משלי םרק כז

משלי פרק כז

(א) אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר אל תתפאר בדבר שעתיד להיות,[1] כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם שהרי אתה לא יודע מה יוולד בכל יום, ואולי התוכניות שלך ישתבשו, ולא תוכל להוציא אל הפועל את מה שהתגאית בו[2]: (ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ אחרי שהצלחת לעשות את המעשה – אל תשבח אותו, אלא שמישהו אחר ישבח אותו,[3] נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ נכיר ישבח אותך על מעשיך ולא השפתיים שלך – אל תשבח את עצמך בדברים שעשית. צלע זו חוזרת על הנאמר בפסוק הקודם[4]: (ג) כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם מאוד קשה לשאת את הכעס של אדם אויל – יותר מנשיאת אבן כבדה או כמות גדולה וכבדה של חול[5]: (ד) אַכְזְרִיּוּת חֵמָה הכעס מוביל לאכזריות, כיוון שמי שכועס לא ירחם על מי שהוא כועס עליו,[6] וְשֶׁטֶף אָף והרוגז מוביל לשטף גדול, לחורבן ולאבדון,[7] וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה אולם הקנאה קשה יותר מהכעס והרוגז, משום שאדם שמקנא מעדיף להזיק לעצמו ובלבד שלא יהיה טוב לזולתו[8]: (ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת תוכחה מגולה עדיפה על אהבה נסתרת שאינה ניכרת. הכתוב אומר שעדיף לאדם שיוכיחו אותו ברבים משום שתהיה לו תועלת מכך, הוא יוכל לשפר את דרכיו, מאהבה שאינה ניכרת שאוהבים אותו, אך הוא איננו נהנה ממנה[9]: (ו) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב חזקים הם פצעים של אוהב. כאשר אדם אוהב אדם אחר, והוא מוכיח או פוצע אותו על מנת שיחזור למוטב – הדבר טוב ומחזק את האדם שנפצע,[10] וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא ומצד שני הנשיקות של השונא הן חזקות, כיוון שהוא לא רוצה להוכיח את האדם על מנת שלא יחזור למוטב[11]: (ז) נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת כאשר הנפש שבעה, היא תרמוס אפילו דברים שנוזלים מתיקות, אפילו דברים משובחים וחשובים,[12] וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק ולעומת זאת, נפש רעבה, תחשוב כל דבר מר לדבר מתוק, כיוון שהיא תרצה לאכול כל דבר[13]: (ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ אדם שנודד מהמקום בו הוא ישב עד עתה דומה לציפור שנודדת מהקן שלה. כשם שיש טורח בנדידת הציפור, ולכן צריכה להיות סיבה טובה לנדידתה (כגון מזג האוויר במקום שבו היא נמצאת), כך ראוי שאדם לא יעזוב את מקומות, אלא אם יש סיבה טובה לכך, אחרת הוא עלול להיות חסר כל במקום החדש[14]: (ט) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב ריח של שמן אפרסמון ושל קטורת משמחים את הלב,[15] וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ והמתיקות שיש לאדם כאשר חברו מקרב אותו אליו ומייעץ לו, גדולה מהמתיקות שבה אדם מייעץ לעצמו. עדיף להתייעץ עם אדם נוסף[16]: (י) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב אל תעזוב את המקום שבו יש אדם שאוהב אותך ואת אביך,[17] וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ וכאשר יהיה יום רע שבו תזדקק לעזרה – אל תבוא אל אחיך כדי לבקש ממנו עזרה, במקום לבוא אל בית חברך,[18] טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק שהרי שכן קרוב עדיף על פני אח שגר רחוק. הכתוב אומר שהמרחק המגורים גורם לקרבה גדולה יותר בין שני אנשים מאשר הקרבה המשפחתית, ולכן עדיף להיעזר בחבר שגר קרוב מאשר באח שגר רחוק[19]: (יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי בני! תהיה חכם ובכך ליבי ישמח,[20] וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר (אם תהיה חכם) אוכל לענות לכל מי שמחרף ומבייש אותי, ואומר לי שהבן שלי איננו חכם[21]: (יב) עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר אדם חכם (ערום) רואה שתבוא פורענות והוא נסתר ממנה, הוא נמלט מהפורענות על ידי שהוא חוזר בתשובה,[22] פְּתָאיִם עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ אך אדם פתי, עוברים דרך הפורענות – הפורענות באה עליהם, משום שאינם חוזרים בתשובה[23]: (יג) קַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר אדם שנעשה ערב לאדם זר, גורם לדיין לומר למלווה לקחת את בגדו, משום שהלווה לא ישלם את ההלוואה,[24] וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ ובגלל שהוא נעשה ערב לאישה זרה – הדיין אומר לקחת משכון מעת הערב. צלע זו חוזרת על התוכן של הצלע הקודמת של הפסוק[25]: (יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים לפעמים, כאשר אדם מברך את חברו בקול רם מוקדם בבוקר,[26] קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ הברכה עלולה להפוך לקללה. כאשר אדם משבח מאוד את חברו בפני אנשים רבים, כולם עלולים לבוא ולבקש ממנו עזרה, והוא לא יוכל לעמוד בפני כל כך הרבה פניות[27]: (טו) דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה שני הדברים שווים ואינם טובים: גג שמטפטף ממנו מים ביום גשם ואישה שמרבה לריב[28]: (טז) צֹפְנֶיהָ צָפַן רוּחַ אדם יכול להסתיר את אשת המדנים כמו שהוא יכול להסתיר את הרוח. כשם שאי אפשר להסתיר את הרוח ולשים אותו במקום המיוחד לו, כך לא ניתן להשתלט על אשת מדנים ולמנוע ממנה מלזנות,[29] וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא והוא כביכול קורא לצרעת לבוא עליו, עד שהוא יהיה צריך להיטהר מהצרעת על ידי שהוא ייתן שמן על ידו הימנית (כחלק מתהליך הטהרה של המצורע)[30]: (יז) בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד כשם ששפשוף שני חלקי ברזל גורם לשניהם להתחדד,[31] וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ כך תלמידי חכמים מחדדים זה את זה כאשר הם לומדים יחד[32]: (יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד כשם שמי ששומר את עץ התאנה – יזכה לאכול את פריה, כך מי שיכבד את אדונו – יזכה שאדונו יכבד אותו[33]: (יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כמו שהמים משקפים לאדם את פניו, כאשר אדם מביט לתוך המים הוא יכול לראות את פניו,[34] כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם כך הלב של האדם מושפע מהלב של אדם אחר. הלב של אדם יאהב את מי שאוהב אותו, ובכך הלב של כל אחד מהווה השתקפות ללב של חברו[35]: (כ) שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ לֹא תִּשְׂבַּעְנָה הקברים והגיהינום לא יהיו שבעים מהרשעים שיירדו אליהם,[36] וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה כמו שעיני הרשעים אינם שבעים מלשוט אחרי יצר הרע ומילוי התאוות שלהם[37]: (כא) מַצְרֵף לַכֶּסֶף את הכסף מזקקים על ידי כלי שנקרא "מצרף",[38] וְכוּר לַזָּהָב וכשם שאת הזהב מזקקים על ידי כלי שנקרא "כור",[39] וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ כך אדם נבחן על ידי מה שהבריות מהללות אותו על מעשיו הטובים. המעשים הטובים של אדם גורמים לו להזדקק ולהיות טהור יותר[40]: (כב) אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי גם אם תכתוש את האויל בתוך מכתש עם העלי (הבוכנה) ועם החיטים שמתקלפות,[41] לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ האיולת שלו לא תסור ממנו. הכתישה מועילה להוריד את קליפות החיטים, אך היא איננה מועיל להוריד את האיולת מהאויל, ולכן אין זה ראוי שתנסה בכלל לטרוח בהדרכת הכסיל[42]: (כג) יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ עליך לדעת מה הצאן שלך צריך (ואל יהיה הדבר קל בעיניך לעשות זאת),[43] שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים תשים את ליבך לעדרים ותן להם את מחסורם. צלע זו חוזרת על האמור בצלע הקודמת[44]: (כד) כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן שהרי החוזק לא מחזיק מעמד לעולם. גם אתה עשיר גדול, ויש לך כסף וזהב, ולכן אתה עלול לחשוב שאין חשיבות בהשקעה בצאן, העושר שלך עלול לא להחזיק מעמד לעולם, ולכן עליך לשים לב גם לצאן, כך שיישאר לך חלק מהרכוש שלך,[45] וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר וגם הכתר אינו מתקיים לעולם. צלע זו חוזרת על הנאמר בצלע הקודמת[46]: (כה) גָּלָה חָצִיר וְנִרְאָה דֶשֶׁא וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים בתקופה בשנה שבה יתגלה החציר, ייראה הדשא והשבים יצמחו – תוכל ליהנות ולהתפרנס מהצאן[47]: (כו) כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ ולכן טוב שיהיו לך את הכבשים בשביל הלבוש שלך,[48] וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים והעתודים, התיישים, יהיו שווים לך כמו השדה. תוכל להתפרנס מהבשר ומהעורות שלהם[49]: (כז) וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ יהיה לך מספיק חלב עיזים כדי שגם אתה וגם משפחתך תוכלו להתפרנס ממנו,[50] וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ וכך תהיה לך אפשרות לספק אוכל לנערותיך, והם לא ימותו ברעב[51]:

[1] רש"י.

[2] רש"י. חוקה: הכוונה שאדם לא ידחה משימה ליום המחרת, כיוון שיכול להיות שהוא לא יצליח לעשות אותה ביום המחרת. מאירי: אדם לא ישבח את עצמו במידותיו משום שיכול להיות שביום המחרת הוא ייכשל.

[3] רלב"ג. אבן עזרא: הזר ישבח אותך אחרי מעשה ואתה אל תשבח את עצמך לפני המעשה. ר"י נחמיאש: עליך לבחור דרך של התנהגות שאחרים יהללו אותך בו.

[4] רלב"ג.

[5] רלב"ג. רש"י: הכעס שהקב"ה מכעיס את ה' וגורם לכעס לבא אל העולם.

[6] רלב"ג.

[7] תרגום + רלב"ג.

[8] רלב"ג והביא את הסיפור שהיה אדם קנאי שהמלך אמר לו שיבקש משהו לעצמו ולחבירו יהיה כפליים אז הוא ביקש שינקרו לו את אחת מעיניו. רש"י: מי יכול לעמוד לפני קנאתו של ה'. מאירי על דרך הנסתר: הכעס, הורגז והקנאה הם דברים שמערערים את יסודות התורה (במשל). ר"י נחמיאש: הוסיף מספר פירושים. א. מי שאכזר – מה הוא יעשה כשהוא יעמוד לפני ה' יתברך שהוא "קנא ונוקם"? ב. פסוק זה קשור לפסוק שלפניו. הכעס של האויל כל כך חמור, עד שהוא גורם לכעס ורוגז, וכל שכן לקנאה. ג. אף אדם לא יוכל לעמוד בפני הקנאה, אלא אם תהיה בו אכזריות, חמה ושטף אף.

[9] רלב"ג. אבן עזרא: המילה "תוכחה" מוסבת גם על סוף הפסוק. תוכחה מגולה משפיעה יותר מתוכחה נסתרת, משום שכאשר האדם מתבייש, הוא מתקן יותר את דרכיו. ר"י נחמיאש דחה פירוש זה, משום שחז"ל אמרו שכאשר מוכיחים את האדם, אסור שהוא יתבייש מהתוכחה. בפירוש נוסף כתב שהתוכחה הכי גרועה היא התוכחה שבגלוי, והאהבה הכי טובה היא האהבה שנמצאת בלבבות. בפירוש נוסף כתב שטובה תוכחה שנאמרת לשם שמים. רי"ד: התוכחה הגלויה טובה אשר היא באה ממקום של אהבה נסתרת. מאירי: עדיפה תוכחה שהוא אומר אותה לחברו, מתוכחה שאינה אומרה לו – גם אם הוא אוהב את חברו.

[10] אבן עזרא.

[11] אבן עזרא. בפירוש נוסף פירש "נעתרות" מלשון עבות, אך אין הבדל במשמעות הפסוק בין הפירושים. רש"י פירש "נעתרות" מלשון גודל. רס"ג פירש "נעתרות" מלשון מוזרות. רי"ד: "נעתרות" מלשון רבות. בכל הפירושים הכוונה שנשיקות השונא נחשבות כמכבידות על האדם שמנשקים אותו. רלב"ג פירש מלשון הפוכות, שהשונא מראה לו אהבה כדי להכשיל אותו.

[12] רש"י. רלב"ג: בעל הנפש השבעה הוא האיש השמח בחלקו, והוא אינו רץ אחרי הבלים גשמיים, גם אם אפשר להשיג אותם באופן יפה. לעומתו, בעל נפש רעבה, רודף אחרי כל ממון שבעולם, גם אם הוא צריך להתאמץ בשבילו. הלקח העולה מהפסוק הוא שאם האדם רודף אחרי המזון, הוא ימאס אפילו בדברים הערבים.  אולם, אם הוא ירעיב את עצמו יותר מידי, הוא יחשוק גם בדברים המרים, אלא עליו לנהוג בדרך הממוצעת. פסוק זה קשור לפסוק הקודם, משום שנשיקות השונא דומות ללקיחת דברים מתוקים על ידי נפש שבעה, שמקיא את האוכל שבבטנו, ופצעי האוהב דומים לאדם שיש לו נפש רעבה שלוקח את המזון המר ולכן יש בכך תועלת. רי"ד: פירש "תבוז" מלשון ביזיון, והאות ס מתחלפת באות ז (לפי הכלל שכל אותיות זסשרץ מתחלפות). חוקה: זה דרך הכסילים.

[13] רש"י וכתב שהכוונה לתלמיד חכם שמראה את עצמו כשבע ואינו מתאווה לדברי תורה – גם הטעמים שמיושבים על הלב אינם חשובים בעיניו. לעומת זאת מי שמתאווה לתורה, אפילו דברים שבאים לו במרירות ויגיעה – מתוקים לו. באופן דומה פירש מאירי על דרך הנסתר.

[14] רלב"ג. רש"י: הדימוי כאן לתלמיד חכם שחוזר על לימודו. אבן עזרא: פסוק זה קשור לפסוק הקודם. נפש רעבה – כל דבר מתוק לה, וכך כאשר הציפור נודדת ממקומה כדי לחפש מחייה, וכך אדם שנודד ממקומו כדי לבקש את מחייתו ויהיה שבע. אבן עזרא מכתב יד: ראוי שאדם יהיה דומה לציפור שנודדת ממקום למקום כדי לאכול. אם הוא רואה שאין לו אוכל במקום אחד, עליו לנדוד למקום אחר. רי"ד: הדימוי הוא לקושי שיש לציפור ולאדם בעזיבת המקומות שלהם. מאירי: הכתוב כאן מלמד שצריך לרחם על הגרים, היות והיה להם קשה לעזוב את מקומם. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שאדם שמתגאה ויוצא מהמקום הראוי לו, עלול גם לאבד את מקומו הראשון, משום שהציבור לא יאפשר לו להסתפק במדרגה שבה היה לפני שהתגאה ותפס מקום גבוה יותר ממקומו האמיתי. בפירוש שלישי כתב שאדם צריך להימנע מלנדוד, כיוון שיתכן שהוא לא יצליח לחזור לביתו. על דרך הנסתר פירש שהכוונה לחכם שלא יתבטל משקידתו, אפילו אם למד כל חייו, כיוון שהשכחה מצויה, ואם הוא יפרוש מלימודו, הוא ישכח את מה שלמד. ר"י נחמיאש: כשם שהציפור צריכה לזכור את בניה כשהיא נודדת, כך האדם צריך לזכור את משפחתו כשהוא יוצא לנדוד, וכך הוא תמיד יחזור לביתו.

[15] רש"י. רס"ג: כשם שהשילוב של השמן והקטורת משמח את הלב, כך כאשר אדם מתייעץ עם חבירו, יש שמחה גדולה יותר מקבלת החלטה לבד. חוקה: הכוונה לשמן המור.

[16] רש"י וכתב פירוש נוסף שמי שמכשיר את מעשיו באופן שהם מתוקים לה' – טוב לו יותר ממי שהולך אחרי תאוות ליבו. מאירי: הכתוב אומר שצריך לתת את העצה מעצת הנפש של נותן העצה – מעצת נפשו, בכל ליבו ונפשו. "מתק רעהו" – מה שהאוהב יטעים בליבו לייעץ לחברו. בפירוש נוסף כתב שכמו שהלב שמח על ריח השמן והקטורת, כך מתיקות החברה היא כאשר היא באה מצד הנפש – מצד מעלת החכמה, ולא משיקולים אחרים. על דרך הנסתר: הכתוב דימה את ההשגות של מציאות ה' לריח. בפירוש נוסף כתב שכאשר היצר הטוב ממתק את רעהו מעצת שכלו – יש בכך שמחת הלב. ר"י נחמיאש: הכתוב קרא לכך "מתק" משום שיש דברים שבתחילה נראים חמוצים ורק לאחר מכן הם נהיים מתוקים. כך כאשר אדם מתייעץ, צריך שיעבור זמן שבו הוא מקבל את ההחלטה במתינות כדי שההחלטה תהיה נכונה. בפירוש נוסף כתב שהאות מ במילה "מעצת" צריכה להיות ב, והכוונה שעל ידי עצת הנפש מגיע מתק לחבר.

[17] רלב"ג. רש"י: הכוונה ברעך להקב"ה שנקרא רע לישראל, והוא חיבב את האבות של עם ישראל. אם תעזוב את ה' – תבוא עליך פורענות. רי"ד: פסוק זה ממשיך את האמור בפסוק הקודם. כאשר צריך ליטול עצה – יש ליטול אותה מחבר ולא מאח. ר"י נחמיאש: אדם עוזב את חברו בגלל אחד משלושת הדברים הבאים. א. החבר הפסיק להיטיב לו. ב. החבר חטא לו. ג. יש לו תרעומת בלי סיבה. חבר אמיתי לא יעזוב את חברו בשום מקרה מהמקרים האלה.

[18] רלב"ג. אבן עזרא: יש חשש שהאח ישנא אותך אם תפנה אליו. רש"י: אל תבטח בני עשיו וישמעאל שיקרבו אותך, כשם שבני ישמעאל גרמו למתים רבים בעם ישראל בגלות בית ראשון. ר"י נחמיאש: אין זה ראוי לפנות ביום צרה לאדם קרוב שנקרא בפסוק "אח", היות ואין ראוי להטריד אותו בכך, וגם רוב האנשים אינם אוהבים אנשים שנמצאים בצרה. כמו כן כתב על דרך הצחות שהכתוב אומר שזה דבר טוב שיש שכן קרוב, אך רחוק הדבר שהוא יהיה טוב יותר מאח.

[19] רלב"ג. מאירי: הכתוב השתמש דווקא במילה שכן ולא אוהב כפי שהיה כתוב לפני כן, היות והאהבה היא השכנות האמיתית, ולאו דווקא קרבה פיזית. על דרך הנסתר פירש שהאח הוא יצר הרע, הרע הוא השכל, "יום אידך" הוא הזמן שאדם צריך להעמיד את החומר, והכתוב אומר שגם ביום שצריך להעמיד את החומר, אסור להתעכב בכך, ודבר זה נקרא "שכן", כי הוא עיקר המשכן.

[20] רש"י.

[21] רלב"ג. רי"ד: הוא יפנה את מי שמציק לו להציק לבנו החכם שיידע מה לענות להם. מאירי על דרך הנסתר: הכוונה לתלמיד, ועל ידי שהוא מלמד את הבן, הוא גורם שלא יהיה ניתן לבוא בטענות כפירה.

[22] רש"י. ר"י נחמיאש: הוא נמלט מהחטא.

[23] רש"י. רלב"ג: הנפילה נגרמת כתוצאה מכך שאדם לא שולט על תאוותיו.

[24] רש"י. ר"י נחמיאש: פסוק זה קשור לפסוק הקודם. הערב לא מצליח להימלט מהפורענות, משום שהוא לא חכם מספיק להימנע מכך.

[25] מצודות.

[26] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה לבלעם שבירך את עם ישראל, אבל לאחר מכן ייעץ כיצד לקלל את עם ישראל. אבן עזרא: פסוק זה מהווה המשך לפסוק הקודם. כאשר הערב מברך את המלווה בקול גדול, וחושב שהמלווה יוותר לו על הערבות, המלווה עדיין מקלל את הערב ולא מוכן לוותר לו.

[27] רש"י. רס"ג: יש מציאות שבה אדם יברך את חברו, והברכה תיחשב בעיני המבורך כגידופים. רי"ד: המבורך חושב שהמברך מחזיק לו טובה יותר מידי. מאירי: מדובר על אדם שמתחנף לבירו כדי להוציא ממנו כסף. על דרך הנסתר פירש שהכוונה ליצר הרע, והכתוב אומר שאדם לא ימסור את עצמו בידי יצר הרע.

[28] רש"י. רלב"ג: אדם רוצה לחזור לביתו ביום של גשם כדי להימלט מהרטיבות, והוא מוצא בבית אישה תשרי באיתו, כך שהוא תמיד סובל. אבן עזרא: כתב שפירוש המילה "טורד" הוא גירוש. התחלת הפסוק אומרת שיש ימים שבהם יסגרו את בני האדם ויגרשו אותם מפני הגשם (כך שייאלצו להיות רק בביתם), וכך גם אשת המדנים מגורשת משכנותיה. לפי פירוש זה, "סגריר" מלשון לסגור. בפירוש נוסף כתב ש"סגריר" מלשון מטר. מבחינת משמעות הפסוק, אין הבדל בין הפירושים. רס"ג: "סגריר" – קר מאוד.

[29] רש"י. רי"ד: מי שצופן אשת מדנים ומכניס אותה לביתו, יצפון רוח וכעס, היא תכעיס אותו הרבה.

[30] רש"י. רלב"ג: כמו שאדם אינו יכול להסתיר שמן שנמצא על יד ימינו, כי כולם יריחו את השמן ויבקשו אותו ממנו. ר"י נחמיאש: הכוונה הפוכה – אם יש שמן שמריח רע, הוא אינו יכול להחביא זאת, כיוון שכולם יריחו את השמן. אבן עזרא: הכתוב הזכיר את יד ימין משום שהימין מוכן לקבל כל דבר. מאירי על דרך הנסתר: אשת המדנים היא הרוח, והתאווה לא נפסקת אלא אם אדם מתגבר עליה.

[31] רלב"ג. רי"ד: שני כלי ברזל טובים כדי לעשות מלאכה ביחד. מאירי: הכוונה שעמה שעולה מבין שני אנשים טובה יותר מעצה שעולה מאדם אחד בלבד.

[32] רש"י. אבן עזרא פירש "פני" מלשון כעס, והסביר שכשם ששני חלקי ברזל מחדדים זה את זה, כך אנשים רבים זה עם זה כיוון שהם קרובים ו"מדליקים" זה את זה. ר"י נחמיאש פירש הפוך. כאשר יש תרעומת בין שני בני אדם, אחד יוכיח את השני, וכך תסור התרעומת. חוקה: כתב שאולי יש לומר ש"יחד" הוא משורש ח.ד.ה ולא משורש ח.ד.ד.

[33] רש"י. אבן עזרא: פסוק זה מהווה ניגוד לפסוק הקודם. לא ראוי לריב עם האדון (לאחר שבפסוק הקודם כתוב שהוא רב עם חברו). רלב"ג: הכוונה לשכל. אם אדם ישמור על השכל ולא ייתן לתאוות להתגבר עליו, הכבוד והחכמה יכבדו אותו. מאירי על דרך הנסתר: לתאנה יש שלוש עלים, וכל אחד מהם מסמל את אחד מתחומי החכמה, ואדם צריך לשמור את כל החלקים, וכך ייצא נשכר. ר"י נחמיאש: חז"ל דימו את התאנה לתורה, כשם שהתאנה אינה מתבשלת בפעם אחת, כך אדם שלומד תורה אינו מבין את הנלמד אחרי פעם אחת, ולפי זה פסוק זה מחובר לפסוק שלפניו, המדבר על לימוד בחברותא. בסוף פירושו כתב שהאדון הוא הקב"ה, והכוונה שצריך לשמור את מצוות ה'. חוקה: כשם שהתאנה מתבכרת פעמיים בשנה, כך לאדם ששומר את חוקי ה' יש שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

[34] רש"י.

[35] רש"י. אבן עזרא: כשם שזרם המים מתגבר כאשר הוא פוגש מים נוספים, כך פנים של אדם מוסיפות חימום וכעס כאשר הם פוגשים פנים אחרות של שונא, כיוון שהלב של אדם מושפע מהלב של חברו. ר"י נחמיאש הוסיף מספר פירושים: א. אדם יכול לדעת אם חבירו שונא אותו כמו שהוא יכול לראות את פניו במים. ב. האהבה בין שני האנשים קיימת רק כשהם נמצאים זה לצד זה. ג. המים הוא היסוד היחיד מבין ארבעת היסודות שיכול להתפצל לכמה מקומות, וכך אדם יכול להטות את הלב שלו לכל כיוון שהוא רוצה. ד. המים יכולים להתערבב זה בזה, וכך מי שכועס יכול להצית את כעסו של אדם אחר. ה. על ידי מבט בפנים, ניתן לדעת מה חושב האדם בפנים. חוקה: כאשר אדם מתנתק מהמים, הוא כבר לא יכול לראות את פניו, וכך גם האהבה שאינה אמיתית מתגלה כאשר אדם נפרד מחברו והאהבה איננה נמשכת.

[36] רש"י + מצודות. אבן עזרא: הכתוב הזכיר שאול ואבדון משום שכאשר אדם שונא את חברו, הוא יורד איתו חינם לתוך חייו. כאשר אדם רואה את שונאו הולך לאבדון, הוא לא מנסה למנוע זאת. רלב"ג: שאול ואבדון הם החומר שגורמים להפסד, והם תמיד ינסו להוריד את האדם למלא את תאוותיו – כאשר אדם יצליח להתגבר על תאווה אחת, הם ינסו למשוך אותו לכיוון אחר, וכל פעם לאתגר את האדן מחדש. מאירי: לא ניתן למלא את התאוות כי הן תמיד גדלות.

[37] רש"י.

[38] רש"י.

[39] רש"י. מהפרשנים לפסוק זה משמע שהכור הוא כלי. יש מקומות שבהם פירשו שהכור הוא בור גדול.

[40] רש"י. רס"ג: ראוי שאדם יכריז את המעלה האמיתית שלו, אם משבחים אותו יותר מידי, עליו להודיע את מעלתו האמיתית. אבן עזרא: "ואיש" מוסב על הכסף והזהב. מאירי: לא כל בני האדם שווים במעלות שלהם, וצריך לשבח כל אדם לפי מעלתו. ר"י נחמיאש: אדם נבחן לפי מי שהוא מהלל. אם הוא מהלל אנשים רשעים, סימן שגם הוא רשע. חוקה: אם כולם מסכימים על מהללו – סימן שהדברים נכונים.

[41] אבן עזרא.

[42] אבן עזרא + מאירי. מאירי כתב שייתכן שהכתוב אומר לא להשתקע בתאוות הגוף, משום שאי אפשר אחרי כן לצאת מהן. כמו כן הסביר שפסוק זה מחובר לפסוק שלפניו, שכשם שהכסף והזהב יכולים להזדקק, כך גם החיטים, והכסיל אינו יכול להיטהר ולהפסיק להיות כסיל. רלב"ג: הבעיה של האויל הוא שהוא איננו חושב שהוא צריך להשתלם עוד, אלא הוא מסתפק במצבו העכשווי. ר"י נחמיאש: מה שאנחנו מייסירים את האוילים זה רק כדי שאחרים לא ילמדו מהם.

[43] רש"י. רלב"ג: הכוונה לדברים המוחשיים שיובילו אותך למושכלות. רס"ג: כתב שהצלע הראשונה עוסקת בכבשים שנמצאות בראש הצאן, והצלע השניה אומרת שצריך להשגיח גם על שאר האן (כנראה הצאן הפחות מובחר). חוקה: מדובר על מי שמושל על הארץ, ודימה את נתיניו לצאנו. מאירי: הכתוב אומר שצריך לרחם על העניים, וקרא להם צאן עדרים. על ידי דאגה לעניים, אדם עושה מעשה ששכרו מתקיים לנצח. בפירוש נוסף כתב שהכוונה ללמד את התלמידים, וצריך לתת לכל אחד את הדברים שהוא צריך. ר"י נחמיאש: הכוונה לכל סחורה, ולאו דווקא לצאן. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לנפש הבהמית, ואדם צריך לזכור את יום המיתה ולראות איך הוא מגיע לעולם הבא.

[44] מצודות.

[45] רש"י. רלב"ג: אדם מוגבל בזמן שהוא יכול לקנות את המושכלות. מאירי: הממון שיש לך לא יעמוד לעולם, ולכן עליך כל הזמן מאמץ כדי שהוא יישאר אצלך.

[46] מצודות. מאירי: התלבט אם פירוש "נזר" הוא כח או ממון, אך מבחינת משמעות הפסוק, אין הבדל בין הפירושים. רי"ד פירש שהכוונה להפרשה שמפרישים מהצאן, החלב והצמר שלהם, והכתוב אומר שהם אינם קיימים לעולם.

[47] רש"י. מצודות: פירש "נאסף" מלשון התכלה. הצאן יעזור כאשר לא תהיה אפשרות להתפרנס מדברים אחרים. רי"ד: הכתוב אומר שצריך לרעות את הצאן במקום שיש בו עשבים. ר"י נחמיאש: לפעמים הרוח מכה את החציר בפתאומיות, וכך אדם יכול לאבד את כל ממונו. חוקה: על האדם להכניס אל ביתו עשבים ומזונות לבהמותיו, משום שלא תמיד הוא ימצא אותם במרעה. מאירי: יתגלה לך החציר והדשא שנתת לעניים בשעת הדוחק שלהם. על דרך הנסתר כתב שאדם צריך לקיים את כוחותיו הגופניים. המזון שכתוב בהמשך מכוון כנגד ההשגות של האדם בחכמה.

[48] מצודות.

[49] רש"י. בסוף דבריו כתב שהפסוקים מהווים משל לרב שמתמנה על הציבור, עליו לשאת אותו לאט, וכך הוא יוכל לאכול את פירות הלימוד שלו, וכאשר יתפשטו שמועותיו זה יהיה כמו הלבוש של הכבשים – התלמידים יהיו השם שלו. רלב"ג כתב לאורך הפסוקים שהפירוש הוא שלאדם זה יהיו מושכלות גדולות יותר. מצודות הסביר שהכוונה שאדם צריך ללמוד גם דברים קלים להשגה, משום שהוא יוכל לעסוק בהם גם לאחר שתיחלש הכח העיוני. אבן עזרא מכתב יד: תוכל לקנות שדות בשכר העתודים.

[50] רש"י.

[51] מצודות. חוקה: בזכות זה יהיה תשמיש בינך לאשתך, וכך תמשיך את החיים.