תהילים פרק א

תהלים פרק א[1]

(א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים טוב לאיש שלא הלך אחרי עצתם של אנשים רשעים,[2] וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד והוא לא עמד בדרך שעוברים בה אנשים שחוטאים, כך שהם לא היו יכולים להסית אותו לעבור עבירות,[3] וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב והוא לא ישב במקום שבו יושבים לצים. הלץ הוא אדם שלועג לבני אדם ולמי שמתנהג באופן ראוי[4]: (ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ אלא שכל רצונו היה רק בתורת ה', הוא למד תורה וקיים את מצוותיה,[5] וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה ובכל רגע ביום ובלילה הוא חושב על התורה[6]: (ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אדם שהוגה בתורה ומקיים את מצוותיה דומה לעץ ששתול על אמת המים (כך שאינו חסר מים),[7] אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ עץ כזה נותן את פירותיו בזמן (לעומת עץ שיש לו חוסר במים שאינו מצליח לגדל את פירותיו בזמן),[8] וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל והעלה שלו לא יתייבש (לעומת עץ שאינו מקבל מספיק מים – עליו מתייבשים),[9] וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ וכל מה שהאדם הזה יעשה – הוא יצליח בו[10]: (ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים הרשעים אינם דומים לצדיקים, בני אדם אינם נהנים מהם והם אינם מצליחים,[11] כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ הרשעים דומים למוץ שעף ברוח: כשם אין לבני אדם תועלת מהמוץ, כך אין תועלת לעולם מהרשעים. כמו כן, כשם שהמוץ אינו מתקיים, כך הרשעים לא יתקיימו בסופו של דבר[12]: (ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט בגלל שהרשעים מזיקים לעולם, הם לא יצליחו לצאת זכאים במשפט שבהם הם יישפטו ביום המיתה,[13] וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים והאנשים שחוטאים לא יוכלו לעמוד עם הצדיקים. ביום המיתה, הצדיקים יוצאים זכאים בדין, ואילו מי שהיה רגיל לחטוא יוצא חייב[14]: (ו) כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים שהרי ה' יודע מהי הדרך שבה הולכים הצדיקים, ולעתיד לבא הוא ישלם להם שכר על כך,[15] וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד ודרכם של הרשעים להיאבד. כאשר הם ימותו, לא תהיה להם יותר תקומה[16]:

[1] רש"י: יש עשרה לשונות של זמר שנאמרו בספר תהילים: ניצוח, ניגון, מזמור, שיר, הלל, תפילה, ברכה, הודאה, אשרי, הללויה. הלשונות האלה הם כנגד עשרת האנשים שאמרו את ספר תהילים: אדם, מלכיצדק, אברהם, משה, דוד, שלמה, אסף, שלושה בני קורח. לגבי ידותון יש מחלוקת אם היה אדם או שהמילה נכתבה על שם הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל עם ישראל.

ספורנו: אחיו חננאל לא הצליח למצוא פירושים ראויים על ספר תהילים, ולכן הוא התגייס לכתוב פירוש על הספר. מטרת הספר להדריך את הלומד להגיע אל נצחיות האושר, ולכן הספר נפתח ב"אשרי האיש" ומסתיים ב"אשרי העם שה' אלוקיו". נצחיות האושר נעשית על ידי התדמות של האדם לה' יתברך. האדם צריך לייחס את כל הצלחותיו אל ה'. ספר תהילים מחולק לחמישה חלקים, וכל חלק מסתיים בתודה לה'. החלק הראשון, שמסתיים בפרק מא, נאמר על ידי דוד המלך ובו הוא מספר את תהילות ה'. החלק השני, שמסתיים בפרק עב, כולל תפילות שנכתבו על ידי בני קורח ועל ידי דוד המלך. החלק השלישי שמסתיים בפרק פט מדבר על חסדי ה'. החלק הרביעי שמסתיים במזמור קו, עוסק בענייני וידוי, חלקם נכתבו על ידי משה רבינו וחלקם על ידי דוד המלך. החלק החמישי עוסק בענייני קיבוץ גלויות והגאולה משיעבוד מלכויות.   

[2] תרגום. רש"י: הרשעים אם ליצים. עיין מילון אוצר מפרשי התנ"ך לגבי הפירוש המדויק למילה "לץ" (משום שהפסוק מסתיים גם בהתייחסות ללץ). ספורנו: הצלחה של האדם בעולם הזה ובעולם הבא יתקיימו על ידי שהוא לא יילך אחרי מי שעיקר עיסוקו לאסוף ממון, שמי שזה עיקר עיסוקו נקרא רשע. רד"ק: תמיד כתוב "אשרי" עם האות י, משום שכאשר הכתוב משבח אדם, הוא משבח אותו על כמה מעלות שיש בו, ולא רק מעלה אחת. כמו כן גם הוא פירש שהרשע הוא מי שאוגר ממון, אבל הוא הוסיף שאדם כזה גונב, גוזל ורוצח עבור הממון. לשיטתו, הרשע הוא חרדה, והרשעים מנסים לייעץ לאחרים לנהוג כמוהם. אבן עזרא א: כתב בשם חז"ל שהעמידה קשה מההליכה, והישיבה קשה מהעמידה (רש"י כתב שמתוך שהוא לא הלך, הוא לא עמד, ומתוך שהוא לא עמד, הוא לא ישב והדברים דומים). בשם רבי משה הכהן כתב הפוך, וכאשר הכתוב משבח את מי שלא עמד, הכוונה שהוא אפילו לא עמד. בסוף דבריו כתב שההליכה נאמרה לגבי הרשע, משום שהוא תמיד מוסיף ומרשיע. החוטא הוא קשה מהרשע, ולכן הכתוב הזכיר לגביו "דרך", כדי לומר שהוא רגיל ללכת בדרך הזו. הלץ הוא מי שמספר את הסודות של אחרים, והם הפך הענווים. מאירי: ההליכה היא הליכה רגילה, ללא שיש משהו שמעכב אותו. העמידה היא עיכוב קטן במקום, והישיבה היא עיכוב גדול. בפירוש נוסף כתב שההליכה היא יותר מהעמידה, והכתוב לא בא לשבח את מי שאינו רשע – אין מה לשבח את האדם על כך, אלא על שהוא פרש מהאופן שבו מתנהגים רוב בני האדם, כדי לייחד את ליבו לעבודת ה' יתברך.

[3] מצודות. ספורנו: החוטא הוא מי שנמשך אחרי תאוות נפסדות. רד"ק: לא מדובר על דרך ממש (בניגוד למצודות), אלא מדובר על אופן התנהגות.

[4] מצודות. ספורנו: גם אם הוא נכשל בהם, הוא לא עמד בכך, אלא חזר בתשובה. רד"ק: הלץ הוא אדם ללא דעת שעושה מעשים רעים, והם נותנים דופי ומומים בבני אדם. בדרך כלל מי שעושה זאת הם יושבי קרנות. הכתוב כלל את כל האופנים של האדם: הליכה, עמידה או ישיבה, ושכיבה בכלל ישיבה. כאשר אדם ישן, הוא לא עושה דברים רעים או טובים.

[5] רד"ק. אבן עזרא א:  נקראת "תורה" משום שהיא מורה לו את דרך הישר. אבן עזרא ב: אין לו שום תענוג חוץ מעשיית התורה.

[6] רד"ק וכתב שבצלע הקודמת מדובר על הלימוד והמעשה, ובצלע זו על המחשבה בלבד. כמו כן הסביר שלא ייתכן שאדם באמת יעסוק בתורה גם ביום וגם בלילה, הרי הוא צריך לעשות את מלאכתו. ענה על כך בשני אופנים: א. יש מעשים שכשהוא מקיים אותם, נחשב הדבר כאילו למד תורה. ב. כוונת הפסוק שהוא לומד בכל רגע פנוי, ולאו דווקא כל היום וכל הלילה. רש"י הביא את מדרש חז"ל שבהתחלה התורה נקראת "תורת ה'", וכאשר אדם למד תורה מתוך עמל, היא הופכת להיות התורה שלו. ספורנו: הצלע הקודמת עוסקת בחלק העיוני של התורה, וצלע זו עוסקת בצד המעשי של התורה. רס"ג: הצלע הראשונה עוסקת במצוות, והצלע השנייה עוסקת במחשבה על התורה. אי אפשר לחשוב על המצוות, והן אינן יכולות להיעשות גם ביום וגם בלילה. מאירי: עליו לפרוש מדרכי העולם ולשים את כל כוחותיו בלימוד תורה.

[7] רד"ק וכתב ש"פלגי" בלשון רבים, משום שהוא יהיה מוקף בשני פלגים בשני צדדיו. אדם זה יהיה תמיד שמח בחלקו. אבן עזרא א: מדובר על אחת הפלגים. זרם המים הראשי מתחלק לכמה זרמים משניים, וכל זרם משני נקרא "פלג". ספורנו: כשם שעץ ששתול על מים אינו צריך שהאדם יעבוד אותו, כך אדם שמגיע לשלמות בכוחו השכלי, אינו זקוק לסיוע בצד החומרי. מאירי: כמו שעץ שנטוע סמוך למקור מים – עליו אינם מתייבשים, כך האדם הצדיק לא ישכח את תורתו. כמו כן כמו שהעץ יתן את פירותיו בזמן, כך הצדיק ישפיע מחכמתו על אחרים, אבל רק אחרי שהוא ישפיע על עצמו תחילה (כמו שחכמי המוסר כתבו שתחילת החכמה שתיקה – קודם שיקשיב לאחרים). בשם חז"ל כתב שהכתוב מזהיר את האדם לגמול חסדים לאחר שהוא לומד תורה, והכתוב פותח את הפרק בהרחקת הרשעים, לאחר מכן הוא עוסק בלימוד תורה ומסיים בחובה לגמול חסדים.

[8] רד"ק. אבן עזרא א: הכוונה שהוא יתן את פריו בנערותו ולא בזקנותו. אבן עזרא ב: יפתח את ליבו כדי להבין דברי אמת ואת סוד הנפש שהוא הפרי. ספורנו: כשם שהעץ מוציא את הפרי שיתגלה לאחר זמן, כך השכל האנושי חושב לטווח ארוך ואינו מכניע את עצמו מתחת לחושים האחרים. מאירי: הדימוי לפרי ולעלה נועד לומר שכשם שהעלה שומר על הפרי, כך המידות הטובות שומרות על החכמה. כמו כן הסביר שלפי חז"ל הכתוב השווה את התלמיד ההגון לטל ואת התלמיד שאינו הגון למטר, משום שהטל הוא דבר שתמיד נצרך ואף פעם לא פוגע באנשים, ואילו המטר לפעמים עלול לפגוע באנשים, אם הוא יורד חזק מידי או בזמנים שאינם מתאימים.

[9] רד"ק והסביר שהמילה "בעתו" שכתובה בצלע הקודמת, מוסבת גם על צלע זו, שהעלה אינו מתייבש בזמן שזקוקים לו – כשיש שמש חזקה. בפירוש נוסף כתב שהכתוב נאמר על דרך ההפלגה – אפילו בימות הגשמים, העלה שלו לא יפול. הנמשל הוא שבני אדם ילמדו מאדם זה. בשם חז"ל כתב שהכוונה שאדם שהגיע להוראה, צריך להורות, ולפני שהוא הגיע להוראה, הוא לא צריך להורות. כמו כן הביא מדרש חז"ל שאפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד. אבן עזרא א: הכוונה לעושר. ספורנו: השכל אינו נחלש לעת זקנה, בניגוד לשאר כוחות הגוף, וגם דבר זה מראה שהוא מנותק מהגוף. מאירי: כתב בשם יש מפרשים שהכוונה שעלהו לא יפול. בפירוש נוסף שהעלה שומר על הפרי, כך טוב המידות מבררות את החכמה. כמו כן כתב שלמרות שהצדיק מתמיד בתורה, צרכי גופו המדומים לעלה לא נובלים, משום שהוא לא מזלזל בהם. כמו כן כתב ש"לא יבול" פירושו שהוא לא יבול באופן נצחי, ומכאן רמז לתחיית המתים. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שזכרו הטוב יימשך לעד.  

[10] אבן עזרא א בפירושו הראשון האומר שהכוונה לאדם. בפירושו השני כתב שיש שפירשו שהכוונה לעץ, והפירוש הוא שכל מה שיעשו עם העץ – תהיה בו הצלחה. אם ייטעו את העץ במקומות אחרים או שייקחו ממנו ייחורים על מנת לטעת אותו במקומות אחרים – העץ או הייחורים יגדלו. בפירוש שלישי כתב שהכוונה לעלה. בפירושו הרביעי (עליו כתב "ולפי דעתי") פירש שפרי הכוונה לנשמה החכמה שתהיה מלאה בתורת אלוקים להכיר את ה', ובעתיד הנשמה נפרדת מהגוף כמו שפרי בשל נפרד מהאילן ברגע שאין בו צורך. אבן עזרא ב: הכוונה שלא יימחה שמו. יש אומרים שהכוונה שה' יתן לו את הכל. בכל מקרה לפי פירושו, הכוונה לאיש שהוזכר בתחילת הפרק. בשם רבי משה כתב שהכוונה שכל ייחור שייקחו מהעץ – יצליח לגדול. ספורנו: העץ לא מפסיק אף פעם להיטיב לאחרים והוא כל הזמן מוציא פירות, וכך גם השכל אינו מתעייף, בניגוד לכוחות החומריים. רד"ק: אם יקחו ייחור מהעץ הזה – הוא יצליח להיקלט במקומות אחרים. כך גן לאדם טוב יהיו צאצאים טובים. בשם חז"ל כתב שאדם שעוסק בתורה – נכסיו מצליחים. מאירי: הוא משפיע מחכמתו לאחרים.

[11] רד"ק + מצודות. ספורנו: הכתוב מדבר על מי שרודף אחרי הממון, והכתוב מדמה אותם למוץ, משום שהם עסוקים בעניינים שאינם מהותיים כמו הממון, ולכן הם לא יזכו להשגות שכליות, אלא רק להשגות משניות. אבן עזרא ב: גם אם הרשעים פורחים חלק מהזמן, הם בסופו של דבר עתידים להתמוטט כאשר תבוא עליהם צרה. גם אם הם הצליחו לעמוד, הצאצאים שלהם יפלו. נפש הרשע תמיד רעבה.

[12] רד"ק בשני פירושיו. מאירי: לשיטתו שפירש שהרשעים הם אלו שנוהים אחרי הממון, הסביר שהממון הרבה פעמים מתכלה, ולכן הרשעים מפסידים אותו.

[13] רד"ק ולפי פירושו "על כן" מוסב על הנאמר לפני כן. רש"י כתב שהמילים "על כן" מוסבות על הנאמר בפסוק הבא. אבן עזרא א: הם יאבדו בעולם הזה, אלא שגם הוא הסכים שהכוונה ליום המיתה. אבן עזרא ב: התלבט אם הכוונה שהרשעים לא יוכלו לעמוד במשפט עצמו, או שהם לא יוכלו לעמוד במקום המשפט. מאירי: הכוונה לזמן המשפט. רס"ג: לרשעים אין קיום. בדבריו פירש שיש למילה "קם" מספר משמעויות: א. עמידה על רגליים. ב. יוזמה של פעולה. ג. מבוכה. עיין מילון אוצר מפרשי התנ"ך, שם הסברנו את המשמעויות השונות למילה זו.

[14] רד"ק. ספורנו: החטאים הם הנמשכים אחרי התאוות, אבל הם קצליחו לקנות חכמה כל שהיא, והכתוב אומר שהם לא יעמדו בדין עם הצדיקים, אלא הם ייענשו. אבן עזרא א (כפי הבנתי): לא מדובר על יום המשפט, אלא על עצם ההתחברות. הרשעים אינם מתחברים אל הצדיקים, אלא רק עם רשעים כמותם.

[15] רד"ק ופסוק זה מהווה המשך של הפסוק הקודם, וכתב שה' יתברך אוסף את נפשות הצדיקים אליו, והוא יודע אותם ומכיר אותם לתת להם טוב. רס"ג: "יודע" מלשון יקיים. בתרגום של פירושו כתב שהכוונה שה' יודע שהצדיקים הם יציבים. רי"ד: "יודע" מלשון אהבה. ספורנו: החטאים הם אלה שנמשכו אחרי הזימה ונכשלו בעבירה, ולמרות שרובם זכויות, הם לא יכולים לקום עם הצדיקים שהצליחו להתגבר על יצרם. אבן עזרא א: ה' יודע מה קורה עם כל בריותיו, ויודע שהצדיקים עתידים לקום והרשעים לא. אבן עזרא ב: מי שיודע את ה' – יצליח לעמוד, ודעת ה' היא שתעמיד אותו. בפירוש נוסף כתב שהמלך מיטיב רק למי שהוא מכיר. מאירי: הצדיק ישיג חלק מכבוד בוראו, ואז יקרה ההיפך, שה' יידע אותו וישגיח עליו.

[16] רד"ק. ספורנו: הרשעים נחתמים לאלתר לאבדון. אבן עזרא א: אם נפשות הרשעים יאבדו, כל שכן שהליצים יאבדו. בפירוש נוסף כתב שהרשעים כוללים את כל סוגי החטאים.