משלי פרק כו

משלי פרק כו

(א) כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כמו שלא ראוי שיירד שלג בקיץ, משום שהוא מקלקל את התאנים ששטחו להתייבש, וכמו שלא ראוי שיירד גשם בקציר משום שהוא מקלקל את התבואה,[1] כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד כך לא ראוי לתת לכסיל כבוד, משום שכולם יחשבו שאין יתרון לחכמים על פני הכסילים[2]: (ב) כַּצִּפּוֹר לָנוּד כמו שציפור נודדת, חוזרת בסופו של דבר אל הקן שלה,[3] כַּדְּרוֹר לָעוּף וכמו ציפור שנקראת "דרור" שיוצאת לעוף, אך חוזרת אל הקן שלה,[4] כֵּן קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא כך מי שמקלל אדם חכם – הקללה תחזור אליו ותחול עליו. במקום שהקללה תחול על החכם, היא תחול על מי שקילל אותו[5]: (ג) שׁוֹט לַסּוּס כשם שהשוט נועד להכות איתו את הסוס על מנת להנהיג אותו בדרך הנכונה,[6] מֶתֶג לַחֲמוֹר וכשם שהרסן נועד לכוון את החמור ללכת בדרך הנכונה,[7] וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים כך המקל והייסורים נועדו ליישר את הכסיל, משום שלא ניתן ליישר אותו על ידי דיבורים ותוכחות[8]: (ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה כאשר הכסיל רב איתך, אל תענה לדבריו, היות ואז ייצא שאין הבדל בינך לבינו. לא ראוי לרדת לרמה של הכסיל[9]: (ה) עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ אבל אם הכסיל מנסה לפתות אותך לעשות דבר רע – תענה לו, ותסביר לו שמה שהוא רוצה לעשות הוא דבר רע,[10] פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו שמא, אם לא תענה לו, הכסיל יהיה חכם בעיניו והוא יחשוב שהוא צודק[11]: (ו) מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל אדם ששולח כסיל בשליחות כל שהיא – גורם לרגליו או לרגלי שליחים אחרים להיות קצוצים, משום שבסופו של דבר הוא יהיה חייב לתקן את הטעויות של הכסיל, אם על ידי שליחת שליחים אחרים ואם על ידי שהוא עצמו יבצע את השליחות, והוא גם גורם למקבל השליחות לומר דברים שאינם ראויים (דברי חמס)[12]: (ז) דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ לאדם חיגר, נראים השוקיים של שאר בני האדם גבוהים משלו,[13] וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים ודבר זה מהווה משל בפי הכסילים. כשם שלחיגר הרגליים של שאר בני האדם נראים גבוהים יותר, כך לכסילים חושבים שלימוד החכמה גבוה להם מידי, ואינם מסוגלים ללמוד אותה[14]: (ח) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כמו אבן ששמים בתוך קלע (שמיועד לזריקה),[15] כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד כך מי שנותן לכסיל כבוד. כשם שהאבן לא תישאר בקלע, כך הכסיל של הכבוד יתפוגג[16]: (ט) חוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹר כמו קוץ שנקרא "חוח" שנמצא ביד של השיכור, והשיכור משתמש בקוץ כדי להזיק לאחרים,[17] וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים כך המשל המובא בפסוקים הבאים ושנאמר על ידי אנשים כסילים, מזיק לאנשים אחרים[18]: (י) זהו המשל שהכסיל אומר:[19] רַב מְחוֹלֵל כֹּל ה' דן את כולם – גם את החכמים וגם את הכסילים, ואם כן אין שום יתרון לחכמים,[20] וְשֹׂכֵר כְּסִיל וְשֹׂכֵר עֹבְרִים והקב"ה כביכול שוכר למלאכתו גם כסילים ועוברי דרכים ולא רק פועלים מומחים (בניגוד לבני אדם). אם כן, אין צורך להתאמץ[21]: (יא) כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ כמו שהכלב אוכל מאכל מקולקל שהוא כבר הקיא, כך כסיל חוזר ועושה מעשי שטות פעם אחר פעם. כשם שהכלב לא מבין שהוא הקיא את המאכל משום שהוא היה מקולקל, כך הכסיל לא מבין שהמעשה שהוא עשה היה מעשה שטות, ולכן הוא חוזר ועושה אותו[22]: (יב) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו כאשר יש אדם שחושב על עצמו שהוא חכם,[23] תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ לכסיל יש יותר תקווה ממנו. הכסיל מבין שאיננו חכם, ולכן ייתכן שיום אחד הוא יחליט ללמוד ולהחכים, אך מי שחושב שהוא חכם, לא ילמד אף פעם[24]: (יג) אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ כאשר האדם העצל צריך לצאת מביתו, והוא מחפש תירוץ לא לצאת, הוא יאמר שיש בחוץ אריה, ולכן מסוכן לצאת מהבית,[25] אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת (העצלן יאמר) יש אריה שמסתובב ברחובות (ולכן מסוכן לצאת)[26]: (יד) הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ כמו שהדלת מסתובבת על הציר שלה, וכך היא נפתחת ונסגרת,[27] וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ כך העצל מסתובב מצד אל צד על מיטתו ואינו קם ממנה כדי ללכת לעבוד[28]: (טו) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת העצלן הכניס את ידו לצלחת קטנה מאוד,[29] נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו ומשום כך הוא לא יכול להחזיר אותה אל תוך פיו. הכתוב מדמה את העצלנות של העצל ואת אי היכולת שלו לדואג לעצמו לאוכל לאדם שמכניס את ידו לצלחת קטנה, ובגלל שידו תקועה בצלחת, הוא לא יכול להכניס את האוכל שלו לתוך הפה, וכך הוא נשאר רעב[30]: (טז) חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו העצל נחשב בעיני עצמו לאדם חכם,[31] מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם העצלן חושב שהוא חכם יותר משבעה אנשים חכמים שיודעים לענות תשובות טובות לכל שאלה ששואלים אותם[32]: (יז) מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ מי שמתערב במריבה שאיננו שלו, דומה לאדם שמחזיק באוזניים של הכלב. כשם שהכלב יישך את מי שמחזיק באוזניו, כך מי שמתערב במריבה שאיננה שלו עתיד להינזק[33]: (יח) כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת כמו שאין זה ראוי כאשר אדם מתייגע לזרוק ניצוצות של אש, חיצים וכלי מוות אחרים[34]: (יט) כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי כך אדם שמרמה את חברו ובסוף אומר לו שהוא רק שיחק ולא התכוון לכך (אין זה ראוי)[35]: (כ) בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ כשם שהאש תיכבה אם לא יהיו לה יותר עצים לשרוף,[36] וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן כך אם אין אדם שמתלונן כל הזמן – לא יהיה מי שידבר דברי מריבה. המריבות נגרמות מתלונות בני האדם[37]: (כא) פֶּחָם לְגֶחָלִים פחם יבעיר גחלים שכבר התחילו להיכבות,[38] וְעֵצִים לְאֵשׁ ועצים יגרמו לאש לבעור,[39] וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב ואדם בעל מריבות יגרום לחימום המריבה. אדם שמטבעו רב, יגרום להעצמת המריבה[40]: (כב) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים דברי הנרגן דומים למכות חזקות שאדם חוטף,[41] וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן והם כביכול נכנסים עמוק לבטן של האדם. הן מכות את האדם בחוזקה, לעומת שאר המכות שמכות את האדם רק מעט ויותר קל להתרפא מהן[42]: (כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ כמו כלי חרס שמצופה בכסף שיש בו סיגים. מרחוק הוא נראה ככלי כסף יקר, אך באמת מדובר על כלי שאין בו כל תועלת,[43] שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע כך שפתיים שרודפים אחרי הבריות, ומדברים אחד בפה ואחד בלב ואחד בלב, ויש להם לב רע, נראים לכאורה כאנשים טובים, אך באמת מדובר על אנשים רעים[44]: (כד) בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא בשפתיו, השונא יתנכר לשנאתו. כאשר השונא ידבר, הוא ינסה להראות שהוא לא שונא את מי שהוא מדבר איתו,[45] וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה אך בתוך ליבו הוא יחשוב איך לרמות את מי שהוא מדבר איתו[46]: (כה) כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כאשר הוא ידבר דברי חן – אל תאמין לו,[47] כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ היות ובליבו יש תועבות רבות. בפסוק כתוב שיש בליבו שבע תועבות, אך אין הכוונה דווקא למספר שבע, אלא לכך שיש לו תועבות רבות[48]: (כו) תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן מי שמכסה את דבריו הרעים בחושך. החושך הוא דימוי ליכולת שלו להסתיר את הדברים,[49] תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל ה' יפרסם את רשעותו. אדם לא יכול באמת להסתיר את מעשיו הרעים לאורך זמן[50]: (כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל מי שחופר בור – ייפול לתוכו,[51] וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב ומי שגולל אבן למקום שהוא יזיק לאחרים – בסופו של דבר יינזק בו. הכתוב אומר שמי שמנסה להזיק לאחרים – בסופו של דבר יינזק בעצמו מאותו דבר[52]: (כח) לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו אדם שמספר שקרים על אנשים אחרים – שונא את מי שהוא דיבר עליו, משום שהוא חושב שמי שהוא דיבר עליו שונא אותו,[53] וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה אבל אם מי שדיברו עליו ידבר בלשון חלקות, והוא יראה שהוא לא יודע שדיברו עליו דברי שקר, הדבר ירגיע את מי שדיבר עליו והוא לא ישנא אותו[54]:

[1] רש"י.

[2] רש"י + רלב"ג. מאירי: הכסיל נבנה מהכבוד שנותנים לו. החכם יודע שהוא עדיין צריך להתעלות, למרות הכבוד הרב שנותנים לו. הדימוי לשלג ולגשם הוא ששניהם מועילים כאשר הם יורדים בזמן הנכון, וכך גם יש כבוד בתועלת כאשר מכבדים את האנשים הנכונים. על דרך הנסתר כתב שיש כאן אזהרה שיצר הטוב לא יחלוק כבוד ליצר הרע. ר"י נחמיאש: השלג גדול מהגשם, והכתוב כתב את שניהם כדי לומר שלא ראוי לתת בכלל כבוד לכסיל – לא הרבה ולא מעט.

[3] רש"י. רלב"ג: כמו שהציפור עפה בקלות מהמקום שבו היא נמצאת (ואין הכוונה לחזרה). אבן עזרא: זו גם הסיבה שהכתוב הזכיר דווקא את הציפור והדרור. מדובר בציפורים שעפות במהירות ובקלות, וכך הקללה חוזרת בקלות אל מי שקילל. אבן עזרא מכתב יד: הדימוי לציפור משום מהירותה. הציפור עפה במהירות והקללה תחזור למי שקילל אותה במהירות. מאירי: הכתוב רצה להדגיש שהחכם לא צריך לחשוש מלהוכיח אחרים שמא יקללו אותו. בסוף דבריו כתב שבפסוק זה הנגלה והנסתר שניהם כאחד. ר"י נחמיאש הסביר את הכתיב "לא", שהקללה לא תבוא על החכם. חוקה: הציפור היא החסידה.

[4] רש"י. מצודות זיהה את ציפור הדרור עם עטלף.

[5] רש"י. רס"ג: כמו שהציפור עפה, כך הקללה "תעוף", היא לא תזיק.

[6] רש"י.

[7] מצודות. לפי אבן עזרא משמע שגם המתג הוא סוג של מקל שמכים בו את החמור, ולפי דבריו ההשוואה היא בין שלושה דברים שמשמשים להכאה.

[8] רש"י.

[9] רש"י. רי"ד: החשש שהוא יחשוב כמו הכסיל. מצודות הסביר שהסובבים לא יידעו להבדיל בין הדברים ולא יוכלו להבחין בין הכסיל לבין מי שעונה לו.

[10] רש"י וכך פירש את הסתירה העולה לכאורה מבין הפסוקים. אין לענות לכסיל כאשר יורדים לרמתו, אבל כאשר רוצים להראות לו שהוא לא חכם, כן עונים לו. אבן עזרא הסביר שצריך לענות לו דבר חכמה כנגד הסכלות שלו, ומה שכתוב בפסוק הקודם לא לענות לו, הכוונה שלא לענות לו דברי סכלות. גם רלב"ג פירש באופן דומה לרש"י שצריך לנסות למנוע מהכסיל להיכשל. ר"י נחמיאש: במקום שמכירים אתכם אל תענה לו. במקום שלא מכירים את שניכם, אפשר לענות לו. בפירוש נוסף כתב שאם הכסיל חוזר על כך פעמים רבות – צריך לענות לו. בפירוש נוסף כתב שלא היה ראוי לענות לכסיל, אך כדי שהוא לא ייחשב חכם בעיניו צריך לענות לו. מאירי בשם חז"ל: לא עונים בענייני העולם. בענייני שמים עונים. בפירוש נוסף כתב שלא לענות לכסיל פירושו שלא לשבח אותו. מצודות: כאשר הכסיל מדבר דברי תורה מוטעים – אז צריך לענות לו כדי שהוא לא יחשוב שהוא צודק.

[11] רש"י.

[12] רש"י. אבן עזרא פירש "מקצה" באופן נוסף, מלשון קצה, והכוונה שהאדם מרחיק את עצמו מהשליחות ונמצא בקצה שלה – במקום שהוא יילך, הוא שולח כסיל שלא מבצע את שליחותו. הכתוב אומר שהוא עתיד לשתות מכסו החמס, הוי אומר הכסיל וא שיחמוס אותו בכך שלא יבצע את שליחותו (ולא מקבל השליחות שיבוא אליו בטענות). מאירי: "שותה" מלשון הפלגה. הוא מרבה חמס. מי ששולח שחיחות בידי כסיל כאילו קיצץ את רגליו כיוון שהשליחות לא תתבצע.

[13] רש"י. רס"ג: ההילוך מורם מהפיסח. החיגר לא יכול ללכת. אבן עזרא התלבט אם פירוש "דליו" דומה לפירוש רש"י שהכוונה ללשון גובה, אלא שפירש שאומרים לאחרים להרים לחיגר את הרגליים, כיוון שאינן מתפקדות. המשל של הכסיל שהוא ללא שכל, דומה לגוף של החיגר שאין לו רגליים. באפשרות השניה פירש שהכוונה ללשון דילול. לחיגר אין רגליים (והם דוללו ממנו), וכך המשל של הכסיל הוא ללא שכל. רלב"ג: לחיגר יש שני רגליים שאינן באותו גודל, וזה מה שגורם לו לצלוע. כך למשל של הכסיל חסרים פרטים או שיש תוספת של פרטים בהשוואה לנמשל, ולכן לא ניתן להבין אותו. ר"י נחמיאש: כשם שהחיגר לא יכול ללכת, כך המשל של הכסיל לא יחזיק מעמד. בפירוש נוסף כתב שפסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם שמי ששולח את הדברים ביד הכסיל. אם אדם ש משל בפי כסיל לומר אותו למישהו אחר, הוא בעצם גורם לעצמו נזק. מאירי פירש "דלו" שהם הוסרו. המשל אינו ערב לכסיל כשם שהרגליים של החיגר חלשות.

[14] רש"י. רי"ד: המשל גבוה מהכסילים (כמו שהשוקיים גבוהות לפיסח). הכסיל אינו מבין את המשל. גם אבן עזרא מכתב יד פירש באופן דומה, אלא שהוא פירש "דליו" מלשון דל, שהשוקיים דלות לחיגר, משום שאינו יכול להשתמש בהם.

[15] רש"י. רלב"ג: כשם שאין ראוי לתת אבן יקרה בתוך צרור אבנים של מרגמה. אבן עזרא פירש הפוך. המרגמה היא האבן היקרה, ואין ראוי לשים שם אבן רגילה. מאירי: כשאדם שם אבן יקרה בתוך בגד ארגמן, אין בכך תועלת, משום שלא רואים את האבן. רי"ד: כשם שאין משמעות כאשר שמים אבן קטנה בתוך צרור גדול של אבנים.

[16] רש"י.

[17] אבן עזרא. רש"י: הכוונה שהקוץ נדבק לשיכור.

[18] אבן עזרא. רלב"ג: השיכור לקח דווקא את הקוץ ולא דברים אחרים שיועילו לו, ולקח דווקא את הקוץ שיזיק לו. כך בהבנת המשל הוא מבין את הכוונה הכי מזיקה במקום להבין את הכוונות הנכונות. רס"ג: כשם שהקוץ נכנס לתוך ידו של השיכור, כך משהו מהחכמה נכנס לכסיל. אבן עזרא מכתב יד: כשם שהשיכור לא שם לב לקוץ שנכנס אליו, כך הכסיל אינו שם לב לדברי החכמה שנאמרים עליו. רי"ד: כשם שהשיכור אינו מבחין אם הקוץ שבידו הוא פרח או קוץ, כך הכסיל אינו מבחין בעניין אם הוא חכמה או דבר שטות.

[19] רש"י.

[20] רש"י. אבן עזרא: האדם החשוב והגדול שולט על כולם והוא מכריח את הכסיל להתאמץ ולעבוד. לפי פירוש זה, "רב" מלשון חשיבות וגדולה. בפירוש נוסף כתב שהמילה "רב" מוסבת על הנאמר לעיל, ופירושו הרבה. הכסיל ממשיל הרבה מאוד משלים שאין בהם תועלת. רלב"ג פירש "רב" מלשון מריבה. אדם שהוא בעל מחלוקת, מחריב הרבה מהעולם, אך הוא מנסה להסתדר עם הכסילים. בפירוש נוסף פירש גם הוא ש"Rב" מלשון הרבה, אלא שכתב שלמרות שיש הרבה צער לכל האנשים, עדיין מנסים להיטיב לבעלי העבירות. בפירוש שלישי הסביר שהכוונה שהכסיל שמח כאשר האדם החשוב שוכר את כולם, אבל הוא לא מבין שאותו אדם חשוב יכריח גם אותו לעבוד, והוא לא מבין ששמחתו על השיעבוד של האחרים, פוגעת גם בו. חוקה: "רב" הוא הבורא "מחולל" שברא, ה' שברא את בני האדם, יודע מה הגמול שעתיד לבוא לכסילים שמכעיסים אותו בלי דעת, ומה הגמול למי שמכעיס אותו במזיד. ר"י נחמיאש המשיך לפרש את פירוש חוקה וכתב שהשכר הוא עונש או שכר שה' נותן לרשע בעולם הזה כדי שהוא לא יקבל שכר בעולם הבא. בנוסף פירש בכמה אופנים כמו הפירושים האחרים. בשם אביו של רד"ק כתב ש"רב" מלשון הרבה, ופסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם. הכסיל אומר הרבה משלים ומזיק לבני האדם על ידיהם. בשם הרב טודרוס לוי כתב שמי ששוכר כסיל לעבודתו, כואב הרבה, והוא כאילו שוכר את כל העוברים ושבים להלעיג עליו, כיוון שכולם יצחקו עליו. בשם רבי יעקב חיגאני כתב שהכוונה שמי שהוא איש מריבה, הוא מחולל את הבריות והוא שוכר את כל אנשי המריבה לעזור לו במריבתו. בפירוש נוסף כתב שהאדם החשוב בעם רודה בכל מי שצריך רידוי. בפירוש נוסף כתב שהכסיל מונע מאחרים ללמד את דברי החכמה, והוא רוצה שרק הוא ילמד אותם, וכך הוא גורם שהדברים לא יובנו כראוי. מאירי כתב שיש שפירשו שהמקרא הזה אינו קשור לפסוקים הסמוכים, והכוונה שה' עוזר לכולם, ולכן יש להתפלל אליו. "שוכר כסיל" פירושו שה' מביא אותם לידי מעשים שהוא יביא להם שכר עליהם. על דרך הנסתר פירש בשני אופנים: א. מי שמתנגד להעביר את הכוונות שלו בחלק מפינות התורה. ב. החכם מונע, סוכר מהכסילים ללמוד את דברי החכמה.

[21] רש"י. בשם המדרש כתב שהכוונה ללשון סכר, שה' מונע מיורדי הים לצאת אל הים מתשרי ועד ניסן. בשם רבי משה הדרשן כתב שהכוונה לעשיר שיש לו הרבה מלאכה, ואם הוא שוכר כסיל, כולם יראו את התוצאות של מלאכתו, ואת התקלות שהוא עשה. אולם רש"י כתב שאין דברי רבי משה הדרשן מתאימים לפסוק זה.

[22] אבן עזרא. מאירי על דרך הנסתר: הכתוב הזהיר שאדם לא ישקע כל כך במידות המגונות עד שהוא לא יוכל להשתחרר מהם.

[23] רלב"ג.

[24] רלב"ג. אבן עזרא פירש בשני פירושים: א. האיש החכם בעיניו הוא העצלן, והוא כביכול החליט להיות כסיל, משום שהוא לא ילמד. ב. באופן דומה לרלב"ג. מאירי: החכם בעיניו גורם לאנשים להיות כסילים, משום שהם לומדים ממנו.

[25] אבן עזרא.

[26] אבן עזרא. מאירי על דרך הנסתר: הדרך הוא רמז לחכמות שמהוות מבוא לחכמות העליונות שנרמזות בפסוק במילה רחובות. המיטה היא המחשבה, והעצל נשאר תמיד במחשבתו הראשונה ואינו מוסיף להחכים.

[27] אבן עזרא.

[28] אבן עזרא. בפירוש נוסף כתב שהדלת מסתובבת ונפתחת, וכולם יוצאים לעבודה, ורק העצל נשאר על מיטתו. רלב"ג: כמו שהדלת מסתובבת על הציר שלה ואינה נפרדת ממנו, כך העצל לא נפרדת ממיטתו.

[29] רלב"ג. רש"י: הצלחת היא קדרה מאוד חמה, והוא מכניס את ידו אליה כדי להתחמם. רי"ד: פירש שהצלחת איננה כלי, אלא מלשון ביקוע. העצל טמן את ידו בחיקו דרך ביקוע.

[30] רלב"ג.

[31] רלב"ג. מאירי: כשם החכם לא צריך לחפש אנשים אחרים כדי לשאול אותם שאלות, כך העצל אינו שואל אנשים אחרים שאלות. אבן עזרא מכתב יד: הוא אינו מאמין למי שמוכיח אותו.

[32] רלב"ג. אבן עזרא: הכוונה לשבעת רואי פני המלך.

[33] רש"י. אבן עזרא: הכוונה שאין ראוי להתערב במריבה כפי שאין ראוי להחזיק באוזני הכלב. אבן עזרא מכתב יד: הוא מחזיק באוזני הכלב רק כדי להכעיס אותו.

[34] רש"י. בפירושו השני כתב שהכוונה שהוא זורק אבני קלע. ייתכן ש"רש"י לא התכוון לומר שהוא יורה כלי מוות, אלא לכך שעל ידי החיצים הוא גורם למוות. אבן עזרא פירש "מתלהלה" מלשון שטות. רי"ד: "מתלהלה" מלשון תמיהה. מאירי על דרך הנסתר: אדם צריך להימנע מעיסוק במה שהעיון אינה שולטת בו, במה שהוא לא יודע. בפירוש הפסוק הוסיף פירוש שאדם מראה את עצמו חלש (לואה) אבל הוא בכל זאת יורה את החיצים. על דרך הנסתר כתב עוד שאדם שמלמד בצורה לא נכונה ועושה את מלאכת ה' רמיה, והוא אחרי כן מתנצל שהוא לא היה מכוון בלימודו.

[35] רש"י.

[36] רש"י.

[37] רש"י. ר"י נחמיאש: הנרגן הוא מי שמתרעם על חבירו ללא סיבה.

[38] רש"י.

[39] רש"י.

[40] רש"י. ר"י נחמיאש: כשם שהפחמים יהפכו להיות גחלים, וכשם שהעצים יהיו לאש, כך איש מדנים תמיד יגרום למריבות, בסתר או בגלוי. הפחם הוא על הריב בסתר משום שאין שם שלהבת של אש. מאירי: כשם שהאש מתפשטת מניצוץ אחד, כך מריבה מתחילה מדיבור אחד, בדרך כלל רכילות. על דרך הנסתר כתב שהכתוב מזהיר את האדם לא להיכנס לתחומי דעת שאינו מבין בהם.

[41] רש"י. אבן עזרא: מדובר על מי שהולך רכיל. אבן עזרא מכתב יד: מדובר על מי שמלשין. ייתכן שאין הבדל בין פירושו לבין המיוחס. רלב"ג: דבריהם כביכול משתברים. מי שהולך רכיל אומר לאחרים שהוא מספר את כל הסיפור. אופן זה של סיפור מכניס את הדברים עמוק יותר ללב של מי ששומע אותם, משום שהוא חושב שהסיפור שהוא שמע הרבה יותר חמור, והמספר השמיט כמה פרטים חמורים.

[42] מצודות. אבן עזרא: הבטן הוא הלב. רש"י: הביא את מדרש חז"ל שמדובר על המרגלים, "מתלהמים" – נוטריקון של "מת – להם", ו"חדרי בטן" היא מיתת הדרוקן שבו הם מתו.

[43] רש"י.

[44] רש"י. ר"י נחמיאש כתב בפירוש אחד שהכוונה ממש לבעירה. מאירי פירש שהם מדליקים, הם גורמים לאש החשק לבעור במי שמקשיב לו. בפירוש נוסף כתב שהכוונה למתוקים.

[45] רש"י. ר"י נחמיאש: שנאתו של אדם מתגלה בדיבורו.

[46] אבן עזרא.

[47] רלב"ג. אבן עזרא פירש "יחנן" מלשון תחנונים.

[48] רלב"ג. אבן עזרא: הכוונה לשבע התועבות שנמנו לעיל ו,טז. לפי פירושו, הכוונה דווקא למספר שבע.

[49] רש"י. לפי פירושו "משאון" מלשון חושך, והכוונה לאופן שבו הוא מסתיר את מעשיו. אבן עזרא פירש "משאון" מלשון משא, תמורה. לפי פירושו, זו סיבה לכך שהוא מכסה את שנאתו, כדי לקבל מהאדם שהוא שונא דבר מה. רלב"ג פירש בשלושה אופנים: א. ה' יגלה את שנאתו שניסה להסתיר. ב. ה' יעניש אותו באופן שיהיו רבים שיראו את העונש. ג. ה' יגרום שהדבר הרע שניסה לעשות למישהו אחר – יתגלה לפני כולם. מאירי: "משאון" משלון השחתה, להשחית את המצב. ר"י נחמיאש: "משאון" – מקומות חריבים, והוא גם מלשון הסתרה. בפירוש נוסף כתב שקודם צריך להוכיח את האדם בינו לבין עצמו ואם הוא לא קיבל צריך להוכיח אותו לפני כולם. לפי זה, "שנאה" מלשון העבירות שהוא עושה בסתר שגורמות לו להיות שונא ה'. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שמי שאינו מוכיח את חברו – קלונו יתגלה ברבים, היות והוא ייענש על כך. בשם רבי יעקב גיאני פירש שהוא לשון פיתוי. הוא מפתה את חברו ומראה לו יחסי חברות כאשר הוא באמת שונא אותו. מאירי על דרך הנסתר פירש גם הוא שהוא מלשון פיתוי, אלא שכתב שהכוונה שיצר הרע מפתה את האדם לחטוא.

[50] רש"י. רס"ג: כל עוד אתם רק שניכם, לא תתגלה שנאתו. אך כאשר תהיו בחברת אחרים, תתגלה שנאתו לעיני כל.

[51] תרגום.

[52] רש"י. בשם חז"ל כתב שחופר הבור הוא בלעם שרצה להכשיל את ישראל בבנות מדין, וכאשר הוא בא לגבות ממדין את שכרו – הוא נהרג על ידי ישראל. גולל האבן הוא אבימלך שהרג את אחיו על ידי אבן ובסופו של דבר הוא עצמו נהרג על ידי האבן.

[53] רלב"ג. רש"י: הכוונה שמי שמקבל לשון הרע, שונא את מי שנמצא תחת מרותו, כשם ששאול שנא את דוד על לשון הרע שאמר לו דואג. מאירי: העניו שונא לשון שקר. בפירוש נוסף כתב ש"דכיו" מלשון טהור. ר"י נחמיאש: "דכיו" מלשון שיניו. מי שאומר לשון שקר גורם שיקהו את שיניו. בפירוש נוסף כתב הפוך מהמאירי שמי שמדבר לשון שקר שונא את הענווים ואת הטהורים. בפירוש נוסף כתב שהם שונאים את מי שוכיח אותו ומדכא אותו.

[54] רלב"ג. רש"י: מי שיש לו פה חלקות מרחיק את ה' ממנו. רי"ד: מי שעושה את פיו חלקות ואומר דברים טובים, אך הוא מתכוון לדברים רעים – ידחה את מי שסומך עליו.