תהילים פרק ב

תהלים פרק ב[1]

(א) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם למה התאספו העמים?[2] וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק והאומות ידברו דברי הבל שאין בהם ממש[3]: (ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ מלכי הארץ יתייצבו כדי להילחם בדוד. הכוונה לפלשתים שהתאספו להילחם נגד דוד המלך לאחר שנמשח למלך על ישראל,[4] וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד והשרים התייעצו ביניהם,[5] עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ ההתייצבות של הגויים הייתה נגד ה' ונגד דוד שנמשח למלך על פי ציווי של ה'. הגויים ידעו שדוד הומלך על ישראל על פי ציווי ה', ולכן התגרות בו כמוה גם כהתגרות בה'[6]: (ג) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ (האומות יאמרו) ננתק את המוסרות שלו. המוסרות הן העול שהיו שמים על בעלי החיים כדי להוליך אותן בשעת החרישה. הכתוב מדמה את השליטה של האדם בבעל החיים על ידי המוסרה לשליטה של ה' באומות העולם, וכאשר אומות העולם רצו למרוד בה', הכתוב דימה זאת לשור שמתנתק מהמוסרות שלו,[7] וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ ונשליך ממנו את החבלים העבים שמדמים את השלטון של ה'[8]: (ד) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ומי שיושב בשמים, ה', יצחק על הכוונה של אומות העולם,[9] אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ ה' ילעג להם.[10] צלע זו חוזרת על תוכן הצלע הקודמת[11]: (ה) אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ כאשר ה' ישמע את דברי האומות, הוא ידבר אליהם בחוזקו,[12] וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ וברוגז שלהם הוא יבהיל אותם[13]: (ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי ואני (ה') גידלתי את המלך שלי, את דוד המלך, ומיניתי אותו לכבוש את ציון שהוא ההר שעליו ייבנה בית המקדש. המשורר אומר שה' הוא שמינה את דוד למלוך על עם ישראל, ואם כן לא מובן איך הפלשתים חשבו שהם יכולים להילחם נגדו[14]: (ז) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק אני, דוד, אשים לי את הדבר הבא לחוק ומנהג,[15] ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה (אשים לחוק) שה' אמר לי שאני בנו, וממנה באה לי המלוכה, ולכן אסור לאדם או לאומה לערער עליה,[16] אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ אני (ה') כביכול ילדתי אותך (דוד) ביום שציוויתי למשוח אותך למלך, כיוון שבאותו יום נולדה בו רוח אלוקים, ומהיום ההוא התחיל דוד לומר שירים ומזמורים ברוח הקודש[17]: (ח) שְׁאַל מִמֶּנִּי (ה' אמר לי) תבקש ממני, תפלל לפניי כשאתה יוצא להילחם נגד אויביך,[18] וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ והגויים יהיו הנחלה שלך, אתה תנצח את כל האויבים שלך,[19] וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ והתחום שעליו תשלוט יהיה בסוף הארץ. אתה תכבוש ארצות רבות[20]: (ט) תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל תשבור אותם על ידי חרב ברזל. המשורר מדמה את כוחו של דוד ואת חוזקו לחרב ברזל שמכה באויביה,[21] כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם תנפץ אותם כלי חרס ששבריו מתפזרים למקומות רבים[22]: (י) וְעַתָּה היות וה' יסייע לי,[23] מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ מלכי גויים שמנסים לצאת נגדי! עליכם להחכים, להבין ולהימנע מכך (שהרי הקב"ה מינה אותי למלך),[24] הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ שופטי הארץ (הכוונה למלכי האומות)! עליכם לקחת מוסר ולא להתגאות, וכך לא תילחמו נגדי ותפסידו[25]: (יא) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה תעבדו את ה' בכל מה שהוא ציווה ותהיו יראים ממנו,[26] וְגִילוּ בִּרְעָדָה עליכם לשמוח במלכותי כיוון שזהו רצון ה', ועליכם לרעוד מפני ה'[27]: (יב) נַשְּׁקוּ בַר עליכם לנשק אותי על שנקראתי בנו של ה'. מנהגם היה שהעבד היה מנשק את ידו של האדון, והמשורר אומר שצריך לנשק את ידו של דוד המלך שהוא בנו של ה',[28] פֶּן יֶאֱנַף שמא, אם לא תחזרו בתשובה מדרכיכם הרעים, ה' יכעס עליכם,[29] וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ ואתם תאבדו את הדרך שלכם כיוון שה' יכעס עליכם,[30] אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ ויהיה טוב לכל מי שיחסה בה' ויבטח בו[31]:

[1] חז"ל אמרו (ברכות ט,ב) שמזמור זה אינו נפרד מהמזמור שלפניו, כאשר הפסוק הראשון פותח ב"אשרי" והפסוק האחרון מסתיים ב"אשרי". רד"ק כתב שבכל הספרים הוא מופיע כמזמור בפני עצמו. כמו כן כתב שאינו יכול להסביר מדוע מזמור זה צמוד למזמורים שלפניו ולאחריו, ובכלל קשה להסביר את סדר המזמורים, היות ומזמור ג עוסק במרד אבשלום והמזמורים שאחריו עוסקים באירועים שקרו לפני כן. גם מזמור קמב עוסק בזמן שבו התחבא דוד מפני שאול במערה. מזמור זה נכתב בתחילת מלכותו של דוד, כאשר התאספו נגדו העמים. בפירושו בסוף המזמור כתב שיש אומרים שהמזמור הזה נאמר על המשיח, אבל נכון יותר לומר שדוד אמר את הדברים על עצמו. הנוצרים אומרים שמזמור זה נאמר על ישו משום שכתוב בו "בני אתה", והם טוענים שהוא בן האל, והדבר אינו אפשרי: א. לא יתכן שייוולד אדם בשר ודם לאל. ב. לא שייך שאל יוליד, משום שהאל הוא אחד, וכאשר נולד בן, יש כאן שניים. ג. האב חייב להיות קודם לבן, וכאן לא ניתן לומר שישו עצמו היה חלילה אל, כי אז מוכרחים לומר שהוא קדם לאביו שהוליד אותו, לאל. ד. אם הבן הוא אלוה בעצמו, הוא לא צריך לבקש מאביו בקשות כפי שכתוב במזמור, אלא הוא יכול לעשות את מבוקשו בעצמו. ה. עוד לפני הבקשה מאביו הגויים הם נחלתו של האל, ואם כן אין צורך שהוא יבקש זאת מאביו (לפי המזמור, אם הבן הוא אלוה בעצמו, הוא מוגבל, והאל אינו מוגבל). גם לא ניתן לומר שהמוגבלות היא כלפי הבשר שבאלוה, משום שהבשר של האלוה לא שלט על האומות האחרות. לכן צריך לומר שכאשר כתוב במקרא "בן" ביחס לה', הדבר נאמר על דרך המשל, כשם שהכתוב משתמש בתיאורי גוף כלפי ה' על דרך משל. במקרה הספציפי של בן כלפי ה' פירושו אדם שמקיים את ציווי ה'. מאירי: בהתייחסות לסדר המזמורים, כתב שייתכן שהמזמורים אפילו לא חוברו לפי סדר האירועים, אלא שדוד היה אומר את מה שה' אמר לו לומר. יתכן שכוונת חז"ל איננה לומר שמזמור זה והמזמור לפניו הם מזמור אחד, אלא שעניינם אחד.

[2] רד"ק. רש"י: כתב בשם חז"ל שהכוונה למלך המשיח, אך בעצמו פירש שהכוונה לתקופתו של דוד המלך. כאשר דוד נמשח למלך על ישראל, הפלשתים נאספו כדי להילחם נגדו. ספורנו: כל עניין האומות היה האסיפה המדינית הנפסדת, ומזמור זה נאמר לימות המשיח. מאירי: מאחר והחכמה היא עיקר החיים, מדוע הם מדברים נגד החכם ובמקום זה מתעסקים בהצלחות העולם. כמו כן הוסיף פירוש שהשאלה של המשורר היא מדוע אותם שמשתדלים בהצלחות העולם הזה הגשמי, מדברים על "משיחו", על האדם החכם והשלם.

[3] רד"ק והכוונה שהם ביו אומרים שהם ינצחו במלחמה משום שהם כבר ניצחו את שאול. רש"י פירש "יהגו" מלשון חשיבה. אבן עזרא ב: אם המזמור נאמר על מלך המשיח, הכוונה למלחמת גוג ומגוג. אם המזמור נאמר על דוד המלך, הכוונה לעמים שנלחמו נגדו שהקיפו את ירושלים – ארם, אדום, פלשתים ועמלק. רי"ד: "ריק" משום שכל מה שהאויבים מתכננים לא יקרה. הם לא יוכלו לנצח את ישראל כנגד ישועת הבורא.

[4] רד"ק וכתב שלמרות שבפסוקים שבספר שמואל, לא כתוב שהיו מלכים אלא רק שרים, הפלשתים החשיבו את עצמם למלכים למרות שהם לא היו, או שהיו מלכים ממקומות אחרים שהצטרפו אליהם. ספורנו: ההתייצבות היא כדי להילחם ו"נוסדו" פירושו לעשות סוד ועצה.

[5] רד"ק וכתב שהכתוב השתמש בשורש י.ס.ד לעצה, משום שהעצה למעשה כמו היסוד לבניין. רש"י: "נוסדו" מלשון סוד.

[6] רד"ק. ספורנו: "על ה'" נאמר שלא יעבדו את ה'. "על משיחו" שמשיח ה' לא ימלוך.

[7] רש"י ובמקרא המוסרות מהוות סמל לקבלת שלטון, ראה למשל ירמיהו (כז,ב). הפרשנים נחלקו בזהות של המוסרות שניתקו האומות. רד"ק כתב שהכוונה לפלשתים שניתקו את המוסרות של דוד המלך, כלומר: שיצאו להילחם נגדו. לפי פירושו, הדימוי לחבלים הוא לחיבור, הפלשתים נלחמו נגד ההסכמה של עם ישראל להמלכת דוד. ספורנו כתב שהכוונה לה' ולמשיח שלו, ופירש שהגויים התנגדו לקיום שבע מצוות בני נח. לפי פירושו, הכוונה לציווי ולשלטון של ה'. רס"ג: הכוונה לשלשלאות שבהם היו קושרים את האסירים (על פי המהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק). אבן עזרא: גם המוסרות וגם העבות הם חבלים, והמשורר חזר על אותם דברים בלשון צחות. מאירי: הכוונה לקשר שקשר את כל ישראל יחד. הדימוי הוא להסכמה של עם ישראל להמליך עליו את דוד למלך.

[8] מצודות.

[9] תרגום. רד"ק: הישיבה שנאמרה כלפי ה' יתברך פירושה העמידה, והכתוב אמר שה' נמצא כביכול דווקא בשמים, משום שהשמים קיימים לעולם, בניגוד לארץ שמה שנמצא עליה מתכלה. אבן עזרא: השמים הם הניגוד למלכי הארץ שהוזכרו בפסוק הקודם. כמו כן הביא את פירוש רס"ג שהכוונה שה' יגרום להם ללעג, ולאחר מכן כתב שהכוונה שה' עצמו ישחק, אלא שהכתוב דיבר בלשון בני אדם, על אף שברור שה' לא באמת שוחק.

[10] תרגום.

[11] מצודות.

[12] תרגום + רד"ק. רד"ק הוסיף פירוש נוסף ש"ידבר" מלשון מגפת דבר, ו"אלימו" פירושו התקיפים בארץ. לפי פירוש זה, הכוונה שה' יכה במגפת הדבר את האנשים החזקים באומות העולם. אבן עזרא: "ידבר" מלשון להשמיד, והכוונה שה' ישמיד אותם. כמו כן דחה את האפשרות להסביר "אלימו" מלשון חזקים, וכתב שהכוונה ללשון "אליהם". ספורנו: הכוונה שהמשיח יכה את אומות העולם.

[13] תרגום.

[14] רד"ק. מאירי: בתחילה פירש באופן דומה לרד"ק ולאחר מכן כתב שהכוונה שדוד עצמו אומר שהוא רומם את ה', ולכן הגויים לא יצליחו להפיל אותו. ספורנו: הכוונה שהמשיח אומר זאת על ה' שהוא ממליך אותו בבית המקדש. רס"ג: "נסכתי" מלשון בחירה.

[15] רד"ק. אבן עזרא: התלבט עם הכוונה שדוד יאמר את דברי הנבואה שלו, או שהכוונה למשורר שאומר את הדברים על דוד.

[16] רד"ק. רש"י: ה' אמר לי על ידי נתן, גד ושמואל, שאני אהיה ראש לבני ישראל שנקראו "ראש", ובשביל עם ישראל, דוד נחשב כבנו של ה' כיוון שהם תלויים בו. בהמשך דבריו כתב שמלכי ישראל החביבים לפני ה' קרויים בניו של ה'. אבן עזרא: הכוונה שהוא אמר לי שאני צריך לעבוד אותו כמו שבן עובד את אביו. רס"ג: הכוונה במילה "בני" איננה ממש לבן, שהרי ברור שאיננו בנו, אלא הכוונה לאדם מכובד. בתרגום של דבריו פירש שדוד אמר שכל זמן שהוא משנן את תורת ה' ומקפיד עליו, ה' אומר לו שהוא מכובד. בהגהות שלה מהדיר של הוצאת מוסד הרב קוק מנה עשה משמעויות למילה בן: א. בן שנולד. ב. ענף. ג. שורש. ד. תלמיד. ה. תכונה או אופי (בני חיל). ו. גיל. ז. כפרים מסביב לעיר וטפלים לה. ח. חיוב (בן מוות). ט. כינוי של כבוד (בני בכורי ישראל). י. אנשים שגרים במקום מסוים. רי"ד: דוד מספר את שבחי ה' שאמר לו שהוא בנו מרוב חביבותו. מאירי: דוד, מרוב ענווה, אמר שהוא לא ראוי לאהבת ה' כפי שה' אהב אותו, ולכן הדבר בגדר חוק, הוא לא מובן שכלית. כמו כן הביא מקומות מהמקרא מהם עולה שהיצירה מוגדרת כלידה, וה' אומר שהוא יצר את דוד באופן שיהיה ראוי למלוכה. בפירוש נוסף כתב שמאותו יום והלאה נצנצה בדוד רוח הקודש. בסוף דבריו כתב שהקב"ה קורא לצדיקים בניו, משום שהוא מכלכל אותם.

[17] רד"ק.

[18] תרגום + רש"י.

[19] רד"ק. אבן עזרא: מנהג האב להנחיל את הבן, ולכן ה' אמר לדוד שהוא ינחיל לו ארצות. ספורנו: אתה רק צריך לבקש את הנחלה שלך, ולא תזדקק להילחם, אלא תכריח את הגויים לעבוד את ה'. רס"ג על פח המהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק הדגיש שהכוונה איננה לכל הארץ אלא לחלק מהארץ. זאת לעומת אבן עזרא שפירש "אפסי" מלשון שנגמר, והכוונה שהוא יגמור את כל הארץ משום שכל הארץ תהיה כבושה תחתיו.

[20] תרגום. ספורנו: אתה תוכל לייסר את המורדים.

[21] רש"י + מאירי. ספורנו: תשבור אותם על ידי פיך שהוא דומה לחרב ברזל, ותכניע אותם שיעבדו אותי. לפי פירושו, המשיח איננו זקוק לכלי מלחמה.

[22] רד"ק. אבן עזרא: הפיזור בפסוק זה מהווה ניגוד לקיבוץ של העמים שהוזכר בתחילת המזמור.

[23] מצודות. רש"י: רואים כאן שנביאי ישראל הם אנשים רחמניים, והם מוכיחים את אומות העולם לחזור בו מרעתם.

[24] רד"ק.

[25] רד"ק. אבן עזרא: שופטי הארץ הם השרים, הרוזנים שהוזכרו לעיל.

[26] רד"ק. מצודות: עליכם לקבל את משיח ה' עליכם למלך.

[27] רד"ק. רי"ד: כאשר תבוא רעדה על העולם – תשמחו שהיא לא תבוא עליכם. רס"ג: "גילו" שנאמר כאן הוא מלשון רעד. מאירי: כאשר תגיעו למעלה שתרעדו מה' ותהיו יראים ממנו, אתם יכולים לשמוח. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שצריך להודות לה' על שכל ההצלחה שלנו באה ממנו. הרעדה היא המחשבה שה' יכול ליטול את ההצלחה כשם שהוא נתן אותה.

[28] רד"ק בפירושו הראשון, לפניו "בר" מלשון "בן". בפירושו השני כתב שהכוונה ללשון טהרה, ודוד פנה אל אומות העולם ושאל אותן מדוע הן נאספות נגדו, הרי אין בו חטא שבגללו הן יילחמו בו, ועליהן לנשק אותו שהוא מלך בציווי ה'. בפירושו השלישי כתב ש"בר" מלשון בחירה, כלומר שהוא נבחר על ידי ה'. רש"י פירש "בר" מלשון חימוש, ובפירושו השני בשם מנחם כתב שהכוונה ללשון תאווה. נראה לפרש את פירושו הראשון שמדובר על לשון חימוש, ש"בר" הינו מלשון נקיות, ואדם צריך ל"חמש" את עצמו בנקיות כדי לעמוד לפני ה' (על פי רי"ד). מצודות: הפניה אל האומות שיחמדו לקבל את מלכותו של המשיח בתם לב ובלי לרמות. אבן עזרא: הפסוק הקודם דיבר על עבודת ה' כנגד הכתוב בתחילת המזמור שהגויים נאספו על ה'. "נשקו בר" נאמר כנגד הכתוב בתחילת המזמור שהגויים נאספו על משיח ה'. מנהג הגויים היה לשים את ידיהם תחת יד המלך, או לנשק את ידי המלך, וכך נוהגים עד היום בארץ הודו. מאירי: הכתוב דימה את הטהרה ("בר") לנשק, משום שהנשק מכסה את כל הגוף, וכך הטהרה צריכה לכסות את כל הגוף.

[29] רד"ק. אבן עזרא: למרות ששם ה' נאמר עוד בפסוק הקודם, צלע זו מוסבת על ה' – גם אם יש מרחק ביניהם.

[30] רד"ק. רש"י: ה' פתאום יכעס לזמן קצר ואז יהיה ניכר מי חוסה בה'. ספורנו: בגלל שזה יהיה בזמן קצר, לא יהיה אפשר לחזור בתשובה. אבן עזרא: אתם תיאבדו מחמת הדרך שבה הלכתם, אבל הדרך עצמה לא אבד. כמו כן דחה פירוש של רבי משה כהן שהכוונה לדריכה של הרגל, וכתב שהדברים אינם מסתדרים בלשון הפסוק. מצודות: אתם תאבדו את הדרך ולא תדעו להיכן לפנות. רי"ד: אתם תאבדו מדרך העולם. מאירי: תאבדו מהדרך הישרה, או שלא תדעו להיכן ללכת. כמו כן הסביר "כמעט" בדרך שונה מרוב הפרשנים האחרים שהסבירו שהכוונה לכעס מועט של ה', אלא הסביר שהכוונה שאם יחטאו אפילו עוד קצת, יבוא כעסו של ה'. בדבריו דחה את הפירוש ש"נשקו בר" פירושו נשיקה (פיזית או מטאפורית) להודאה על המלכות של דוד או המשיח.

[31] רד"ק. ספורנו: הכוונה לעם ישראל. מאירי: לפי פירוש חז"ל שמדובר על מזמור שנאמר על ימות המשיח, מי שימשיך לחכות לגאולה ולא יתייאש ממנה יזכה לטוב ולראות את הדברים מתקיימים.