נחמיה פרק ה

נחמיה פרק ה

(א) וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה האנשים העניים ביהודה ונשיהם צעקו צעקה גדולה,[1] אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים על אחיהם היהודים העשירים[2]: (ב) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים חלק מעניי יהודה אמרו: בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים יש לנו הרבה בנים ובנות, וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה ניקח תבואה מהאנשים העשירים, ונאכל תבואה זו, וכך נחיה[3]: (ג) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים חלק אחר מעניי יהודה אמרו: שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים השדות, הכרמים והבתים שלנו נתונים במשכון, לווינו כסף ונתנו את נכסינו כמשכון ולכן אסור לנו לאכול מפירות השדות שלנו,[4] וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב אם כן, אנחנו חייבים לקחת תבואה מהעשירים או שנמות ברעב[5]: (ד) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים חלק נוסף של עניי יהודה אומרים: לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ לווינו כסף כדי לשלם בכסף את מס המלך,[6] שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵנוּ ואם כן איננו יכולים לאכול מהשדות והכרמים שלנו, שהרי הכל ממושכן[7]: (ה) וְעַתָּה עכשיו, שללא עזרת העשירים, נגווע ברעב, כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ אנחנו הרי מיוחסים כמו העשירים,[8] כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ כמו שהבנים שלהם מיוחסים, כך הבנים שלנו מיוחסים, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים ואנחנו נצטרך להכריח את בנינו ובנותינו להיות עבדים,[9] וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת חלק מבנותינו כבר נמכרו לשפחות,[10] וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ אין כח בידינו,[11] וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים השדות והכרמים שלנו כבר נתונים לאנשים אחרים, ואם כן, אין לנו מהיכן לקחת אוכל[12]: (ו) וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כששמעתי את דברי העניים ואת צעקתם, חרה לי הדבר מאוד: (ז) וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי ליבי יעץ לי לעשות כמו שאספר,[13] וָאָרִיבָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם רבתי עם השרים ואמרתי להם,[14] מַשָּׁא אִישׁ בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים אתם מלווים כסף לאחיכם העניים? הרי ראוי שתתנו להם את הכסף בתור צדקה, ולא בתור הלוואה![15] וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה (הכרזתי) שתהיה אסיפה גדולה[16]: (ח) וָאֹמְרָה לָהֶם אמרתי לעם שנאסף, אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם הרי, כשקנינו את היהודים שנמכרו לעבדים לגויים ופדינו אותם,[17] כְּדֵי בָנוּ כל אחד קנה יהודים מידי הגויים כפי שהיה יכול לקנות בעצמו,[18] וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם וכך, אם אתם לא תרחמו על אחיכם, ותמכרו אותם לגויים (כמו שאינכם מרחמים על אחיכם ומלווים להם כסף במקום לתת להם צדקה),[19] וְנִמְכְּרוּ לָנוּ אנחנו נקנה חזרה את היהודים מידי הגויים. נחמיה אמר לעשירים בלעג, שאינם מרחמים על העניים,[20] וַיַּחֲרִישׁוּ האנשים העשירים שתקו, וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר העשירים לא מצאו מה לענות לנחמיה[21]: (ט) וָאוֹמַר אמרתי לעשירים: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הדבר שאתם עושים (שאינכם נותנים את הכסף כצדקה) הוא רע בעיני ה',[22] הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ אם אתם תלכו בדרך ה' ותהיו יראים מה',[23] מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ (בזכות שתהיו יראים את ה') לא תשמעו יותר את ביזיונות הגויים, הגויים כבר לא יבזו אתכם[24]: (י) וְגַם אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי גם אני, חבריי ומשרתיי, נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן שהלווינו כסף לעניים,[25] נַעַזְבָה נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה נעזוב את החוב הזה, נמחל לעניים על החוב הזה[26]: (יא) הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם תחזירו להם (לעניים) עכשיו,[27] שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם את השדות, הכרמים, עצי הזית והבתים שלהם, וּמְאַת הַכֶּסֶף ואת שקלי הכסף (המזומנים),[28] וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם ואת התבואה, היין והשמן שאתם הלוויתם להם, תמחלו להם על ההלוואה[29]: (יב) וַיֹּאמְרוּ העשירים אמרו לנחמיה, נָשִׁיב נחזיר לעניים את השדות,[30] וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ ולא נבקש מהעניים שיחזירו לנו את החוב,[31] כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר אנחנו נעשה כמו שאתה אומר (למחול לעניים על החוב),[32] וָאֶקְרָא אֶת הַכֹּהֲנִים קראתי לכהנים, וָאַשְׁבִּיעֵם השבעתי את העשירים על ידי הכהנים,[33] לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה שהם יעשו כדבר הזה, למחול על ההלוואות של העניים[34]: (יג) גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי גם ניערתי את כנף הבגד שלי מהאבק,[35] וָאֹמְרָה ואמרתי: כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ (כמו שניערתי את הבגד שלי מהאבק), כך ה' ינער את מי שלא ימחל לעניים על הלוואתם ממשפחתו ומרכושו,[36] וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק וכך יישאר תמיד מנוער וריק מממון, לעולם,[37] וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל אָמֵן כל הקהל שהתאסף ענה אמן, וַיְהַלְלוּ אֶת יְקֹוָק העם הילל לה', על שנתן בליבם למחול לעניים על הלוואתיהם,[38] וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה העם עשה כדבר הזה, החזיר את השדות ומחל על ההלוואות[39]: (יד) דבר נוסף שעשיתי בו טוב לישראל הוא: גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה מהיום שהמלך ציווה אותי להיות מושל בארץ יהודה,[40] מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ משנת העשרים למלכות דריוש, ועד שנת השלושים ושתיים למלכותו, שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה במשך שתים עשרה שנה, אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי אני וחבריי לא אכלנו את הלחם שהיה מוטל על העם להביא בפני המושל. אחד המיסים שהיו מוטלים על העם הוא לספק את צרכי המושל עליהם, ואילו נחמיה, בכל שנות ממשלתו, לא גבה מיהודה מס זה[41]: (טו) וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי המושלים הראשונים של יהודה, שמשלו על יהודה לפניי,[42] הִכְבִּידוּ עַל הָעָם לקחו מיסים כבדים מהעם,[43] וַיִּקְחוּ מֵהֶם המושלים ביהודה לקחו מס מאנשי יהודה, בְּלֶחֶם וָיַיִן לחם ויין למאכל ומשתה, אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים (היין והלחם היה) חוץ מ-40 שקלים שלקחו בכסף,[44] גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם גם המשרתים של המושלים הראשונים שלטו על העם,[45] וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים אני לא לקחתי את המיסים מהעם, מפני יראת ה': (טז) דבר טוב נוסף שעשיתי לישראל הוא: וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי חיזקתי ועוררתי על בניית החומה,[46] וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ לא קניתי את השדות מידי אלו שעבדו במלאכת בניין החומה, לא ניצלתי את עובדת היותם בדוחק, שהרי לא יכלו לעבוד בשדה, ואני לא הצעתי להם לקנות מהם את שדותיהם, אלא כלכלתי אותם במשך כל הזמן שבנו את החומה,[47] וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה כל המשרתים שלי התאספו כדי לעזור גם כן במלאכת בניית החומה[48]: (יז) וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מאה וחמישים יהודים שהיו עם הסגנים,[49] וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וגם הגרים מהעמים שסביבנו שבאו להתגייר,[50] עַל שֻׁלְחָנִי היו אוכלים על שולחני, אני נתתי להם לאכול יחד איתי[51]: (יח) וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד מה שהייתי מכין כל יום למאכל,[52] שׁוֹר אֶחָד שור אחד, צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת שש צאן מובחרים וטובים,[53] וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי ועופות שונים,[54] וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה ובכל עשרה ימים, יום אחד הייתי משקה את הסועדים עימי בהרבה יין,[55] וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי ולמרות שהייתי צריך להאכיל הרבה אנשים, עדיין לא ביקשתי את המס שהיו מעלים למושל,[56] כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה כיוון שמלאכת בניית החומה הייתה כבדה על העם, ואם כן, לא היו יכולים לעסוק במלאכת בניית החומה וגם להעלות מיסים[57]: (יט) זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה ה', תזכור לי דברים אלה לזכות,[58] כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה את כל הדברים הטובים שעשיתי לעם הזה[59]:

[1] מצודות.

[2] מצודות.

[3] מצודות.

[4] מצודות.

[5] מצודות.

[6] מצודות.

[7] מצודות.

[8] מצודות.

[9] מצודות.

[10] מצודות.

[11] מצודות.

[12] מצודות.

[13] מצודות.

[14] מצודות.

[15] מצודות.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] מצודות.

[19] מצודות.

[20] מצודות.

[21] מצודות.

[22] רש"י.

[23] מצודות.

[24] מצודות בפירושו הראשון. מצודות בפירושו השני: תלכו לפני ה' ותתנו את הכסף כצדקה, כך שהעמים לא יבזו אתכם על אנוכיותכם.

[25] מצודות.

[26] מצודות.

[27] מצודות.

[28] מצודות.

[29] מצודות.

[30] מצודות.

[31] מצודות.

[32] מצודות.

[33] מצודות.

[34] מצודות.

[35] מצודות.

[36] מצודות.

[37] מצודות.

[38] מצודות.

[39] מצודות.

[40] מצודות.

[41] מצודות.

[42] מצודות.

[43] מצודות.

[44] מצודות.

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] מצודות.

[49] מצודות.

[50] מצודות.

[51] מצודות.

[52] מצודות.

[53] מצודות.

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] מצודות.

[57] מצודות.

[58] מצודות.

[59] מצודות.