משלי פרק יז

משלי פרק יז

(א) טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ עדיף לאדם לחיות בבית שיש בה רק מעט פת יבשה,[1] מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב מאשר להיות בבית שיש בו הרבה בשר ושיריבו בו[2]: (ב) עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ עבד משכיל יכול לשלוט אפילו בבן של האדון שלו. על אף שהוא עבד, החכמה שלו יכולה לתת לו יתרון על בן האדון שלו,[3] וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה והאדון שלו אפילו ייתן לו נחלה כאילו היה אחד מבניו[4]: (ג) מַצְרֵף לַכֶּסֶף הייעוד של כלי שנקרא "מצרף" הוא לזקק את הכסף,[5] וְכוּר לַזָּהָב והייעוד של כלי שנקרא "כור" הוא לזקק את הזהב,[6] וּבֹחֵן לִבּוֹת ה' אך ה' הוא מי שמזקק את הלבבות ויודע מה יש בליבו של כל אדם[7]: (ד) מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן אדם רע מקשיב לדברים רעים כיוון שהוא מעוניין בכך. הדברים הרעים שהוא מקשיב להם הם לשון הרע ושקרים,[8] שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת ומי שרגיל לשקר גם מאזין לדברים ששוברים בני אדם אחרים. הכתוב אומר שבני אדם רעים אוהבים לעסוק בענייני לשון הרע, בדברי שקר ובדברים ששוברים בני אדם אחרים[9]: (ה) לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ אדם שמציק לאדם מסכן – נבזה את ה' בוראו, כיוון שה' גרם לו להיות מסכן,[10] שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה ומי ששמח בשבר של חברו או בתקלה שלו – לא ינקה, אלא ייענש[11]: (ו) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים הסבים מתפארים בנכדיהם שהולכים בדרך טובה,[12] וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם והבנים מתפארים באבותיהם הצדיקים[13]: (ז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר לא ראוי שאדם פחות ידבר דברי גאווה,[14] אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר וכל שכן שלא ראוי שאדם מכובד יאמר דברי שקר[15]: (ח) אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו מי שנותן שוחד לאדם אחר – נראה בעיני המקבל כאבן יקרה,[16] אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל והמקבל יצדיק בכל דבר את נותן השוחד[17]: (ט) מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה אדם שמוותר לחברו, על אף שחברו פשע נגדו – זוכה לאהבה של האדם שפשע,[18] וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף ומי שנוטר לחברו על הפשע – מפריד בינו לבין ה' (אלוף פירושו שר ובפסוק זה הכוונה לה')[19]: (י) תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה הגערה מכניעה את האדם החכם יותר ממה שמאה מכות מכניעות את הכסיל. כאשר אדם חכם – מספיק לגעור בו כדי שהוא יבין שטעה, ואילו כאשר אדם כסיל – לא מספיק להכות אותו אפילו מאה פעמים, הוא עדיין לא יבין[20]: (יא) אַךְ מְרִי יְבַקֶּשׁ רָע לא רק שאדם רע איננו מקבל מוסר כשמכים אותו, הוא גם מבקש תמיד להמרות את ה' ולעשות דברים רעים,[21] וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ ואפילו אם ישלחו שליח אכזרי להכות בו הרבה מכות – הדבר לא יועיל[22]: (יב) פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ עדיף לאדם לפגוש דב שהורג אנשים,[23] וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ מאשר לפגוש אדם כסיל שמסית אותו לסור מה' ומתורתו[24]: (יג) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ אדם שעושה מעשים רעים למי שעשה לו טוב – תמיד יבואו עליו פורענויות[25]: (יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן התחלת המריבה דומה לאדם שפותח פתח במחיצה של צינור מים. הפתח הולך ומתרחב ועם הזמן יוצאים ממנו יותר מים, וכך גם המריבה מתחזקת,[26] וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ ועליך לנטוש את המריבה לפני שחרפתך מתגלה[27]: (טו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם ה' מרחיק גם את מי שמצדיק את הרשע וגם מי שמרשיע את הצדיק – שניהם מורחקים מאת ה'[28]: (טז) לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל מדוע הכסיל משלם מחיר כדי ללמוד,[29] לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן כאשר אין לו לב וחכמה (ולכן כאשר הוא משלם על הלימוד – אין בכך תועלת)[30]: (יז) בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ כדאי שתאהב אנשים בכל זמן וכך הם יהיו חבריך,[31] וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד ואז בשעת צרה ייוולד לך אח שיעזור לך – על ידי שתרכוש רעים, יהיו לך אנשים שיעזרו לך בשעת צרה[32]: (יח) אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף אדם חסר לב תוקע את ידו בכף חברו,[33] עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ תקיעת הכף נועדה להתחייב להיות ערב עבור רעהו. אדם שאינו חכם מתחייב להיות ערב לחברו בענייני ממון[34]: (יט) אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה אדם שאוהב לפשוע בחברו  יאהב גם לריב איתו,[35] מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר ואדם שמדבר בגאווה מחפש שבר, הוא מחפש משברים, משום שדברי הגאווה שלו גורמים למריבות[36]: (כ) עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב אדם שיש לו לב עקום – לא ימצא דברים טובים, יבואו עליו פורענויות,[37] וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה ומי שהופך את דבריו, כלפי חוץ הוא מראה שהוא מדבר דברים טובים על חברו אך הוא באמת מתכוון לארוב לו ולעשות לו דברים רעים – בסופו תקרה לו אותה פורענות שהוא תכנן לחברו[38]: (כא) יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ אדם שמוליד כסיל – הדבר יהיה לו לעצב. הוא לא ישמח על הולדת הכסיל,[39] וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל וכאשר יש בן טיפש – אביו לא ישמח בבנו[40]: (כב) לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה לב שמח מיטיב לגוף,[41] וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם ורוח נמוכה וכועסת על הבלי העולם תייבש את העצמות (שהן עיקר הגוף)[42]: (כג) שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט הרשע ייקח שוחד בסתר במטרה להטות את דרך המשפט[43]: (כד) אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה החכמה מונחת לפני אדם שמבין עניין. אנשים שמבינים עניין מוצאים את החכמה,[44] וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ והעיניים של הכסיל מחפשות את החכמה בקצה הארץ. החכמה רחוקה מאוד מהכסיל[45]: (כה) כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ הבן הכסיל גורם כעס לאביו ומרירות לאימא שלו שילדה אותו[46]: (כו) גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לא רק שהרשע חוטא בלקיחת שוחד, אלא שהוא גם מעניש את הצדיקים, כיוון שהוא מעוות את הדין (ובכך חטאו כפול),[47] לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר והוא מכה את האנשים הנדיבים על יושרם – וגם זה דבר לא טוב[48]: (כז) חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת מי שהוא יודע דעת – חוסך את דבריו, אינו מדבר הרבה,[49] יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה ומי שהוא איש תבונה – נמנע מלהוציא מפיו דברים. אדם חכם ונבון אינו מדבר הרבה[50]: (כח) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב גם אדם שוטה ששותק, אפילו אדם שוטה ששותק – ייחשב לאדם חכם, משום שהוא אינו מדבר דברים שאינם ראויים,[51] אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן ומי שאוטם את שפתיו ייחשב לאדם נבון כיוון שהוא לא ידבר דברים שאינם ראויים[52]:

[1] רלב"ג. רש"י: היה עדיף לה' להחריב את ביתו וכך לא יהיו חטאים של עם ישראל. אבן עזרא: מפרש שפסוק זה מהווה המשך לפרק הקודם, ופירש שעדיף שהמושלים ברוחם יהיו כמו פת יבשה שתמיד שלווה. רבינו יונה הסביר גם הוא שפסוק זה מהווה המשך של הפרק הקודם, והכתוב אומר שעדיף להסתפק במועט ולחיות בשלום, מאשר לריב על רמת חיים גבוהה יותר. אבן עזרא מכתב יד: פירש "חרבה" כלחם שלא אוכלים איתו דבר. מאירי על דרך הנסתר: הפת החריבה היא רמז לחכמת החיים העליונה במציאות בלתי מורכבת, וזבחי ריב היא החכמה בעולם התחתון שמורכבת. עדיף את החכמה העליונה משום שהחכמה התחתנו בדרך כלל נפסדת.

[2] רלב"ג. רש"י: מבית המקדש שהיו מקריבים בו קרבנות.

[3] רלב"ג. רש"י: הכוונה לנבוכדנצר שבזכות שפסע שלוש פסיעות לכבוד ה', על לגדולה ומשל על עם ישראל. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שגר צדק עדיף מאזרח רשע, ולעתיד לבא הוא יקבל שלל בתוך עם ישראל. רס"ג: העבד המשכיל רשאי למשול בבן האדון. רבינו יונה: הכתוב אומר שאדם צריך ללמד את בנו להיות חכם עוד בחייו ולא יחשוב שבנו יוכל להתחיל להיות חכם במותו. מאירי: הכתוב מלמד אותנו שלא לסמוך על ייחוס משפחת ולא על ממון משפחתי, אלא על חכמה ומוסר. על דרך הנסתר כתב שהבן הוא עיקר הבית והעבד מצטרף אחרי כן, וכך גם בענייני היצר, קודם יש באדם יצר הרע וכשהוא מגיע לגיל שלוש עשרה נכנס בו יצר הטוב. יצר הטוב אמור להשתלט לאט על הנחלה כשם שהעבד גם הוא משתלט על הנחלה של הבן. חוקה: הכתוב משמח את החכמה רק כשהיא מצורפת לשכל. נראה לי שכוונתו שחכמה בלבד איננה מועילה אלא אם יש בה שיקול דעת.

[4] רלב"ג. אבן עזרא מכתב יד: משמע שהעבד ייקח לעצמו נחלה.

[5] רש"י.

[6] רש"י.

[7] רש"י. רלב"ג פירש את הפסוק על ידיעה. ניתן לדעת כמה סיגים יש בכסף ובזהב, אך לא בללבות של בני האדם. אבן עזרא חיבר בין הפסוקים, וכתב שה' יודע כשאנשים חושבים בליבם דברים רעים. רבינו יונה: כשם שהצורף מזקק את הכסף והזהב עד שאין בהם סיגים, כך הקב"ה יכול למדוד בדיוק רב את ליבו של אדם ולבדוק אם הוא באמת טהור או לא. מאירי על דרך האמת: הכסף והזהב הם משל לתורה, והמצרף והכור הם משל למסקנות שמגיעים להם על ידי לימוד, ובחינת הליבות הם הנושאים שאליהם צריך להגיע על ידי מסורת ולא על ידי לימוד.

[8] רש"י וכתב שהשקרים פירושו עדי שקר. רבינו יונה: התלבט אם "מרע" פירושו שם דבר, והכוונה לאיש רע, או שהוא שם התואר – אדם שעושה מעשים רעים.

[9] רש"י. אבן עזרא: פסוק זה מחובר לפסוק הקודם ואומר שה' יודע מי מקשיב לרכילות ולדברים רעים אחרים. רבינו יונה: אדם יקבל לשון הרע בגלל אחד משני דברים. א. הוא אדם רע ולכן הוא מחפש מומים בבני אדם אחרים. ב. הוא אדם שקרן שלא אכפת לו מה האמת על בני אדם וגם אם יגידו לו דברים חסרי דיוק – הוא עדיין יאמין להם. הפסוק מונה את שני האופנים של קבלת לשון הרע. מאירי: בפשט הכתוב מזהיר ליזהר מאנשים רעים ושקרנים, ולפי פירוש זה "מרע" הוא אדם רע. בפירוש נוסף כתב ש"מרע" מלשון חבר, והכתוב מזהיר להתרחק מחבר שמקבל עליו לשון הרע. על דרך הנסתר פירש שהכוונה ליצר הרע.

[10] תרגום.

[11] תרגום. רלב"ג: אותה תקלה תבוא גם עליו. רבינו יונה: השמח לאיד אינו חמור כל כך כמו הלועג לרש, ולכן הפסוק לא אמר עליו שהוא מבזה את הקב"ה. מאירי: אדם שמח לאיד מראה שאינו חושש שיבוא עליו שום נזק. על דרך הנסתר כתב שהרש הוא יצר הטוב ומי שלועג לו מחרף את ה' ומי ששמח לאיד שמתענג בתאוות שלו – יהיה לו בסוף שבר. בפירוש נוסף כתב שהרש הוא מי שמאמין על ידי מסורת ולא על ידי חקירה, ומי שמבזה אותו וחושב שניתן להגיע למסקנות בענייני אמונה רק כאשר אדם חוקר את הדברים – מכחיש הרבה ענייני אמונה. השמח לאיד הוא מי שחושב שהוא ינצח את מי שמאמין על פי המסורת. בסוף הביא מספר דרשות של חז"ל שאמרו שגם מי שאינו חכם אבל מאמין בה' – יזכה לחלוק עם החכמים בעולם הבא.

[12] רש"י. אבן עזרא מכתב יד: הכוונה שהסבים זוכים לראות את נכדיהם בחייהם. מאירי על דרך הנסתר: המשפיעים הם הזקנים והאבות והמושפעים מהם הם הבנים.

[13] רש"י. רלב"ג: הסבים מתכבדים לאורך שני דורות, ואילו הנכדים אינם מתכבדים שני דורות מעלה, אלא רק דור אחד.

[14] רש"י. אבן עזרא: לא נאה לאדם פחות לשמוע דברים של אנשים חכמים שיחכימו אותו ויביאו אותו לידי יתרון. חוקה: לא ראוי שאדם ישבח נבל, ולא ראוי לומר על נדיב דברי שקר. מאירי: הנבל הוא אדם קמצן והוא היפך הנדיב שהוזכר בצלע הבאה. בדרך הנסתר פירש ש"שפת יתר" היא החכמה, והכוונה שאדם שמונע מאחרים חכמה – לא ראוי שתהיה לו חכמה. והנדיב המשפיע מחכמתו, לא ראוי שילמד באופן מטעה או ללא סדר נכון. כמו כן הוסיף פירוש ש"שפת שקר" פירושו התעסקות בענייני העולם, דבר שמונע את הלימוד

[15] רש"י. את הפירוש של "נדיב" ביארנו לפי התרגום שפירש שהוא שליט, וברור שאין כוונתו למלך, אלא לאדם מכובד, וכן פירש רי"ד שהוא אדם חשוב והגון. אבן עזרא: הנדיב אינו רוצה לשמוע דברים של אדם שקרן. אבן עזרא מכתב יד: לא ראוי שאדם יתחייב לתת ממון ובסוף לא ייתן.

[16] רלב"ג. רש"י: כשאד מפייס את ה' וחוזר בתשובה, הוא נחשב לאבן חן בעיני ה'.

[17] רלב"ג. רש"י: בכל מה שהמפייס את ה' ממנו – ה' גורם לו להצליח.

[18] רש"י.

[19] רש"י. אבן עזרא: אדם יכול לפשוע בחברו פעם אחת ולהסתיר זאת, וכך חברו יאהב אותו. אבל אם יעשה זאת פעמיים, הוא יגרום לשרים לאהוב את החבר שפשע בו יותר ממנו, משום שהוא לא מקפיד לא לפגוע באחרים.

[20] רש"י. אבן עזרא דחה פירוש ש"תחת" מלשון נחיתה, ירידה.

[21] רלב"ג בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב ההיפך: האיש הוא איש מרי שמבקש לעשות דברים רעים. ההבדל בין הפירושים הוא האם הכתוב מגדיר את הכסיל כאדם שמורד שעושה דברים רעים, או שהכתוב מגדיר את האדם כאדם רע שמורד. רש"י: מי שכל דבריו הם דברי מרי וסרבנות – מבקש תמיד לעשות רע. מצודות: מי שמורד בדברי ה' – מבקש לעצמו שיקרו לו דברים רעים בעולם הזה.

[22] רלב"ג. רבינו יונה: ישלחו לו שליח אכזרי מהשמים שיביא עליו פורענות. מצודות: הוא גורם לעצמו דברים רעים שיקרו לו אחרי מותו.

[23] רש"י ולפי פירושו "משכל" היינו שהורג אחרים. אבן עזרא מכתב יד התלבט אם הכוונה לדב שהוא עצמו שכול מבניו ולכן הוא אכזרי יותר או שהכוונה לדב שמשכל אחרים כפירוש רש"י. מאירי: דב שכול חייב להיות נקבה ולא זכר. על דרך החכמה פירש שיש אנשים שקשה להם הלימוד, והם צריכים להתאמץ יותר ללמוד מאשר אנשים שהלימוד קל להם יותר, והכתוב אומר שמי שמבקש להפסיק את הלימוד – מבקש לעשות דבר רע, וזה יגרום למלאך רע שנטוע בו לצאת החוצה, ולכן זה קשה יותר ממפגש עם דב שכול, משום שלאחר שהמידות הרעות נטבעות באדם, קשה מאוד להתגבר עליהם, ואם הוא לא יתמודד בתחילת הקושי, יהיה לו הרבה יותר קשה להתמודד בהמשך.

[24] רש"י. בהערות של המהדיר של הוצאת מוסד הרב קוק לפירוש רבינו יונה כתב שיתכן שהסיבה היא שאדם כסיל הוא יצור בעל בחירה לעומת דב השכול שאיננו בעל בחירה.

[25] רלב"ג ונתן לכך שתי סיבות: א. אנשים אחרים יימנעו מלעשות לו טוב. ב. ה' יעניש אותו, היות ומי שכופר בטובתו של חברו יכפור גם בטובתו של ה'. רבינו יונה: פסוק זה מחובר לפסוק הקודם העוסק בכעסו של אדם, משום שאדם שכועס מתעלם מהטובות שאחרים עשו לו. ר"י נחמיאש: גם אדם שעובר על דברי תורה כלול בפסוק זה, משום שהוא משיב רעה למי שעשה עימו טובות והחיה אותו.

[26] רש"י. אבן עזרא פירש את הפסוק בשני אופנים. א. כאשר פותחים את מקור המים, כך שהמים מתערבבים עם מים אחרים עד שהזרם מתחזק כלפי הקרקע, כך המריבה מתגברת, ולכן צריך לעצור אותה בהתחלה. לפי פירוש זה, פירוש המילה "התגלע" הוא ערבוב – צריך למנוע את המריבה לפני שהיא מתגברת כמו שצריך למנוע את ערבוב המים. ב. המים יוצאים ממקור הנביעה ומתגלים יותר ויותר. לפי פירוש זה "התגלע" מלשון התגלות, צריך למנוע את המריבה בשלב מוקדם, כשם שצריך למנוע את זליגת המים לפני שהם מתגלים. רי"ד: כשם שאדם אינו יכול להחזיר את זרם המים, כך אדם אינו יכול להחזיר את המצב לקדמותו אחרי שהוא התחיל במריבה. כמו כן העיר שהמילה "התגלע" מופיעה בכל המקרא רק כאן. ר"י נחמיאש בשם חז"ל: אדם יכול לעשות פשרה בדין לפני שהתגלה הריב, אך לאחר שהתבררו הטענות בבית דין אינו יכול לעשות פשרה, אלא עליו לפסוק את הדין. מדרש נוסף שהביא הוא שתחילת דינו של אדם הוא על דברי תורה.

[27] רש"י.

[28] תרגום. רבינו יונה: הפסוק מדבר גם על אדם שאיננו מרשיע את הצדיק או מצדיק את הרשע מתוך חנופה, אלא גם אם הוא עושה זאת מתוך אהבה לרשע, הוא גם מתועב בעיני ה', משום שעל ידי כך הוא מחזק את הרשע. בפירוש "גם שניהם" כתב שמי שמרשיע את הצדיק גרוע יותר ממי שמצדיק את הרשע, ואף על פי כן הם שניהם מתועבים בעיני ה'. מאירי: הצדקת הרשע והרשעת הצדיק יקרו כתוצאה מהמריבה שהוזכרה בפסוקים הקודמים. כאשר אדם נמצא במריבה גדולה, הוא לא מסוגל להתייחס לדברים עניינית, ולכן פעמים רבות יבחר לעוות את המציאות ולהצדיק את הרשע ולהרשיע את הצדיק.

[29] תרגום. רש"י כתב שהכוונה ללמוד תורה, ולפי פירושו "לקנות חכמה" מחובר לצלע הראשונה של הפסוק. מאירי: אין תועלת לאדם שינסה לקנות חכמה אם הוא כל הזמן רב עם אנשים אחרים (כהמשך לדבריו בפסוק הקודם שהמריבה גורמת לו לעוות את הבנת המציאות). בפירוש נוסף כתב שמי שאיננו יודע איך ללמוד משום שהוא אינו נבון מספיק, אינו יכול לחלוק ולריב עם אנשים שלמים ממנו. בפירוש על דרך האמת כתב שאדם צריך לפעמים להימנע מוויכוחים על עיקרי האמונה, ובמקום להסתמך רק על שכלו, יסתמך על המסורת. כך גם פירש את הפסוק "משיב רעה תחת טובה" – במקום להבין את דרגתו, דרגה שאין ראוי שהוא יברר את הדברים, אלא יסתמך על המסורת – הוא מנסה לעלות מדרגתו וכך מגיע לידי כפירה.

[30] תרגום. אבן עזרא: אין לו לב שרוצה ללמוד. אבן עזרא מכתב יד: החכם תמה מדוע יש לכסיל ממון אם אינו משמש בו כדי ללמוד. רבינו יונה: הלב הוא המידות הטובות. הכתוב שואל מדוע הכסיל מפזר את ממונו כדי ללמוד אם אין לו את המידות הנצרכות הקודמות ללימוד החכמה. רי"ד: מדובר על כסיל שאינו לומד לשם שמים, ולכן הוא לא יקיים את כל מה שהוא לומד בשעה שהם יהיו עליו לטורח. חוקה: מדוע הוא קונה ספרים אם אין לו לב.

[31] רש"י. אבן עזרא מכתב יד: פסוק זה מהווה המשך של הפסוק הקודם ועוסק בכסיל שאוהב לעשות רע. לפי פירושו "רע" אינו מלשון חבר, אלא מלשון מעשים רעים. רבינו יונה פירש גם הוא שפסוק זה הוא המשך של הפסוק הקודם, והסביר שכאשר הכסיל לומד חכמה, הוא יוכל לעשות צרות גדולות יותר, והוא עצמו נהפך לאח של צרה, כלומר: גם הוא יעשה צרות בנוסף על הצרות האחרות שבאות על האדם.

[32] רש"י. אבן עזרא: החברים יעזרו לך תמיד, אבל האחים יעזרו לך רק בשעת צרה. אבן עזרא מכתב יד: הכסיל מחפש עוד אנשים שיעשו איתו את הצרות. בפירוש נוסף כתב ש"רע" מלשון חבר כמו הפירושים האחרים, והכתוב אומר שהחבר יוליד לך אח שיעזור לך בשעת צרה. רס"ג: פעמים האח הוא שיעשה לך צרות. מאירי: היה ראוי שיהיה כתוב "תולד" כיוון שהפסוק מדבר על צרה שנולדת, אלא שכך לשון הכתוב. על דרך הנסתר כתב שאדם צריך חבר שיעזור לו לחזור על דברי הרב, וכאשר הם מתווכחים ביניהם, הם מגלים את הכוונה האמיתית של התורה שלמדו.

[33] רש"י.

[34] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה שהוא תוקע כף לאפיקורסים כדי ללכת בדרכיהם, וזאת למרות שהוא כבר התחייב להיות ערב לה' לקיים את מצוותיו.

[35] רש"י. אבן עזרא: פסוק זה ממשיך את הנושא של הפסוק הקודם. אדם שמסכים להיות ערב לחברו הוא אדם שאוהב לריב, משום שההתחייבות להיות ערב תפגע בסופו של דבר במערכת היחסים ביניהם. רלב"ג: מי שאוהב להקפיד על דברים שחבריו עושים לו – ימצא את עצמו תמיד במריבות.

[36] רש"י והפתח הוא הפתח של הפה. אבן עזרא: אדם שמתחייב בפיו להיות ערב, גורם אחרי זה לשבר. אבן עזרא מכתב יד: אדם שמוציא מפיו דברי פשע. רלב"ג: הכתוב מדמה את דברי הגאווה לפתח, ואדם שמשקיף ממקום של עליונות ימצא את עצמו רב עם אחרים. רבינו יונה: הכתוב אומר שיש שני דברים רעים: אהבת מריבה ואהבת שררה, ומכריע שאהבת השררה גרועה יותר. רי"ד: אדם שמגביה את פתי ביתו גורם לאנשים אחרים לנזק, משום שהם ייפלו מהמקום הגבוה.

[37] תרגום. רבינו יונה: אדם עיקש הוא אדם חסר דעת, ולכן הוא לא יוכל למצוא טוב, כיוון שלא ניתן למצוא טוב ללא דעת.

[38] מצודות.

[39] תרגום. מאירי על דרך הנסתר: כאשר אדם מתחכם יותר מידי ולא מסתמך על המסורת, הוא לאט גדל בצערו עד שהוא מוצא את עצמו מתמלא ביגון. האדם שמסתמך גם על המסורת ולא חוקר יותר מידי הוא הלב השמח, ומי שחוקר יותר מידי הוא הרוח הנכאה שתייבש את צורת האדם. בפירוש נוסף על דרך הנגלה כתב שכאשר אדם רואה שהרופא שמרפא אותו שמח, הוא מתרפא, וכאשר הרופא עצוב, זה משפיע לרעה על החולה.

[40] תרגום. אבן עזרא: הנבל הוא מי שמדבר דברי נבלה. רס"ג: הנבל הוא קל דעת. רבינו יונה: הכסיל גרוע מהנבל, ולכן הכתוב דייק בלשונו ואמר שמי שמוליד כסיל יהיה ביגון, לעומת אבי הנבל שרק לא ישמח.

[41] תרגום. רס"ג: "גהה" מלשון עור הפנים. כך משמע גם מרש"י. אבן עזרא פירש "גהה" מלשון רפואה, ולפי פירושו חסר אות כ לפני המילה "גהה", וכוונת הפסוק לומר שלב שמח מועיל כמו רפואה. כמו כן הסביר שהשמחה נובעת משמחה בחלקו.

[42] אבן עזרא.

[43] רלב"ג. רש"י: הכוונה שה' לוקח את השוחד שהרשע נותן לו בסתר כדי להטות את דינו לכף זכות. רבינו יונה: התורה הזהירה את האדם שלא לקחת שוחד, ובפסוק זה הכתוב הזהיר גם את נותן השוחד. ר"י נחמיאש: התלבט אם הכוונה לרשע שלוקח את השוחד או לרשע שלוקחים ממנו את השוחד. כמו כן כתב שלוקח השוחד עובר על שני איסורים: לקיחת שוחד והטיית משפט.

[44] רש"י. אבן עזרא: החכם לומד מכל אדם. רלב"ג: החכם לומד מכל דבר. מאירי: החכם מצליח ללמוד האנשים חכמים שקרובים אליו, ואילו הכסיל מסתובב בכל העולם וחושב את כולם לכסילים, ולכן אינו לומד דבר. על דרך הנסתר כתב שהחכם מקבל את המסורת ואילו הכסיל מנסה להוכיח כל דבר ולכן אינו מחכים.

[45] רש"י והסביר שהכסיל חושב שאינו יכול להספיק ללמוד את כל התורה, לעומת החכם שלומד בכל פעם קצת, וכך מסיים את הכל.

[46] תרגום. רש"י: האב הוא הקב"ה, והביא כדוגמה את ירבעם בן נבט שהכעיס את ה'. המרירות היא לכנסת ישראל שילדה אותו. אבן עזרא: פסוק זה מחובר לפסוק הקודם. הכעס לאביו הוא על רצונו ללכת רחוק כדי ללמוד חכמה. רי"ד: פירש "ממר" מלשון מרד ולא מלשון מרירות. רבינו יונה: הבן הכסיל גורם כעס לאביו גם כשהוא עסוק בעבודתו. כמו כן הסביר שהמרירות גדולה יותר מהיגון, משום שהאמא מכירה את המידות של בנה טוב יותר מהאב, היות והבן מפחד יותר מאביו ולכן מתנהג טוב יותר בחברתו. ר"י נחמיאש הוסיף סיבה נוספת לכך שאם מכירה את המידות של בנה יותר מהאב, משום שהיא נמצאת כל הזמן בבית עם בנה.

[47] אבן עזרא. רש"י: הכוונה שהקב"ה לא רצה להשמיד את כל עם ישראל כדי לא להעניש את הצדיקים בהם. מצודות: הרשע שונא את הטוב ולכן הוא מעניש את הצדיקים והנדיבים. ר"י נחמיאש: לא רק שלא ראוי להרוג את הצדיק, אלא אפילו לא ראוי להעניש אותו (כך פירש כמו אבן עזרא את המילה "גם"). בפירוש נוסף כתב שצדיק שחטא – לא ראוי להעניש אותו כמו שאר בני האדם.

[48] אבן עזרא ולפי פירושו "לא טוב" שכתוב בתחילת הפסוק מוסב הן על הצלע הראשונה של הפסוק והן על הצלע השניה. רש"י: הכוונה לשבעת אלפים האנשים מישראל שלא כרעו לבעל. רס"ג: על פי המהדיר של הוצאת מוסד הרב קוק הסביר שהצלע הראשונה מדברת על עונש ממוני, והצלע השנייה מדברת על עונש גופני. רי"ד פירש את הפסוק על עונשים שהצדיק נותן. לא ראוי שהצדיק ייתן עונשים לאנשים אחרים ויאמר שהם אינם צדיקים כמותו, בדיוק כמוש לא ראוי להכות אנשים נדיבים. גם רבינו יונה פירש שהכוונה לעונשים שבאים על ידי הצדיק, אלא שהוא הסביר שהצדיק יכול להתפלל אל ה' שיעניש את מי שגרם לו לצער, אך ראוי שהוא ימחל לאותם אנשים במקום זאת. גם את הצלע השנייה פירש על אנשים נדיבים ששולטים על העם, והכתוב אומר שלא ראוי שהם ינקמו במי שעשה להם עוול.

[49] רש"י. רבינו יונה: אדם חכם מדבר על דברי חכמה רק בזמנים מתאימים ורק עם אנשים מתאימים. הוא אינו מתפאר בחכמה, אלא יודע להעריך את עצם החכמה גם כשהוא לא מדבר עליה.

[50] רש"י. לפי מה שהבנתי מהתרגום, הכוונה לאדם ששבור ברוחו. רלב"ג: אדם נבון אינו מתחבר עם בני המעלה, אלא חוסך את דבריו ואינו מתחבר אליהם כל הזמן, וגם אינו עושה זאת בדרך של גאווה. רי"ד: "יקר הרוח" הוא אדם שאינו כועס. "הוקר" מלשון מניעה והרוח היא הכעס. רבינו יונה: אדם נבון יודע לדבר רק אחרי שהוא שקל בדיוק מה לומר.

[51] אבן עזרא מכתב יד. לפי פירושו "גם" מלשון אפילו. גם אם אדם שוטה, הוא עדיין ייחשב לאדם חכם אם הוא ישתוק. חוקה: המילה "גם" מוסבת על הפסוק הקודם, שבו כתוב שאדם חכם נמנע מדיבור, ופסוק זה מדבר על אדם כסיל שנוהג כך. מאירי: מדובר גם על שתיקה בשעת הלימוד. אדם צריך ליזהר של יקפוץ מיד לענות תשובות וכדומה. מצודות: מדובר על מי שמצליח להשתיק את האויל שנחשב לאדם חכם.

[52] תרגום. מצודות: פירש גם כאן שהכוונה למי שמצליח לגרום לאויל לסתום את שפתיו.