עזרא פרק א

עזרא פרק א

(א) וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס בשנה הראשונה למלכותו של כורש מלך פרס,[1] לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה לאחר שהסתיים פרק הזמן שירמיהו הנביא התנבא עליו. ירמיהו התנבא שגלות בבל תארך שבעים שנה, והמסופר בפסוקים התרחש לאחר שהסתיימו שבעים שנים אלו,[2] הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס (בשנה הראשונה למלכותו של כורש) ה' עורר את רצונו של כורש מלך פרס,[3] וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ כורש ציווה להכריז על ידי כרוז בכל מלכותו,[4] וְגַם בְּמִכְתָּב כורש ציווה את הציווי גם במכתב שהוא שלח לתושבי ממלכתו,[5] לֵאמֹר כך אמר כורש[6]: (ב) כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס (כך הכריז הכרוז וכך נכתב במכתב ששלח כורש) כך אמר כורש מלך פרס:[7] כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם ה' אלוהי השמים מינה אותי למלך על כל ממלכות הארץ, ולכן ראוי שאעשה את רצונו,[8] וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה ה' ציווה אותי לבנות לו את בית המקדש בירושלים שבארץ יהודה. ציווי זה נאמר בנבואתו של ישעיהו הנביא[9]: (ג) מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ (הכתוב ממשיך בדברי כורש בציווי לעמו) בכל הממלכות שאני מולך עליהן, כל אדם מעם ה', כל אדם מבני ישראל,[10] יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ ה' יהיה בעזרתו (ויסייע לו לעלות לארץ יהודה),[11] וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה ויש לו רשות ממני לעלות לעיר ירושלים שבארץ יהודה,[12] וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל והוא יכול לבנות את בית ה' אלוהי ישראל, את בית המקדש, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם ה' הוא האלוהים המשרה את שכינתו בירושלים[13]: (ד) וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם וכל אדם שייאלץ להישאר במקומו ולא יעלה לירושלים, בגלל שלא יהיה לו מספיק כסף לעלות,[14] יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה (כל אדם שאינו יכול לעלות לירושלים בגלל מחסור בממון) אנשי עירו מצווים לספק לו כסף, זהב, מטלטלים בעלי ערך ובהמות,[15] עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם (הכסף שייתנו לאנשים העניים העולים לירושלים) יתווסף על הנדבה שכל אחד צריך לתרום לבית ה' שבירושלים, לבית המקדש.[16] עד כאן הכרזתו של כורש[17]: (ה) וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן ראשי המשפחות של שבטי בנימין ויהודה הזדרזו,[18] וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וכן הזדרזו הכוהנים והלויים, לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם (ראשי המשפחות של שבטי יהודה ובנימין, הכוהנים והלויים) וכל מי שה' עורר את רצונו לעלות ולבנות את בית ה' בירושלים[19]: (ו) וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם וכל העמים ששכנו מסביב לאנשים מישראל שעלו לירושלים,[20] חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת (כל העמים ששכנו מסביב לאנשים מישראל שעלו לירושלים) חיזקו את העולים לירושלים בזה שנתנו להם כלי כסף, זהב, מטלטלים בעלי ערך, בהמות, ודברים נוספים טובים ומעולים (כמו פירות, כלים ובגדים מעולים),[21] לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב (העמים חיזקו את העולים) בנוסף לנדבה שהם תרמו לבניין בית המקדש[22]: (ז) וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' המלך כורש הוציא את כלי בית המקדש הראשון,[23] אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו (את כלי בית המקדש הראשון) שנבוכדנצר הוציא מירושלים והניח בבית העבודה הזרה שלו (ומשם כורש הוציא אותם)[24]: (ח) וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר כורש הוציא את כלי בית המקדש הראשון, באמצעות מתרדת הגזבר, שהוא ציווה אותו לעשות כן. אמנם כורש לא הוציא את הכלים בעצמו, אך הוא ציווה את מתרדת הגזבר לעשות כן,[25] וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה מתרדת ספר את כל הכלים, ולאחר מכן מסר אותם לששבצר שהיה נשיא שבט יהודה (ישנה מחלוקת האם הכוונה היא לדניאל או לזרובבל)[26]: (ט) וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם זה מניין כלי בית המקדש:[27] אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים שלושים אגרטלים עשויים מזהב. האגרטלים הם כלים ששימשו את הכוהנים לנטילת ידיים,[28] אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף אלף אגרטלים עשויים מכסף, מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים ועשרים ותשעה סכינים[29]: (י) כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים שלושים מזרקים עשויים מזהב. המזרקים שימשו ככלי קיבול לדם הקרבן,[30] כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה ארבע מאות ועשרה מזרקי כסף, שניים בחשיבותם ביחס למזרקי הזהב,[31] כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף ואלף כלים נוספים שאינם מוזכרים בשמם. עד כאן נמנו הכלים הגדולים ובפסוק הבא הכתוב מונה את הסכום הכולל של הכלים, כולל הכלים הקטנים[32]: (יא) כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת בסך הכול היו חמשת אלפים וארבע מאות כלים, מהם כלי זהב ומהם כלי כסף,[33] הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם ששבצר העלה את כל הכלים האלה יחד עם העלאת כל בני הגולה לירושלים.[34] הכתוב מציין שהגולה עלתה עם ששבצר, למרות שרק מעטים עלו עמו, ורוב עם ישראל נשאר בגלות, משום שעזרא הסופר התייחס לאלה שבחרו להישאר בגלות כאילו הם התנתקו מעיקר העם שעלה[35]:

[1] מצודות. רש"י: "ובשנת" עם ו' החיבור, נועד לחבר את ספר עזרא לספר דניאל. לאחר שבלשצר נהרג, מלך דריוש במקומו, ולאחר מיתתו של דריוש מלך כורש. בשנה הראשונה למלכותו של כורש הסתיימו שבעים השנים שהחלו בזמן גלות יהויקים מלך יהודה, והחל תהליך שיבת ציון, ובשנה זו הונחו היסודות לבית המקדש. אולם עבודת בית המקדש הופסקה, משום שצרי יהודה הלשינו על בני ישראל, וההלשנה הובילה להחלטת כורש להפסיק את בניין בית המקדש. עבודת בית המקדש הופסקה כל ימי מלכותו של כורש וכל ימי מלכותו של אחשוורוש שמלך אחריו. בשנה השנייה למלכותו של דריוש בן אחשוורוש (בנה של אסתר המלכה מאחשוורוש), התיר דריוש להמשיך בעבודת בית המקדש, והעבודות ארכו ארבע שנים והסתיימו בשנתו השישית של דריוש. בין שנתו הראשונה של כורש לשנתו השנייה של דריוש עברו שמונה עשרה שנה, ובשנה השנייה של דריוש הסתיימו שבעים השנים שהחלו בזמן גלות צדקיה מלך יהודה. בפירושו לספר ויקרא ז,טז כתב רש"י שדרך המקרא להוסיף ו' בראש מילה. רינת יצחק: דברי רש"י שספר עזרא מחובר לספר דניאל קשים, שהרי חז"ל אמרו (בבא בתרא יד,ב) שספר עזרא סמוך למגילת אסתר. נכון הדבר שלפי סדר הספרים המקובל ביהדות אשכנז ספר עזרא מופיע אחרי ספר דניאל, אך אצל חז"ל יש סדר אחר לספרי המקרא. בעל אמת ליעקב (הרב יעקב קמנצקי זצ"ל) העלה גם הוא את הקושי שהעלה בעל רינת יצחק, וכתב שכוונת רש"י לומר שמבחינת סדר העניינים והאירועים, ספר עזרא ממשיך את ספר דניאל. כמו כן התייחס הרב קמינצקי לאופן כתיבת שמו של כורש. בכל המקרא שמו נכתב בכתיב מלא (כורש), ורק בשני הפסוקים הראשונים של ספר עזרא, שמו נכתב בכתיב חסר, ללא ו' (כרש). הוא מסביר שכתיבת השם כורש בכתיב חסר נקראת "משקל עברי", משום שכך היו בני ישראל כותבים את שמו, ושמו של כורש נכתב ב"משקל עברי" דווקא בפסוקים שבהם נאמר שכורש קיים את ציווי ה', ואילו בשאר המקרא הוא  כתוב בכתיב מלא. מלבי"ם: ספר זה הוא המשך לספר דברי הימים שגם הוא נכתב על ידי עזרא, ולכן הוא מחובר. מעין דברים אלה כתב רמב"ן בפירושו לספר שמות (א,א)וביאר שספר דברי הימים כולל את האירועים שאירעו לפני בניין בית המקדש ואילו ספר עזרא כולל את האירועים שאירעו לאחר בניין בית המקדש. דעת סופרים: הכוונה בפסוק לשנה הראשונה למלכותו של כורש על ארץ ישראל, ולא למניין הכללי של שנות מלכותו. הכתוב בא לומר שמיד לאחר שכורש כבש את הארץ, הוא הכריז שיש לבני ישראל רשות לבנות את בית המקדש. ה"דעת סופרים" אף כתב שיש אפשרות לומר שמלכים שמלכו בחלקים של האימפריה הפרסית, נחשבו על ידי כותבי ההיסטוריה כמלכים שמלכו באימפריה כולה, וכך נוצרה שושלת מלכים גדולה מכפי שהיה באמת. האבן עזרא דוחה את שיטת האומרים שמקור המילה "אחת" הוא מהמילה "אחדת", אלא שהאות ד' יורדת. לדבריו, האות ד' אינה יורדת אף פעם, אלא ש"אחת" היא לשון נקבה, ו"אחד" הוא לשון זכר. לגבי שמו של כורש כתב ראב"ע שמקור שמו הוא מלשון "וכשר הדבר". עיין אוצר המאמרים מאמר ב' שם עסקנו מעט בנושא שמו של כורש.

[2] ראב"ע. דעת סופרים: כוונת הפסוק היא שנבואת הפורענות שניבא ירמיהו איננה צריכה להתקיים במלואה. ירמיהו ניבא שבני ישראל יישארו בגלות בבל במשך שבעים שנה, אולם הנבואה הייתה יכולה להתקיים באופן נוח יותר לבני ישראל. בשנה הראשונה למלכותו של כורש מלאו שבעים שנה לעלייתה של מלכות בבל. לו ה' היה רוצה לקיים את נבואת הפורענות של ירמיהו באופן נוח יותר לישראל, היה ניתן לפרש שכוונת הנבואה היא ששבעים השנים החלו מאז שבבל החלה לשלוט, שמונה עשרה שנה לפני חורבן בית המקדש. עיין אוצר לדרך על ספר דניאל, שם מבואר מדוע נבואה זו נסתמה באופן זה. כמו כן כתב שכאשר הכתוב אומר שדברי ירמיהו היו על פי דבר ה', הוא מדגיש בכך שהכרזת כורש באה כדבר ה' ולא כדבר שעל פי הטבע. עיין אוצר לדרך על ספר עזרא, שם הבאנו את דברי הרב הוטנר על הסבר נבואת ירמיהו.

[3] רש"י. רלב"ג: ה' אמר לכורש בחלום שהוא נתן לו את השליטה על כל ממלכות הארץ, וציווה אותו לבנות את בית המקדש. המלבי"ם מוסיף אפשרות נוספת על נבואת ישעיהו, והוא כותב שלאחר שדניאל פתר לבלשצר את חלומו, ראו דריוש וכורש שהחלום התקיים, ונדרו לבנות את בית המקדש. דעת סופרים: ביטוי זה ("העיר ה'") מציין שה' הוריד השפעה על האדם לעשות מעשה מסוים, אך ישנה עשייה שתלויה גם באדם עצמו. לו כורש היה רוצה הוא היה יכול לעשות הרבה יותר ממה שעשה.

[4] מצודות.

[5] מצודות. מלבי"ם: כורש כתב את הדברים גם במכתב, כדי שלא יהיה ניתן לבטל את הציווי, כמו שידוע לנו שאי אפשר היה לבטל ציווי כתוב של מלכי פרס ומדי.

[6] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע (א,א). עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמות, במאמר "וידבר ה' אל משה לאמר", שם הרחבנו בביאור המילה "לאמר" במקרא.

[7] הדעת סופרים מסתפק אם הדברים נכתבו בעברית, כפי המנהג הפרסי לכתוב לכל עם בלשונו, או שהדברים נכתבו במקורם בלשון פרס ובמקרא מובא תרגום שלהם. עיין בהערות לביאורנו לספר דניאל(ב,ד), שם התייחסנו לכך שהפסוקים שם כתובים בלשון ארמית.

[8] מצודות. ראב"ע: כורש לא ציין שה' הוא גם אלוהי הארץ, משום שהארץ ניתנה לבני אדם. מלבי"ם: כורש חשב שמי שמולך בארץ הוא שליח ה' וה' אינו מתערב בדבריו. דעת סופרים: הביטוי "נתן לי" מתאים לאדם שקיבל את המלוכה ללא מלחמות, ולכן נראה שכורש בעל ההצהרה אינו כורש השני, שעלה למלוכה לאחר מלחמות. עיין באוצר המאמרים, מאמר א', העוסק בכרונולוגיה של מלכי פרס.

[9] רש"י. הנבואה לגבי כורש נלמדת מצירוף שני פסוקים. בספר ישעיהו (מד,כח) נאמר: " הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד", ובפסוק הבא (מה,א)  נכתב: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ". עיין מגילה יב,א. רינת יצחק: הדגש הוא על בניית בית המקדש בארץ יהודה, כדברי הרמב"ם האומר (הלכות קידוש החודש פ"ד הי"ב) שעיקר השראת השכינה היא בארץ יהודה, ולכן אין מעברים את השנה אלא בה. דעת סופרים: יש שתי סיבות העשויות להסביר את הצורך להדגיש שירושלים היא בארץ יהודה. א. כדי שגם הגויים שאינם מכירים יוכלו להבין שמדובר בירושלים שבארץ יהודה. זאת בעיקר על פי דברי חז"ל שהיו שתי ערים שנקראו ירושלים. ב. ההיתר לבנות היה רק באזור בית המקדש ולא בשאר הארץ.

[10] רש"י. מצודות: הכוונה היא לכל העמים שכורש מולך עליהם, שיש להוציא מתוכם את האנשים מעם ישראל.

[11] רש"י. ראב"ע: הכוונה היא שלאותו אדם ניתן רכוש מאת ה' שיעזור לו לעלות לירושלים. רינת יצחק: השכינה גלתה עם בני ישראל לבבל, וכורש אמר ששכינה זו תעלה אתם. אולם חז"ל אמרו שלא היה גילוי שכינה בבית המקדש השני, ומשמע שדבריו של כורש לא התקיימו. בהמשך כתב שגם לאחר חורבן בית המקדש עדיין לא זזה שכינה ממקום המקדש (מהכותל המערבי), אלא ששכינה זו לא הייתה גלויה, וכורש אמר שהשכינה הגלויה בבבל תעלה אתם. דעת סופרים: מכאן ראיה שכורש כתב את דבריו בלשון פרסית ועזרא תרגם את הדברים, שהרי בפסוק המקביל בסוף דברי הימים נכתב "ה' אלהיו עמו", משום שבספר דברי הימים עזרא הוסיף בתרגומו את תוארו של ה' המציין את מידת הרחמים, על מנת לסיים את הספר בדבר טוב.

[12] מצודות. רמב"ן בספר הגאולה, שער ראשון: הרישיון שנתן כורש לחזור לארץ ישראל היה רק לתושבי ממלכת יהודה, ואילו שאר השבטים לא קיבלו רשות לחזור. ייתכן גם לפרש שכל השבטים קיבלו רשות לחזור, אלא ששאר השבטים נמנעו מלחזור משום שהם לא רצו לדחוק את הקץ. עיין אוצר המאמרים, מאמר ג', שם הרחבנו בעניין עשרת השבטים, האם הם חזרו בתקופת בית המקדש השני.

[13] מצודות. מלבי"ם: נכון הדבר שלעתיד לבוא בית המקדש יהיה מקום שאליו יעלו כל העמים, אך כורש חשב שעוד לא הגיעה העת לכך, ולכן הוא אמר שירושלים היא יוצאת מן הכלל, שהיא נתונה לעם ישראל תחת השגחתו של ה', בעוד ששאר העולם נתון לגורל המערכה ואינו נמצא תחת השגחה ישירה של ה'.

[14] מצודות.

[15] מצודות.  האבן עזרא מסתפק אם לשון "ינשאוהו" משמעו שהיו נותנים לו משאות (מתנות), או שהיו מרוממים אותו, כיון שהעני נמצא בשפל המדרגה. דעת סופרים: כנראה הכוונה היא שהתושבים העולים לארץ ישראל יפוצו על הרכוש שהם משאירים אחריהם בכך שייתנו להם כסף וזהב. במקום להטריח את העולים למכור את הרכוש לפני יציאתם, יהיה עליהם רק לאסוף כספים תמורת הרכוש שהם משאירים מאחור. כמו כן הסביר שרכוש פירושו דברי ערך שאינם כסף וזהב.

[16] מצודות. רש"י: הכוונה היא לגויים, שגם הם היו מצווים לתת כסף למי שלא היו בידו האמצעים לעלות לירושלים, משום שהיו גם גויים שהיו תורמים לבית המקדש.

[17] רש"י.

[18] מצודות. ביארנו את המילה "קמו" בלשון זירוז על פי רד"ק, שמואל א', טז,יב. מלבי"ם: כאן הייתה אתערותא דלתתא, ולאחר מכן הייתה אתערותא דלעילא מאת ה' לשאר העולים לירושלים. דעת סופרים: גם אנשים משבטים נוספים עלו לארץ ישראל, אלא שהם לא הוזכרו משום שמנעו מהם מלהיות פעילים מחשש שהם יחדשו את המחלוקת על מעמדה של ירושלים כעיר הקודש. עיין אוצר המאמרים, מאמר ג', שם הרחבנו בעניין שבי הגולה – האם בין העולים היו גם מבני עשרת השבטים.

[19] מצודות. דעת סופרים: רק מי שזכה לסיוע מאת ה' לעורר את רוחו לעלות עלה יחד עם בני ישראל. שאר העם היו יכולים לעלות רק אם הם התאמצו מאוד. בימי עליית עזרא, היו כמה אנשים שהועלו בעל כורחם.

[20] מצודות. דעת סופרים: יש כאן השוואה בין יציאת מצרים, שאז נתנו המצרים לבני ישראל כלי כסף וכלי זהב, לבין העלייה של בני ישראל מגלות בבל, שהגויים ששכנו סביב העולים נתנו להם רכוש.

[21] מצודות. דעת סופרים: בדרך כלל המשמעות של "חיזוק" במקרא היא חיזוק עצמי או פנימי. כאן הכוונה היא שהסביבה נתנה לבני ישראל את האפשרות לפעול. כמו כן הסביר שהכתוב מדגיש שהעולים קיבלו כלי כסף ולא כסף ממש, משום שנתינת כלי כסף היא נתינה מכובדת יותר מנתינת כסף. בהמשך דבריו הוסיף שהעמים נתנו לעולים יותר ממה שכורש דרש מהם במכתב, שהרי הם נתנו להם גם מגדנות. ברור שהמגדנות היו חשובות; אפשר שהם היו פירות משובחים, מתנות סמליות או בגדים נכבדים. עיין ביאורנו לספר בראשית כד,נג.

[22] מצודות. דעת סופרים: הפסוק אינו אומר במפורש שהנדבות היו לבית המקדש, בגלל שיש בעיה בקבלת נדבות מגוי לצורך בניין המקדש (עיין בביאורנו להלן ד,ד, ובאוצר המאמרים, מאמר ה', שם הרחבנו בעניין השתתפות גויים בבניין בית המקדש).

[23] מצודות. דעת סופרים: הוצאת כלי המקדש ממקומם מוזכרת במקרא שלוש פעמים בלבד. ניתן להסביר זאת בשני אופנים, וייתכן שהם משלימים זה את זה. א. הבבלים רצו לשמור על כלים אלו כזכר לניצחונם במלחמה נגד בני ישראל. ב. הייתה זו השגחה אלוהית על מנת לשמור על הכלים. שו"ת אגרות משה יורה דעה, ח"ד סימן ס"ג: מכאן הוכחה שהכלים לא יצאו לחולין על ידי נבוכדנצר, שאם כן – לא הייתה שום משמעות לכך שכורש מסר את כלי המקדש. אם נבוכדנצר חילל את הכלים והם יצאו לחולין, אזי לא היה לכלים אין שום יתרון על פני שאר הכסף והזהב שכורש מסר לעולים. עיין בהערות לביאורנו ח,כח.

[24] מצודות.

[25] מצודות. מצאנו מחלוקת בפרשנים מה היה תפקידו של מתרדת. ראב"ע: תפקידו היה להיות גזבר המלך בכל הנושאים. רלב"ג: תפקידו היה להיות ממונה על כלי בית המקדש. מהרי"ט: הוא היה לוי שהיה ממונה לשמור על האוצרות. מלבי"ם: על ידי המסירה לגזבר כורש ביטל את העבודה הזרה, וכך היה מותר לחזור ולהשתמש בכלים האלה בבית המקדש. דעת סופרים: מוזכרת כאן הוצאה נוספת משום שהיו שתי פקודות של הוצאה. בשלב הראשון הכלים הוצאו מבית העבודה זרה, ודבר זה היה עלול לגרור התנגדות מצד הכמרים. בשלב השני הכלים ניתנו למתרדת ונספרו. בפסוק הוזכר שמו של מתרדת כדי להדגיש שהוצאת הכלים על ידי גזבר המלך הייתה חוקית ונעשתה על פי פקודתו של כורש מלך פרס.

[26] מצודות. דעת סופרים: יש אומרים שששבצר הוא דניאל. ספר דניאל נקרא על שמו הראשון של דניאל לפני שהוא נלקח בשבי. כאשר דניאל הגיע לבבל, שינה מלך בבל את שמו לבלשצר. בימי הפרסים נשתנה שמו לששבצר. בבניית המזבח הוא לא הוזכר משום שהוא לא התערב בכל דבר והוא חלק כבוד לזרובבל. עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר דניאל באוצר המאמרים, שם הרחבנו בעניין זמן פעולתו של דניאל ובעניין זיהוי דניאל כששבצר.

[27] רש"י.

[28] מצודות.

[29] מצודות.

[30] מצודות. רש"י מסביר שהמזרקים נקראו כפורים משום שאם הכהן היה מתלכלך מהדם הוא היה מנקה את ידיו בשפת המזרק. הדברים מתבארים על פי פירושו לבראשית (לב,כא), שם כתב שכל לשון כפרה פירושו העברה וקינוח, והכוהן מקנח את ידיו במזרק כדי להתנקות מהדם, ולכן המזרקים נקראו כפורים. דעת סופרים: בדרך כלל השתמשו בכפורי זהב, אבל כאשר הוקרבו קרבנות רבים השתמשו גם בכפורי כסף. חלק מהכלים לא הוחזרו, ובאותם כלים השתמש אחשוורוש בסעודה שעשה, המוזכרת במגילת אסתר. רמב"ן בפירושו למסכת מגילה, יא,ב: הכלים שהוגלו לאחר שנבוכדנצר עלה להילחם נגד יהויקים הוחזרו לאחר שעברו שבעים השנים שירמיהו התנבא עליהם. הכלים שהוגלו אחת עשרה שנה לאחר מכן, בחורבן בית המקדש, הוחזרו בימיו של דריוש, לאחר שעברו שבעים שנים מאז שהם הוגלו, כפי שירמיהו התנבא, וכך היו לאחשוורוש חלק מכלי המקדש.

[31] ראב"ע. מצודות: הכוונה היא לכלים שהיה ניתן להשתמש בהם משניצדיהם, ולכן נקראו משנים.

[32] ראב"ע.

[33] מצודות. דעת סופרים: אין מדובר על מספר "עגול" אלא על מניין מדויק. עיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר במדבר, באוצר המאמרים, מאמר ג', שם הרחבנו בעניין מספרים "עגולים" במקרא.

[34] מצודות. דעת סופרים: כנראה העולים לא היו צריכים ליווי של חיילים, בניגוד לעולים עם עזרא שארתחשסתא הציע להם עזרה, משום שהם היו יכולים להגן על עצמם ולסמוך על זכות עלייתם לארץ ישראל. כמו כן כתב שהכלים נמסרו רק לאחר שכולם כבר היו מוכנים לעלות לארץ ישראל. בהמשך דבריו דייק מהפסוק שעלייה זו לארץ ישראל הייתה מהירה יותר מעליית עזרא, שמונה עשרה שנה לאחר מכן.

[35] ממשה ועד עזרא עמוד 140.