עזרא פרק ו

עזרא פרק ו

(א) בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם אז דריוש נתן ציווי. לאחר שדריוש קיבל את האיגרת מתתני, הוא ציווה שיבדקו האם ניתנה רשות לבני ישראל לבנות את בית המקדש,[1] וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל וביקרו בבית הספרים, במקום שבו היו מונחים האוצרות שבבבל[2]: (ב) וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא ונמצא בתוך נאד של עור, מצאו באחד מנאדות העור שהיו בבית הספרים,[3] בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה (נאד העור היה) בארמון שהיה במדינת מדי,[4] מְגִלָּה חֲדָה (מצאו בנאד שהיה בארמון שבמדינת מדי) מגילה אחת,[5] וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה וכך היה כתוב במגילה לזיכרון. כורש ציווה לכתוב את המגילה על מנת שהדברים הכתובים בה יהיו לזיכרון לעולם[6]: (ג) בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא (כך היה כתוב בספר הזיכרונות) בשנה הראשונה למלכותו של כורש,[7] כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם (בשנה הראשונה למלכותו של כורש) המלך כורש ציווה על בית האלוהים בירושלים, כורש ציווה את הציווי הבא הנוגע לבית המקדש,[8] בַּיְתָא יִתְבְּנֵא הבית ייבנה, יבנו את בית המקדש,[9] אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין בית המקדש הוא מקום שבו מקריבים קרבנות,[10] וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין והיסודות של בית המקדש יהיו בנויים מאבנים גדולות (על מנת שהיסודות יהיו חזקים),[11] רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין גובה בית המקדש יהיה שישים אמות,[12] פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין ורוחב בית המקדש יהיה שישים אמות[13]: (ד) נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא (קירות בית המקדש ייבנו באופן הבא) שלוש שורות תהיינה עשויות מאבן,[14] וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת ושורה אחת תהיה עשויה מעץ. קירות בית המקדש נבנו כך שהיו שלוש שורות אבן ושורה אחת של עץ, וכך חוזר חלילה עד לגובה הקירות,[15] וְנִפְקְתָא מִן בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב והוצאות הבניין יינתנו מבית המלך. כורש התחייב לממן את הוצאות בניין בית המקדש[16]: (ה) וְאַף מָאנֵי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא וגם את כלי בית המקדש שהיו עשויים מזהב ומכסף,[17] דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם (גם את כלי בית המקדש) שהוציא נבוכדנצר מהמקדש בירושלים,[18] וְהֵיבֵל לְבָבֶל והוא (נבוכדנצר) הוליך אותם (את כלי המקדש) לבבל,[19] יַהֲתִיבוּן ישיבו את הכלים האלה,[20] וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ ויוליכו אותם למקומם במקדש שבירושלים,[21] וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא והם יונחו בבית המקדש[22]: (ו) בפסוק הבא כתובה מסקנתו של דריוש לאחר שהוא מצא את האיגרת של כורש. כְּעַן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה עכשיו, לאחר שהתברר שכורש ציווה לבנות את בית המקדש, האנשים הבאים: תתני המושל בעבר המערבי של נהר פרת, שתר בוזני, חבריהם והאומה ששמה "אפרסכיא" שבעבר הנהר,[23] רַחִיקִין הֲווֹ מִן תַּמָּה התרחקו משם, אל תפריעו למלאכת בניין בית המקדש ואל תרפו את ידיהם של העוסקים במלאכה[24]: (ז) שְׁבֻקוּ לַעֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דֵךְ (דריוש ממשיך בפנייתו לתתני ולסיעתו) הניחו לעבודת בית אלוהים זה, אל תפריעו להמשך בניין בית המקדש,[25] פַּחַת יְהוּדָיֵא וּלְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ יִבְנוֹן עַל אַתְרֵהּ מושל היהודים יחד עם זקני היהודים יבנו את בית האלוהים הזה במקומו. מושל היהודים וזקני היהודים יבנו את בית המקדש במקום המיוחד לו[26]: (ח) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְמָא דִי תַעַבְדוּן עִם שָׂבֵי יְהוּדָיֵא אִלֵּךְ וממני (דריוש) הושם דבר זה שתעשו עם זקני היהודים אלה, אני גוזר שתעשו את הדבר הבא עם זקני היהודים,[27] לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דֵךְ תבנו את בית האלוהים הזה, תסייעו להם לבנות את בית המקדש,[28] וּמִנִּכְסֵי מַלְכָּא דִּי מִדַּת עֲבַר נַהֲרָה ומהנכסים של המלך, יועברו כספי המס הנקרא "מנדה" שייגבו בעבר הנהר לרשות זקני היהודים (על מנת שיוכלו להשתמש בהם לצורך בניין בית המקדש),[29] אָסְפַּרְנָא נִפְקְתָא תֶּהֱוֵא מִתְיַהֲבָא לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ המס יינתן במהירות לאנשים האלה, לזקני יהודה,[30] דִּי לָא לְבַטָּלָא (המס יינתן במהירות לזקני היהודים) כדי שמלאכת בניין בית המקדש לא תתבטל. דריוש ציווה להעביר לזקני היהודים במהירות את הממון שהוא תרם למלאכת בניין בית המקדש, כדי שמלאכת הבניין לא תיפסק בגלל מחסור בכספים[31]: (ט) וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא ומה שהם (בני ישראל) צריכים כדי להקריב קרבנות עולה לאלוהי השמים: בני בקר, אילים וכבשים,[32] חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח (וכן יש להביא להם) חיטים, מלח, יין ושמן,[33] כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי בִירוּשְׁלֶם (יש להביא את התרומה לבית המקדש) כפי שיאמרו הכוהנים שבירושלים. הכוהנים הם שאמרו לנציגיו של דריוש את מהי תרומה הנצרכת לבית המקדש, ועל פי דבריהם תרם דריוש את תרומתו,[34]  לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם יש לתת את התרומה לזקני היהודים בכל יום,[35] דִּי לָא שָׁלוּ אין לשכוח את נתינת התרומה[36]: (י) דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא הם (היהודים) יקריבו את הקרבנות לאלוהי השמים,[37] וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי ובשעת הקרבת הקרבנות, הם יתפללו על חיי המלך ועל חיי בניו. דריוש אמר שהוא תורם את תרומתו לבית המקדש, על מנת שבני ישראל יתפללו להצלחתו ולהצלחת בניו בשעת הקרבת הקרבנות במקדש[38]: (יא) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם וממני (דריוש) ניתן ציווי, אני ציוויתי את הדבר הבא:[39] דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה שכל אדם שישנה את הדבר הזה, כל אדם שלא יקיים את הציווי (שלא להפריע את עבודת בניין בית המקדש ולתרום את הדברים הנצרכים לכך),[40] יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ (מי שלא יקיים את הציווי) ייעקר עץ מביתו,[41] וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וישימו אותו על העץ, יתלו אותו על העץ שעקרו מביתו,[42] וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל דְּנָה וביתו יושם להיות מקום מנוול ומקום אשפה על כך שלא קיים את הציווי,[43]: (יב) וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה והאלוהים שהשכין את שמו שם (בבית המקדש),[44] יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם הוא (ה') יפיל כל מלך ועם שירצו לשנות מדברי ולהשחית את בית האלוהים הזה שבירושלים,[45] אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם (דריוש חותם את האיגרת בדברים הבאים) אני דריוש שמתי את הציווי, אני דריוש ציוויתי על כך,[46] אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד (ואני מצווה) שהדברים ייעשו במהירות[47]: (יג) אֱדַיִן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן אז, לאחר שהגיעה האיגרת של דריוש, תתני המושל בעבר המערבי של נהר הפרת, שתר בוזני וחבריהם (ששלחו את האיגרת לדריוש),[48] לָקֳבֵל דִּי שְׁלַח דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא לאחר שהם קיבלו את האיגרת ששלח המלך דריוש,[49] כְּנֵמָא אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ כך עשו במהירות. תתני וסיעתו מיהרו לעשות ככל הכתוב באיגרת שדריוש שלח: הם סייעו לבניית הבית ותרמו את התרומה שדריוש ציווה לתרום[50]: (יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וזקני היהודים בנו והצליחו בבניין בית המקדש, כפי שניבאו להם חגי הנביא וזכריה בן עידו,[51] וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל והם בנו וסיימו את בניין בית המקדש על פי ציווי ה' אלוהי ישראל (הציווי ניתן באמצעות הנביאים חגי וזכריה),[52] וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס ועל פי הציווי של כורש, דריוש וארתחשסתא מלך פרס (הכוונה היא לאדם אחד שנקרא בשלושת השמות). על ידי הציווי לסיים את מלאכת הבניין[53]: (טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה וסיום בניין הבית הזה, סיום בניין בית המקדש,[54] עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר (סיום בניין בית המקדש) ארך עד יום ג' אדר,[55] דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא (סיום בניין בית המקדש ארך עד יום ג' אדר) בשנה השישית למלכותו של המלך דריוש.[56] שלב זה של בניין בית המקדש התחיל בשנה השנייה למלכות דריוש, וארך כארבע שנים[57]: (טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא בני ישראל, הכוהנים והלויים,[58] וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא וגם שאר הגולים שגלו לבבל ועלו משם. הכוונה היא לנתינים ולעבדי שלמה,[59] חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה (בני ישראל, הכוהנים, הלויים ושאר הגולים שעלו מבבל, עשו) את חנוכת בית האלוהים הזה בשמחה. בני ישראל חגגו בשמחה את חנוכת בית המקדש השני[60]: (יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה ובחנוכת הבית הזה, הקריבו בני ישראל את הדברים הבאים:[61] תּוֹרִין מְאָה מאה שוורים,[62] דִּכְרִין מָאתַיִן מאתיים אילים,[63] אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה ארבע מאות כבשים,[64] וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה ושעירי עיזים לקרבן חטאת,[65] עַל כָּל יִשְׂרָאֵל קרבנות החטאת הוקרבו לשם כל בני ישראל, גם לשם אלה שנשארו בגלות,[66] תְּרֵי עֲשַׂר שנים עשר (שעירי עיזים קרבו לחטאת), לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הקריבו שנים עשר שעירי חטאת, שעיר אחד לכל אחד משבטי ישראל[67]: (יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן העמידו את הכוהנים כפי שהם היו מחולקים (כפי שיבואר מיד),[68] וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן וכן הקימו את הלויים כפי שהם היו מחולקים,[69] עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם (הקימו את הכוהנים ואת הלויים כפי שהם היו מחולקים) על עבודת האלוהים שבירושלים. הכוונה היא שחילקו את הכוהנים ואת הלויים למשמרות,[70] כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה (העמידו את הכוהנים ואת הלויים למשמרות) כמו שכתוב בספר תורת משה. בני ישראל חילקו את הכוהנים ואת הלויים לתורנויות עבודה בבית המקדש. כל תורנות נקראה "משמרת"[71]: (יט) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בני ישראל ששבו מהגולה חגגו את חג הפסח,[72] בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (בני ישראל חגגו את חג הפסח) ביום י"ד בניסן, כחודש וחצי לאחר סיום בניין בית המקדש.[73] כוונת הכתוב היא לומר שבני ישראל נטהרו כך שהם היו יכולים לחגוג את חג הפסח, ולא היו צריכים לדחות את הקרבת הפסח לפסח שני[74]: (כ) כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שהרי הכוהנים והלויים נטהרו מטומאתם,[75] כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים הכוהנים והלויים נטהרו כאיש אחד. כשם שאדם אחד לא יכול להיות חציו טמא וחציו טהור, כך הכוהנים והלויים היו כולם טהורים,[76] וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם הלויים שחטו את קרבן הפסח לכולם: לכל בני ישראל שחזרו מהגולה, לאחיהם הכוהנים ולהם עצמם[77]: (כא) וַיֹּאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה בני ישראל שחזרו מהגולה אכלו את קרבן הפסח,[78] וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם וכל מי שהתגייר ופרש מהעבודה הזרה שעבדו גויי הארץ (אכל גם הוא מקרבן הפסח),[79] לִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (כל מי שהתגייר) והחליט לדרוש את ה' אלוהי ישראל, כמו שעושים בני ישראל[80]: (כב) וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה בני ישראל חגגו את חג המצות בשמחה במשך שבעה ימים,[81] כִּי שִׂמְּחָם ה' (בני ישראל שמחו) מפני שה' שימח אותם בבניין בית המקדש, וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (בני ישראל שמחו) גם מפני שה' סובב את לבו של מלך אשור, וגרם לכך שהוא (מלך אשור) יסייע במלאכת בניין בית האלוהים של אלוהי ישראל. דריוש נקרא בפסוק זה מלך אשור. הכתוב קורא לו בתואר זה, למרות שממלכת אשור כבר לא הייתה קיימת אז, וממלכת פרס שדריוש מלך עליה כללה גם את שטחי ממלכת אשור הקדומה, כדי לומר שבתחילה ה' גרם למלך אשור להחריב את בית המקדש בגלל חטאי ישראל, ועתה ה' גורם למלך השולט במקום מלך אשור לתת רשות לבנות את הבית ולסייע בבניינו[82]:

[1] מצודות. דעת סופרים: לבקשת זקני יהודה, דריוש טיפל בבקשתם ולא ארתחשסתא.

[2] מצודות.

[3] מצודות.

[4] מצודות. מלבי"ם: בתקופה הראשונה למלכות פרס העיר בבל הייתה עדיין עיר הבירה, ולאחר מכן, בזמנו של אחשוורוש, עברה עיר הבירה לשושן, ובתהליך מעבר עיר הבירה, אבדה האיגרת של כורש. ייתכן שהמן ניסה להשמיד את האיגרת, אולם היא נמצאה בדרך נס.

[5] מצודות.

[6] רלב"ג. דעת סופרים: לא מצאו את המגילה שבה היה הציווי המקורי, אלא מצאו מגילה שבה סופר על הציווי של כורש. היה קשה למצוא מגילה שנכתבה לפני שמונה עשרה שנה, ומסתבר לומר שללא התערבותה של אסתר המלכה לא היו נעשים המאמצים הדרושים לכך.

[7] מצודות.

[8] מצודות. דעת סופרים: נוסח האיגרת אינו כולל את כל התיאורים בהם תיאר כורש את ה'', משום שכותב האיגרת כתב את הדברים לזיכרון בעלמא. כמו כן כתב שלאורך כל תקופת החורבן בית המקדש נקרא עדיין בשמו משום שהשלד של הבניין היה קיים.

[9] מצודות.

[10] מצודות. דעת סופרים: התיאור של בית המקדש כמקום שמקריבים בו קרבנות הוא תיאור חסר, משום שבית המקדש הוא מרכז רוחני שלם ולא רק מקום להקרבת קרבנות. אלא שיש לפרש את התיאור בשני אופנים. א. זה היה עניינו של בית המקדש בעיני כותב האיגרת. ב. כורש התיר גם להקריב קרבנות הולא רק לבנות את הבית.

[11] מצודות.

[12] מצודות.

[13] מצודות. ראב"ע: הכתוב אינו אומר מה היה אורכו של בית המקדש משום שהוא היה זהה לאורכו של בית המקדש הראשון (שישים אמה). כמו כן כתב שבית המקדש השני היה גבוה יותר מבית המקדש שבנה שלמה. מלבי"ם: כורש אמנם הגביל את מידות הבית, אך בדרך נס הוא לא שינה מהגודל שקבע הקב"ה, אלא כיוון למידות הנכונות. דעת סופרים: כורש ציווה על המידות המדויקות של הבית משום שהוא לא היה מעוניין שהבית יהיה מפואר מדי, או משום שהוא תרם את הוצאות הבניין והוא רצה שתרומתו תוגבל לסך מסוים. הרינת יצחק מביא את דברי הגר"א, האומר שבבית המקדש הראשון הייתה מחיצה בין ההיכל ובין קדש הקדשים, ולכן גובה הבית היה צריך להיות חצי מאורכו ורוחבו של ההיכל. ההיכל היה עשרים אמה על ארבעים אמה, וממילא הגובה היה צריך להיות שלושים אמה (לפי הכלל שהגובה צריך להיות חצי מאורך צלע האורך בתוספת אורך צלע הרוחב). בבית המקדש השני לא הייתה מחיצה, ולכן כדי לקבוע את הגובה יש לחשב גם את מידת ההיכל וגם את מידת קודש הקדשים לעניין הגובה, ולכן הגובה היה כפול – שישים אמה. בסוף דבריו הקשה על הקרית ספר שכתב ש"וכן תעשו – לדורות", היינו שהפרופורציות של האורך, הרוחב והגובה צריכים להתקיים תמיד, שהרי כאן הם לא התקיימו. עיין אוצר המאמרים, מאמר ה'.

[14] מצודות.

[15] מצודות.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] מצודות.

[19] מצודות.

[20] מצודות.

[21] מצודות.

[22] מצודות. ראב"ע: הכוונה היא שששבצר יניח את הכלים בבית המקדש.

[23] מצודות. דעת סופרים: הציווי שלא להפריע למלאכת הבניין נאמר בצורה תקיפה, אם משום שהיה זה יד ה' כדי שמלאכת בניין המקדש לא תיפסק עוד, ואם משום שאסתר המלכה התערבה בדבר.

[24] רש"י.

[25] מצודות.

[26] מצודות. רש"י: דריוש ציווה על זקני היהודים להמשיך ולבנות את בית המקדש.

[27] מצודות. מלבי"ם: מהפקודה של כורש עולה שהיה אסור להפריע לבני ישראל לבנות את בית המקדש. לאחר מכן דריוש ציווה שמלבד זה שאסור לתתני ולחבריו להפריע למלאכת הבניין, מוטל עליהם גם לעזור למלאכה.

[28] מצודות.

[29] מצודות. בהסבר מס זה עיין לעיל ד,יג. דעת סופרים: הציווי היה לתת את הוצאות בית המקדש מהמיסים שייגבו מאזור יהודה ולא מרכוש של המלך. ייתכן וזו הייתה גם הכוונה המקורית של כורש. ייתכן גם ששבי הגולה לא הסכימו לקבל תרומות מהגויים ולכן היה צורך לגבות את הכסף מהמיסים שתושבי יהודה עצמם שילמו (אם כי קשה על דבריו, שהרי לא נאמר שהכסף ייתרם מהמיסים שבני ישראל ישלמו, אלא מהמיסים שישלמו תושבי עבר הנהר, כולל הגויים).

[30] מצודות. דעת סופרים: לא נאמר שגבו את הכסף במהירות כפי שציווה דריוש. ייתכן שלא היה צורך לכתוב זאת, אך ייתכן גם שבני ישראל נמנעו מלקחת את כספי המלך.

[31] מצודות. דעת סופרים: גם בדבר זה ניכרת יד יהודית (אסתר המלכה), שהרי למלך פרס אין שום אינטרס שמלאכת הבניין תתקדם בקצב מהיר.

[32] מצודות. רינת יצחק: ציווה דווקא על קרבנות עולה, משום שגוי אינו יכול להבין איך דבר רוחני יכול להתקיים בדבר גשמי, ולכן כאשר הגויים מקריבים קרבנות, הם רוצים שהקרבן כולו יהיה לגבוה.

[33] מצודות.

[34] מצודות.

[35] מצודות.

[36] מצודות.

[37] מצודות.

[38] מצודות. דעת סופרים: בשעה זו לדריוש עדיין לא היו בנים, שהרי הוא היה עדיין קטן, אלא הכוונה היא על דרך העתיד והרגיל להיות, שבעתיד יהיו לו בנים והיהודים יתפללו עליהם.

[39] מצודות.

[40] מצודות.

[41] מצודות. רש"י: ייחרב עץ מביתו.

[42] מצודות.

[43] מצודות.

[44] מצודות. רינת יצחק: לפי הרמב"ם הכוונה היא ללשון עבר – ה' ששיכן את שמו בבית המקדש – שכינה שנותרה גם בימי בית המקדש השני, משום שהוא סובר שקדושה ראשונה לא בטלה והשכינה נשארה במקום המקדש. אלא שברור שגם לפי שיטת הרמב"ם צריך לומר שיש מדרגות בהשראת השכינה (כפי שמוכח מהברייתא האומרת שהשכינה נסעה עשר מסעות, והרי לפי הרמב"ם השכינה נשארה במקום המקדש), וגם אם אומרים שהשכינה נותרה במקומה, הייתה ירידה בהתגלות השכינה לאחר חורבן בית המקדש. כורש התכוון שבבית המקדש השני תשרה שכינה כמו בבית המקדש הראשון.

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] מצודות.

[49] מצודות.

[50] רש"י.

[51] מצודות. משך חכמה בפירושו לשמות (יג,יז): אומות העולם ידעו שנבואות חגי וזכריה עתידות להתקיים, לאחר שהם ראו שכורש הרשה לבני ישראל לבנות את בית המקדש, ולכן הם פחדו. דעת סופרים: זרובבל לא הוזכר בפסוק זה והמלאכה נקראה על שם זקני היהודים. ייתכן שזרובבל הוא נחמיה, והשם זרובבל ניתן לו כאשר הוא עלה לארץ ישראל, וזרובבל יצא מירושלים משום שהוא חשש שאם הוא יעמוד בראש העם, יהיה קל יותר לצרי יהודה למנוע את המשך עבודות בניין המקדש.

[52] מצודות. עיין אוצר המאמרים, מאמרים ד-ה, שם ביררנו ביתר הרחבה מהו תפקיד הנביאים בבניין בית המקדש והמזבח.

[53] עיין אוצר המאמרים, מאמר ב', שם ביררנו מי היה ארתחשסתא לפי הדעות השונות, ולפי חז"ל שארתחשסתא הוא דריוש, יש לפרש את הפסוק כפי שביארנו למעלה. רלב"ג: ארתחשסתא הוא מלך אחר, והוא איננו דריוש, ובימיו התירו לסיים את מלאכת בניין חומות ירושלים, ועל כן גם הוא הוזכר בפסוק זה. כמו כן כתב שאחשוורוש לא הוזכר בפסוק זה משום שבימיו לא התקדמה מלאכת הבניין, משום שאף על פי שמרדכי היהודי היה מקורב למלכות, מכל מקום אחשוורוש לא מלך תקופה ארוכה אחרי סיפור המגילה, או משום שאחשוורוש לא התיר לבנות את בית המקדש. דעת סופרים: ארתחשסתא הוא הנקרא בפסוק זה "מלך" משום שהוא מלך בפועל על פרס, כל עוד דריוש היה ילד קטן. בספר ממשה ועד עזרא (עמ' 184) כתב שארתחשסתא הוזכר כאן משום שהכתוב רצה לתת את רשימת המלכים שבזכותם התקיימה שיבת ציון: כורש שנתן את ההיתר להתחיל לבנות את בית המקדש, דריוש שנתן את ההיתר לסיים את בניין המקדש וארתחשסתא שהתיר לבנות את החומות.   

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] מצודות.

[57] רש"י. דעת סופרים: בהשוואה לזמן ששלמה בנה את בית המקדש, היה פרק זמן זה קצר, אלא שהבונים הסתמכו על חלק מהבניין שעמד עדיין מבית המקדש הראשון, ועל אבני בית המקדש הראשון שנמצאו בשטח. כמו כן, כל מלאכת הבניין הוטלה על בני ישראל שניגשו למלאכה במרץ רב, בניגוד לבניין בית המקדש הראשון שנעשה גם בידי פועלים גויים (עיין אוצר המאמרים, מאמר ה'). לכן, למרות שבניין בית המקדש השני ארך פחות זמן מבניין בית המקדש הראשון, המלאכה נמשכה זמן ארוך מהצפוי, בגלל ההפרעות השונות.

[58] מצודות.

[59] מצודות.

[60] מצודות. מלבי"ם: בני ישראל ציפו שבמהלך חגיגות חנוכת בית המקדש, יבוא השלב השני של בניין הבית, ובית המקדש ירד משמיים כנבואת יחזקאל (וכתב שהקדמונים פירשו שאם הם היו זוכים לכך, הגאולה העתידה הייתה מגיעה). המילה "דנא" המופיעה בפסוק, מורה שבני ישראל עשו את חנוכת הבית הזה בציפייה לבניין בית מקדש אחר. לכן הם חגגו במשך שלושה שבועות, עד כ"ג אדר (בנבואת יחזקאל מובא שבית המקדש נחנך בכ"ג אדר). בימים אלה חל גם חג הפורים, ולכן הכתוב מדגיש שבני ישראל חגגו את חנוכת הבית בשמחה, היינו שעיקר השמחה הייתה על חנוכת הבית ולא על חג הפורים. רינת יצחק: למרות שבשעת הנחת היסודות לבית המקדש היו אנשים מבני ישראל שבכו בגלל שבית המקדש השני היה פחות במדרגתו מבית המקדש הראשון, כאן, בזמן חנוכת בית המקדש, הייתה חובה לשמוח, וכל בני ישראל שמחו. עיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר יהושע, שם הרחבנו בדין חנוכת בית המקדש – האם יש בה מצווה או לא.

[61] דעת מקרא: לפי מסורת יהודי לוב חנוכת בית המקדש השני הייתה בחודש ניסן, כמו חנוכת המשכן. כנראה צריך לומר שבמקרה אירע כן, שבית המקדש השני נחנך באותו חודש שהמשכן נחנך בו (אלא שיש בזה סמליות), ולא שחיכו במיוחד לחודש ניסן על מנת לחנוך דווקא בו את בית המקדש, שאם לא כן – מדוע לא חנכו את בית המקדש השני בחודש תשרי, כמו שחנכו בחודש זה את בית המקדש הראשון?

[62] מצודות.

[63] מצודות.

[64] מצודות.

[65] מצודות.

[66] מצודות.

[67] מצודות. כמו כן הביא את דברי חז"ל שהייתה כאן הוראת שעה, משום שאין מקריבים קרבן חטאת בנדבה. המשך חכמה בפירושו לבמדבר (טו,כד): יש דין שקרבן חטאת קודם תמיד לקרבן עולה, חוץ מחטאת עבודה זרה. חז"ל למדו שהייתה כאן הוראת שעה, משום שהיו רק שנים עשר שעירים ולעומתם היו הרבה מאוד קרבנות עולה. לו הקרבן היה קרב ככל קרבן חטאת של עבודה זרה, היה ניתן להקריב רק שנים עשר פרי עולה לפני קרבנות החטאת, ואילו מהפסוק משמע שהקריבו את כל קרבנות העולה לפני קרבנות החטאת, ומכאן שהייתה זו הוראת שעה. הוכחה נוספת הביא מכך שבקרבנות מוסף, הציבור תמיד מקריב יותר כבשים מאילים, ואילו כאן היו יותר אילים מכבשים.

[68] מצודות.

[69] מצודות.

[70] מצודות.

[71] מצודות. עיין באוצר מפרשי התנ"ך על במדבר, מאמר ב', שם הרחבנו בעניין תקנת המשמרות, מי תיקן את החלוקה למשמרות והאם החלוקה למשמרות כוללת גם את הלויים. מלבי"ם: הכוהנים חולקו למשמרות ולבתי אבות, אך קבעו את עבודתו של כל כוהן לפי גורל. הלויים נחלקו גם הם למשמרות, אלא שלכל אחד מהם נקבעה גם העבודה שהוא היה צריך לעבוד. רינת יצחק הסתפק לפי הרמב"ן הסובר שגם הכוהנים חולקו לעבודות שונות, האם הם מונו על עבודות ספציפיות (כמו שהלויים מונו לתפקידים ספציפיים, ולכל אחד נקבע כלי מסוים לנגן עליו). לכאורה שאלתו אינה מובנת, שהרי היה פיס שבו קבעו מי שוחט, מי זורק ומי עושה את שאר העבודות, ומשמע שכל הכוהנים היו משתתפים בפייסות, ולא היו כוהנים מיוחדים לעבודות מסוימות.

[72] מצודות. משך חכמה בפירושו לויקרא ב,יד כתב שהיה אסור להקריב את קרבן העומר והקריבו רק את קרבן הפסח, משום שקדושת הארץ בטלה. עיין אוצר המאמרים, מאמר ח', שם הרחבנו בעניין קידוש הארץ על ידי עזרא. רינת יצחק: למרות שמותר להקריב קרבן פסח גם בבמה, ולכן לכאורה היה מותר להקריב את קרבן הפסח גם לפני שחנכו את בית המקדש, מכל מקום כל עוד בית המקדש לא  התקדש - בני ישראל לא נקראו "קהל", משום שיושבי חוץ לארץ אינם נחשבים קהל, וממילא הם לא היו חייבים בהקרבת קרבן פסח. דעת סופרים: בני ישראל נקראו בפסוק זה "בני הגולה". ייתכן שהיו מאנשי הגולה שעלו לחגוג את חג הפסח יחד עם שבי הגולה.

[73] רש"י. המשך חכמה בפירושו לבמדבר ט,ב כתב שלמרות שהקריבו קרבנות מיד לאחר הנחת היסודות של בית המקדש, בעת שזרובבל עלה מבבל, עדיין לא הקריבו קרבנות ציבור, משום שלא היה ניתן להיטהר. חגי הנביא לימד את בני ישראל את הלכות פרה אדומה רק לאחר זמן. בהמשך דבריו כתב שלמרות שמותר להקריב קרבן פסח בשעה שהציבור טמא, ההיתר קיים רק כאשר הקהל המקריב נחשב ציבור. כל עוד עזרא לא עלה מבבל, שבי הגולה לא נקראו ציבור, ולכן היה אסור להם להקריב קרבן פסח בטומאה.

[74] רלב"ג.

[75] מצודות.

[76] מצודות. מלבי"ם: כוונת הכתוב היא להדגיש שלמרות שבדברי הימים נאמר שהלויים מיהרו להתקדש והספיקו לעשות זאת לפני הכוהנים, כאן הכוהנים והלויים התקדשו בבת אחת. כמו כן כתב שהלויים שחטו את הפסח, ולמרות שהכוהנים זריזים, הלויים הספיקו לשחוט את הפסחים לפני הכוהנים.

[77] מצודות.

[78] מצודות.

[79] רש"י. האבן עזרא כתב פירוש אחר, שהכוונה היא לאנשים מבני ישראל שפרשו מעבודה זרה.

[80] מצודות.

[81] רינת יצחק: לכאורה יש לברר מדוע בני ישראל היו שמחים על הקרבת הקרבנות, הרי גם לולי הקרבנות הם היו צריכים לשמוח משום חיוב שמחה ברגל.

[82] ראב"ע. רמב"ן בספר הגאולה שער ראשון: הכתוב קרא לדריוש מלך אשור מכיוון שכל הממלכות ששלטו בצפון ארץ ישראל יצאו ממלכות אשור, כפי שנאמר בבראשית (י,יא): "מן הארץ ההיא יצא אשור". הנצי"ב: כל מלכי הגויים נקראו מלכי אשור. דעת סופרים: ייתכן שהכוונה למלך אשור שמלך באותה תקופה על אשור ושלח לבני ישראל הודעת חיזוק או מתנות לכבוד האירוע. אפשר שאשור הייתה ממלכה אוטונומית תחת השלטון הפרסי, או שהיא הייתה עצמאית לגמרי, אך שלטונה היה על חבל ארץ קטן מאוד.