יהושע פרק יד

יהושע פרק יד

(א) וְאֵלֶּה הערים שמונה הנביא בפרקים הבאים,[1] אֲשֶׁר נָחֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (הערים שמונה הנביא בפרקים הבאים) הם הערים שבני ישראל קיבלו לנחלה בארץ כנען,[2] אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (הם הערים) שאלעזר הכהן, יהושע בן נון וראשי האבות של השבטים הנחילו לבני ישראל (כל שבט היה מחולק למספר בתי אב – עיין פרק ז' פסוק יד'), וראשי האבות של השבטים השתתפו בחלוקת הארץ לנחלות השבטים[3]: (ב) בְּגוֹרַל נַחֲלָתָם הנחלה של כל שבט נקבע על פי גורל, על פי הגרלה,[4] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה (הנחלה של כל שבט נקבע על פי גורל, על פי הגרלה) כמו שציווה ה' את משה לתת נחלה לתשעה וחצי השבטים שלא קיבלו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי[5]: (ג) כִּי נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלַת שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן (הסיבה שיהושע היה צריך לתת נחלה רק לתשעה וחצי שבטים היא) מפני שמשה כבר נתן נחלה לשניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי: לשבט ראובן, לשבט גד ולחצי שבט מנשה,[6] וְלַלְוִיִּם לֹא נָתַן נַחֲלָה בְּתוֹכָם וללויים לא נתן משה נחלה בתוך בני ישראל. אם כן, נשארו רק תשעה וחצי שבטים שעוד לא קיבלו נחלה ולהם היה צריך יהושע לחלק את הארץ לנחלות[7]: (ד) כִּי הָיוּ בְנֵי יוֹסֵף שְׁנֵי מַטּוֹת מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם לעניין נחלה בארץ, התחלק שבט יוסף לשני שבטים: לשבט מנשה ולשבט אפרים. הלכך, למרות ששבט לוי לא קיבל נחלה בארץ (ולכן לכאורה היו רק שמונה וחצי שבטים שעדיין לא קיבלו את נחלתם), נותרו עדיין תשעה וחצי שבטים שהיו צריכים לקבל את נחלתם, משום ששבט יוסף התחלק לשניים לעניין הנחלה,[8] וְלֹא נָתְנוּ חֵלֶק לַלְוִיִּם בָּאָרֶץ ללויים לא נתנו חלק בארץ שיהיה שלהם – לא משה רבנו ולא יהושע,[9] כִּי אִם עָרִים לָשֶׁבֶת נתנו ללויים רק ערים כדי לגור בהם, אך ערים אלה לא היו שייכים ללויים ולא נחשבו לנחלה ללויים,[10] וּמִגְרְשֵׁיהֶם וכן נתנו ללויים את מגרשי הערים, את השטחים הריקים שנמצאים מחוץ לחומת העיר. מגרשים אלה ישמשו לצרכי הלויים:[11] לְמִקְנֵיהֶם למרעה בהמות הגסות שלהם (כמו פרות),[12] וּלְקִנְיָנָם ולמרעה בהמות הדקות שלהם (כמו עיזים)[13]: (ה) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה (משה ויהושע לא נתנו ללויים נחלה) כמו שה' ציווה את משה (שלא לתת נחלה ללויים),[14] כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כך עשו בני ישראל (כמו שה' ציווה אותם),[15] וַיַּחְלְקוּ אֶת הָאָרֶץ וכך חילקו בני ישראל ביניהם את הארץ, בלי לתת ללויים נחלה[16]: (ו) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל כשבני ישראל היו בגלגל, אנשי שבט יהודה ניגשו ליהושע. אנשי השבט רצו לעזור לכלב בבקשתו ליהושע (בקשה שתפורט בפסוקים הבאים),[17] וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי כלב בן יפונה הקניזי אמר ליהושע: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ אתה יודע מה אמר ה' בקדש ברנע אל משה איש האלקים בנוגע לעניין שלי ולעניין שלך, כלומר: ששנינו נחיה, לא נמות במדבר, וניכנס לארץ[18]: (ז) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ הייתי בן ארבעים שנה כאשר משה עבד ה' שלח אותי לארץ ישראל ממקום שנקרא "קדש ברנע", במטרה שאשמש כמרגל וארגל את ארץ ישראל,[19] וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי השבתי את תשובתי למשה, כאשר בחרתי בליבי לענות אותו באופן אמיתי ולא הוצאתי את דיבת הארץ[20]: (ח) וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם והאחים שלי, המרגלים האחרים שריגלו איתי את הארץ, גרמו ללב של בני ישראל להיות נמס. המרגלים האחרים הפחידו את העם וגרמו לו לפחד מהכניסה לארץ,[21] וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי ואילו אני השלמתי להחזיק את דבר ה'. הייתי שלם ובטוח בעשיית דבר ה' – בכניסה לארץ ישראל[22]: (ט) וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא ביום שהמרגלים חזרו משליחותם וחטאו משה נשבע,[23] לֵאמֹר כך אמר משה בשבועתו:[24] אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם אני נשבע שהמקום בארץ שרגלך דרכה בה, העיר חברון, תהיה תמיד לנחלה לך ולצאצאיך. "אם לא" פירושו לשון שבועה והכוונה היא שהנשבע כאילו אומר "אם לא אעשה זאת – יקרה לי כך וכך",[25] כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי (תקבל את הארץ שדרכת בה לנחלה) בשכר שהשלמת והחזקת את דבר ה', בשכר שלא חטאת בחטא המרגלים[26]: (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְקֹוָק אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר עכשיו, התקיימו דבריו של ה' בכך שהוא החיה אותי ונכנסתי לארץ,[27] זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה מאז חטא המרגלים, אז דיבר ה' אל משה ואמר לו שאכנס לארץ, עברו ארבעים וחמש שנים,[28] אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הסיבה שעבר כל כך הרבה זמן מאז שבועתו של משה היא משום שבמשך רוב השנים האלה (שלושים ושמונה שנה), עם ישראל הלך במדבר,[29] וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה ועכשיו, אני היום בן שמונים וחמש שנה[30]: (יא) עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה (למרות שעברו שנים רבות מאז שמשה שלח אותי לרגל את הארץ) אני היום עדיין חזק כמו שהייתי כאשר משה שלח אותי לרגל את הארץ, ואני יכול לכבוש את חברון. כלב חשש שמא יהושע לא ירצה לתת לו את חברון משום שהוא (יהושע) לא ידע אם יהיה בכוחו (של כלב) לכבוש את העיר. לכן כלב אמר לו שהוא עדיין חזק כמו שהוא היה חזק בשעה שמשה שלח אותו לרגל את הארץ,[31] כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה כמו הכח שהיה לי אז, כאשר הייתי צעיר יותר ומשה רבינו שלח אותי לרגל את הארץ, כך גם הכח שלי היום, ואני יכול להילחם ולכבוש את נחלתי. כלב אומר שגם עתה, כשהוא בן שמונים וחמש שנה, הוא עדיין חזק כמו שהוא היה כשהוא היה צעיר יותר והלך לרגל את הארץ, וממילא הוא יכול לכבוש את נחלתו,[32] וְלָצֵאת וְלָבוֹא ואני יכול לפקד על החיילים שיילחמו איתי ויכבשו את נחלתי[33]: (יב) וְעַתָּה ועכשיו, כיוון שהתברר שמשה נשבע שאני אקבל את הארץ שריגלתי ומכיוון שהתברר גם שאני יכול לכובשה,[34] תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה תן לי לנחלה את ההר הזה, את חברון,[35] אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא (תן לי את הר חברון) שה' אמר שהוא יתן לי ביום שחזרנו מלרגל את הארץ,[36] כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא (תן לי את הר חברון) שהרי אתה שמעת ביום שחזרנו מלרגל את הארץ שה' ציווה את משה לתת לי את חברון,[37] כִּי עֲנָקִים שָׁם (סיבה נוספת שתתן לי את חברון היא) מפני שבהר חברון יש ענקים, ואין אף אחד מבני ישראל שיכול להילחם נגדם,[38] וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת וחברון והערים שמסביב לה הן ערים גדולות וחזקות, ויהיה קשה להילחם נגדם,[39] אוּלַי יְקֹוָק אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אולי ה' יהיה בעזרתי ואוכל לגרש את תושבי העיר חברון כמו שציווה ה' לעשות[40]: (יג) וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ יהושע בירך את כלב שיצליח במלחמתו בכיבוש חברון,[41] וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה יהושע נתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה. אמנם אין המדובר על העיר עצמה, אלא על הערים שמסביב לחברון.[42] כמו כן, עיין בביאורנו לפרק י' פסוקים לו' – לז', שם כתבנו שיהושע הוא שכבש את עיקר העיר חברון ואילו כלב כבש את הערים שמסביב לעיר חברון: (יד) עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה זוהי הסיבה שהעיר חברון הייתה נחלתו של כלב בן יפונה הקניזי (הטעם מפורט בהמשך הפסוק),[43] עַד הַיּוֹם הַזֶּה העיר חברון הייתה נחלתה של כלב וצאצאיו גם בזמן כתיבת ספר יהושע, גם לאחר שעברו שנים רבות מעת כיבוש חברון,[44] יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (העיר חברון הייתה נחלה של כלב וצאצאיו) בשכר שליבו של כלב היה שלם אחרי ה' והוא לא חטא בחטא המרגלים. למרות שכל בני ישראל קיבלו את נחלתם על פי גורל, כלב קיבל את נחלתו ללא גורל משום שהעיר ניתנה לו כשכר על שלא חטא בחטא המרגלים[45]: (טו) וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע פעם נקראה העיר חברון בשם "קריית ארבע", כלומר: הקריה של אדם שנקרא ארבע,[46] הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא ארבע היה אחד מגדולי הענקים,[47] וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה לאחר שבע שנים שבהם כבש יהושע את הארץ, הארץ הייתה שקטה ממלחמות, כבר לא היו יותר מלחמות, משום שיושבי הארץ כבר לא נאספו להילחם נגד בני ישראל, וממילא יהושע היה פנוי לחלק את הארץ לבני ישראל[48]:

[1] מצודות. מלבי"ם: כתב כדעת הראב"ד שהגורל היה באופן הבא. חילקו את גבולות המחוזות השונים על פי גורל ועל ידי כך נקבע תחום כל נחלה ונחלה. לאחר מכן נתנו לשבטים הגדולים את הנחלות הגדולות ולשבטים הקטנים את הנחלות הקטנות. עיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר במדבר שם הרחבנו בשיטות השונות לגבי אופן חלוקת הארץ לנחלות.

[2] דעת מקרא.

[3] מצודות. מעם לועז: מאריך בביאור מחלוקת חז"ל לגבי האופן שארץ ישראל חולקה בין השבטים ועיין באוצר מפרשי התנ"ך על ספר במדבר שם הארכנו לבאר את הדברים.

[4] מצודות.

[5] תרגום.

[6] מצודות.

[7] מצודות.

[8] מצודות בפירושו בפסוק הקודם.

[9] מצודות בפירושו בפסוק הקודם.

[10] מצודות.

[11] כך עפ"י ביאורנו לבמדבר לה' – עיין שם. בפירוש מצודות כאן כתוב שמגרשים הם הבתים שנמצאים מחוץ לחומת העיר. אמנם דבריו לכאורה קשים, שהרי התורה כתבה שהמגרשים מיועדים לכל צרכי הלויים ובהמותיהם, ולא למגורים.

[12] מצודות.

[13] מצודות.

[14] מצודות. מעם לועז: בני ישראל נמנעו מלתת נחלה ללויים כדי לקיים את ציווי ה' ולא כדי שתהיה להם נחלה גדולה יותר.

[15] מצודות.

[16] מצודות. מלבי"ם: הכוונה שגם על שאר הציוויים הקשורים לחלוקת הארץ (כמו "לרב תרבו נחלתו"), הקפידו בני ישראל.

[17] מצודות. מעם לועז: בני שבט יהודה ניגשו עם כלב כדי לחלוק כבוד ליהושע או כדי לסייע לכלב למלא את מבוקשו או בגלל שהיה ויכוח בין כלב לאנשי שבט יהודה האם לתת לכלב את כל חברון והם ניגשו ליהושע לדין תורה. רלב"ג: שבט יהודה ניגשו יחד עם כלב משום כבודו (של כלב). כמו"כ הרלב"ג חישב את השנים מעת חטא המרגלים ועד עתה ואמר שבסך הכל נשארו ישראל במדבר במשך שלושים ותשע שנה מחטא המרגלים. בסוף דבריו כתב שאם חז"ל קיבלו בקבלה שהיו שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה, אזי נקבל, אבל אין מקור ממשי לכך. רד"ק בפירושו לפסוק י': חז"ל למדו את זמן הכיבוש והנחלה מפסוק בספר יחזקאל. כמו"כ חישב באופן מעט שונה את השנים. מחטא המרגלים ועד הכניסה לארץ ישראל עברו שלושים ושמונה שנה ושבע שכבשו, וכלב דיבר עם יהושע בסוף שבע שנות כיבוש.

מעם לועז: כתב שכלב לא ביקש תעצמו את כל העיר חברון, אלא רק שיינתן לו חלקו הראוי ללא גורל. כלב ביקש את חברון משתי סיבות: א. משום שהוא רצהל היקבר בעיר בגלל מעלותיה הרבות. ב. כדי שבני ישראל יזכרו שהוא לא הוציא דיבה רעה על הארץ ולכן הוא זכה להיקבר בה.

[18] מצודות. מעם לועז: כלב לא הזכיר במפורש את שכרו ואת שכרו של יהושע משום שהוא לא רצה להזכיר במפורש את חטא המרגלים. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שמשה ידע מראש שרק הוא ויהושע לא יחטאו בחטא המרגלים.

[19] תרגום.

[20] מלבי"ם. רש"י: הכוונה היא שכלב הראה את עצמו בתחילה כאילו הוא תומך בעמדת המרגלים ולאחר מכן, כששב לומר את דבריו לפני העם, אמר את מה שהיה לו בלב באמת ולא הוציא את דיבת הארץ, ולא כמו שעשה עצמו בתחילה מסכים לדברי המרגלים. מעם לועז: כל מי שעוסק במצוות וכובש את יצרו, יצר הרע הופך להיות לו ליצר הטוב. זה פירוש הפסוק "בכל לבבך" – בשני יצריך.

[21] מצודות. רד"ק: התייחס מבחינה דקדוקית להופעת המילה "המסיו" וכתב שהופעה מסוג זה אינו מופיע הרבה בעברית אלא בארמית.

[22] מצודות. מהר"י קרא: אדם שמקיים רק חלק מרצון ה' – אין זה נקרא שהוא ממלא אחרי ה'.

[23] תרגום.

[24] עפ"י הגר"א בפירושו לפרק א' פסוק א'.

[25] מצודות. רד"ק: למרות שסיפור השבועה של משה אינו מוזכר בתורה, בכל זאת אנחנו יודעים שיהושע הודה לדבריו של כלב וממילא ברור שכלב דיבר אמת. מלבי"ם בפירושו לפסוק ו' הוכיח מלשון הכתוב בתורה שאכן השבועה מוזכרת בתורה. מעם לועז: הכוונה היא שה' נשבע על כך אלא שאין זה ראוי לומר על ה' שהוא נשבע. בפירוש נוסף כתב שבפרשת דברים מוכח שהשבוע מוסבת גם על כלב. כמו"כ כתב שחלק מבקשתו של כלב הייתה שהוא יילך לכבוש את העיר לבד ואף אחד לא יעזור לו בכך, והוא זכה לכך מידה כנגד מידה: כשם שהוא הצליח להתגבר על יצרו, כך הצליח להתגבר על אויביו.

[26] עפ"י מצודות בפירושו לפסוק ח'.

[27] רד"ק.

[28] תרגום. רד"ק: יש לחשב את ארבעים וחמש השנים כך: מעת חטא המרגלים ועד לסוף שנות המדבר עברו שלושים ושמונה שנה ועוד שבע שנים של כיבוש הארץ. לדבריו יוצא שכלב פנה אל יהושע בסוף שנות הכיבוש. רלב"ג: בפירושו לפסוק ו' כתב שמחטא המרגלים עברו שלושים ותשע שנה, ואז צריך לומר שסיפור זה היה לא היה בדיוק בסוף הכיבוש (אלא בתחילת השנה השביעית).

[29] רד"ק.

[30] תרגום. מעם לועז: מכאן אנו למדים שבדורות הראשונים היו אנשים מתחתנים בגיל שמונה ומולידים (החשבון שבצלאל היה נינו של כלב). הדבר השני שלמדים מכאן הוא שארץ ישראל נכבשה בשבע שנים.

[31] מצודות.

[32] מצודות. מלבי"ם: היה ראוי שיאמר הפוך: כחי עתה ככחי אז. אלא שכלב אומר שרק עתה נודע כוחו כשהוא נלחם בכיבוש הארץ, והוא משער שכוחו אז היה כמו כוחו עכשיו.

[33] מצודות.

[34] עיין באוצר מפרשי התורה על ספר בראשית בביאור המילה "ועתה".

[35] תרגום + מצודות. מעם לועז: כלב קרא לעיר חברון "ההר הזה" משום שהוא רצה לומר שהוא מבקש את העיר חברון לא בגלל טוב הארץ, שהרי העיר נמצאת על הר, אלא כדי לקיים את ציווי ה'. כמו"כ כתב שכלב אמר ליהושע שהעיר חברון תינתן לו ללא גורל למרות שיהושע לא יקבל חבל ארץ ללא גורל משום שכלב התאמץ יותר והיה צריך להתגבר על יצרו יותר כשלא הצטרף לשאר המרגלים, שהרי הוא ראה במו עיניו את הענקים שהיו בחברון.

[36] מצודות.

[37] מצודות.

[38] מצודות. כתבנו כאן שצלע זו של הפסוק היא סיבה נוספת, כיוון שיש שתי הופעות של המילה "כי". למרות שיש פעמים במקרא שהופעה שנייה של המילה "כי" היא בעצם הסבר או פירוט נוסף למילה הראשונה (מקווים אנו שה' יתברך ייתן לנו לכתוב על כך בהרחבה במקומות שונים), כאן כתבנו שזו סיבה נוספת, היות והזמן שכל צלע של הפסוק מדברת עליו שונה: "כי אתה שמעת" – היינו בזמן המדבר, בעבר, ואילו בצלע זו מדובר על זמן ההווה.

[39] מצודות.

[40] מצודות. מלבי"ם: במקום "איתי" נכתב "אתי". א. משום שהכוונה היא שה' עשה אות לכלב. ב. "אתי" מלשון איתן. מעם לועז: כלב השתמש בלשון "אולי" למרות שה' הבטיח לו שהוא יירש את חברון משום שכך דרכם של צדיקים שאומרים שמא התנכו זכויותיהם.

[41] מצודות. מעם לועז: יהושע בירך את כלב בשלש ברכות. א. שה' ישמרו אותו מעין הרע, לאחר ששמע את כלב אומר "ככחי". ב. שה' יצליח בידו שהוא יוכל לכבוש את העיר לבד. ג. שיזכה לריבוי בנים.

[42] רד"ק.

[43] מצודות. בדבר ייחוס כלב לקנז, עיין בהערות לפרק טו' פסוק יז'. מעם לועז: נאמר פעמיים שהעיר חברון ניתנה לכלב. פעם אחד כנגד בקשתו שהעיר תינתן לו ללא גורל ופעם שנייה על שהוא ביקש לכבוש את העיר לבד. שתי סיבות היו לבקשתו של כלב. א. לחזק את ליבם של בני ישראל ולהראות שהוא יוכל לכבוש את העיר לבד. ב. כדי שכאשר בני ישראל ישאלו מדוע הוא זכה בעיר חברון לנחלה, יאמרו שהוא זכה בכך משום שהוא כבש את העיר לבד.

[44] עיין בהערות לביאורנו לפרק ד' פסוק ט'.

[45] מצודות.

[46] מצודות. מעם לועז: מונה מספר סיבות לכך שהעיר חברון נקראה קרית ארבע. א. שהיו גרים בה אשכול, ענר, ממרא ואברהם. ב. בעיר זו קיימו הארבעה את מצוות מילה. ג. שבעיר זו נקברו ארבע צדיקים גדולים. אדם הראשון ושלשת האבות. ד. שנקברו שם ארבע האמהות. ה. שהיו שם ארבעת הענקים: אחימן ששי ותלמי וענק אביהם. ו. אברהם יצא מחברון כדי להילחם נגד ארבעת המלכים. ז. שהיו בה ארבע מדרגות של קדושה וכנגדה נחלקה ארבע פעמים בגורל – הגורל שהפיל אותה לנחלת שבט יהודה, שניתנה לכלב על פי דבר ה' (שזו מעלה גבוהה יותר מהגורל), שהיא ניתנה ללויים ושהיא ניתנה לבני אהרון הכהן. כמו"כ כתב שבזכות שבני הענקים אמרו לאברהם "נשיא אלוקים אתה בתוכנו", הם זכו לכך שבני ישראל יכבשו מהם את העיר ארבעים ושבע שנה לאחר יציאת מצרים ולא מיד ביציאה.

[47] מצודות.

[48] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שהאדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו והוא שגרם לכך שהיה שקט בארץ במהלך כל השנים שבני ישראל נדדו במדבר בזכות שהם כיבדו את אברהם אבינו כאשר מכרו לו את מערת המכפלה. רד"ק: הארץ שקטה ממלחמה משום שבני ישראל התעצלו מלכבוש את הארץ. בדבר מקומו של הפסוק, האם כיבוש חברון היה בסוף שנות הכיבוש או לא, עיין בביאורנו לפרק י' פסוקים לו' – לז' שם הבאנו את דברי המלבי"ם וכן עיין בהערות בפרק זה לפסוק י'. מעם לועז: היו שלש סיבות לכך שהארץ הייתה שקטה ממלחמות: א. יהושע התרשל ולא הלך לכבוש עוד חבלי ארץ. ב. העמים שהיו בארץ ישראל פחדו מעם ישראל ולא רצו להילחם נגדם יותר. ג. בני ישראל לא רצו לכבוש עוד ערים משום שהם סברו שהספיק להם הערים שהם כבשו.