עזרא פרק ג

עזרא פרק ג

(א) וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי כאשר הגיע החודש השביעי, חודש תשרי,[1] וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים (כאשר הגיע החודש השביעי) בני ישראל שגרו בערים שלהם,[2] וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם (כאשר הגיע חודש תשרי, בני ישראל שהיו בעריהם) עלו יחד במהירות ובאחדות לירושלים[3]: (ב) וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו ישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים, יחד עם זרובבל נכדו של שאלתיאל ואחיו, הזדרזו כולם,[4] וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת ישוע, זרובבל ואחיהם, בנו את מזבח ה' אלוהי ישראל על מנת להקריב עליו את קרבנות העולה. הכוונה לקרבנות עולת התמיד,[5] כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים (בני ישראל רצו להקריב קרבנות על המזבח) כפי שכתוב בתורת משה איש האלוהים[6]: (ג) וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו ישוע, זרובבל ואחיהם, העמידו את המזבח על היסודות שלו,[7] כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת (ישוע, זרובבל ואחיהם, הזדרזו בבניית המזבח) שהרי אימת העמים האחרים שהיו בארץ הייתה עליהם. ישוע, זרובבל ואחיהם, חששו מהעמים האחרים שהיו בארץ ישראל, ולכן הם הזדרזו בבניית המזבח, על מנת להקריב עליו קרבנות ולהתפלל לה' שיציל אותם מהעמים האלה,[8] וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' ישוע ואחיו הקריבו על המזבח קרבנות עולה לשם ה',[9] עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב קרבנות העולה היו קרבן התמיד של הבוקר וקרבן התמיד של בין הערבים[10]: (ד) וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב הכוהנים הקריבו את הקרבנות המיוחדים לחג הסוכות, כפי שכתוב בתורה. בתורה יש פירוט של הקרבנות שיש להביא בחג הסוכות, ובימי חג הסוכות, הקריבו הכוהנים את הקרבנות לפי פירוט זה,[11] וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר בכל יום מימי חג הסוכות, הקריבו הכוהנים את כמות קרבנות העולה שהיה צריך להקריב,[12] כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (בכל יום הקריבו הכוהנים את הקרבנות שהיו ראויים להקרבה באותו יום) כפי הציווי המפורט בתורה להקרבת קרבן התמיד בכל יום[13]: (ה) וְאַחֲרֵי כֵן עֹלַת תָּמִיד לאחר חג הסוכות, הקריבו הכוהנים על המזבח את קרבנות התמיד של הבוקר ושל בין הערבים,[14] וְלֶחֳדָשִׁים ובראשי החודשים, נוסף על הקרבת קרבן התמיד, הקריבו הכוהנים על המזבח את קרבנות המוסף המיוחדים להקרבה בראשי חודשים,[15] וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה' הַמְקֻדָּשִׁים ובחגים, הקריבו הכוהנים על המזבח את קרבנות המוסף המיוחדים לכל חג וחג.[16] מועדי ה' תוארו בתואר "מקודשים", משום שבית דין מקדשים את החודשים וכך קובעים את זמני המועדים,[17] וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַה' וכן הקריבו הכוהנים על המזבח את הקרבנות שכל אדם מבני ישראל התנדב להקריב לשם ה'[18]: (ו) מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' החל מא' בתשרי (שהוא ראש השנה) התחילו להקריב על המזבח קרבנות עולה לשם ה'. אולם עד לחג הסוכות הקרבת הקרבנות על המזבח לא הייתה רצופה, והיו ימים שבהם לא הקריבו עליו קרבנות. החל מחג הסוכות, התחילו להקריב על המזבח את הקרבנות ברציפות וללא הפסקות,[19] וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד (למרות שהמזבח כבר נבנה) עוד לא הונחו היסודות לבניין בית המקדש[20]: (ז) וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים שבי הגולה שילמו לבעלי המלאכה שבנו את בית המקדש: לבעלי המלאכה שתפקידם היה לחצוב את האבנים מהמחצבה (הנקראים חוצבים) ולבעלי המלאכה שתפקידם היה לבנות את קירות הבית (הנקראים חרשים),[21] וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים וכן נתנו העולים לאנשי צידון ולאנשי צור דברי מאכל, דברי משתה ושמן, בתמורה לעזרתם בבניין בית המקדש (כפי שיפורט בצלע הבאה),[22] לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא תפקיד אנשי צידון ואנשי צור היה לכרות את עצי הארזים ולהביאם מהרי הלבנון לנמל יפו (ומשם היו מביאים את העצים לירושלים),[23] כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עֲלֵיהֶם (כל הפעולות האלה נעשו) כדי לבנות את בית המקדש על פי הרשות שנתן כורש לשבי הגולה[24]: (ח) וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בשנה השנייה שבה הגיעו העולים לירושלים, למקום שבו היה בית המקדש,[25] בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בחודש אייר,[26] הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם (בחודש אייר של השנה השנייה לעלייתם לארץ ישראל) זרובבל בן שאלתיאל, ישוע בן יוצדק, הכוהנים והלויים שהיו חבריהם, ושאר העולים לירושלים מהגולה, התחילו לבנות את בית המקדש,[27] וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה' והם העמידו את הלויים שהיו בני עשרים שנה ומעלה כדי לשיר ולנגן בשעת בניית בית המקדש[28]: (ט) וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו ישוע, בניו וחבריו עמדו,[29] קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי יְהוּדָה קדמיאל, בניו ובני יהודה עמדו גם הם,[30] כְּאֶחָד (ישוע, בניו, חבריו, קדמיאל, בניו ובני יהודה) נעמדו כולם יחד,[31] לְנַצֵּחַ עַל עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱלֹהִים לשיר בשעה שבעלי המלאכה בנו את בית המקדש,[32] בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם צאצאיו של חנדד, בניהם וחבריהם הלויים, היו ממונים גם הם על השירה בשעת בניין בית המקדש[33]: (י) וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' בוני המקדש הניחו את היסודות לבניין,[34] וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת (בשעה שהניחו את היסודות לבניין בית המקדש) העולים מהגולה הלבישו את הכוהנים בבגדים מכובדים, והכוהנים החזיקו בידיהם חצוצרות,[35] וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם והלויים שהיו צאצאים של אסף, החזיקו בידיהם כלי נגינה הנקראים מצלתיים,[36] לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (הכוהנים ניגנו בחצוצרות והלויים במצלתיים) כדי להלל ולשבח את ה' בשירה ובנגינה של השירים שכתב דוד מלך ישראל, והכוונה היא למזמורי ספר תהילים[37]: (יא) וַיַּעֲנוּ הכוהנים והלויים הרימו את קולם,[38] בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל (הכוהנים והלויים הרימו את קולם) כאשר הם שרו את ההלל, ואת המזמור מספר תהילים שכתוב בו "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו",[39] וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' וכל שאר ישראל הריעו בתרועה גדולה כדי להודות לה',[40] עַל הוּסַד בֵּית ה' השמחה הגדולה הייתה על הנחת היסודות לבניין בית המקדש[41]: (יב) וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן רבים מהכוהנים, הלויים וראשי האבות שהיו זקנים וראו את בית המקדש הראשון,[42] בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם (רבים מהנוכחים) כאשר הם ראו את הנחת היסודות לבית המקדש הזה, לבית המקדש השני,[43] בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל (רבים מהנוכחים שראו את בית המקדש הראשון, כאשר ראו את הנחת היסודות לבית המקדש הזה, בית המקדש השני), בכו בקול רם, משום שהיסודות של בית המקדש הראשון היו חזקים יותר מהיסודות של בית המקדש השני (בגלל שבית המקדש הראשון היה גדול ומפואר יותר),[44] וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל אבל רבים אחרים שלא ראו את בית המקדש הראשון, הרימו את קולם בתרועות של שמחה (בגלל בניין בית המקדש)[45]: (יג) וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם הנוכחים שם לא הצליחו לשמוע את תרועת השמחה בגלל קולות הבכי של  אלה שבכו,[46] כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק (הנוכחים שם לא הצליחו להכיר את תרועת השמחה בגלל קולות הבכי) שהרי העם אמנם הריע בקול גדול, אך הקול שנשמע במקומות הרחוקים היה קול הבכי, משום שקול הבכי היה חזק יותר מקולות השמחה[47]:

[1] רש"י.

[2] מצודות.

[3] רש"י + מצודות. רינת יצחק: מאחר שבני ישראל עלו לרגל לירושלים, ירושלים הפכה אותם לאיש אחד – "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". דעת סופרים: לא היה כאן ציווי על בני ישראל לעלות לרגל, אלא הם הרגישו מחויבים לעשות זאת, למרות שבית המקדש עדיין לא נבנה. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמואל, שם הרחבנו בעניין החובה לעלות לרגל למשכן או למקום המקדש כשהמקדש איננו בנוי. כמו כן כתב שזו הפעם הראשונה מאז ימי שלמה שכל ישראל נאספו לירושלים ועלו לרגל לחג הסוכות.

[4] מצודות. באשר להסבר הפועל  קם במובן "הזדרז", עיין רד"ק בשמואל א' (טז,יב). דעת מקרא: הכוונה היא שהוא התעורר לעשות מעשה זה של בניין המזבח. כמו כן כתב שלמרות שבדרך כלל הכתוב מקדים את זרובבל ליהושע, על פי הכלל שמלך קודם לכוהן גדול, בפסוק זה העוסק בבניין המזבח, הקדים הכתוב את יהושע לזרובבל, משום שהכוהן הגדול שייך לעניין המזבח יותר מהמלך. ראב"ע: זרובבל היה אחיינו של שאלתיאל, והוא נקרא בנו של שאלתיאל משום שהוא גידל אותו. דעת סופרים: ישוע מוזכר ראשון בבניין בית המקדש משום שהכוהנים הם אלה שיזמו את בניין בית המקדש השני, בניגוד לבית המקדש הראשון שבנייתו נעשתה ביוזמת המלך. ישוע היה מיועד להיות כוהן גדול (לפני שנבנה המקדש הוא נחשב רק "ראש הכוהנים". בדוק אם הבנתי נכון) וכנראה הוא מונה לתפקיד הכוהן הגדול עוד לפני השלמת בניין בית המקדש. בהסבר התואר "אח" הסתפק האם הכוונה לאנשים שלא היו קרובי משפחתו, אלא שהיו קרובים אליו בדעתם, או שמא הכוונה היא לאחים ממש, אלא שלא הוזכרו ברשימת השבים בפרק ב' מטעמים מדיניים (כדי שהמלכות לא תחשוש מהם).

[5] מצודות. מלבי"ם: בני ישראל העלו על המזבח רק עולות ולא קרבנות שזמנם איננו קבוע, ומכאן הוכחה לשיטת הראב"ד שקדושת מקום המקדש בטלה לאחר חורבן הבית. רינת יצחק: אפשר להסביר את הפסוק גם לשיטת הרמב"ם הסובר שהקדושה לא בטלה, משום שגם לשיטתו אין חובה להקריב קרבנות כל עוד בית המקדש לא נבנה. בני ישראל נמנעו מהקרבת קרבנות (חוץ מקרבנות עולה), משום שהם פחדו מהעמים האחרים שהיו בארץ. כמו כן הוכיח מפסוק זה שיש חיוב לבנות את המזבח לשמה, היינו לשם הקרבת קרבנות. דעת סופרים: בתורה נקרא המזבח "מזבח העולה" משום שעיקר ייעודו הוא שיקריבו עליו קרבנות עולה, שכן מוטב  שבני ישראל לא יחטאו ולא יקריבו קרבנות חטאת על גבי המזבח. כאן נקרא המזבח על פי כוונתם של הבונים, וכוונתם הייתה להתקרב לה' אלוהי ישראל, וזאת בעיקר בהקרבת קרבנות עולה.

[6] דעת סופרים: הדגש הוא שהם עשו לפי הכתוב בספר תורת משה ולא לפי הכתוב בספר יחזקאל. בספר יחזקאל מובאים סדרים אחרים להקרבת קרבנות, והכתוב מדגיש שדברי יחזקאל נאמרו לעתיד לבוא, כאשר תהיה תקופה של הארת פנים, ולא על תקופת בית המקדש השני, שבה הקריבו קרבנות כפי שכתוב בתורה, כמו שהקריבו בבית המקדש הראשון. עיין אוצר המאמרים, מאמר ה', שם הרחבנו בעניין נבואת יחזקאל, אם היא נאמרה על תקופת בית המקדש השני, או על תקופת בית המקדש השלישי.

[7] מצודות. מלבי"ם: מקום המזבח נקבע על ידי הנביאים. המשך חכמה בפירושו לספר במדבר  (י,י) כותב שהעמדת המזבח היא מעין חנוכת הבית ולכן צריך לנהוג בה ככל הדינים הנוהגים בחנוכת הבית. דעת סופרים: היו חלקים מהמזבח שנשארו מבית המקדש הראשון והיו ראויים לשימוש, והיו חלקים אחרים שהיה צריך לבנות אותם מחדש. משום כך נקט הכתוב בפסוק ב' בפועל "ויבנו", היינו שבנו את החלקים שהיה צריך לבנות אותם מחדש, וכאן נקט הכתוב בפועל "ויכינו", היינו שהעמידו את חלקי המזבח שהיו ראויים לשימוש. כמו כן כתב שלמרות ששבי הגולה הבינו שההקרבה על המזבח לא ישמש תיעשה לפי האמור בספר יחזקאל (עיין מה שהבאנו בפסוק הקודם בשמו), הם הגדילו את מידות המזבח למידות המופיעות בספר יחזקאל. עיין באוצר המאמרים מאמר ד' מה שהרחבנו על כך. המהר"ץ חיות בקונטרס עבודת המקדש (פרק ב), כתב שהמזבח שהיה בבית המקדש הראשון נחרב עד היסוד, ולכן נזקקו שבי הגולה לעדותם של הנביאים על מקום המזבח. דעת מקרא: בניית המזבח נעשתה מלכתחילה באופן ארעי – לא בנו את המזבח כולו מחדש.

[8] מצודות. רש"י: הכוונה היא שהם רצו להעמיד את המזבח על מנת שהעמים יראו שהם קיבלו רשות מהמלך לבנות אותו. מלבי"ם: הכוונה היא שבני ישראל חיכו שיתאסף קהל גדול משום שהם פחדו שהעמים יפריעו להם בבניית המזבח. דעת מקרא: המזבח נבנה באופן ארעי משום החשש מהעמים שישבו אז בארץ, ואיימו על בני ישראל.

[9] ראב"ע. דעת סופרים: לפי הכתיב רק אדם אחד העלה את הקרבן, משום שיהושע הוא שהעלה אותו ועסק בעבודת הקרבן. אולם לפי הקרי רבים העלו אותו, משום שהיו רבים שסייעו לו.

[10] מצודות. רינת יצחק: צריך לחנוך את המזבח דווקא בקרבן תמיד של שחר, ולכן הוא הוזכר ראשון. הדעת סופרים מסתפק אם התחילו כבר בשלב זה להקריב קרבנות תמיד באופן רצוף ומסודר ורק את שאר הקרבנות לא הקריבו ברצף, או שמא גם את קרבן התמיד לא הקריבו ברצף.

[11] מצודות. דעת סופרים: לא היה ניתן עדיין לקיים את עבודת יום הכיפורים כהלכתה, משום שבית המקדש עדיין היה חרב, וחלק מעבודות יום הכיפורים תלויות במקום מסוים בבית המקדש. לכן עיקר העניין היה בחגיגת חג הסוכות, שאין דיניה תלויים במקומות מסוימים בבית המקדש.

[12] מצודות.

[13] מצודות.

[14] מצודות.

[15] מצודות.

[16] רש"י.

[17] רלב"ג.

[18] רש"י. דעת סופרים: בספר מלאכי מובאת תוכחה על כך שהקרבת קרבנות השלמים לא נעשתה כראוי.

[19] מצודות.

[20] מצודות. דעת סופרים: אין הכוונה להנחת היסודות, שהרי צורת בית המקדש הייתה ניכרת ויסודות הבניין עוד עמדו גם לאחר חורבן הבית הראשון (לשיטתו בכמה מקומות שבית המקדש הראשון לא נחרב עד היסוד). אלא הכוונה היא לתיקונים בבניין, שגם הם נקראו "יסודות" במספר מקומות במקרא .

[21] מצודות. רלב"ג: החרשים הם כורתי העצים. ועיין בביאורנו לספר מלכים ב' (יב,יב). דעת סופרים: שילמו מראש לבעלי המלאכה, אם משום שהם לא הכירו את שבי הגולה ולא סמכו על כך שהם ישלמו להם, ואם משום שבעלי המלאכה היו צריכים לבוא מרחוק, ולכן הם לא הסכימו לבוא לפני ששילמו להם.

[22] מצודות.

[23] מצודות.

[24] מצודות. מלבי"ם: רישיון כורש היה להביא עצים על חשבונו. הדעת סופרים מסתפק האם הכוונה היא שהם הביאו את העצים ברשות כורש, מאחר שכורש מלך על אזור הר הלבנון שמשם הובאו העצים, או שכורש מימן את הבאת העצים. כמו כן כתב שיש מכאן הוכחה שכורש המוזכר בפסוק איננו כורש הקדמון (כפי שסוברים החוקרים המקדימים את בניין בית המקדש השני), שהרי בימיו ממלכת פרס עוד לא שלטה באזור הלבנון .

[25] דעת מקרא. דעת סופרים: הכתוב מציין דווקא את הגעת העולים אל בית המקדש ולאו דווקא את חזרתם לארץ.

[26] מצודות. דעת סופרים: רק מחודש אייר אפשר היה, מבחינה טכנית, לבנות את הקירות החיצוניים של בית המקדש, משום שרק מחודש זה ואילך אפשר לדעת שלא ירדו גשמים. כמו כן כתב שהבונים התכוונו לבנות בחודש שבו החלו לבנות את בית המקדש הראשון.

[27] מצודות. דעת סופרים: בפסוק לא נאמר מה התחילו האנשים לעשות, וצריך לומר שהם התכוונו להתחיל את כל הדברים הקשורים לעבודות הכלל, בין העבודות הקשורות לבית המקדש ובין שאר ענייני הכלל. כמו כן כתב שכאן הקדים הכתוב את זרובבל לישוע משום שהוא היה היוזם של בניין בית המקדש. בהמשך כתב שפירוש המילה "אחים" כאן הוא אחים ממש. הכתוב מכנה את העולים "הבאים מהשבי" למרות שהיו להם תנאים טובים בגלות, משום ששבי הגולה התייחסו לגלות כאל שבי, על אף התנאים הטובים שהיו להם שם.

[28] רש"י. מלבי"ם: גם בפסוק זה מדובר על פיקוח, שהרי אם מדובר על שירה – כל הלויים השתתפו בשירה. רינת יצחק: למרות שאסור ללוי לשיר לפני שהוא בן שלושים שנה, מותר לו לשיר שלא על הקרבן, וכאן השירה הייתה במהלך עבודת הבניין ולא בשעת הקרבת קרבן. עוד כתב, שהדין שאסור ללוי לשיר לפני שהוא בן שלושים חל רק על במשכן ולא במקדש. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר במדבר כרך א', באוצר המאמרים, מאמר ה', שם הרחבנו בעניין גיל הלויים בעבודתם בבית המקדש.

[29] מצודות.

[30] דעת מקרא. דעת סופרים: הכוונה היא שלקדמיאל היה בן ושמו יהודה, ובניו סייעו בעבודה.

[31] רש"י.

[32] רש"י בפסוק הקודם. מצודות: הכוונה היא ל"נגישה", היינו שהם היו ממונים לפקח על בוני בית המקדש. רלב"ג: הסיבה המרכזית שהיה צורך בפקחים היא שהעולים חששו שמא בעלי המלאכה יפחדו לבנות את בית המקדש בגלל שהעמים האחרים ינסו להשבית את מלאכתם. דעת סופרים: בית המקדש נקרא כאן "בית האלוהים" משום שכל המלאכה נעשתה מתוך חרדת הדין.

[33] מצודות, אלא שגם כאן הוא הולך לפי פירושו בצלע הקודמת, ש"ניצוח" הוא פיקוח. דעת מקרא: חנדד היה מבעלי המלאכה שבנו את המקדש. עיין נחמיה (ג,יח), שם נאמר שאחד מבניו של חנדד היה שר ממונה על חצי מפלך קעילה. דעת סופרים: הכוונה היא לצאצאים שהיו עדיין צעירים מכדי לעבוד, והם עמדו ליד הגדולים והצטרפו אליהם בשירה. כמו כן הסתפק אם הכוונה היא שבני חנדד עצמם היו לויים או שהם רק סייעו במלאכת הבניין, והמילה "הלויים" מוסב רק על האחים שהיו אחיהם של הלויים.

[34] רש"י. רינת יצחק בפירושו (לעיל א,א) מקשה מה הטעם שבנו את יסודות בית המקדש בשנה הראשונה למלכות כורש, והרי הגזירה הייתה שבית המקדש יהיה בחורבנו שבעים שנה! הוא עונה על כך שבעצם רק תקרת בית המקדש הראשון הייתה אמורה להיחרב, והגזירה על חורבן בית המקדש הראשון איננה כוללת את יסודות המקדש. לכן גם כשבנו את יסודות בית המקדש לפני שהסתיימו שבעים השנים, לא היה הדבר בגדר ביטול הגזירה.

[35] מצודות. ראב"ע: הכוונה היא שהם היו לבושים בבגדי כהונה. רינת יצחק: רש"י והאבן עזרא נחלקו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות כלי המקדש פ"ח הי"ב). רש"י שמפרש שהבגדים שהכוהנים לבשו לא היו בגדי כהונה אלא סתם בגדים מכובדים, סובר כמו הרמב"ם, האוסר על הכוהנים ללבוש את בגדי הכהונה שלא בשעת העבודה, ואילו הראב"ע המפרש שהכוהנים לבשו בגדי כהונה, סובר כשיטת הראב"ד, שמותר לכוהנים ללבוש בגדי כהונה גם שלא בשעת העבודה. מלבי"ם: הכוהנים היו תוקעים בחצוצרות רק במועדים, אך בניין בית המקדש נחשב להם למועד. כמו כן כתב (כמו ה"רינת יצחק" הנ"ל) שהמחלוקת בעניין הבגדים שלבשו הכוהנים, אם הם היו בגדי כהונה או לא – תלויה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם מותר לכוהנים ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה. הנצי"ב (בפירושו לשאילתות, שאילתא קעא): יש מצווה לתקוע בחצוצרות ביום חנוכת בית המקדש, שנאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם... ותקעתם בחצוצרות" (במדבר י,י), ו"יום שמחתכם" הוא יום חנוכת בית המקדש. באופן דומה פירש המשך חכמה בפירושו לספר במדבר (י,י). עיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר יהושע, באוצר המאמרים, שם הרחבנו בשאלה האם יש מצווה לעשות חנוכת בית המקדש. כמו כן כתב (עמק הנצי"ב פרשת בהעלותך) שעזרא עשה חנוכת בית המקדש יום אחד ושלמה עשה שבעה ימים, משום שהמועד חל גם הוא במשך יום אחד או במשך שבעה ימים, וניתן לדמות את חנוכת המקדש למועד של יום אחד או למועד של שבעה ימים. אלא שיש לשאול על משה שעשה את חנוכת המזבח במשך שנים עשר יום, מדוע עשה כן, והרי אין אף מועד שנמשך שנים עשר יום. דעת סופרים: בית הדין הוא שהעלה את הכוהנים. כמו כן כתב שהלבישו את הכוהנים בבגדי כהונה, למרות שזו לא הייתה עבודה במקדש.

[36] מצודות.

[37] רלב"ג. ראב"ע: הנגינה נקראת "ידי דוד" משום שמנגנים ביד. דעת סופרים: ההלל נאמר על דבר היוצא מדרך הטבע. חזרת עם ישראל לארצו היא מנוגדת לדרך הטבע והיא התרחשות ייחודית. כורש נתן רשות לכל העמים שגלו לחזור למקומם, אך רק עם ישראל ניצל רישיון זה. כמו כן כתב שהכוונה היא שהם שרו במנגינות שדוד עצמו שר בהן את המזמורים האלה, ואפשר שהם בחרו לשיר דווקא את תפילות ההודיה של דוד,  שדוד אמרן כאשר עם ישראל היה בגדולתו.

[38] מצודות. רש"י: הכוונה היא שהם ענו כדרך השירה, כמו בשירת הים.

[39] רלב"ג. מלבי"ם: הלל הוא שבח לבורא והודאה היא על הטובה שעשה. רינת יצחק: רק לאחר הנחת היסודות לבניין בית המקדש, הרגישו בני ישראל שהם נגאלו, ולכן הם יכלו לומר את ההלל.

[40] רש"י. דעת סופרים הסתפק אם דברי ההלל שנאמרו בפסוק זה הם דברי הלל שנאמרו על ידי דוד (כמו בפסוק הקודם), או שהם דברי הלל שאמרו הנאספים על דעת עצמם, שהרי הפסוק אינו מזכיר את דוד המלך. כמו כן כתב שלא נאמר שהתרועה נעשתה בשופרות, וייתכן שקולות התרועה נעשו בפה.

[41] רש"י. דעת סופרים: למרות שהמצב הכולל של שבי הגולה היה קשה וצרות רבות העיקו עליהם, בעיקר בהשוואה לבית המקדש הראשון, הייתה הקפדה שלא להזכיר את הצרות. זאת בניגוד לתפילותיהם של עזרא, נחמיה ודניאל שהתפללו גם על "חצי הכוס הריקה". כמו כן כתב שהכתוב השתמש בשם ה', המייצג את מידת הרחמים, כדי להבהיר שבניין בית המקדש נעשה ברחמי ה'.

[42] מצודות. דעת סופרים: דווקא הכוהנים וראשי העם מוזכרים כאן, משום שרבים מהעם בכלל לא זכו לראות את בית המקדש הראשון בעודו בנוי, שהרי המלחמות הפנימיות והחיצוניות מנעו מרבים גישה למקום המקדש.

[43] מצודות.

[44] רלב"ג, ולשיטתו לא היה הבדל בין גודלו של בית המקדש הראשון לגודלו של בית המקדש השני. מצודות: בית המקדש השני היה קטן יותר, ולכן הם בכו. מלבי"ם: הבכי היה על שהבניין נבנה ברשותו של כורש שהגביל את הבניין. אם היו זוכים, היה נעשה להם נס כמו בכניסת יהושע בן נון לארץ. מנגד היו רבים ששמחו, כיון שהם לא הבינו את החיסרון בכך שבית המקדש נבנה ברשותו של כורש, ורק יחידי סגולה הבינו את הבעיה בכך. רינת יצחק: בפסיקתא מובא שהבכי היה משום שלא שרתה שכינה בבית המקדש השני. למרות שבשלב זה רק היסודות הונחו וברור שהשכינה לא הייתה אמורה להופיע עד לאחר סיום בניין הבית (כמו שהיה במשכן ובבית המקדש הראשון), ידעו בני ישראל שהשכינה לא תשרה בבית המקדש השני, אם בגלל שלא כל בני ישראל עלו מבבל, ואם משום שההיתר לבנות את בית המקדש ניתן על ידי מלך גוי. אמנם הוא מקשה מדוע לא אמרו חז"ל שהשכינה לא שרתה בבית המקדש השני משום שלא היה בו ארון (ואולי אפשר לתרץ שחז"ל התכוונו לומר שהארון שהיה חסר מורה על פגם, כשם שהבניין על פי כורש היה גם הוא פגם, ושניהם מראים שבבית המקדש השני לא היה רצון ה' להשרות את שכינתו). בסוף דבריו כתב שבמקומות שחז"ל לא מנו חז"ל את ההבדל בין בית המקדש הראשון לשני בכך שלא שרתה שכינה בבית המקדש השני, הם התכוונו לומר זאת על ידי ציון החוסר בארון.

[45] רש"י. דעת סופרים: השמחים הרימו את קולם כדי שלא יישמע בכיים של הבוכים. היה כאן מעין ויכוח האם ראוי לבכות על החסר או לשמוח על הקיים, והקבוצה ששמחה רצתה שקולם של הבוכים לא יישמע.

[46] רש"י.

[47] מצודות.