משלי פרק ל

משלי פרק ל[1]

(א) דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה אלא הם הדברים שנאמרו על ידי אגור בן יקא. הכוונה לשלמה המלך, שנקרא כך בגלל שהוא אגר כל כך הרבה בינה (בן מלשון בינה), עד שכאשר לימד לאחרים חלק מחכמתו, הדבר דומה לאדם שאכל הרבה והקיא חלק ממה שאכל,[2] הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל דברי הנבואה של הגבר, של שלמה, נאמרו על איתיאל. גם איתיאל הוא שלמה המלך, והוא נקרא כך משום שהוא אמר שה' איתו ונתן לו כל כך הרבה חכמה, עד שמותר לו לבור על איסורים האסורים על המלך כגון לשאת הרבה נשים. אם כן שלמה נקרא בפסוק זה בשלוש שמות: אגור, הגבר ואיתיאל,[3] לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל דברי הנבואה נאמרו על שלמה המלך שאמר שבגלל שה' איתו והוא כל כך חכם, הוא יכול לעבור על האיסורים האסורים על המלך והוא לא ייכשל. למשל: התורה אסרה על המלך להתחתן עם נשים רבות כדי שהן לא יסיטו אותו לעבוד עבודה זרה, ושלמה המלך התחתן עם נשים רבות וחשב שהוא יוכל לעמוד בפניהן, ולבסוף נכשל[4]: (ב) כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ אני רואה שאני סכל ואין לי שכל של אדם, משום שסמכתי על שכלי בדבר שה' אמר שהוא אסור,[5] וְלֹא בִינַת אָדָם לִי אין בי בינה של בני אדם[6]: (ג) וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע ולא למדתי חכמה ולא ידעתי את הדעה של הקדושים. דברי הקדושים הם דברי משה רבינו שאסר בתורה על המלך מספר איסורים, ושלמה אומר שהוא התעלם מדברי משה רבינו, וגרע או הוסיף על דבריו בכך שהוא עבר על האיסורים[7]: (ד) שלמה מדבר על גדולתו של משה רבינו שהיה צריך להקשיב לציווי שלו:[8] מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד האם יש עוד מישהו שעלה לשמים וירד חוץ ממשה רבינו?[9] מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו האם יש עוד מישהו שזרק את פיח הכבשן ופיזר אותו על ארץ שלמה?[10] מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה  האם היה עוד אדם שהצליח כביכול לקשור מים בשמלה? הכוונה להעמדת המים בקריעת ים סוף על פי תפילתו,[11] מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מי הוא זה שהקים את המשכן שבהקמתו התבססה הארץ? משה רבינו![12] מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע אם תדע שהיה עוד אדם כמו משה רבינו, אני רוצה לדעת מה שמו ומה שם בנו – מאיזה משפחה הוא[13]: (ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה כל דבר שה' אמר הוא דבר מזוקק, אין דבר שכתוב בתורה שלא לצורך, ולכן הייתי צריך להקפיד על האיסורים המוטלים על המלך,[14] מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ ציווי של ה' מגן לכל מי שחוסה בו, לכל מי שבוטח בו, ואדם שמקשיב לציווי ה' לא יבוא לידי טעות[15]: (ו) אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (היות וכל דברי ה' מזוקקים ומדויקים) אסור לך להוסיף על דבריו,[16] פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ שמא, אם תוסיף על דבריו, הוא יוכיח לך שחטאת על ידי התוספת הזו (וכל שכן אם גרעת מדבריו)[17]: (ז) שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת (שלמה פונה אל ה') אני מבקש ממך שני דברים, ואני מבקש שלא תמנע אותם ממני עד שאמות[18]: (ח) שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי תרחיק ממני דברי שקר (שוא ודבר כזב הן מילים שונות עם אותה משמעות), תגרום לי שאמאס בשקר ואדבר רק אמת,[19] רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי אל תיתן לי עניות או עשירות (אלא רק את צרכי),[20] הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי תן לי מזון לפי מה שאני צריך (לא פחות ולא יותר)[21]: (ט) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי (אינני רוצה להיות עשיר) שמא מתוך העושר הגדול אני אתמלא בגאווה ואני אכחיש,[22] וְאָמַרְתִּי מִי ה' (כאשר אכחיש) אשאל מתוך גאווה: מיהו בכלל ה', אומר שאין אלוה,[23] וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי (ואינני רוצה להיות עני) שמא אם אהיה עני, אכשל ואגנוב,[24] וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי ואני ארגיל את עצמי להישבע לשקר (שלא גנבתי)[25]: (י) אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אל תדבר לשון הרע על העבד לפני האדון שלו,[26] פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ שמא הוא יקלל אותך, וכתוצאה מכך שקללתו תתקיים, תהפוך להיות שממה[27]: (יא) דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ אפילו אם הדור הוא דור פרוץ ומקולקל שהוא מקלל את אביו ואת אימו הוא לא מברך (אלא מקלל)[28]: (יב) דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ וגם אם הדור גאוותן וחושב שהוא צדיק והוא לא ניקה מהחטאים שלו (אל תלשין עליו)[29]: (יג) דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ הדור הוא כל כך גאוותן, עד שכביכול העיניים שלו מתרוממות ממקומם והעפעפיים שלו עולות מעלה[30]: (יד) דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו גם אם לדור יש שיניים חיצוניות שדומות לחרבות ושיניים פנימיות לסכינים,[31] לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם השיניים הגדולות ישמשו לאכול את העניים ולהשחית את האביונים עד שהם לא ייחשבו בני אדם. אפילו אם הדור עושק את העניים – אל תלשין עליו אל אדוניו[32]: (טו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת לבור הקבר יש שתי בנות: גן עדן וגיהינום. העלוקה היא תולעת שנדבקת לאנשים ומוצצת את דמם. הכתוב דימה את הקבר לעלוקה. כשם שהעלוקה מוצצת את דם האנשים, כך הקבר מוצץ את גופות המתים, ומובילה אותם לשתי בנותיה: גן עדן וגיהינום,[33] הַב הַב גם גן עדן וגם גיהינום אומרים "תן", תן". שניהם רוצים לקבל את המתים, גן עדן את הצדיקים וגיהינום את הרשעים. הכתוב אומר שהצדיקים לא צריכים לחשוש שלא יהיה להם מקום בגן עדן, כי כביכול גן עדן תמיד רוצה לקבל עוד, וגיהינום איננו נמנע מלקבל את הרשעים – תמיד יש שם מקום לעוד רשעים,[34] שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה גם אחרי שלוש מיני ייסורים, יש מקום לייסורים נוספים (יבואר בפסוק הבא),[35] אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן וגם אחרי ארבעה ייסורים שונים, יש מקום לעוד ייסורים[36]: (טז) שְׁאוֹל העונש הראשון: הקבר שאליו יושלכו מתים שימותו לפני זמנם,[37] וְעֹצֶר רָחַם העונש השני: הרחם של האישה תיעצר והיא לא תוליד בנים,[38] אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם העונש השלישי: לא יירד מספיק גשם להשקיית הארץ,[39] וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן העונש הרביעי הנוסף הוא שלאחר מות האדם, הוא נשפט באש של גיהינום. עונש זה שונה משלושת העונשים הראשונים, משום שבני האדם נענשים בהם לאורך חייהם, ואילו בגיהינום אדם נענש רק לאחר מיתה[40]: (יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם אדם שישתמש בעין שלו כדי לרמוז וללעוג לאביו או לקמטים שנאספים בפני אימו, אדם שמבזה את הוריו,[41] יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל העורבים מהנחל יעשו בגופו נקבים (עד שימות),[42] וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר ובני הנשר, ציפור רחמנית יותר מהעורב האכזרי, יאכלו את בשרו[43]: (יח) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי יש שלושה דברים שהם מכוסים ממני, ומיד כשהם עוברים לידי הם נסתרים ואיני יודע כיצד הם הולכים (יבואר בפסוק הבא),[44] וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים ויש דבר רביעי שיש בו גנאי שאיני יודע איך הוא הולך[45]: (יט) 1) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם את המסלול של תעופת הנשר בשמים (אני לא יכול לדעת אחרי שהוא לא נמצא מולי).[46] 2) דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר מסלול הזחילה של הנחש על סלע (כיוון שאינו משאיר סימנים).[47] 3) דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם מסלול הפלגת אוניה בים.[48] וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה דרך גבר ששכב עם אישה שכבר נבעלה בעבר (שזה דבר שיש בו גנאי, ובבתולה אפשר לדעת)[49]: (כ) כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת כך גם דרך האישה שנואפת (שהיא מסתירה את מעשיה),[50] אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ היא נואפת, ולאחר מכן מנקה את מקום הערווה כדי שלא יידעו שהיא נאפה,[51] וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן והיא אומר שהיא לא עשתה דבר שאינו ראוי[52]: (כא) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ בגלל שלושה דברים תושבי הארץ מתרגזים,[53] וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת אך את הדבר הרביעי היא אינה יכול לשאת בכלל, הדב הרביעי הוא הגרוע ביותר[54]: (כב) 1) תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ עבד שימלוך על העם.[55] 2) וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם כאשר טיפש יהיה שבע מלחם, יהיה לו ממון, היות ואין זה ראוי שאדם שאיננו נוהג בחכמה ומיישב את העולם יהיה עשיר, ואנשים ילמדו ממנו שלא צריך להיות אדם טוב כדי שיהיה לך ממון[56]: (כג) 3) תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל אישה שנואה שנבעלת, כיוון שאין זה ראוי שאדם יתחבר עם אישה ששנואה לו.[57] 4) וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ כאשר שפחה יורשת את גבירתה, כך שגבירתה תהפוך למשרתת שלה[58]: (כד) אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ יש ארבעה יצורים שמאוד קטנים,[59] וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים והם מאוד חכמים על אף שהם כל כך קטנים[60]: (כה) הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם הנמלים הם קיבוץ של בעלי חיים שאיננו חזק, שמרוב חכמתם, הם מכינים לעצמם את האוכל בקיץ, בזמן שניתן להכין אותו, ואז הם לא רעבים בחורף[61]: (כו) שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם גם השפנים אינם חזקים, אך הם גרים במקום סלעי שהוא מקום חזק ומבוצר[62]: (כז) מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה לארבה אין מלך ששולט עליו,[63] וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ והוא מתאסף כולו בזמן שהוא יכול לאכול את גידולי הקרקע[64]: (כח) שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ העכביש ילכוד בידיו את האוכל שלה, על ידי קורי העכביש, היא לוכדת חרקים ואוכלת אותם,[65] וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ והעכביש חי אפילו בארמונות המלכים[66]: (כט) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד יש שלושה בעלי חיים שהולכים בצורה טובה,[67] וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת ויש בעל חיים רביעי שדומה להם והולך בצורה טובה (אלא שהשלושה הראשונים קשורים יותר למשל ונמשל שהכתוב אומר)[68]: (ל) לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל האריה הוא הגיבור הכי גדול מכל הבהמות, והוא לא ייסוג מפני אף בעל חיים[69]: (לא) זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ כלב ציידים או תיש שיודעים לרוץ מהר,[70] וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ והרביעי הוא מלך שאין אף אחד שיכול לעמוד נגדו, ולכן הוא יוצא להילחם נגד הרבה עמים[71]: (לב) אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא אם אדם ניבל אותך, אם אדם טען כלפיך טענות רבות והשפיל אותך – תתנשא, אל תיגרר אחריו ואל תענה לו,[72] וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה ואם חשבת לריב עם מישהו אחר – תשים את היד שלך על פיך, וכך תימנע מלומר לו דברים שיגרמו לכם לריב[73]: (לג) כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה כי כשם שסחיטת החלב יוצרת את החמאה,[74] וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וכשם שסחיטת האף גורמת להוצאת דם מהאף,[75] וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב כך "סחיטת" הכעס גורמת למריבה, ולכן צריך ליזהר שלא להיגרר לכעס, וכך לא להגיע לידי מריבה[76]:

[1] מאירי: פרק זה מחולק לשמונה פרשיות. פסוקים א-ו, ז-ט, י-יד, טו-יז, יח-כ, כא-כג, כד-כח, כט-הסוף. כל פרשה כוללת ארבעה עניינים.

[2] רש"י. חלק גדול מהפרשנים כתבו שמדובר על שלמה המלך. רלב"ג: בכמה מקומות שלמה המלך קרא לעצמו בשמות שונים, כפי שקרא לעצמו קהלת. שלמה רצה להקיא את המחשבות המועטות כדי שיישארו לו רק המחשבות הנכונות. אבן עזרא: מדובר על אדם ישר וחכם שחי בתקופתו של שלמה המלך, ושלמה כתב את דברי חכמתו בספר משלי. בסוף פירושו לפסוק ו פירש שאגור הוא חכם ו"בן יקה" הוא שלמה המלך ונקרא כך על שם דוד המלך שנאמר עליו "ולו יקהת עמים", והוא נקרא איתיאל על ידי אגור בגלל האיסורים שהוא עבר. רי" נחמיאש: הדברים נאמרו על ידי אגור שהיה חכם גדול, וחיברו אותם לדברי שלמה משום שהם נאמרו בנבואה. בפירושו בפסוק ו הוסיף אפשרות ששלמה נקרא "בן יקה" משום שכל העמים נאספו ושמעו בקולו. שלמה נקרא איתיאל משום שה' היה בעזרו בעניין החכמה שקיבל.  

[3] רש"י. מצודות: שלמה אומר שבגלל החטאים האלה, הוא לא יתנבא יותר. רס"ג: הגבר הוא אדם בשם איתיאל והוא ביקש מאגור ללמד אותו את המשל. מאירי: אגור הוא חכם שהיה מתלמידי שלמה או מחבריו או ממוריו, וייתכן שהוא שלמה המלך עצמו.

בעניין השאלה האם דוד ושלמה היו נביאים, עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמואל ב, אוצר המאמרים, שם הרחבנו בכך.

[4] רש"י. אבן עזרא: איתיאל ואכל היו חבריו של אגור או תלמידיו. רי"ד: הכוונה שהוא הלאה את כל האנשים וניצח אותם בחכמתו. מאירי כתב בתחילה שהן שמות חכמים גדולים וידועים בימי שלמה, ולאחר מכן כתב שהם שמות מושאלים לשלמה המלך. איתיאל משום שהוא עומד במחיצתו של ה' ואוכל משום שהוא הגיע ליכולות הגבוהות ביותר מחכמה. ר"י נחמיאש: שלמה נקרא גם בשם "אכל" משום שהוא היה יכול להשכיל בכל חכמה.

[5] רש"י. רס"ג: אני הבער שבאנשים. אבן עזרא (בסוף פירושו לפסוק ו): יתכן שאיתיאל ואוכל שאלו את אגור שאלות, והוא ענה להם שאיננו חכם. לאחר מכן כתב ששלמה אמר בדברים אלו שהוא מתחרט על המעשים שהוא עשה בניגוד למה שהתורה ציוותה על המלך, והוא אמר שהוא עשה אותם כמי שלא למד, ויש דברים שהוא לא היה אמור לבקש לעשות, כמו לשפוט אנשים בלי עדים, וכמו שאלות על איך משה עלה לשמים וירד. מאירי: כיוון שבפרק זה שלמה דיבר על דברים עמוקים יותר ממה שדיבר לאורך הספר, הוא התנצל ואמר שהוא מכיר בחסרונו שהוא לא למד מספיק. ר"י נחמיאש: כיוון שאיתיאל ואכל ביקשו מאגור שילמד אותם סתרי כמה, הוא אמר שאינו ראוי לכך. רי"ד: אדם לא צריך להתפלא על שניצחתי את שאר האנשים בחכמתי, כיוון שאת החכמה קיבלתי מה'. חוקה: קיבלתי את חכמתי ממלאך שנקרא איש. מאירי: בער לשון כיסלות נגזר מכך שהבהמות נקראו גם כן במילים משורש ב.ע.ר. כמו כן הסביר שהאיש הוא משה רבינו.

[6] תרגום. רלב"ג: הכוונה שאין לו ידע בדרשות העמוקות. רי"ד: הוא לא החכים מבן אדם אלא מה'. חוקה: לא קיבלתי את חכמת אדם הראשון.

[7] רש"י והמילה "לא" בתחילת הפסוק מוסבת גן על "דעת קדושים". רלב"ג: "דעת קדושים" פירושו המניעים את הכוכבים בשמים. רס"ג: גם אחרי שלימדו אותי את החכמה, עדיין אינני יודע את ה', ואינני יודע את כל החכמה. רי"ד: הקדושים הם המלאכים. מאירי הוסיף פירוש שהקדושים הם אנשים קדושים, ושלמה אמר שהוא לא הגיע למעלתם. מצודות: שלמה היה צריך לומר שכאשר משה רבינו כתב בתורה שיש איסור להרבות נשים משום שהן יסירו את ליבו אחרי העבודה הזרה, הוא היה צריך לדעת שאין זה ספק שמא הן יסירו את ליבו, אלא באופן ודאי.

[8] רש"י. רלב"ג: השאלות בפסוק נועדו להבהיר עניינים שקשורים לאופן בריאת גלגלי השמים. מאירי: השאלות נועדו לומר שהוא לא מבין בארבעת היסודות של העולם. רי"ד: השאלות נועדו לומר שלא ייתכן שאדם לימד אותו את כל החכמות, משום שאף אדם לא עלה לשמים והבין איך הדברים שם נעשו, וכך גם בשאר הדברים שהוא הזכיר. רק ה' היה יכול ללמד אותו את כל הדברים שהוא דיבר עליהם.

[9] רש"י. אבן עזרא: אגור אמר שאיננו מבין ביסודות שנבראו בארץ. מאירי: אין אדם שעלה לשמים וירד בשלום, משום שההשגות שלו השתבשו. בפירוש נוסף כתב הכוונה ליסודות של הארץ. ר"י נחמיאש: מי יודע למה טבעו של האש לעלות לשמים ולאל רדת לארץ. בפירוש נוסף (בפסוק ה) כתב שאין מי שעלה לשמים ולמד שם את תכלית החכמה, כך שהוא יודע לבטל גזירות.

[10] רש"י. אבן עזרא: הכוונה שאהרון אסף רוח כאשר הוא מנע את המשך המגיפה לאחר חטא קורח. ר"י נחמיאש: מי יודע מדוע הרוח איננה פיזית כמו עפר. בפירוש נוסף (בפסוק ה) כתב שהוא אסף את הרוח בכפיו כדי למנוע מהרוח לעקור עצים ולהפיל בתים. מאירי שם חכמי האומות: מי הוא שעם היותו בשמים, הוא גם יורד לארץ ומשגיח בתחתונים. רס"ג: השאלה היא מי עשה את כל המעשים האלה, כיוון שלא ניתן לעשותם. אי אפשר לעלות לשמים ולרדת, אי אפשר לאסוף את הרוח בידיים, ולא לקשור מים ולא לגרום לארץ לזוז (במהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק כתב שפירוש זה של רס"ג הוא הפירוש שמובא במאירי ור"י נחמיאש ואת הנראה לעניות דעתי כתבתי).

[11] רש"י. אבן עזרא: אליהו הנביא הוא שצרר מים בשמלה. ר"י נחמיאש: מי יודע מדוע המים לא מתקשים. בפירוש נוסף (בפסוק ה) כתב שהכוונה שהוא עצר מהמים מלשטוף את העולם.

[12] רש"י. מצודות: הכוונה להעמדת הארץ על ידי התורה. אבן עזרא: הכוונה ליהושע בן נון שהעמיד את השמש בגבעון. ר"י נחמיאש: מי יודע מדוע העפר נשאר במקומו ולא זז. בסוף דבריו הסביר את השאלות. אם איננו מבינים את אופן פעולת הטבע אחרי בריאת עולם, כל שכן שאיננו יכולים להבין איך העולם נוצר יש מאין. בפירוש נוסף (בפסוק ה) כתב שהכוונה שהוא מונע רעידות אדמה. מאירי: מי הכניע את כל כוחות גופו. לפי זה כאשר הוא שאל על הרוח, הכוונה מי השליט את השכל, כששאל על המים הכוונה לתורה ולחכמה. תוכן הדברים הוא שאדם איננו יכול להבין את כל מהלך העולם.

[13] רש"י. מאירי: גם אם יהיה אדם שהבין את מהלכי העולם, בנו לא המשיך אחריו בידיעת הדברים, כיוון שרק יחידי סגולה יכולים להגיע אליהם. רי"ד: אם אתה מכיר אדם שיודע את הדברים האלה ושכחת את שמו, תאמר לי מה שם בנו.

[14] רש"י. אבן עזרא כתב שהמילה "מגן" באה משורש ג.נ.ן והאות מ שבתחילתה היא תוספת על השורש. כמו כן פירש שאגור ענה לאיתיאל שאין לו להתעסק עם דברים אחרים מעבר ללימוד המצוות. מאירי: מאחר וקשה לחקור על כל הדברים ולדעת אותם בשלמות, עדיף להסתמך על דברי תורה שלימדו אותנו את הדברים בדרך של מסורת.

[15] רלב"ג. רס"ג: ה' הוא שמגן לכל מי שחוסה בו. מאירי: התורה מגנה על מי שמסתמך על המסורת מידי מי שמנסה כל הזמן לחקור ולתקוף את התורה.

[16] רש"י. רלב"ג: אל תלמד באופן שכאשר תתקשה תיאלץ להסביר את העניין על ידי תוספת כל שהיא שאינה כתובה, משום שאז אתה תטעה בדבריך וכולם יידעו על כך. אבן עזרא: שמא תהיה נכזב כאשר תתעסק בחכמה שאינה חכמת התורה. אבן עזרא מכתב יד: אל תשאל מה למעלה ממך ומה למטה ממך. מאירי: אל תיכנס לדברים שהם מעבר ליכולת שלך להבין אותם.

[17] רש"י. רס"ג: "ונכזבת" מלשון כריתה. ר"י נחמיאש: שמא תימצא שקרן, כיוון שהדברים לא נכתבו בתורה.

[18] רש"י. רלב"ג: הכוונה שהוא רוצה להגיע אל השלמות הזו לפני שהוא ימות, היות ואחרי המוות לא ניתן לקנות מדרגות רוחניות נוספות. אבן עזרא מכתב יד: לא ראוי שעובד ה' יבקש יותר ממה שביקש בפסוק. מאירי: "בטרם אמות" אינו שזה ייעשה לפני שהוא ימות או עד שהוא ימות, אלא כדי שהוא לא ימות. אחת התכונות הללו גורמת למיתה, כל שכן שניהם.

[19] מצודות. אבן עזרא: יש להבדיל בין שוא שהוא שקר רגיל, לבין כזב שמשמעותו עד כזב. רלב"ג: שלמה כאן ביקש שהוא לא יגיע להשגות שווא. שווא הוא דבר שקר, וכזב הוא דבר הבל או הפוך.

[20] רש"י. רלב"ג: הכוונה שה' לא יתן לו עניות ועשירות בדעות.

[21] רש"י.

[22] רש"י. רלב"ג: שמא אתחכם במה שלא אוכל להשיג, ואנסה להגדיר מהו ה' יתברך, ולא ניתן להשיג את זה, ומשום כך אכשל ואעשה אלוה מדבר שאינו קיים במציאות. מאירי על דרך הנסתר: שמא אנסה הרבה להחכים בדברים שאינני יכול להגיע אליהם, ואז הגיע לידי כפירה. "וגנבתי" – אחסר את כוחו של ה'. "ותפשתי שם אלוקי" – אייחס לו עוול או שאגביל אותו לפי תפישתי.

[23] רש"י.

[24] רש"י. רלב"ג: שמא לא אחקור מספיק, ולא אעמוד על החיוב שיהיה אלוה, ועל ידי כך אגנוב את האלוה משאר האנשים.

[25] רש"י. רס"ג: שמא אזלזל בשם אלוקי. מאירי: אתפוס את ספר התורה כדי להישבע בשם ה'.

[26] מצודות. רש"י: אל תמסור דין על אדם כלפי שמים. אבן עזרא: הכוונה לעבד שבורח מגוי בחוץ לארץ, לארץ ישראל. רלב"ג: התורה היא כמו עבד לה', היות והיא משרתת את ה' על יי שהיא גורמת לאדם להגיע לשלמות, הכתוב הזהיר שאדם לא יתלה את דעותיו המשובשות בתורה, ועל ידי זה הוא כביכול מוציא לשון הרע על התורה. ר"י נחמיאש: הכתוב הזכיר דווקא עבד משום שהלשנה על עבד יכולה לגרום לעבד עגמת נפש רבה בכך שהאדון יעניש אותו בחוזקה. מאירי: האדון עלול להמית את העבד. חוקה: העניות גורמת לעבירות.

[27] מצודות. אבן עזרא: היות והעבד ברח אליך לכבוד ה' ואתה מלשין עליו, אתה כבר אשם, גם אם עדיין לא קילל אותך. ר"י נחמיאש: הקללה שלו איננה קללת חינן, משום שאתה באמת אשם. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שאתה נענש, ומצאנו עוד פעמים במקרא שהשורש א.ש.מ פירושו עונש. מאירי פירש על דרך הנסתר: העבד הוא החמר והאדון הוא השכל, ולא ניתן לגנות את החומר בפני השכל עד שהשכל עוזב אותו לגמרי, אחרת האדם ימות, וזה הפירוש של הציץ ונפגע.

[28] רש"י. רלב"ג: הבנת דברי התורה באופן מעוות דומה לאדם שמקלל את הוריו במקום לכבד אותם על כל הטובה שהם גמלו איתו. כך גם בעניין התורה, במקום להעמיק בה ולהבין מה היא נותנת לו, הוא מזלזל בה. אבן עזרא: הכתוב מונה ארבע דורות, שכל אחד מהם חוטא בעניין אחר, וגם העונש שלהם יהיה אחר. ר"י נחמיאש: מדובר על המשך מהפסוק הקודם, שגם אם יש לעבד את המידות הרעות המוזכרות בפסוק – עדיין אסור להלשין עליו אל אדוניו. בפירוש נוסף כתב שהכוונה למלשין שאומר על העבד שיש לו מידות כאלה. בעניין הקללות פירש שהוא מקלל את אביו על שלימדו מוסר ואת אימו למרות שגידלה אותו במסירות. בפירושו לפסוק יז כתב שכל אחד מארבעת הדורות שמוזכרים בפסוקים הבאים, גרוע מהדור שלפניו. הדור הראשון שמקלל את הוריו עדיין מוכן לקבל מוסר ולחזור בתשובה. הדור השני לא יקבל תוכחה, והדור השלישי גס רוח שזו אית המידות הכי גרועות שיש, עד שחכמים השוו אותה לכפירה. הדור הרביעי כולל את כל המעשים הרעים. אבן עזרא מכתב יד: יש דורות רעים שייענשו על מעשיהם הרעים, והכתוב הזכיר את הדורות ולאחר מכן את העונשים שלהם. מאירי: האבא הוא רמז לשכל והאימא רמז לחומר. אדם שלא מחזק את השכל, מפסיד גם את החומר. אם כן, בפסוק הקודם מדובר על קיצוניות של אדם שמשתמש רק בשכל ובפסוק זה מדובר על אדם שלא משתמש בכלל בשכל, והוא מיש לא נכנס לפרדס החכמה בכלל.

[29] אבן עזרא. רלב"ג: הצואה לגוף כמו הדעות הכוזבות לנפש. הצואה היא החלקים מהמזון שהאדם אינו צריך והיא מזיקה לגוף, והדעות כוזבות הן החלקים הלא נכונים בדעות שמזיקות לנפש. ר"י נחמיאש: הדור חושב שהוא טהור דווקא משום שהוא לא רחץ את עצמו מצואה, משום שהוא חושב שהצואה טובה. מאירי: בפסוק זה מדובר על אדם שחיזק מאוד את החומר אצלו, וחשב שהוא כבר הגיע למדרגה השכלית הגדולה, אך לא הגיע לשם עדיין.

[30] רש"י + תרגום. יש פרשנים כמו רי"ד שכתבו שהפסוק בעצם כפל את עצמו. מאירי: פסוק זה נאמר לשבח, על דור שמאזן בין השכל לבין החומר, והוא ממעט לישון ולומד הרבה. בעניין אלה שנכנסו לפרדס, הכוונה למי שנכנס ויצא בשלום.

[31] רש"י. מאירי: מדובר על יותר מידי התחכמות, עד שהוא מגיע לכדי כפירה, והוא מי שקיצץ בנטיעות. בפירוש נוסף פירש ההיפך, שמדובר על מי שמצליח להתעלות בחכמתו, והוא מסוגל "ללעוס" כל דבר קשה. ואלה שמתנגדים לאמת נקראים בפסוק עניים. בפירוש נוסף כתב שכל הפסוקים האחרונים נאמרו על מי שמתפלסף בעניינים מופתיים, והם אינם מאמינים לדבר אחר חוץ מהדברים האלה.

[32] מצודות. ר"י נחמיאש כתב שייתכן לפרש שכמו שמדובר על להכרית מארץ ישראל בצלע הקודמת, כך מדובר כאן על להכרית מאדם מישראל. מאירי: הוא מכשיל אנשים אחרים בדעותיו הכפרניות. העניים הם הבאים ללמוד מחכמתו, והוא מונע מהם את הנחלה שלהם (ארץ) ואת המעמד של להיות אדם.

[33] רש"י וכתב שיש שפירשו עלוקה ממש, כלומר התולעת עצמה. אבן עזרא: על הדברים המעוותים והעקומים שעושים ארבעת הדורות, יש לה' ארבעה עונשים. אבן עזרא מכתב יד: העלוקה היא גיהינום, ולה יש שתי בנות שאומרות כל הזמן להאכיל אותן בגופות המתים. בפירוש נוסף כתב שהעלוקה היא עוול שעושים בני אדם (מלשון עקולה – חוסר ישרות), ולכן יש שתי בנות שמבקשות להמית אותם. הבנות הן המקרים הרעים שבאים עליהם. חוקה: יש שתי בנות, שתיים שלוקחות ושתיים שנותנות. כולן לא יהיו שבעות. מאירי: העלוקה היא העולם הזה. בפירוש נוסף כתב ששתי הבנות הן שתי מיני ההוויה, ההוויה שאינה מרגישה (הצומח והדומם) והמרגישה (האדם ובעלי החיים), והכתוב מזהיר את האדם שלא להדגיש את העיסוק בענייני החומר. החל הוא החכמה שאינו משקיע מספיק בלימוד חכמתה. ר"י נחמיאש: הוסיף פירוש שהעלוקה היא התולעת שמוצצת את הדם, ושתי הבנות שמוצצות תמיד הם היום והלילה בהם אדם אינו יכול להספיק את משימותיו, וגם אם קורה שביום הוא מצליח לספק את משימותיו, בלילה הוא לא מצליח. לשיטתו, כל אחד מארבעת הדברים שהוזכרו, "בולע" את כל מה שקיים. כמוכן פירש בשם תרגום שהעלוקה היא גיהינום.

[34] מצודות.

[35] מצודות. רלב"ג: הכתוב משווה את ההשחתה התמידית לארבעת הדברים שמובאים בפסוקים הבאים, משום שהם אף פעם לא עוצרים ותמיד צריכים עוד.

[36] מצודות. רש"י בפירושו לפסוק לא כתב שהפרשיות העוסקות בארבעה דברים, מדברים על ארבע המלכויות שמתנגדות לישראל. שאול היא מלכות בבל היות ועל נבוכדנצר נאמר "הרחיב כשאול נפשו", עוצר רחם היא מדי שבימיהם עצרו רחמים מישראל (המן), ארץ לא שבעה היא יוון שלא שבעה מגזירות על עם ישראל, ואש לא אמרה הון כנגד עשיו שהיה בחימה בוערת על עם ישראל ורצה להשמיד אותם. הנשר זו בבל שנמשלה בדברי יחזקאל לנשר, נחש זו מדי, דרך אוניה בלב ים זו יוון שקלה בגזרותיה (שגוזרת בקלות). תחת עבד זה נכוכדנצר, שבעצמו היה עבד, נבל זה אחשוורוש, שנואה כי תיבעל זו יוון, שפחה כי תירש זה עשיו שהיה צריך לעבוד את יעקב והדבר התהפך. נמלים זה בבל ונבוכדנצר זכה במלכותו משום שהוא החזיר את השליח עם האיגרת שנשלחה לחזקיה, שפנים זה מדי ופרס ששמו בסלע קינם – שבנו את בית המקדש, שממית זה עשיו עליו נאמר "והידיים ידי עשיו", והוא נכנס לבית המקדש והחריב אותו. ליש זה נבוכדנצר, זרזיר זה פרס, תיש זה יוון, ומלך אלקום זה ארם.

[37] מצודות. אבן עזרא: עונש זה כנגד הדור שמקלל את הוריו.

[38] מצודות. אבן עזרא: עונש זה כנגד הדור השני שלא רוחץ מטומאת זנות, ומידה כנגד מידה הוא לא יוליד בנים. רש"י כתב תשמיש ולכאורה כוונתו כפי שביארנו בפנים. מאירי: "עצר רחם" פירושו לידה ולא עצירת הלידה, והלידה נקראת כך משום שהלידה מתהווה מדבר שנעצר ברחם. הכתוב אומר שכל דבר שנולד – השאול ייקח. כך גם כל הלחות שתיווצר מירידת גשם – החום יבטל, והמשל הוא שיהיה הפסד לעולם. חוקה: כיוון שיש צער גדול להורים בלידת הבן, הכתוב הזהיר על כבודם. ר"י נחמיאש: הרחם "בולע" את כל הבעילות, והוא אף פעם לא שבע. לפי פירושו "עוצר" מלשון צער, והכוונה שהוריו מצטערים בשעת הלידה.

[39] מצודות. אבן עזרא: עונש זה כנגד העונש השלישי, הגאוותנים יושפלו וימותו ברעב. ר"י נחמיאש: הקרקע סופגת את כל המים..

[40] מצודות. אבן עזרא: עונש זה כנגד הדור הרביעי שעושק את העניים, וכתב שני פירושים לפרש פסוק זה: א. הכוונה לאש ממש שתשרוף את מי שעושק את העניים. ב. הכוונה לחום שמייבש כמו אש. ר"י נחמיאש: האש שורפת את כל העצים.

[41] רש"י. אבן עזרא: הכתוב חזר לעסוק בדור שמקלל את הוריו פעם נוספת (פסוק יא), משום שזה הדור הגרוע ביותר. רלב"ג: הכתוב חזר לעסוק במי שטועה בכוונת התורה משום שהוא אינו מכבד אותה מספיק. אבן עזרא מכתב יד: "תלעג" מלשון תוכחה, העין של הבן יבזה את הוריו שמוכיחים אותו (הן האב והן האם). מאירי: אדם שמזלזל בהוריו בעצם כופר בסדר שה' קבע בעולם. בפירוש נוסף כתב שהכתוב הזהיר את האדם שלא יצפה למיתת הוריו כדי שיירש אותם.

[42] רש"י לפי פירושו "יקרוה" מלשון נקב. אבן עזרא מכתב יד פירש מלשון עקירה.

[43] רש"י. אבן עזרא מכתב יד: צלע זו חוזרת על תוכן הצלע הקודמת, ומבחינת המשמעות, אין הבדל בין עורבים ליונים.

[44] רש"י.

[45] רלב"ג.

[46] רלב"ג. אבן עזרא: אינני יודע כיצד הוא עף בשמים כאשר הוא לא יודע היכן הוא יכול לנוח. אבן עזרא מכתב יד: הנשר עף מאוד גבוה ומסוגל לסבול את חום האש.

[47] רלב"ג. אבן עזרא: אין הנחש יכול ללכת על סלע בלי רגליים והוא אינו יודע היכן הוא ינוח. ר"י נחמיאש: אין הכוונה דווקא לנחש, אלא כל דבר שהולך על הסלע לא משאיר סימנים ולא ניתן לדעת להיכן הלך.

[48] רלב"ג. אבן עזרא: כיצד האוניה מסתכנת להפליג בלב ים, ואיננה יודעת להיכן יוליך אותה הרוח.

[49] רלב"ג וכתב שכשם שהאיש גרם לאישה ששכב איתה לגנאי, כך אדם שאינו מגיע לשלמות בחקירות שלו, גורם גנאי לשכל. רש"י: הכוונה לממלכת פרס שאמרה שלעולם תמשוך. אבן עזרא מכתב יד: כתב שעלמה כוללת גם בתולה וגם בעולה. ר"י נחמיאש: כיוון שהדבר אינו ניכר, גם הגבר וגם האישה אינם מקפידים שלא להיכשל בכך. מאירי: הכתוב הזכיר את ארבעת היסודות. הנשר – אש, לב ים – מים, נחש – עפר, וגבר – רוח. הכתוב מרמז שכל דבר בעולם חולף במהירות, וחיי עולם הזה הם הבל, ואדם צריך להתאמץ להגיע לחיי עולם. בפירוש נוסף כתב שמדובר על דרך הלימוד. הנשר – אדם שמבקש להגיע למעלות בחכמה שהוא אינו יכול להגיע אליהם, או שהוא רוצה הוכחות על דברים שנמסרים בקבלה. נחש – אדם שמתפתל בחכמה ולא מגיע למסקנות ישרות. אוניה – מי שאינו משתמש בשכל, כשם שמי שמפליג באוניה יש רק מחיצה של עץ שמפרידה בינו ובין המוות, כך לו אין שום חכמה ויש רק גוף. דרך גבר – מי שהולך אחרי הנאות גופו. הכתוב אומר שכל סוגי החכמה האלה חולפים ועוברים. הרביעית, הרדיפה אחר ההנאות, מכשילה יותר מכולם. בפירוש נוסף כתב ש"נפלאו" פירושו העלמה, והפליאה שלו היא כיצד ייתכן שבחומרים אלו יש גם צורה.

[50] רלב"ג.

[51] רלב"ג. רש"י הסביר באופן קצת אחר, אך במשמעות אין הבדל בין הפירושים. אבן עזרא: לאדם ראוי להיזהר מאישה כזו, כדי שהיא לא תחטיא אותו.

[52] תרגום. רש"י: הכוונה לכנסת ישראל שעבדה עבודה זרה ולאחר מכן אמרה שלא חטאה.

[53] ר"י נחמיאש. רש"י: הכוונה לארץ ישראל.

[54] רלב"ג.

[55] רלב"ג וכתב שכל ארבעת הדברים שנכתבו מרמזים על השקר שמתערבב עם השכל. ר"י נחמיאש: הכוונה ליצר הרע, וגם הנבל הוא יצר הרע.

[56] תרגום + רלב"ג + מצודות. רלב"ג: גם השווא והשקר אינם מיישובו של עולם (כמו הנבל).

[57] רלב"ג וכתב שכך גם אין זה ראוי שהשווא והכזב יתחברו אל השכל כיוון שהם שנואים עליה. רס"ג: הכוונה שהיא נעשית אדון, והכוונה לאישה שבתחילה הייתה שנואה על הבריות והגיעה לעמדת שלטון. אבן עזרא מכתב יד פירש גם כן כרס"ג והביא דוגמה מעתליה שהרשיעה הרבה כשהיא מלכה, וזה בגלל שבצעירותה הייתה שנואה. מצודות: הכוונה לאישה שזנתה ומתחתנת כדי שהיא תוכל לתלות את הוולד בבעלה, וכך תוכל להמשיך להכשיל אנשים. ר"י נחמיאש: הכוונה לאישה שאסורה לו באיסורי לאווים או חייבי מיתות וכריתות. בפירוש נוסף כתב שהכוונה לאישה ששנואה על בעלה, אלא שהוא בועל אותה בלי שהוא אוהב אותה, וזו בעילת זנות ולא אישות. בסוף הפירוש כתב ששלמה המלך רצה להזהיר את האדם שלא ירוץ אחרי השררה.

[58] רלב"ג וכך גם הדעה הכוזבת אמורה להיות תחת השכל. אבן עזרא: השפחה תמשול על גבירתה בגלל חטא של הגברת, וצריך להימנע מחטאים כדי שלא להגיע למציאות כזו. מאירי: הכוונה שהנפש המתאווה תמשול. בסוף פירושו כתב שהשלושה הם החלקים המדמה, המרגיש ומתעורר. הרביעי הוא המשכיל שמשועבד להם. בסוף דבריו הביא את מדרש חז"ל שמדובר על גאוותנים שתופסים שלטון.

[59] רלב"ג.

[60] רלב"ג וכתב שהכתוב מרמז שאדם צריך להיות קטן בעיניו, אחרת הוא יחקור בדברים שנעלים מהשגותיו. אבן עזרא: ה' החכים אותם לעשות כן. ר"י נחמיאש: המילה "מחוכמים" מלמדת שכל הארבעה שהוזכרו אינם חכמים מצד עצמם, כיוון שלא שייך חכמה בבעלי חיים, אלא הכוונה שהם חכמים בטבע שלהם. מאירי: הכתוב אומר שצריך ללמוד את אופן הלימוד מבעלי החיים שהובאו. מהנמלה – שהיא אוגרת בקיץ את המאכלים שלה, וכך גם צריך להשקיע בלימוד. השפן מרחיק את מי שיגרום לו נזק, וכך צריך להרחיק את הרשעים. הארבה – צריך ללמוד בזמן כמו שהארבה יוצא בזמנים מסויימים. השממית – שלא יברח ממעמד החכמים, אלא יהיה אצלם.

[61] רס"ג + רלב"ג וכתב שמכאן צריך להבין שאדם ילמד בזמן שמתאים ללימוד.

[62] רלב"ג וכתב שמכאן שאדם יחכים במה שיש לו תוקף וחכמה, ולא ירמסו את מסקנותיו. אבן עזרא פירש "לא עצום" מלשון מספר, המספר שלהם איננו גדול. מצודות: כשם שהשפנים חופרים אט ומעט בכל פעם עד שהם מבצרים את מקום מגוריהם, כך בלימוד תורה, אדם ילמד מעט בכל פעם עד שהוא יחכם הרבה.

[63] רלב"ג. מאירי: הכוונה שאין להם חכמה והאופן שהם באים כולם יחד בא להם בטבעיות.

[64] רלב"ג וכתב שגם מכאן לומדים שצריך לחקור במושכלות רק כפי השיעור הראוי, כשם שהארבה יודע בדיוק מתי לצאת. מצודות: גם אם אין מנהיג מוסכם ללמד את העם, כולם יתאספו יחד כדי ללמד אותו. אבן עזרא הוסיף פירוש שהם הולכים למקום שנקרא "חצצון תמר". ר"י נחמיאש פירש בשם רד"ק שהכוונה ללשון הכרתה, והכוונה שהוא כורת את העשבים שהוא אוכל. הכתוב מלמד שיש להתאחד כדי לעבוד את ה'.

[65] רלב"ג. רש"י: על ידי ידיה היא נתפסת בקירות. אבן עזרא: מדובר על בעל חיים שדומה לאדם, ולכן היו מכניסים אותו לארמונות המלכים. ר"י נחמיאש הוסיף על דבריו וכתב שכשם שהחיה יכול לחיות בארמונות של מלכים, כך גם אדם יכול לעמוד לפני מלך מלכי המלכים. רס"ג: הכוונה לעטלף שתופסת דברים בידיים – גם בהיכלי המלך (על פי המהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק). אבן עזרא מכתב יד כתב אפשרות נוספת שהכוונה לעוף דרור שלן בבתים. מאירי הוסיף לפי פירוש זה, שדווקא בהיותה בבתים, היא מצליחה להינצל. ר"י נחמיאש הוסיף פירוש ל"בידיים תיתפס", שאפשר לתפוס אותה בקלות בידיים כיוון שאין לה כח להתנגד. הכתוב אומר שלמרות שהיא חלשה, היא עדיין נמצאת בהיכלי המלך, וכך גם אם אתה חלש, אל תתייאש, ותוכל גם אתה לעלות מעלה.

[66] רלב"ג וכתב שתי אפשרויות להסביר את ההקשר לנושא הנידון בפסוקים. א. שהיא לא נמנעת מלבוא במקומות מכובדים, וכך אדם לא צריך להימנע מלחקור בדברים גדולים. ב. שדווקא בזה שהיא מגיעה אל ארמונות המלכים גורם לה למות, כיוון שהמשרתים של המלך כל הזמן מנקים את הבית ומורידים את קורי העכביש, וכך אדם צריך להימנע מלחקור בדברים שהם מעבר ליכולות שלו, משום שזה יכשיל אותו. מצודות: העכביש היה יכול לאכול את מעדני המלך, ובכל זאת הוא רוצה לאכול את מה שהוא לוד בעצמו, וכך ראוי שאדם יאכל מיגיע כפו ולא משל אחרים.

[67] רלב"ג. רש"י: הם הולכים ומצליחים בגבורתם. אבן עזרא מכתב יד: הם הולכים לאט, דרך כבוד.

[68] רלב"ג. ר"י נחמיאש: הכפילות על הצלע הקודמת – צחות הלשון. חוקה: לכל אחד מהארבעה שהוזכרו יש מעלה מיוחדת. הליש – גבורה. זרזיר – מהירות. שתיש – כל העדר לא ייסע אלא אם הוא ייסע (ובכך חולק על פרשנים אחרים שאמרו שהוא הוזכר משום זריזותו). מלך – מצד ההנהגה שלו. מאירי כתב שיש אומרים שהכוונה לכוחות של המרגיש, המתעורר, ושכל המעשי, או הכח הזן שממנו באה התאווה, הכח החיוני, והכח המדמה. הכח הרביעי הוא השכל העיוני שהוא המלך הגדול.

[69] רלב"ג. מצודות: הוא לא יעצור תוך כדי מרדף אחרי בעל חיים אחר. רי"ד: בגלל חוזקו, הוא מתגאה בהילוכו. חוקה: הכתוב הזכיר ארבעה שיש להם מעלות מיוחדות: שני מלכים (ליש ומלך) ושתי הדיוטות (זרזיר ותיש).

[70] רלב"ג והתלבט אם הכוונה שהם נמנעים מלרוץ אחרי מי שחזק מהם או לא. רס"ג: "זרזיר" מלשון זריזות. רי"ד: הזרזיר הוא התרנגול.

[71] רלב"ג וכתב שמפני שהוא סומך על חוזקו הוא מפסיד, וכך גם חכם שמסתמך רק על חכמתו, יפסיד פעמים רבות. אבן עזרא: בגלל שאין אדם שיכול לעמוד בפניו, הוא הולך בצורה נאותה. מצודות: הוא מצליח בכל אשר יפנה. אבן עזרא מכתב יד: המלך הולך לאיטו כשאין אדם שנלחם נגדו.

[72] מצודות. רש"י: אם אתה חירפת את עצמך (יש שגרסו כמו מצודות שאחרים חירפו אותו). רלב"ג: אם לא הצלחת להגיע למסקנות בדבר שחקרת בו, זה בגלל שנשענת על גאוותך, ולא עשית את כל ההכנות הדרושות להבנת הדבר. בפירוש נוסף כתב שהגאווה בחכמה היא עצמה הסיבה לנפילה. אבן עזרא: דברים אלו נאמרו לאיתיאל ואוכל. בפירוש נוסף כתב ש"נבלת" מלשון עתיד (הכתוב כתב בלשון עבר במקום לשון עתיד), והכוונה שאם אדם מתכוון לעשות עוול, כדאי שישים יד על פיו ויימנע מכך. בפירוש נוסף כתב שאם אדם חשב להתגאות וחשב מחשבה לא טובה, שישים את ידו על פיו. בפירוש נוסף כתב שאם אדם חשב מחשבות לא טובות, עליו לחשוב על ההתנשאות של ה' יתברך שיחזיר אותו לפרופורציות. רס"ג: אם תשפיל את עצמך לפניו – אז תתנשא. רי"ד: אם נפלת ממעלתך, אל תנהיג את עצמך כדרך הנבלים שמתחילים לכעוס ולהוציא מפיהם דברי כעס וקטטה. חוקה: אל תראה את נפילתך. מאירי: אם נפלת, היה זה בגלל גאוותך, או ההיפך, אם נפלת בסופו של דבר תתנשא, משום שכל הרודף אחרי השררה, השררה רודפת אחריו.

[73] רש"י. רלב"ג: אם חשבת לחקור בעניין גדול ומורכב, קודם כל שים את היד על הפה ותמתין עד שתהיה בטוח שיש לך את היכול לחקור בדבר זה. בפירוש נוסף כתב שאם אדם עוסק בדבר שיביא אותו לכפירה, ודבר זה יגרום לכך שכל המאמינים ישתיקו אותו, משום שהם יסתרו את דבריו.

[74] רש"י. רלב"ג: הכוונה שאת הדברים שכתובים בפסוק אדם יודע.

[75] רש"י.

[76] רש"י. אבן עזרא מכתב יד: הנמשל הוא שהתאווה גורמת להשפלה. מאירי: הכוונה למלחמה בין היצר לבין השכל, ותלוי באדם מי ינצח.