עזרא פרק ט

עזרא פרק ט

(א) וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה לאחר שמסרנו את כלי המקדש למרמות וחבריו, ולאחר שמסרנו את האיגרת של ארתחשסתא לאחשדרפנים ולפחות,[1] נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים (לאחר שמסרנו את הכלים והאיגרת) ניגשו אלי שרי ישראל,[2] לֵאמֹר כך אמרו לי שרי ישראל:[3] לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת (שרי ישראל אמרו לי:) בני ישראל, הכוהנים והלויים לא פרשו מהגויים שישבו בארץ (כפי שיוסבר בהמשך),[4] כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי בני ישראל עדיין עושים כמעשים המתועבים והמאוסים של הכנעני, החיתי, הפריזי, היבוסי, העמוני, המואבי, המצרי והאמורי[5]: (ב) כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם (בני ישראל עושים כמעשים המאוסים של הגויים) בגלל שהם ובניהם התחתנו עם נשות הגויים,[6] וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וזרע הקודש, כלומר בני ישראל, התערבו עם הגויים שישבו בארץ,[7] וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה דווקא האנשים החשובים, בעלי התפקידים החשובים, השרים והסגנים  היו הראשונים שהתחתנו עם הנשים הנוכריות, ורבים שראו את האנשים החשובים מתחתנים עם נשים נוכריות, למדו גם הם לעשות כן[8]: (ג) וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כאשר אני (עזרא) שמעתי את הדבר הזה (שבני ישראל התחתנו עם נשים נוכריות), הגבתי באופן הבא מרוב צער:[9] 1) קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי (כאשר שמעתי את הדבר הזה) קרעתי את הבגד שלי ואת המעיל שלי, שהוא בגד שלובשים אותו מעל הבגד התחתון,[10] 2) וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי ותלשתי את שערות הראש והזקן שלי,[11] 3) וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם וישבתי משותק ודומם[12]: (ד) וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כל מי שהיה חרד לקיום מצוות ה' אלוהי ישראל נאסף אלי,[13] עַל מַעַל הַגּוֹלָה (כל מי שחרד נאסף אלי) כדי לעקור את המעל הזה, כדי לעקור את חטא נשיאת הנשים הנוכריות.[14] למרות שהחוטאים כבר היו בארץ ישראל, נקרא החטא "מעל הגולה" משום שיושבי הארץ היו מזכירים לעצמם את מה שעבר עליהם בגלות ואת עלייתם מהגולה,[15] וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב ואני ישבתי משותק ודומם לאורך כל היום, עד שהגיע זמן הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים[16]: (ה) וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וכאשר הגיע זמן הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים, קמתי מהתענית בעודי חלש ומעונה,[17] וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי כאשר נעמדתי, הבגד והמעיל שלי היו קרועים, וכך עוררתי את לב העם לחזור בתשובה,[18] וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי ואני כרעתי על ברכי, משום שהתביישתי לעמוד בקומה זקופה לפני ה',[19] וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלֹהָי ופרשתי את כפות ידי כלפי ה' אלוהי, כדרכו של אדם המתפלל[20]: (ו) וָאֹמְרָה ואמרתי את הדברים הבאים:[21] אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ ה' אלוהי! אני בוש ונכלם להרים את פני אליך,[22] כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ (ה' אלוהי! אני בוש ונכלם להרים את פני אליך) כיון שהעוונות שלנו רבים עד שלא ניתן לספור אותם,[23] וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם והאשמה שלנו כל כך גדולה כאילו היא הגיעה עד לשמים[24]: (ז) מִימֵי אֲבֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה מימי אבותינו ועד היום הזה אנחנו חטאנו בחטאים חמורים, וּבַעֲוֹנֹתֵינוּ נִתַּנוּ אֲנַחְנוּ מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת ובגלל החטאים שלנו, נמסרנו אנחנו יחד עם המלכים והכוהנים שלנו ביד המלכים השולטים על הארצות השונות,[25] בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים (נמסרנו ביד המלכים) והם הורגים אותנו בחרב, לוקחים אותנו בשבי, קונים אותנו לעבדים ומשפילים אותנו,[26] כְּהַיּוֹם הַזֶּה כמו שאנחנו רואים ביום הזה, שעשרת השבטים נשארו עדיין בגלות, וגם חלק גדול מאנשי שבט יהודה ובנימין נשארו שם[27]: (ח) וְעַתָּה כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה' אֱלֹהֵינוּ ולעת עתה, לפרק זמן קצר, הייתה לנו חנינה מאת ה' אלוהינו. עזרא אמר שלעת עתה ה' גאל אותם, אך הגאולה לא הייתה שלמה ורוב בני ישראל נשארו בגלות,[28] לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה ה' השאיר חלק מעם ישראל שניצלו מהגלות,[29] וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ וה' גם נתן לנו קביעות במקום קדשו, בירושלים, כמו שהיתד קבועה באדמה. עזרא מדמה את הקביעות של שבי הגולה בירושלים לתקיעת יתד באדמה, כי היתד התקועה באדמה נשארת באדמה קבועה בחזקה,[30] לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ אלוהינו האיר את עינינו שהיו חשוכות מצרות הגלות,[31] וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ וה' נתן לנו מעט חיות במצבנו הקשה, שאנו עבדים. עזרא אמר שלמרות שהעם עלה לארץ ישראל, הוא עדיין משועבד למלך פרס, ולכן הגאולה מהגלות היא חלקית, אך גם על כך יש להודות לה'[32]: (ט) כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ שהרי אנחנו עדיין עבדים של מלך פרס,[33] וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ אבל גם בתקופת היותנו עבדים, ה' לא עזב אותנו לגמרי,[34] וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס וה' גרם לכך שמלכי פרס עשו לנו חסד, לָתֶת לָנוּ מִחְיָה (ומלכי פרס) נתנו לנו חיים (גם בהיותנו עבדים), וכך אנחנו יכולים להקים מחדש את בית המקדש,[35] לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו ואנחנו יכולים להגביה את בית אלוהינו, ולהעמיד את החורבות שלו, אנחנו יכולים לשוב ולבנות את בית המקדש,[36] וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם ונתנו לנו (מלכי פרס) אפשרות להקים יישוב ביהודה ובירושלים, שבו נהיה מוגנים מפני האויבים, כאילו אנו מוקפים בגדר ובחומה, וכך האויבים שלנו לא יוכלו לתקוף אותנו[37]: (י) וְעַתָּה ועכשיו, כיון שברור לנו שהטבת לנו מאוד גם בתקופת היותנו עבדים למלך פרס,[38] מַה נֹּאמַר אֱלֹהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת אלוהינו! מה אנחנו יכולים לומר לאחר שהטבת לנו, האם אנחנו יכולים לומר שהטבת לנו רק מעט?[39] כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ הרי אנחנו, בני ישראל, עזבנו את מצוותיך וחטאנו, ואם כן, גם הטובה המועטת שעשית אתנו נחשבת לחסד גדול, שהרי גם למעט הטובה הזאת איננו ראויים[40]: (יא) אֲשֶׁר צִוִּיתָ בְּיַד עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אתה הרי ציווית אותנו על ידי עבדיך הנביאים,[41] לֵאמֹר כך ציווית אותנו על ידי עבדיך הנביאים:[42] הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לְרִשְׁתָּהּ הארץ שאתם נכנסים אליה על מנת לרשת אותה, ארץ ישראל, אֶרֶץ נִדָּה הִיא (ארץ ישראל) היא ארץ מרוחקת ומתועבת,[43] בְּנִדַּת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת (ארץ ישראל היא ארץ מרוחקת ומתועבת) מחמת המעשים המתועבים שעשו העמים שחיו בה,[44] בְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל פֶּה בְּטֻמְאָתָם העמים יושבי הארץ מילאו את כל הארץ, מקצה אחד שלה ועד לקצה השני שלה, במעשים טמאים ומתועבים. ארץ ישראל נטמאה בגלל החטאים של העמים שישבו בה, חטאים שנעשו בכל הארץ[45]: (יב) וְעַתָּה ומאחר שהעמים שישבו בארץ חטאו בחטאים רבים,[46] בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם אל תחתנו את בנותיכם עם בניהם,[47] וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם ואל תחתנו את בניכם עם בנותיהם, וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם אסור לכם לדרוש בשלומם של חלק מהעמים האלה, דהיינו עמון ומואב. איסור החיתון חל על כל העמים שישבו בארץ, והאיסור לדרוש בשלומם של יושבי הארץ חל רק על עמון ומואב,[48] לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ (אל תתחתנו ביושבי הארץ) משום שכך תתחזקו ותוכלו להישאר בארץ,[49] וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ ואתם תוכלו לאכול את התבואה והפירות הטובים של ארץ ישראל, וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם ואתם תוכלו להוריש את הארץ לבניכם, והם יוכלו להוריש את הארץ לבניהם, וכך יהיה הדבר עד עולם, כל דור יוריש את הארץ לדור שיבוא אחריו. אם בני ישראל יימנעו מחיתון עם הגויים, הארץ תישאר שלהם, והם יוכלו להוריש אותה לדורות הבאים[50]: (יג) וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עֲלֵינוּ ואחרי כל המעשים הרעים שעשינו,[51] בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה העונשים באו עלינו בגלל מעשינו הרעים ובגלל החטאים הגדולים שלנו,[52] כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ שהרי אתה אלוהינו מנעת ממנו דברים פחות ממה שהיה ראוי למנוע מאתנו בגלל החטאים שלנו, הענשת אותנו פחות ממה שהגיע לנו,[53] וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת ונתת לנו את ההצלה הזאת.[54] עזרא אמר שאמנם ה' מנע מהם גאולה שלמה, ובני ישראל היו עדיין משועבדים למלך פרס, אבל אם ה' היה מעניש את בני ישראל על חטאיהם כפי שהיה ראוי להם, הוא היה מונע מהם גם את ההצלה המועטה הזאת[55]: (יד) הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה האם אנחנו יכולים לחזור ולבטל את מצוותיך ולהתחתן עם העמים המתועבים האלה?[56] הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ הרי אם נחטא שוב בחטאים האלה, אתה תכעס עלינו,[57] עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה (אתה תכעס עלינו) עד שלא תשאיר לנו שום שארית והצלה, אתה תשמיד את כולנו ולא תרחם עלינו כמו שריחמת עלינו עד עתה[58]: (טו) ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיק אַתָּה ה' אלוהי ישראל! אתה עשית אתנו צדקה בכך שלא הענשת אותנו במידה שהיה ראוי להעניש אותנו, היה ראוי להעניש אותנו הרבה יותר ממה שהענשת אותנו,[59] כִּי נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה שהרי אנחנו היום נשארנו מעט מבני ישראל שעלו מהגלות (אך יש בכך צדקה של ה', שהרי אם בני ישראל היו נענשים במידה שהיה ראוי להעניש אותם, לא היו עולים גם המעט שעלו עתה),[60] הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ אנחנו עדיין מחזיקים בעוון זה, שיש מאתנו שעדיין נשואים לנשים נוכריות,[61] כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל זֹאת ומשום כך אין זה ראוי שנעמוד לפניך וננסה לכפר על החטא בזכויות שיש בידינו. עזרא אמר שכל עוד חטא זה של נשיאת נשים נוכריות נשאר בעינו, אין בני ישראל יכולים לעמוד לפני ה'[62]:

[1] מצודות. רש"י כותב שהיה זה רק לאחר סיפור דברי המלך לאחשדרפנים ולפחות. מלבי"ם: המסופר בפרק זה אירע ארבעה חודשים לאחר בואו של עזרא לירושלים. דעת מקרא: הכוונה היא לאחר מינוי השופטים והוראת התורה.

[2] רש"י.

[3] רש"י. בביאור משמעות המילה "לאמר", עיין במאמרנו באוצר מפרשי התנ"ך לספר שמות, במאמר "וידבר ה' אל משה לאמר".

[4] מצודות. ראב"ע: הביטוי "העם ישראל" חסר את הנסמך, והכוונה היא כאילו נכתב "העם, עם ישראל". מלבי"ם: הכוונה היא שבני ישראל אינם שונים מהגויים, בכך שהם עושים כמעשיהם המתועבים ובכך שהם נושאים נשים נוכריות. דעת סופרים: נושאי הנשים הנוכריות היו מיעוט קטן (בסך הכול כמאה אנשים), והם כנראה התרחקו מירושלים. על כן, עד שעלה עזרא, לא היה ניכר שהיו אנשים שנשאו נשים נוכריות. כמו כן, השלטון שקדם לעזרא דגל בדרך של מתינות כדי לקדם את העם מבחינה רוחנית (כפי שנאמר בפרקי אבות (פ"א מ"א), שאנשי כנסת הגדולה אמרו: "הוו מתונים בדין"), ועל כן לא ראו לנכון לנקוט בצעד תקיף להפסקת התופעה, אלא במיגור התופעה על ידי ריבוי אור ולימוד תורה. ומה שהשרים אמרו שהעם כולו לא נבדל מנשיאת נשים נוכריות, זה משום שהם חשבו שהעם כולו אשם בכך שהיו מעטים ממנו שנשאו נשים נוכריות, כי לו היו כולם לומדים תורה ומפיצים אור גדול, היו חבריהם נמנעים מנשיאת הנשים הנוכריות.

[5] מצודות. דעת סופרים: למרות שסנחריב בלבל את האומות, היה ידוע שהגויים שישבו בארץ היו שרידים של העמים שהוזכרו בפסוק. לא הוזכרו נישואים עם העמים שהובאו על ידי מלך אשור לארץ, משום שבני ישראל שנאו את אותם עמים, וממילא לא נשאו את נשיהם. אמת ליעקב: רשימת שמות העמים קשה. א. מדוע האמורי המובא בכל מקום בתורה בצמוד לשבעת עמי כנען, נכתב כאן לאחר העמוני, המואבי והמצרי? ב. מדוע הוקדם העם העמוני לעם המואבי? הרי חטאם של המואבים היה גדול יותר, שהרי הם שכרו את בלעם כדי לקלל את ישראל, ואילו חטאם של העמונים היה רק בזה שהם לא נתנו לבני ישראל לחם ומים (עיין בביאורנו לספר דברים פרק ב', שם הרחבנו בעניין). בתשובה לשאלתו הראשונה הסביר תחילה שנראה להגיה "אדומי" או "ארמי" במקום אמורי, וכנראה צריך לומר שהכוונה היא לאדומי, שאיסורו לבוא בקהל נאמר בתורה יחד עם המצרי (דברים כג,ח-ט). ועל אף שבתורה האדומי נזכר לפני המצרי, הרי שבש"ס האדומי מובא לאחר המצרי, משום שהדברים נאמרו באופן של "לא זו אף זו". כאשר עוסקים בתיעוב המצרי והאדומי, הקדימה התורה את האדומי ואמרה שלא רק שאסור לתעב את האדומי שהוא אחיך, אלא אסור לתעב גם את המצרי שאינו אחיך. אבל בש"ס, ששם העמים מוזכרים לעניין איסור חיתון, המצרי הוקדם, משום שלא רק המצרי אסור בחיתון, אלא אפילו האדומי שהוא אחיך אסור בחיתון. אלא שהרב קמנצקי דוחה הסברו זה, משום שהוא סותר את נוסח מסורת המקרא, שלפיה העם המוזכר בפסוק הוא "האמורי". אולם לכאורה אפשר ליישב הסבר זה. בספר בראשית מח,כב נאמר שיעקב אבינו אמר ליוסף "אשר לקחתי מיד האמורי", ורש"י שם כותב: "מיד עשו שעשה מעשה אמורי", הרי שאפשר לפרש שלשון "אמורי" במקרא מתייחס לאדומים, שהם בני עשו. לאחר שהרב קמנצקי דחה את הסברו הראשון, הוא הסביר שהאמורי הם הנתינים שדוד גזר עליהם והם התחתנו עם ישראל, שמצד אחד לא היה ניתן למנות אותם יחד עם שאר האומות, שהרי הם כישראלים ממש, אך מצד שני דוד אסר להתחתן אתם. הנתינים אמנם היו מהעם החיוי, אך הם נקראו אמורי משום שסיחון מלך האמורי מלך עליהם בתחילה, ורק לאחר שבני ישראל כבשו את ארצו של סיחון, יצאו הגבעונים מרשותו. מסיבה זו לא הוזכרו כאן החיוי והגרגשי, שכן הם כלולים ב"אמורי" משום שסיחון מלך עליהם. הכתוב הזכיר את העמים לפי מספר האנשים שנשארו מהם, והיו מעט מאוד נתינים וחיוים שנשארו, ומשום כך הם נמנו אחרונים. לא היו נישואי תערובת עם האדומים משום שהם שנאו את ישראל ולא הסכימו להתחתן אתם. לכאורה קשה על דבריו: א. חז"ל אומרים שהגרגשי פנה והלך לו ולא נלחם עם ישראל כשנכנסו לארץ בימי יהושע, ואם כן מדוע הזכיר הרב קמנצקי גם את הגרגשי. ב. קשה לומר שהאמורי הוא שם הכולל פסולי חיתון מדין תורה (החיוי) ופסולי חיתון מכוח גזירתו של דוד המלך (הנתינים). אם האמורי כולל גם את החיוי וגם את הנתינים, יוצא שהפסוק מערבב שני סוגים של איסורים. ג. קשה לומר שעבירה על גזירתו של דוד המלך ועבירה על איסור תורה זכו להתייחסות זהה. לכן לכאורה אפשר ליישב לפי דבריו שהאמורי הם החיוים שהיו תחת שלטונו של סיחון, ושהנתינים אינם קשורים לעניין. לגבי שאלתו השנייה על הקדמת העמוני למואבי ענה שבפסוק זה רמוז ההיתר להתחתן עם הנשים העמוניות. האיסור להתחתן עם עמוני חל רק על הזכרים, משום שרק הגברים דרכם לקדם בלחם ומים, וממילא הנשים מותרות. הפסוק מלמד אותנו שלא רק שהנשים העמוניות מותרות משום שסיבת האיסור איננה נוגעת להן, אלא שגם אצל המואבים, שאין סיבה לחלק בין הנשים לגברים בסיבת האיסור (שהם שכרו את בלעם לקלל את ישראל) – גם אצלם הנשים מותרות, וגם כאן הדברים כתובים בלשון "לא זו אף זו".      

[6] מצודות. דעת סופרים: הבנות לא נישאו לזכרים מיושבי הארץ. גם אלו שהתחתנו עם נשים נוכריות היו סבורים שהאישה תלך אחר בעלה ותיבלע בתוך עם ישראל, והם גיירו את הנשים בגירות מסוימת (ולכן גם אנשים מכובדים נכשלו באיסור זה), אך כולם הסכימו שאסור לנשים להתחתן עם בני הארץ, אם בגלל בורותם של יושבי הארץ ואם כדי שלא ייבלעו בעמי הארץ.

[7] מצודות. רלב"ג: בני ישראל התחתנו עם נשים הנוכריות שלא התגיירו. לו הן היו מתגיירות – לא היה איסור להתחתן אתן (חוץ מהמצריות והאדומיות, שאסור להתחתן אתן גם אם הן מתגיירות). כאמור, בפירוש דעת סופרים כתב שהן עברו גירות מסוימת, אלא שהגירות לא הייתה גמורה והן גם השפיעו על התנהגות בעליהן.

[8] מצודות.

[9] דעת סופרים: עזרא ידע שבגלל שעם ישראל היה משועבד תחת השלטון הפרסי, הוא לא היה יכול למגר את התופעה בכוח, אלא רק באמצעות שכנוע פנימי של העם. לו עזרא היה משתמש בכוח כדי להפריד בין שבי הגולה שנשאו נשים נוכריות לבין נשותיהם, היה הדבר מעלה את זעמו של השלטון. הרב שלמה גורן זצ"ל בספרו תורת המדינה (עמוד 47) קובע שבית הדין של עזרא הסופר לא היה הסנהדרין. ממילא, כל כוחו של בית דינו של עזרא היה מכוח הסכמת העם. עיין באוצר המאמרים, מאמר ט', שם הרחבנו בעניין בית דינו של עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה.

[10] מצודות.

[11] מצודות.

[12] מצודות. רש"י: עלוב ושומם. רלב"ג: בהול ודואג על החטא. כמו כן כתב שבמילה משומם נכלל גם עניין התענית.

[13] מצודות. דעת סופרים: האספה אל עזרא הייתה נעשתה ביוזמת הנאספים לצורך דבר רוחני – דבר מחודש שלא מצאנו כמותו לפני כן.

[14] מצודות.

[15] דעת סופרים.

[16] מצודות.

[17] מצודות. רלב"ג: מכאן הוכחה שתענית לשעות נקראת תענית, שהרי עזרא אכל לפני שהסתיים היום, ובכל זאת הוא קרא לצום זה תענית. רינת יצחק: קשה על דברי הרלב"ג שכתב שעזרא אכל לקראת הערב, ומכאן שמתענים לשעות – הרי אם עזרא לא התענה בסוף היום, כיצד למדה הגמרא בתענית מעזרא שברבע האחרון של יום התענית מבקשים רחמים? הרי עזרא לא התענה ולא שייך להביא ממנו ראיה לעניין תענית! אלא מכאן הוכחה לדברי רש"י כאן שעזרא לא אכל כל אותו יום.

[18] מצודות. דעת מקרא: עזרא קרע את בגדיו פעם נוספת כשהוא קם. דעת סופרים מסתפק אם הכוונה לקרע הקודם (כפירוש מצודות) או לקרע חדש.

[19] דעת סופרים.

[20] מצודות. דעת סופרים: פרישת הכנפיים נועדה להדגיש שלמתפלל אין שום כוח לעשות דבר בידיו ללא עזרה מאת ה'.

[21] דעת סופרים: עזרא השתמש כאן בלשון אמירה ולא בלשון בקשה, משום שהחלק הראשון של תפילתו היה וידוי, והוא לא העז לבוא בבקשה אל ה',

[22] מצודות. מלבי"ם: בושה היא מצד עצמו וכלימה היא על ידי אחרים. דעת סופרים: הבושה היא הרגשה שחשים כאשר מבקשים דבר שלא ראויים לו. עזרא ביקש למנוע את הסכנה החדשה הצפויה לעם ישראל, אך הוא איננו מרגיש ראוי לבקש את בקשתו. הבושה היא גם אכזבה. עזרא התאכזב מכך ששבי הגולה התחתנו עם נשים נוכריות. כלימה היא הרגשה שאדם מרגיש כאשר בקשתו איננה נענית. עזרא הרגיש שבקשתו כבר נדחתה, ואף על פי כן הוא המשיך לבקש את בקשתו.

[23] רלב"ג בפירושו השני, ולפי פירוש זה "ראש" הוא מלשון "נשיאת ראש", מספר. ובפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שהחטאים היו כלפי מי שעומד בראש, ה' האלוהים העומד בראש העליונים. מצודות: החטאים הגיעו עד למעלה משום שהם רבים. מלבי"ם: העוון הוא עיוות השכל שהוא בראש, והחטאים עלו למעלה עד שהם יצאו מהראש. לגבי העוונות שייך לשון של בושה משום שרק האדם עצמו רואה את החטא שבעיוות השכל. האשמה היא העונש הבא בעקבות העוון, ואת העונש רואים אחרים, ולכן שייך לומר על כך כלימה. דעת סופרים: כתוב "רבו" ולא "רבים", כדי לציין שתהליך החטא עדיין נמשך ומחמיר.

[24] דעת סופרים בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שגם בשמים לא ניתן למצוא זכות להתנהגותם של בני ישראל.

[25] רש"י.

[26] דעת מקרא.

[27] מצודות. עיין אוצר המאמרים, מאמר ב', שם הרחבנו בנושא עליית עשרת השבטים בימי עזרא.

[28] מצודות. לפי פירושו הגאולה הייתה גאולה פורתא, גאולה שלא הייתה שלימה, וכדימוי לכך אמר עזרא שהגאולה היא רק לתקופה קצרה. אלא שעזרא לא התכוון לומר שהגאולה הייתה קצרה, אלא הוא השתמש בתיאור זמן כמשל, כדי לומר שהגאולה אינה שלימה. רלב"ג: ביחס לחטאים החמורים, הגלות בבבל הייתה קצרה מאוד. דעת סופרים: יש במילים אלו דו משמעות: א. מעת שניתן האישור לבנות את בית המקדש ועד שעזרא עלה, עבר זמן לא רב. ב. אין לדעת כמה זמן יימשך מצב זה, שמלכות פרס מתירה לבני ישראל לבנות את בית המקדש ולחיות על פי ציווי התורה. בהסבר התחינה כתב שייתכן לפרש מילה זו מלשון חנינה (כפי שפירשנו בפנים), אך ייתכן לומר שהיו אנשים שפנו אל ה' בתחינה ובבקשה שיאפשר לבנות את בית המקדש. בספר ארץ המוריה כתב שהאות כ' במילה כמעט היא כ' החיזוק והדיוק.

[29] מצודות. דעת סופרים מסתפק האם הכוונה היא לאלה שנשארו לפליטה בחוץ לארץ, או שהכוונה היא לאנשים הנמצאים בארץ ישראל והמהווים מקור חיות לאלה שבחוץ לארץ.

[30] מצודות. רש"י: הכוונה היא לקביעות בארץ ישראל.

[31] דעת מקרא. מלבי"ם: הארת העיניים היא האפשרות לחזור ללכת בדרכי ה'.

[32] דעת מקרא, וכן משמע מפירוש רש"י ומצודות. דעת סופרים: הכוונה היא שהיו אנשים רבים שהיו משועבדים למלך עצמו (כמו נחמיה).

[33] מצודות.

[34] מצודות.

[35] דעת מקרא. דעת סופרים: הכוונה היא שבני ישראל ניצלו מגזירת המן ובזכות כך הם חיים.

[36] מצודות. מלבי"ם: העמדת חורבות בית המקדש פירושה האיסור שהטיל המלך על צרי יהודה למנוע את בניין בית המקדש. דעת סופרים: מכאן שלמרות שהעיקר בבית המקדש הוא קדושתו הפנימית, גם צורתו החיצונית חשובה. בניית החורבות פירושה שבית המקדש הראשון לא חרב לגמרי, ושבי הגולה העמידו את החורבות של הבית הקודם ובנו מהן את בית המקדש השני.

[37] מצודות. רלב"ג: הכוונה לדירה שתהיה בירושלים, וכל דירה מוקפת בגדר. מלבי"ם: הכוונה להפרדה מהעמים היושבים בארץ, על ידי שלטון עצמי. דעת סופרים: למרות שהיה יישוב יהודי בערים נוספות מחוץ לארץ יהודה, עזרא הזכיר רק את ארץ יהודה וירושלים, משום שבעיני השלטון בני ישראל היו אמורים להצטמצם ולהתיישב רק שם. עזרא רצה ששבי הגולה יתפזרו בכל רחבי הארץ על מנת שניתן יהיה לחדש את מצוות היובל.

[38] עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר בראשית באוצר המאמרים, בביאור המילה "עתה" ובהבדל בינה לבין המילה "נא". מלבי"ם: מאחר שאנו יודעים שגאולה זו לא צריכה להיות גאולה שלמה, אלא רק גאולה מועטת, כדי שבני ישראל יוכלו לחזור בתשובה.

[39] מצודות.

[40] מצודות. דעת סופרים: הכישלון בנשיאת נשים נוכריות היה כישלון נקודתי שנגע רק לאיסור זה, ולכן הכוונה היא שבנושא זה של איסור נישואי תערובת, בני ישראל עזבו את מצוות ה'.

[41] רינת יצחק: רק הנביאים האחרונים נקראו עבדיו של ה', וכאן שהפסוק עוסק בירושת הארץ, מדובר על הנביאים הראשונים. אלא שקשה על כך מתפילת ראש השנה, שנאמר בה (בפסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות) "על ידי עבדיך הנביאים", ולאחר מכן מובא פסוק מספר זכריה. אלא שלעניות דעתי אין הדבר קשה. בלשון המקרא נקראו רק הנביאים הראשונים בשם עבדים כדי להבדיל בינם לבין הנביאים האחרונים שהיו במעלה נמוכה מהם. אולם ביחס לאנשי כנסת הגדולה שתיקנו את התפילה, כל הנביאים נקראו עבדים.

[42] ע"פ הגר"א בפירושו ליהושע א,א. עיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמות, באוצר המאמרים, במאמר "וידבר ה' אל משה לאמר", שם הרחבנו בביאור המילה "לאמר" בהקשריה השונים.

[43] מצודות. הדעת סופרים מסביר כיצד ייתכן שעזרא קרא לארץ ישראל "ארץ נידה". נושאי הנשים הנוכריות חשבו שקדושת הארץ תגן עליהם, ולכן עזרא אמר שהארץ כאילו נטמאת על ידם, ולפיכך היא לא תגן עליהם. אולם עזרא השתמש בכוונה בלשון "נידה", משום שזו טומאה שיכולה לעבור ולהסתלק בקלות.

[44] מצודות.

[45] מצודות. דעת סופרים: הטומאה היא פנימית, שפלות רוח, בעוד התיעוב הוא במעשים. שני הדברים מזינים זה את זה במעגל קסמים.

[46] עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר בראשית באוצר המאמרים, בביאור המילה "עתה" ובהבדל בינה לבין המילה "נא".

[47] דעת סופרים: למרות שעוד לא קרה שבנות ישראל התחתנו עם גויים, הרי אם היה ממשיך מצב זה של נישואי תערובת, גם זה היה יכול לקרות. כמו כן כתב שהפנייה היא אל ההורים של הנישאים, משום שהם היו גרמו לנישואי התערובת של בניהם משיקולים כלכליים.

[48] רלב"ג.

[49] מצודות. דעת סופרים: נישואי התערובת נעשו בטענה שנישואים אלה יחזקו את בני ישראל. עזרא אמר שהדברים הפוכים. דווקא על ידי ההיבדלות מעמי הארץ –בני ישראל יתחזקו.

[50] מצודות.

[51] רש"י. מצודות: לאחר שראינו את כל העונשים שבאו עלינו. ראב"ע: לאחר הגלות.

[52] מצודות.

[53] רש"י בפירושו השני, וכן כתב מצודות. רש"י בפירושו הראשון כותב שהכוונה היא שה' גבה חלק מהחטאים בכך שהוא העניש כבר את בני ישראל על חלקם. ראב"ע: הכוונה היא שה' מנע את כתיבת כל החטאים בתנ"ך, וכאילו העלים את אותם חטאים.

[54] ע"פ מצודות לפסוק ח'. דעת סופרים: עזרא התפעל מהאנשים האיכותיים שהיו אתו ואמר שבהשארת פליטה איכותית כזאת יש חסד גדול.

[55] מצודות.

[56] מצודות. רש"י: הכוונה היא: אם נשוב לחטוא בחטא זה. דעת סופרים: הפרת הברית היא מהלך חמור. ברור שבני ישראל לא הגיעו לשלב של הפרת הברית, שהרי הכישלון היה נקודתי ושל מעטים בלבד. אלא שאם לא תהיה התקדמות מהמצב הנוכחי, יש חשש שבסופו של דבר בני ישראל יגיעו למצב של הפרת הברית. כמו כן הסביר את לשון הכתוב "עמי התועבות" ולא "העמים המתועבים". הכוונה היא לעמים שהיו בהם את התועבות האלה.

[57] מצודות. רש"י: מדובר כאן על תמיהה המתקיימת, הוי אומר: עזרא אמר שאם בני ישראל יחטאו שוב, ה' יכעס עליהם ולא יוותר להם. מלבי"ם: ה' צדיק הן על העבר, משום שהוא לא העניש את בני ישראל כפי שהיה ראוי להעניש אותם, והן על העתיד, משום שגם אם בעתיד הוא יכעס עליהם עד שהוא חלילה ישמיד אותם, הדבר יהיה עדיין בגדר צדקות ה', משום שהדבר יגיע להם.

[58] מצודות. דעת סופרים: ההבטחה שתמיד תישאר שארית מבוססת על כך שתמיד תהיינה זכויות שתמנענה את הכליה הגמורה, אך באופן תיאורטי, אם לא תהיינה זכויות, יכולה לבוא חלילה כליה גמורה. כמו כן הסביר את ההבדל בין שארית לבין פליטה. אי השארת שארית היא באותו מקום שמדובר עליו, אבל ייתכן שיהיו ניצולים במקומות אחרים. אי השארת פליטה משמעה שלא יישארו אנשים מעם ישראל בשום מקום.

[59] מצודות. דעת סופרים: עזרא בסוף תפילתו השתמש בביטוי "אלוהי ישראל" כדי להדגיש שכל מעמדו ותפקידו נובע מהיותו שליח של עם ישראל. לו הוא היה אדם יחיד, לא היה לו חלק בכל הגדולה הזו.

[60] מצודות.

[61] מצודות. דעת סופרים: עזרא אמר שהוא עומד לפני ה' משום שהוא התפלל בבית המקדש, או משום שה' יתברך נמצא בכל מקום.

[62] מצודות. מלבי"ם: אין ללמד עלינו שום זכות על חטא נשיאת הנשים הנוכריות.