצלע הקודמת של הפסוק, ונוסיף את שבע השמיטות של חורבן ירושלים ושישים ושתיים השמיטות שבהן ירושלים עתידה להיות בנויה, נקבל את שבעים השמיטות שהמלאך דיבר עליהן בפסוק הקודם,[77] וְנִבְנְתָה רְחוֹב ורחובות העיר ירושלים יהיו בנויים,[78] וְחָרוּץ וגם ייבנו החריצים המקיפים את חומת העיר ונועדו להקשות על האויב להתקרב אל חומת העיר,[79] וּבְצוֹק הָעִתִּים אולם, התקופה שבית המקדש השני יהיה בנוי תהיה תקופה של מצוקה, היות ועמים אחרים ימשלו על עם ישראל. עמים אלו יהיו: פרס, יוון ורומא[80]: (כו) וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם ולאחר שישים ושתיים השמיטות (שבהן בית המקדש השני יעמוד על מכונו),[81] יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ (לאחר שישים ושתיים השמיטות) יכרת המשיח ויעלם. הכוונה לאגריפס המלך שנהרג במהלך החורבן,[82] וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא ועם מושל יחריב את העיר ירושלים ואת בית המקדש. הכוונה לטיטוס שיחריב את ירושלים ואת בית המקדש,[83] וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף אך סופו של העם, סופו של טיטוס, יהיה שהוא יישטף. הכוונה שלעתיד לבא, המשיח ינצח את מלכות רומי,[84] וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת אולם עד למלחמה האחרונה (שהיא מלחמת גוג ומגוג), העיר ירושלים תהיה שוממה לגמרי[85]: (כז) וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד במשך שבע השנים הראשונות, טיטוס יכרות ברית עם שרי ישראל ויבטיח להם לחיות בשלוה,[86] וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה אך עוד לפני שיסתיימו שבע השנים האלה, טיטוס יפר את בריתו ויבטל את הקרבת הקרבנות והמנחות בבית המקדש,[87] וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם המילה "שיקוצים" מהווה כינוי גנאי לעבודה הזרה. העבודה הזרה תוארה כשוממה משום שהיא אינה עושה כלום, אלא היא נשארת אילמת. הכנף הוא תיאור מליצי לכך שעובדי העבודה הזרה (במקרה זה הכוונה לרומי) ישלטו ויהיו על הגובה. הכתוב אומר שרומי תשלוט ומעמדה יתרומם,[88] וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם והשלטון של טיטוס יתקיים עד שיבא מלך המשיח ויביא השחתה גמורה עליו, המשיח ישחית לגמרי את שלטונו של טיטוס[89]:

[1] רש"י. דריוש זה היה מזרע מדי ואילו דריוש בן אחשורוש היה מזרע פרס. כמו"כ א"ע בפירושו לפרק ו פסוק א הוכיח כן לפי גילו – עיין בהערות לביאורנו שם. עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר עזרא, באוצר המאמרים, שם הרחבנו בעניין הכרונולוגיה של מלכי פרס.

[2] עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר מלכים ב' שם הרחבנו בדברים.

[3] מצודות. רלב"ג: דניאל חישב את שבעים השנים מעת עליית הכשדים לגדולה או מעת שהוא עצמו גלה מירושלים.

[4] רש"י. א"ע: כתב על משא ומתן שהיה לו בפסוק זה עם ריה"ל. ריה"ל סבר שדניאל לא טעה ובאמת שבעים השנים שירמיהו התנבא עליהם הסתיימו בהצהרת כורש והוכיח את דבריו מפסוק בספר דברי הימים האומר שהעבדות של מלך יהודה הייתה עד לתחילת תקופת הפרסיים. א"ע מביא לאורך דבריו משא ומתן בפסוקים השונים עד שהוא הוכיח לריה"ל בתשובה ניצחת שהנביא זכריה התנבא שירושלים עוד לא נבנתה גם בשנה השנייה למלכות דריוש השני. עיין באוצר לדרך על ספר דניאל, שם הרחבנו בנושא זה. אברבנאל: דניאל חשב שמאחר והראו לו בפרק הקודם שהגאולה עתידה להיות 2300 שנים מאוחר יותר, אזי נבואתו של ירמיהו שהגלות תארך רק שבעים שנה התבטלה, ולכן הוא התחיל להתפלל. מלבי"ם: דניאל התבונן בספרים אחרים שנבואות ירמיהו היו כתובים בהם, והוא מצא נוסח אחר ממה שראה בספרים הראשונים שהוא ראה. בספרים הראשונים היה כתוב ששבעים השנים יהיו "מלאת לבבל שבעים שנה" (נוסח שאינו כתוב בספר ירמיהו שלפנינו), ובספר השני שהוא הסתכל הוא ראה נוסח שכתוב שם "למלאת לחורבות ירושלים שבעים שנה" וזהו הנוסח שבידינו וממנו עולה שהגאולה תהיה 18 שנים מאוחר יותר מהכתוב בנוסח הראשון. דניאל חשב ששני הנוסחים נכונים. הנוסח הראשון יתקיים אם בני ישראל יזכו ויחזרו בתשובה והנוסח השני יתקיים אם חלילה בני ישראל לא יחזרו בתשובה. לכן, דניאל התחיל להתפלל שבני ישראל יזכו שהנוסח הראשון יתקיים.

[5] רש"י.

[6] רש"י ועיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר עזרא במאמר העוסק בכרונולוגיה של מלכי פרס שם הרחבנו את עניין החישובים השונים של שבעים השנה ובאוצר לדרך על ספר עזרא שם הבאנו את דבריו של בעל הפחד יצחק שהסביר מדוע הנבואה שהגלות תארך שבעים שנה הייתה סתומה באופן זה, וכן הרחבנו בכך בספר אוצר לדרך על ספר דניאל.

[7] א"ע + מצודות. בעל פירוש המצודות מחשב את שבעים השנה: נבוכדנצר מלך 45 שנים והשתלט על ישראל בשנה הראשונה למלכותו. בנו אויל מרודך מלך 23 שנים, אולם מבין שנים אלו הייתה שנה משותפת לשניהם, כך שבסך הכל עברו 66 שנה (צריך להוריד גם את השנה הראשונה שבחלקה נבוכדנצר עוד לא הצליח לכבוש את יהודה). בלשצר מלך שלש שנים, כך שבשנה הראשונה למלכותו של דריוש עברו שבעים השנים.

[8] מצודות.

[9] מצודות.

[10] רש"י. מלבי"ם: הוידוי הוא תנאי שהשליח ציבור צריך לעשות כדי שתתקבל תפילתו. דניאל נהג כשליח ציבור בתפילתו על עם ישראל.

[11] מצודות. רש"י: דניאל לא הזכיר את תוארו של ה' "והגיבור" משום שכאשר בני ישראל היו תחת שיעבוד הגוים, לא הייתה ניכרת גבורתו של ה'. א"ע: כתב שני פירושים למילה אנא: או שהכוונה לאמנם או בשם רבי שמואל הנגיד שהכוונה ללשון בקשה והמילה מורכבת משתי מילים: "אל נא" כאשר הכוונה היא לאקוויוולנט למילה "הואל". מלבי"ם: "הגדול" פירושו שהוא קודם לכל הברואים. "הנורא" פירושו שה' יתברך משגיח על כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית.

[12] מצודות. רלב"ג כתב שיש שני אופנים לפרש "שומר". או שהכוונה היא מלשון קיום או שהכוונה מלשון המתנה, שהוא ממתין לקיים את הברית למי שיהיה אוהבו ושומר מצוותיו.

[13] רלב"ג: חטאים הם החטאים בשגגה. עוונות הם המעשים שבהם סוטים מדרך הישר. הרשעים הם חטאים במזיד. המרידות הם החטאים שבהם אדם חוטא על מנת למרוד בה' ולא כדי ליהנות מהעבירה. מלבי"ם: החטאים הם העבירות שנעשות מצד התאווה. העוונות הם החטאים שנעשים על ידי עיוות השכל. שני סוגים של החטאים האלה (חטא ועוון) הם חטאים שבין אדם למקום. ההרשעות הם החטאים שבין אדם לחבירו. על מנת להבין לעומק את החילוק בין סוגי החטאים השונים – עיין בביאורנו למסכת יומא בהערות על וידוי הכהן הגדול. כמו כן בעז"ה ייצא על כך מאמר מורחב יותר באוצר מפרשי התנ"ך.

[14] מצודות. לפי פירושו המילה "סור" הינה פועל מתמשך. א"ע: הכוונה לשם הפועל, וממילא הפירוש בפסוק הוא שבעבר בני ישראל כר סרו מקיום המצוות. רלב"ג: המצוות והמשפטים הכוונה לעבודה זרה, והכתוב הזכיר את העבירות לפי סדר חומרתם כדי לומר שכאשר אדם חוטא בחטא קל, הוא מגיע לחטאים חמורים יותר. על ההבדל בין מצוות למשפטים – עיין באוצר מפרשי התנ"ך לספר שמות.

[15] על היותו של שמיעה במשמעות של קבלת הדברים – עיין במילון אוצר מפרשי התנ"ך. נציין כאן רק שלאורך המקרא, התרגומים השונים מתרגמים במקומות שונים את השורש ש.מ.ע כאקוויוולנט לשורש ק.ב.ל. היות וברור הדבר שבני ישראל שמעו את דברי הנביאים, אלא שהם לא התייחסו לדברים שנאמרו.

[16] א"ע.

[17] מצודות. על המעבר בין הנביאים שדיברו אל המלכים והשלטון לעומת הנביאים שדיברו אל העם – עיין אוצר לדרך על ספר מלכים.

[18] רש"י. מצודות: הצדקה שה' עשה הוא שהוא השאיר בבני ישראל שארית.

[19] רש"י. מצודות: המציאות שאנחנו נמצאים בגולה היא לכשעצמה בושה לנו.

[20] רש"י.

[21] מצודות. מלבי"ם: אנשי יהודה גלו בימי יהויכין, אנשי ירושלים גלו בימי צדקיה וכל ישראל גלו בגלות עשרת השבטים.

[22] מצודות.

[23] מצודות.

[24] רש"י.

[25] רש"י. לפי פירושו הכוונה היא ללשון עבר, ה' לא שפט את ישראל לפי מידת הדין אלא לפנים משורת הדין. מצודות: עכשיו אנחנו זקוקים למידת הרחמים היות ובעבר חטאנו. מלבי"ם: כאשר אדם חוטא בשגגה – ראוי למחול לו לאחר שהוא חוזר בתשובה. אולם, בני ישראל חטאו במזיד ומצד האמת לא הגיע להם שימחלו להם, ורק למען שמו של ה' ראוי שימחלו להם.

[26] רלב"ג. בביאור המשמעויות השונות של תורה – עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר בראשית בפרשת תולדות.

[27] מצודות. עיין בהערות לפסוק ה' על הביאור למילה "וסור".

[28] רש"י. לפי פירושו, ביאור המילה "ותתך" הינו מלשון הגעה, וכך גם הוכיח מתרגום אונקלוס על התורה. מצודות: "ותתך" מלשון שפיכה או יציקה, והכוונה שכל האלות הגיעו על בני ישראל. מלבי"ם: לקח את פירוש היציקה שלב נוסף וכתב שהקללות באו על בני ישראל בפעם אחת. אלא שקשה על דבריו מכך שהסברנו על פי הפרשנים השונים בפרשת כי תבא שהקללות לא באו כולם בבת אחת ולא כל הקללות באו על כולם, אלא היו שבאו עליהם קללות מסוימים ואחרים שבאו עליהם קללות אחרים (והדבר מוכח מהפסוקים ונכתב על פי פרשנים, עיין רד"ץ הופמן ורש"ר הירש בפירושם לספר דברים פרק כח). צריך לומר שגם לפי המלבי"ם הכוונה היא שכל הפורענויות באו בתקופה קצרה מאוד. כמו"כ יש להעיר שלפי המלבי"ם, הקללות שבמשנה תורה באו על בני ישראל בתקופת חורבן בית המקדש הראשון, ובכך חולק המלבי"ם על הרמב"ן שכתב שהקללות שבפרשת בחוקותי באו על בני ישראל בתקופת בית המקדש הראשון ואילו הקללות הכתובות בפרשת כי תבא באו על בני ישראל בתקופת בית המקדש השני.

[29] א"ע.

[30] רש"י.

[31] מצודות. מלבי"ם: בהתחלה באו עלינו הקללות שכתובות בפרשת בחוקותי, אלא שלא חזרנו בתשובה. לכן באו עלינו גם הקללות הכתובות בספר דברים, בפרשת כי תבא.

[32] מצודות. רלב"ג: הכוונה שבני ישראל לא התפללו אל ה' בזמן הגלות. לו הם היו מתפללים, היו נגאלים מהר יותר.

[33] מצודות.

[34] מצודות וכמובן שאין הכוונה לגלות ישראל שהייתה הרבה זמן לפני גלות יהודה.

[35] רש"י. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שה' עשה צדקה עם בני ישראל שהקדים את גלותם כדי שלא יתקיים בהם שהם יהיו בארץ כמניין השנים "ונושנתם" ואז הם היו צריכים להיות חלילה מושמדים, אלא ה' הגלה אותם שנתיים לפני שהם ישבו בארץ כמניין השנים "ונושנתם".

[36] מצודות.

[37] רש"י. מלבי"ם: דניאל אמר בפסוק זה שכמו שבני ישראל נגאלו ממצרים למרות שלא היו ראויים לכך, כך הוא מבקש שבני ישראל ייגאלו עכשיו למרות שאינם ראויים לכך.

[38] מצודות.

[39] רש"י. על ההבדל בין סוגי החטאים של "חטאנו" ו"רשענו" – עיין בהערות לפסוק ה'.

[40] מצודות.

[41] על הסבר המילה "נא" – עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר בראשית שם הוכחנו שברוב המקרא הכוונה לעכשיו ולא לבקשה.

[42] רש"י. רלב"ג: דניאל הזכיר את חטאי הדור שלו משום שהם לא חזרו בתשובה באופן שהפורענות תתבטל מהם.

[43] מצודות.

[44] מצודות. רש"י פירש שהכוונה לבית המקדש ומשום שמו של ה' שנקרא על בית המקדש ביקש דניאל לבנות את בית המקדש מחדש. רס"ג: הכוונה שה' יבנה את ירושלים למען אברהם אבינו שקרא לה' אדון לפני כולם (והוא השתמש בשם אדנות).

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] מצודות.

[49] מצודות.

[50] רש"י.

[51] רש"י. א"ע הוסיף שדניאל ביקש סליחה על החטאים עליהם הוא התוודה.

[52] רש"י וכנראה שכוונתו לצעקות על הפורענות ולא לתפילות אל ה', שהרי על התפילות דניאל כבר ביקש בתחילת הפסוק.

[53] רש"י.

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] עפ"י מצודות. מלבי"ם: התחינה היא בקשה פרטית.

[57] רש"י. מצודות פירש באופן דומה אלא שכתב במפורש שהכוונה לבית המקדש עצמו. רלב"ג כתב שהתפילה שדניאל התפלל הייתה על הר המוריה, ודניאל הלך לשם להתפלל היות ושם התפילה נשמעת יותר. בפירושו השני פירש כרש"י ומצודות.

[58] מצודות. א"ע: החזרה כאן היא משום שדניאל המשיך להתפלל דברים שאינם כתובים כאן, ותוך כדי המשך תפילתו אירעו הדברים הכתובים כאן. בפסוק הקודם, כאשר כתוב "ועוד אני ...", הכוונה היא שדניאל התפלל תפילות נוספות שאינן מוזכרות בכתוב. בפסוק זה הכוונה היא שהמלאך התגלה תוך כדי התפילה. מלבי"ם: הכוונה היא שדניאל התפלל שלושה סבבים של תפילות, כל סבב היה מורכב משלושה חלקים: א. תפילה – שפיכת הנפש והידבקות באלוקים. ב. וידוי. ג. תחינה – בקשה פרטית. לכן חוזר עניין "ועוד אני מתפלל" פעמיים נוספות על הפעם הראשונה.

[59] רש"י. רלב"ג: לאורך ספר דניאל (רלב"ג קורא לו ספר נבואי, אך עיין באוצר המאמרים שם הרחבנו בעניין דברי חז"ל שאמרו שדניאל לא היה נביא), הוזכרו שני מלאכים: גבריאל ומיכאל. גבריאל – הוא המלאך שבאמצעותו מגיעים הנבואות לנביאים, ומדרגתו היא במדרגת השכל האנושי או השכל הפועל. מיכאל – השכל המקבל שפע. מיכאל הוא שר ישראל משום שבני ישראל אינם נמצאים תחת מערכת כוכבי השמים, אלא מונהגים על ידי השגה אלוקית שמודבקת בהם על ידי השכל הנקנה.

[60] רש"י. רלב"ג: יעף מלשון עייפות, והכוונה היא שבהתגלות הקודמת דניאל הרגיש עייף ונפל על פניו עד שמלאך נגע בו, ובפעם זו גבריאל נגע בו כבר מההתחלה ולכן הוא לא נפל על פניו בפעם זו.

[61] מצודות.

[62] רלב"ג. באופן דומה פירש א"ע.

[63] רש"י.

[64] מצודות. רלב"ג מציין שהיציאה נאמרה על דרך המשל, כאשר האמת היא שהדברים נעשו על דרך של השפעת שפע מהמלאך לדניאל. א"ע: המלאך יצא ממערכת המלאכים או מהיכל השמים כדי ללמד את דניאל בינה. מלבי"ם: כנגד ההתבוננות המוטעית של דניאל בתחילת הפרק, בא המלאך להסביר לו את ההבנה האמיתית בתהליך הגאולה.

[65] רש"י. א"ע: יצאה גזירה מאת ה' שלא ניתן לשנות אותה במאומה. מלבי"ם: המלאך בא לשלול מדניאל הבנה שתהליך הגאולה השתנה בגלל תפילתו, אלא שמלכתחילה עלה הצורך לומר לדניאל את הדברים, אך השליחות של המלאך אליו לא הייתה על מנת שהוא יתגלה אליו בחלום או במחזה, ולכן היה צורך שיעבור יותר זמן עד שהמלאך יוכל לבוא אליו פנים אל פנים.

[66] מצודות.

[67] רלב"ג + מצודות.

[68] רש"י.

[69] מצודות.

[70] מצודות. רלב"ג: דניאל התפלל שהגאולה הבאה של עם ישראל, בניית בית המקדש השני, תהיה הגאולה האחרונה, אלא שהמלאך ענה לו שגם בית המקדש השני עתיד להיחרב. בפירוש נוסף כתב שלאחר שדניאל ראה שהמקדש עתיד להיות למרמס (במחזה שכתוב עליו בפרק ח'), הוא התפלל על כך אך נענה שלא ניתן לבטל זאת. רס"ג בפירושו לפרק יא פסוק יח: הכוונה לארבע שמיטות שבהן ירושלים תישאר שוממה. א"ע: הביא את החישובים של רס"ג בעניין השנים שהוזכרו במקרא (רס"ג לא הזכיר חישובים אלה בפירושו על אתר, אלא בפרק יא פסוק יח). חישוביו של א"ע בשם רס"ג זהים לחישובים שהביא בעל המצודות. א"ע הקשה על רס"ג ארבע שאלות. א. בתחילת דבריו אמר המלאך "יצא הדבר" – משמע שהגזירה מתחילה מעכשיו ומניין השנים נמנה מדברי המלאך ואילך. לפי שיטת רס"ג, הגזירה התחילה לצאת אל הפועל כבר בחורבן בית המקדש הראשון. ב. לא ניתן לערב את ימי בית המקדש השני עם שנות הגלות שבין תקופת בית המקדש הראשון לתקופת בית המקדש השני. שישים ושתיים השמיטות אינן יכולות לכלול גם את הגלות וגם את תקופת בית המקדש השני. ג. איך יפרש רס"ג "לכלא הפשע ולהתם חטאת"? הרי זה נאמר בגלות ולא בגאולה! ד. נותרו עד לבניין בית המקדש השני עוד שלש שמיטות ולא שניים כפי שפירש רס"ג. מכאן עובר א"ע להסבר שלו בעניין השנים שנאמרו כאן והוא מרחיב את תקופת מלכי פרס. לשיטתו, מעת התגלות המלאך אל דניאל ועד לבניין בית המקדש השני (והתאריך הקובע הוא בתקופתו של נחמיה), יעברו שבע שמיטות ומניין השנים איננו מתחיל מחורבן בית המקדש הראשון, אלא מהתגלות המלאך לדניאל. לשיטתו (בניגוד לחז"ל), בית המקדש השני עמד על מכונו ארבע מאות שלושים ושתיים שנה, כמניין שישים ושתיים שמיטות. עיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר עזרא שם הרחבנו בעניין מניין מלכי פרס לפי שיטת חז"ל. מלבי"ם: המלאך אמר לדניאל שהכוונה בשבעים שנות הגלות עליהם ניבא ירמיהו הנביא פירושו שבעים שנות שמיטה, כנגד שבעים השמיטות שבני ישראל ביטלו (לבני ישראל היו חטאים נוספים שהעונש עליהם לא היה גלות דווקא, אלא הפורענויות האחרות שבאו על בני ישראל). מכאן גם עולה שבניין בית המקדש השני לא הייתה הגאולה עליה דיבר ירמיהו הנביא, אלא הכוונה היא לבניין בית המקדש השלישי.

בדבריו כתב א"ע יסוד נוסף שימים פירושו איננו שנה. לשיטתו, כאשר יש מספר לפני המילה "ימים", הכתוב בוודאי איננו מתכוון לשנים, אלא לכמות מסוימת של ימים. כאשר המילה "ימים" בא בהקשר של שנה, הכוונה למספר ימים שמשלים שנה.

[71] רש"י.

[72] מצודות. א"ע פירש "ביאת צדק" בשתי אפשרויות. א. יש צורך למרק את החטאים עד לביאת צדק. ב. ביאה מלשון שקיעה, וזה חלק מדברי השלילה של המלאך. רס"ג: הכוונה לבית המקדש. נאמר לשון עולמים בלשון רבים היות ומדובר על בית המקדש הראשון, בית המקדש השני ובית המקדש השלישי.

[73] מצודות. רלב"ג: בפירושו הראשון עליו כתב שהוא הפירוש העיקרי, כתב שכוונת הכתוב לומר שכאשר יגיע המשיח, תהיה נבואה בישראל, וזאת בניגוד לתקופת בית המקדש השני (והחתימה איננה מלשון סתימה אלא מלשון חיתום הנבואה בנפש הנביא). בפירושו השני כתב שהכוונה שאז יסתיימו דברי הנביאים שהרי הנביאים התנבאו לימות המשיח. א"ע: הנביאים התנבאו על בית המקדש השני. רס"ג: בתקופת בית המקדש השני תסתיים הנבואה.

[74] רש"י. מצודות: קדש הקדשים יהיה בחשיבות גדולה היות וכבוד בית המקדש השני יהיה גדול. רלב"ג: פירש בשני אופנים את עניין המשיחה. או שהכוונה למשיחה בשמן המשחה, והקב"ה לא רצה שישתמשו בשמן המשחה בימי בית המקדש השני בגלל מיעוט קיומו, אך בבית המקדש השלישי תחזור המשיחה בשמן המשחה. או שהכוונה היא מלשון בחירה (כמו למשיחו כורש), והכוונה היא שבבית המקדש השלישי, לא תסור בחירת קודש הקדשים שבבית המקדש ואז כל האנשים יבחרו בשלמו האנושית. רס"ג בפירושו לפרק יא פסוק יח כתב גם הוא שהכוונה לבית המקדש השלישי. מלבי"ם: לשיטתו שמדובר בבית המקדש השלישי שעתיד להימשח בשמן המשחה, מה שאין כן בבית המקדש השני, שלא נמשח בשמן המשחה.

[75] רש"י. מצודות: מדברי עליך להבין שאתה טעית בחשבון שלך של שבעים השנים. רס"ג: לאחר שיצא הדיבור מלפני הבורא ונגזרה הגזירה להחזיר את בני ישראל מהגולה לארץ ישראל.

[76] רש"י. כך הסביר רש"י את דברי הגמרא במסכת יומא האומרת שהיו חמישים ושתיים שנים שבהם ארץ יהודה הייתה חריבה, והכוונה לחמישים ושתיים השנים מעת חורבן בית המקדש ועד שכורש התחיל למלוך והתיר לבני ישראל לחזור לירושלים. רלב"ג: הסביר שהנגיד איננו כורש, אלא יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול בתקופת שיבת ציון.

[77] מצודות וכאן עשה מצודות פעם נוספת את החישוב של כל השנים מגלות יהויקים ועד לחורבן בית המקדש השני. רלב"ג: הכתוב לא הזכיר את השנים הבודדות שלא נכנסו למניין שנות השמיטה משום שעוד לפני חורבן בית המקדש השבית טיטוס את עבודת המקדש.

[78] מצודות.

[79] רש"י. רס"ג בפירושו לפרק יא פסוק יח: הכוונה לשווקים שבירושלים ששוממים מאדם.

[80] רש"י. רס"ג: עבודת בית המקדש תסתיים משום שלא יהיה ניתן לעבוד שם. בפירושו לפרק יא פסוק יח כתב שהכוונה שמקום המקדש חרב.

[81] רש"י.

[82] רש"י. רס"ג בפירושו לפרק יא פסוק יח: הכוונה שהכהן המשיח כבר לא יעבוד משום שבית המקדש יחרב.

[83] רש"י. מלבי"ם: החרבת בית המקדש השני תיעשה על ידי העם בניגוד לרצון המנהיג. המלבי"ם הולך כאן לפי שיטתו של יוספוס פלאוויוס שכתב שטיטוס עצמו לא רצה להחריב את בית המקדש, אלא שאולץ לעשות זאת. היו רבים מחכמי ישראל שחלקו על כך ואמרו שטיטוס עצמו רצה להחריב את בית המקדש אלא שיוספוס כתב את הדברים רק כדי למצוא חן בעיני שליטי רומא. (המלבי"ם הביא את דבריו מתוך ספר יוספון שיש אומרים שיוספוס עצמו כתב אותו ויש אומרים שהוא נכתב בתקופה הרבה יותר מאוחרת. בכל מקרה, המקור היחיד שנמצא בפנינו לכך שטיטוס לא רצה להחריב את בית המקדש הוא בכתביו של יוספוס).

[84] רש"י. א"ע: הכוונה שהאויב יבוא באניות. רלב"ג: הכוונה שהאויב יבוא כאילו בשיטפון, כלומר: בהמוניו.

[85] מצודות. רש"י: העיר תהיה חרץ – כנראה חורים – של שממה. א"ע: המלחמה בירושלים תהיה במשך שנים רבות. הגזירה שנגזרה נחרצת. רלב"ג: העיר תהיה למשחית על ידי הפריצים שיסרבו להיכנע לרומאים. זאת בניגוד לעמדתו של הנגיד שרצה להשלים עם הרומיים ולקבל את מרותם. רס"ג: חצרות ירושלים חרוצים ממעבר אדם – בני אדם אינם עוברים בחצרות ירושלים.

[86] רש"י.

[87] רש"י.

[88] רש"י. רלב"ג: טיטוס יחריב את ירושלים וזאת הכוונה "משומם". בפירושו השני כתב שבגלל העבודה הזרה שבני ישראל עבדו – ירושלים תיחרב.

[89] רש"י.