ירמיהו פרק ט

ירמיהו פרק ט

להאזנה לפרק לחצו כאן

(א) מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים הלוואי ומישהו היה נותן לי (ירמיה) מלון במדבר שמיועד להולכי רגל,[1] וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם ואז הייתי עוזב את העם שלי והולך מהם למלון, וכך לא אראה את בני ישראל חוטאים ואת הפורענות שתבוא עליהם כעונש על חטאיהם,[2] כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים שהרי כל העם חוטא בניאוף (ולכן אני רוצה לעזוב אותם),[3] עֲצֶרֶת בֹּגְדִים והעם היה מתאסף יחד במטרה לבגוד ולשקר[4]: (ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר כשם שאדם דורך את הקשת על מנת לירות חץ, כך היה עם ישראל מתכונן לדבר דברי שקר במטרה להרוג אנשים אחרים. כשם שהחץ נורה ממקום רחוק והורג, כך עם ישראל היה אומר דברים במטרה לגרום נזק לאנשים שהיו רחוקים ממי שאמר את הדברים,[5] וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ וכאשר אדם היה מנסה להתגבר על אדם אחר, הוא לא היה עושה זאת כדי לעשות דברים שיש בהם משום אמונה, הוא לא היה מתגבר על אדם אחר למען מטרה טובה,[6] כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ אלא בני ישראל היו עסוקים במעבר מעבירה אחת לעבירה אחרת, בני ישראל היו עסוקים כל הזמן בעבירות,[7] וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ ובני ישראל לא למדו לירא אותי,[8] נְאֻם יְקֹוָק כך אמר ה'[9]: (ג) אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ על כל אחד להימנע מלומר לחברו את סודותיו (משום שאינכם יכולים לסמוך זה על זה),[10] וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ ואסור לכם לסמוך על אחיכם,[11] כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב שהרי כל אח יארוב לחבירו,[12] וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ וכל חבר מדבר דברי רכילות על חבירו[13]: (ד) וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וכל אחד משקר בחברו,[14] וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ וכל אחד אינו מדבר דברי אמת,[15] לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר בני ישראל לימדו את לשונם לומר דברי שקר,[16] הַעֲוֵה נִלְאוּ וכן התאמצו בני ישראל לעוות את דרכם. הנביא מדמה את גודל עשיית הרע על ידי בני ישראל למאמץ גדול כדי לומר שהם היו צריכים להתאמץ מאוד על מנת להרע כפי שהם הרשיעו[17]: (ה) שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה אתה (עם ישראל) יושב בתוך מרמה, הרמאות מקיפה אותך מכל מקום,[18] בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי בגלל דברי הרמאות, בני ישראל מסרבים לירא מלפני (מלפני ה'). נוח לבני ישראל להמשיך בדברי הרמאות ולכן הם מסרבים לירא מה', היות ואם הם יתחילו לירא מפני ה', הם יהיו חייבים להפסיק את דברי הרמאות,[19] נְאֻם יְקֹוָק כך אמר ה'[20]: (ו) לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת לכן כך אמר ה' צבאות.[21] ה' נקרא גם בתואר צבאות היות והוא האדון על צבא של מעלה (כמו המלאכים) ועל צבא של מטה (כמו בני האדם),[22] הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים אני (ה') עתיד לצרף את בני ישראל על ידי ייסורים ופורענויות וכך אוכל לבחון ולקחת מהם רק את הטוב. כשם שהזיקוק של הזהב מוריד מהזהב את הסיגים, כך הפורענויות יורידו מעם ישראל את החטאים כך שרק הטוב יישאר,[23] כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי שהרי אין לי דרך אחרת לעשות לעם שלי. אינני יכול להשאיר אותם בחטאם, משום שהם צריכים להיות קדושים אינני יכול להשמיד אותם, היות והם העם שלי. מכאן שהברירה היחידה היא להביא עליהם ייסורים ופורענויות שיזקקו את חטאיהם[24]: (ז) חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם הלשון שלהם דומה לחץ שמשוך על קשתו. כמו שהחץ נורה למרחק, כך בדברי הלשון הרע שהם היו אומרים, הם היו הורגים אנשים מרחוק,[25] מִרְמָה דִבֵּר הלשון שלהם דיבר רק דברי מרמה,[26] בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ כל אחד מהם ידבר רק דברי מרמה) משום שכלפי חוץ הוא יאמר לחברו דברי שלום, אך באותו הזמן הוא ינסה לארוב לחברו ולהזיק לו[27]: (ח) הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם האם אני (ה') לא אשגיח על המעשים והחטאים שבני ישראל חוטאים בהם,[28] נְאֻם יְקֹוָק כך אמר ה',[29] אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי האם לא אתנקם כרצוני בעם שעושה מעשים כאלה[30]: (ט) עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי אני אבכה ואיילל על ההרים שנחרבו,[31] וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה וכן אבכה ואיילל על המקומות במדבר המשמשים למגורי הרועים,[32] כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר שהרי הם נחרבו ללא ואין בני אדם שעוברים שם יותר,[33] וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה והמקומות האלה לא שמעו קולות של מקנה היות והמקנה הפסיק לעבור שם היות והאויב לקח לעצמו כשלל את כל הבהמות,[34] מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ וכל העופות והבהמות נדדו והלכו משם משום שהם אינם יכולים לחיות במקומות חרבים[35]: (י) וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים אני אגרום לכך שהעיר ירושלים תהיה עיר מלאה בתלים חרבות, בתי ירושלים יוחרבו והאבנים ששימשו לבניינם יהיו ערימות אבנים,[36] מְעוֹן תַּנִּים בגלל שירושלים תהיה חרבה, היא תשמש למגורים לתנים (מעין חיה שמסתובבת במקומות חרבים),[37] וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב ואני אגרום לכך שערי ממלכת יהודה יהיו שוממות ולא יהיו בהן תושבים (משום שכל תושבי ממלכת יהודה יגלו)[38]: (יא) מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת מיהו האדם החכם שיבין זאת (הדבר יוסבר בהמשך),[39] וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְקֹוָק אֵלָיו וְיַגִּדָהּ ומיהו הנביא שה' אמר לו – שיבוא ויאמר לנו,[40] עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ מיהו החכם ומיהו הנביא שיאמר לנו) מדוע נחרבה הארץ,[41] נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר מדוע הפכה הארץ לשוממה כמו המדבר עד שאנשים אינם עוברים בה[42]: (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק ה' בעצמו יסביר את סיבת הפורענות הגדולה,[43] עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם (הפורענות באה) משום שבני ישראל עזבו את התורה שנתתי להם, הם לא למדו תורה ומיילא לא קיימו את מצוותיה,[44] וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ (בגלל שבני ישראל לא למדו תורה) הם לא שמעו למצוותי ולא הלכו בדרך שציוויתי ללכת בה. לו בני ישראל היו לומדים תורה, האור שבתורה הייתה מכריחה אותם לחזור בתשובה, אך היות והם נמנעו מלימוד התורה, לא הייתה שום אפשרות שהם יחזרו בתשובה[45]: (יג) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם (במקום ללכת בדרך התורה) בני ישראל הלכו אחרי כל מה שליבם ראה וחמד – גם כאשר ליבם חמד דברים אסורים,[46] וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם בני ישראל חטאו בעבודת הבעל, משום שהם למדו מאבותיהם לעבוד אותו[47]: (יד) לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בגלל שבני ישראל חטאו, ה' צבאות אלוקי ישראל אמר את הדברים הבאים:[48] הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה אני (ה') עתיד להאכיל את בני ישראל בעשב מר. הכוונה לפורענות מרה,[49] וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ ואני אשקה אותם בארס של נחש[50]: (טו) וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם ואני אפזר את בני ישראל בעמים שגם הם וגם אבותיהם לא הכירו,[51] וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם ואני אשלח את החרבות של האויב למקומות שבני ישראל יגלו, עד שאני אכלה את בני ישראל על ידי חרב האויב[52]: (טז) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת כך אמר ה' צבאות. ה' נקרא גם בתואר צבאות היות והוא האדון על צבא של מעלה (כמו המלאכים) ועל צבא של מטה (כמו בני האדם),[53] הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה תשימו לב לפורענות העתידה לבוא ותקראו למקוננות, לנשים שאומרות את הקינות מתוך צער, כדי שהן יבואו ויתחילו לקונן על הפורענות שתבוא,[54] וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה ותשלחו אנשים להביא את החכמות, הנשים שיודעות לגרום לכולם להתמלא בצער[55]: (יז) וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי והנשים ימהרו לשאת עלינו קינה כדי לעורר אותנו לחזור בתשובה,[56] וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וכתוצאה מהקינות, עינינו יורידו דמעות מרוב צער,[57] וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם והעפעפים שלנו יזילו דמעות (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת כדרכם של דברי נבואה)[58]: (יח) כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ שהרי מציון נשמע קול של קינה שתוכנה "איך שודדנו". הנביא אומר שבירושלים נשמעה קינה המקוננת על העושק שבה נעשקו בני ישראל,[59] בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ אנחנו מאוד מתביישים משום שהארץ נחרבה,[60] כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ (עזבנו את הארץ) משום שהמגורים שלנו כאילו השליכו אותנו, כאילו שהבתים השליכו אותנו החוצה[61]: (יט) כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר יְקֹוָק הנשים המקוננות! עליכן לשמוע את דבר ה',[62] וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו ועליכן לקחת לאזניכם את מה שה' אמר (הכוונה כמו בצלע הפסוק הקודמת שישמעו את דבר ה' ויש כאן כפילות כדרכם של דברי נבואה),[63] וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי ותלמדו את בנותיכן לילל,[64] וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה וכל אחת מכן תלמיד את חברתה כיצד לשאת קינה[65]: (כ) כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ שהרי האויב עתיד להיכנס לארמונות שלנו דרך החלונות (למרות שנעלנו את דלתות הארמון),[66] לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ האויב עתיד את כל הילדים ששיחקו בחוץ,[67] בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת והאויב עתיד גם להרוג את הבחורים שמסתובבים ברחובות[68]: (כא) דַּבֵּר כֹּה אתה (ירמיהו) תאמר את הדברים הבאים לבני ישראל,[69] נְאֻם יְקֹוָק כך אמר ה':[70] וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה יהיו כל כך הרבה מתי מעם ישראל, עד שהגופות יהיו מוטלות על פני השדה כמו הזבל שנמצא שם. כשם שהזבל מפוזר על פני השדה בכמויות גדולות, כך יהיו הרבה מתים מבני ישראל שיהיו מוטלים על פני השדה,[71] וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר דימוי נוסף למתים הרבים שיהיו מוטלים בשדה הוא ערימות התבואה. כשם שהחקלאי אוסף ערימות רבות של תבואה בשדה שלו, כך יהיו הרבה מתים שיהיו מוטלים בשדה,[72] וְאֵין מְאַסֵּף ולא יהיה מי שיקבור את החללים מפני שכולם יפחדו לצאת ולקבור אותם[73]: (כב) כֹּה אָמַר יְקֹוָק כך אמר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ אל לחכם להתפאר בחכמתו,[74] וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ ואל לגיבור להתפאר בגבורה שלו,[75] אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ ואל לעשיר להתפאר בעשירותו, היות והחכמה, הגבורה והעושר לא יוכלו להציל אתכם מהפורענות[76]: (כג) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל אלא מי שרוצה להתפאר – יתפאר רק בדבר הזה:[77] הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי (מי שרוצה להתפאר, יתפאר בכך) שהוא מבין שאני ה' ואין עוד אלוה אחר,[78] כִּי אֲנִי יְקֹוָק עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ שהרי אני ה' עושה את הדברים הבאים: חסד – לצדיקים, משפט – להיפרע מהרשעים, וצדקה – למחול למי שחוזר בתשובה וכך הוא ינצל מהפורענות,[79] כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי שהרי אני רציתי לנהוג כך בכל אלה שהוזכרו (בצדיקים, ברשעים ובחוזרים בתשובה),[80] נְאֻם יְקֹוָק כך אמר ה'[81]: (כד) הִנֵּה יָמִים בָּאִים בתקופה הקרובה יבואו ימים – הכוונה לתקופתו של נבוכדנצר,[82] נְאֻם יְקֹוָק כך אמר ה',[83] וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה ואני אביא עונש על כל מי שיש לו ערלה בליבו, אעניש את כל מי שלא שומע בקולי[84]: (כה) עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב אעניש את מצרים, את ממלכת יהודה, את אדום, את בני עמון ואת מואב (בכך שנבוכדנצר יבוא עליהם),[85] וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר וכן אעניש את כל האנשים המפוזרים במדבר,[86] כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב שהרי כמו שכל הגוים ערלים (משום שהם לא נימולו), כך כל בני ישראל הם ערלים בלב שאינם שומעים בקולי (ולכן אעניש אותם)[87]:

[1] מצודות. לפי פירושו ולפי חלק גדול מהפרשנים, בפסוק זה כתובים דבריו של ירמיהו. מהר"י קרא פירש שזוהי תשובתו של ה' לדברים שאמרו בני ישראל ולכך שהם שאלו אם ה' אין בציון.

[2] רד"ק.

[3] מצודות.

[4] רד"ק. בשם אביו פירש פירוש נוסף שעצרת נגזר מלשון "עצר", דהיינו המלכות, והנביא אומר שהמלכות דיברה דברי שקר.

[5] מצודות. מהר"י קרא: דריכה מלשון אמירת לשון הרע. בהמשך אמר שכמו שאדם סומך על קשתו, אך אם הוא דורך אותה יותר מידי היא נשברת, כך האדם שסומך על לשונו עתיד להתאכזב.

[6] מצודות.

[7] מצודות.

[8] תרגום. רד"ק הוסיף פירוש נוסף, שהכוונה היא שפורענות אחרי פורענות באה על ישראל, ובכל זאת הם לא חזרו בתשובה.

[9] תרגום.

[10] מצודות.

[11] מצודות.

[12] רש"י. מצודות: כל אח יעקם את דרכו של חברו. רד"ק: כל אחד ירמה את חבירו.

[13] מצודות.

[14] תרגום. מצודות: היתול מלשון לעג.

[15] תרגום.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] מצודות. רש"י: כאשר בני ישראל ישבו, הם היו עסוקים בתכנון דברי מרמה. תרגום: כאשר בני ישראל מתכנסים לבתי הכנסת, הם רק עסוקים ברמאות. רד"ק: ה' שאל את ירמיהו מה יואיל לנסות ולהחזיר את בני ישראל בתשובה, הם הרי עסוקים ברמאות ולא יתנו את ליבם לשוב בתשובה.

[19] מצודות.

[20] תרגום.

[21] תרגום.

[22] רד"ק בפירושו לספר ישעיה, פרק א פסוק ט.

[23] מצודות. מהר"י קרא: הצירוף יהיה על ידי האומות והבחינה על ידי הגלות.

[24] מצודות.

[25] מצודות. רד"ק התייחס לקרי ולכתיב. בכתיב כתוב "שוחט" משום שהפעולה שהלשון עושה היא של שחיטה, הריגת האנשים האחרים. בקרי קוראים "שחוט" מלשון משוך, כמו שביארנו בפנים. בשם אביו כתב ששחוט הינו שם תואר. תרגום: משוך מלשון חריפות, מחודד.

[26] מצודות.

[27] מצודות.

[28] מצודות.

[29] תרגום.

[30] תרגום.

[31] רש"י. תרגום: לכאורה כתב שהכוונה על ההרים ממש. אולם לא זכיתי להבין כיצד דבריו מתיישבים עם המשך דברי הפסוק. כמו"כ לכאורה צריך לומר לפירושו שאת הפסוק הזה אמר ירמיהו ולא ה'. אם מפרשים שהפסוק נאמר על ידי ה', הדברים לכאורה מסתדרים טוב יותר עם הפסוק הבא, שם כתוב בגוף ראשון שהוא יתן את ירושלים לגלי אבנים, וברור ששם הכוונה לה'. רד"ק: לפירושו כנראה שצריך גם לומר שהכוונה לירמיהו, הבכי על ההרים נועד כצער על הגידולים שכבר אינם גדלים שם או שעלה להרים כדי להשמיע את קולו רחוק.

[32] רש"י.

[33] רש"י.

[34] מצודות.

[35] מצודות. רד"ק התלבט אם הנביא אמר כאן דברי גוזמא או שהוא התכוון כמו שביארנו בפנים שהעופות יכולים לחיות רק במקומות של ישוב.

[36] רש"י.

[37] מצודות.

[38] מצודות.

[39] רש"י. מהר"י קרא: הכוונה שיגרום לאחרים להבין ולא שבעצמו יבין. כמו"כ כתב שעצם הגלות איננה תופעה משונה, אלא שבגלות של בני ישראל הארץ נחרבה לגמרי עד שעופות השמים לא הסתובבו בארץ, ודבר זה דרש הסבר מיוחד. כמו"כ הסביר שהחכם שואל את השאלה והנביא עונה לו – וזאת בניגוד לביאור שביארנו בפנים שהשאלה הייתה מכוונת לחכם ולנביא כאחד.

[40] רש"י.

[41] רש"י.

[42] מצודות.

[43] מצודות.

[44] מצודות.

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] תרגום.

[49] רש"י.

[50] רש"י. מצודות: הכוונה לסחיטה המיץ של העשב המר.

[51] מצודות.

[52] מצודות.

[53] רד"ק בפירושו לספר ישעיה, פרק א פסוק ט.

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] מצודות.

[57] מצודות.

[58] מצודות.

[59] מצודות. רד"ק: קול הקינה נשמע גם במקומות האחרים כאשר הם נכבשו, אלא שהנביא הדגיש את ירושלים משום שעד שלא נכבשה ירושלים, כולם חשבו שהם ינצלו בירושלים (כמו שהיה בימי סנחריב שכבש את כל הערים עד שהגיע לירושלים). אולם, לאחר כיבוש ירושלים, כולם הבינו שכבר לא תהיה להם הצלה.

[60] תרגום.

[61] רד"ק וכתב שיש כאן מעין קיום הקללה שהארץ מקיאה את החוטאים. רש"י כתב בפירושו הראשון כמו שביארנו בפנים. בפירושו השני כתב שהאויבים הם שהשליכו אותנו אל מחוץ למגורים.

[62] רד"ק + מצודות.

[63] מצודות.

[64] מצודות.

[65] מצודות.

[66] מצודות. רד"ק: אין הכוונה ממש שהאויב עלה דרך החלונות לארמונות, אלא הנביא מדגיש שהפורענות באה בהפתעה. כשם שלא מצפים מהאויב להיכנס לארמונות הגבוהים דרך החלונות, כך לא ציפו לפורענות שתבוא.

[67] מצודות.

[68] מצודות.

[69] מצודות.

[70] תרגום.

[71] מצודות.

[72] מצודות.

[73] מצודות. רד"ק: הדימוי הוא בזה שישכחו את המתים כמו שלפעמים הקוצר שוכח את העמירים.

[74] מצודות. מהר"י קרא: יש כאן התייחסות לדברי בני ישראל שאמרו שהם חכמים (בפרק הקודם).

[75] מצודות.

[76] מצודות.

[77] מצודות.

[78] מצודות.

[79] מצודות.

[80] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה שה' רוצה באנשים שלומדים להבין את יראת ה' ונוהגים על פי מה שהם למדו. רד"ק: ה' אוהב את מי שנוהג כמוהו ועושה חסד, משפט וצדקה. כמו"כ כתב ש"באלה חפצתי", מכוון גם כלפי דניאל, חנניה מישאל ועזריה שבזכות שהם נהגו כך, הם אמנם גלו יחד עם שאר העם (שהרי לא הייתה שום אפשרות שיישארו בארץ), אך הם היו מכובדים יותר מכולם. בהמשך דבריו הביא את דבריו של ר' אברהם בר חייא שכתב שיש שלש דרגות בפסוק: חכם, גיבור (מבחינת תוספת חכמה) ועושר (הדרגה הגבוהה בחכמה). אולם, אסור להתפאר באף אחת מהדרגות האלה היות והן עדיין נמוכות ורק כאשר האדם מגיע לדרגת "השכל", הוא יכול להתפאר. בשם הרמב"ם במורה נבוכים כתב שאין לאדם להתפאר לא בחכמה (שכוללת ארבעה דברים: השגת ה', הבנת מלאכה, מעלת המידות, והתחכמות). הנביא אמר שאין השלמות לא בקניין, לא בשלמות הגוף ואפילו לא במידות הטובות, אלא בהשכלת ה'. כמו"כ הסביר הרמב"ם את שלושת השמות: חסד – הפלגה בטוב, בין להיטיב למי שלא ראוי ובין להיטיב עם מי שראוי יותר ממה שראוי. צדקה – לתת לכל אחד כפי מה שהוא ראוי. משפט – לדון כל אחד במה שצריך לדון אותו.

[81] תרגום.

[82] רד"ק.

[83] תרגום.

[84] רש"י.

[85] מצודות.

[86] מצודות.

[87] מצודות.