ירמיהו פרק י

ירמיהו פרק י

להאזנה לפרק לחצו כאן

הנביא פונה בדבריו אל בני ישראל: (א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל בית ישראל! תקבלו את הדברים הבאים שה' דיבר עליכם[1]: (ב) כֹּה אָמַר יְקֹוָק כך אמר ה':[2] אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ אל תלמדו מדרכם של הגויים שעובדים את הפסלים שנעשים לפי אותות השמים. דרכם של עובדי העבודה הזרה היה לעשות פסלים על מנת לעבוד דרכם את כוכבי השמים,[3] וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ ואתם אינכם צריכים לחשוש מהאותות עליהם מורים כוכבי השמים והמזלות (וממילא אינכם צריכים לעבוד אותם),[4] כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה שהרי רק הגויים צריכים לפחד מאותות השמים מכיוון שהם נתונים להשפעת הכוכבים והמזלות, אך בני ישראל אינם נתונים תחת השפעת הכוכבים והמזלות, וממילא אינם צריכים לירא מהם[5]: (ג) כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא שהרי החוקים של העמים הינם חוקים של הבל שאין בהם היגיון,[6] כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד שהרי הם כורתים עץ מהיער ונותנים אותו לאומן להכין פסל על ידי שימוש בכלי שנקרא "מעצד". ברור שאין היגיון בעבודה לפסל המוכן על ידי אדם ומכך ניתן ללמוד שאין גם שום היגיון בשאר חוקי הגויים, ובתוכם העבודה לכוכבים[7]: (ד) בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ האומן שהכין את פסל העץ היה נוהג ליפות אותו על ידי חיפו הפסל בכסף וזהב,[8] בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם האומנים היו מחזקים את חיפוי הכסף והזהב על ידי שימוש במסמרים והכאה בפטישים,[9] וְלוֹא יָפִיק (החיזוק על ידי המסמרים והפטישים נעשה) כדי שהפסל לא יתקלקל (על ידי שיפול הציפוי ממנו)[10]: (ה) כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ הפסלים מעץ דומים לעץ תומר העשוי ממקשה של מתכת והכינו אותו על ידי הקשת הקורנס (מעין פטיש) – שניהם אינם יכולים לדבר, ומכאן שאין בהם ממש,[11] נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ צריך לשאת את הפסלים משום שהם אינם יכולים ללכת (ומכאן שאין בהם ממש),[12] אַל תִּירְאוּ מֵהֶם ולכן עם ישראל – אין סיבה שתהיו יראים מהפסלים, הרי אין בהם ממש, ואתם יכולים להתעלם מהם לגמרי,[13] כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם שהרי הפסלים אינם יכולים להרע לכם אם לא תעבדו אותם ולא להיטיב לכם אם תעבדו אותם. כך אתם יכולים גם ללמוד על כוכבי השמים שאין בהם ובאותות שלהם ממש, ואין אתם צריכים לירא מהם[14]: (ו) מֵאֵין כָּמוֹךָ יְקֹוָק ממה שאנו רואים שאין כמוך ה', ממה שאנחנו יודעים ורואים שאתה האל היחיד, הן בעליונים והן בתחתונים,[15] גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה (ממה שאנו רואים שאין כמוך ה') אנחנו יודעים שאתה גדול יותר מכל צבא השמים ואתה מתגבר עליהם בגבורה[16]: (ז) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם מי לא יפחד ממך ה' – הרי אתה מולך על כל העמים,[17] כִּי לְךָ יָאָתָה שהרי לך נאה (שייראו ממך כי אתה מולך על כולם),[18] כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ היות וכל חכמי הגויים וכל מלכיהם רואים שאין כמוך בכל העולם (כולל בכוכבים), הם יראים ממך (ובכל זאת הם עובדים את הכוכבים היות והם חושבים שיש גם בעבודה זו תועלת)[19]: (ח) וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ אלא שיש עניין אחד שבו הגויים נחשבים לשוטים ולכסילים,[20] מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא (הגויים נחשבים לשוטים) במה שהם מוכיחים את העם לעבוד את פסלי העץ. למרות שהגויים חשבו שיש תועלת בעבודת הכוכבים, הם יודעים שאין שום תועלת בעבודת פסלי העץ, ולכן הם נחשבים לשוטים בעניין זה[21]: (ט) כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא הגויים הביאו כסף מתרשיש על מנת לצפות בו את הפסלים שלהם,[22] וְזָהָב מֵאוּפָז ואת הזהב לציפוי הפסלים הביאו הגויים מאופז,[23] מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף הפסל נעשה על ידי בעלי מלאכה: החרש והצורף. החרש גילף את העץ שמהווה את הבסיס לפסל, והצורף ציפה את הפסל בכסף ובזהב,[24] תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם וחכמי הגויים הם שהכינו את הלבוש שבו הלבישו את הפסלים. הלבוש היה עשוי מתכלת וארגמן[25]: (י) וַיקֹוָק אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם אבל ה' הוא אלוקי אמת, הוא האלוה המושל על כל הברואים החיים ועל כל העולם,[26] מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ כאשר ה' יכעס – כל הארץ תזדעזע,[27] וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ והגויים לא יוכלו לסבול את הזעם והכעס של ה' (כיוון שה' יכול לעשות ככל מה שהוא רוצה בשעה שהוא כועס – גם דברים תקיפים וחמורים)[28]: (יא) ירמיהו שלח איגרת אל יכניה והגולים שגלו לבבל. תוכן האיגרת הוא דברי תשובה למקרה שבו הכשדים ידרשו מהם לעבוד עבודה זרה (ומשום כך נכתב בארמית).[29] כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם כך תאמרו להם:[30] אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ אלוהים שלא עשו את השמים והארץ (הכוונה לעבודה הזרה),[31] יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה (העבודה הזרה) תאבד מהארץ ומתחת השמים האלה[32]: (יב) ירמיהו ממשיך לספר בשבחיו של מקום:[33] עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ ה' הוא שעשה את הארץ בכוחו,[34] מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ פירוש המילה תבל הוא המקומות המיושבים על הארץ. ה' מכין בחכמתו את כל הנצרך במקומות המיושבים (כמו את מקורות המים ועצי פרי),[35] וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם ועל ידי התבונה שלו ה' פרס את השמים (הכוונה לבריאת השמים, אלא שהפסוק השתמש בלשון "נטה" כהשאלה מנטיעת האוהל)[36]: (יג) לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם ה' הוא שגרם לכך שיהיו קולות של מים בשמים, ה' הוא שגרם לכך שבשמים יהיו מים,[37] וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ וכאשר ה' רוצה להוריד גשם על פני הארץ, הוא מעלה עננים ממקומות מרוחקים עד שנראה הדבר כאילו באו מקצה הארץ. העננים הללו יורידו את הגשם במקום שבו החליט ה' להורידם,[38] בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה כאשר יורדים גשמים, ה' גורם לברקים והגשמים אינם מכבים אותם,[39] וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו וה' הוא שמוציא את הרוח מהאוצרות – מהמקומות שבהם הרוחות נמצאות[40]: (יד) נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת כל אדם שעובד את הפסלים הינו טיפש שאין בו דעת,[41] הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל וכל צורף שמכין פסלים יתמלא בבושה,[42] כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם היות ובמסכות של העבודה הזרה יש רק שקר ואין בהם רוח של חיים (ולכן מי שעובד אותם טיפש ומי שמכין אותם יתמלא בבושה)[43]: (טו) הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים אין ממש בפסלים והם נעשו על ידי אנשים תועים שאינם חכמים,[44] בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ כאשר אני (ה') אחליט להיפרע מהאלילים – הם יאבדו. האלילים יושמדו כאשר ה' יחליט על כך[45]: (טז) לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב גורלו של אלוהי ישראל יהי שונה מהפסלים של בבל. בעוד שהפסלים של בבל יושמדו, ה' יעמוד לעולם,[46] כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא שהרי ה' ברא את כל מה שנמצא בעולם (בניגוד לפסלים שלא בראו דבר),[47] וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ וה' בחר כל אחד מהשבטים בישראל להיות עמו, ה' בחר בעם ישראל להיות עמו,[48] יְקֹוָק צְבָאוֹת שְׁמוֹ שמו של אלוקי ישראל הוא ה' צבאות. ה' נקרא גם בשם "צבאות" היות והוא האלוה של הצבא שנמצא למטה על הארץ (למשל בני האדם) ושל הצבא שמקומו למעלה בשמים (למשל המלאכים)[49]: (יז) הנביא פונה אל תושבי בבל ואומר להם להפסיק להתגאות:[50] אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ תאספי את ההכנעה שהיית מכניעה את העמים האחרים בעולם. הנביא אומר שממלכת בבל לא תכניע יותר את עמי העולם,[51] יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר עכשיו את יושבת בבטחה (אבל בעתיד תבוא עליכם פורענות כפי שכתוב בפסוקים הבאים)[52]: (יח) כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק שהרי כך אמר ה':[53] הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת בפעם הזו אני אשליך את בבל כמו שזורקים אבן ממקום למקום, תושבי בבל עתידים לגלות ממקום מושבם,[54] וַהֲצֵרוֹתִי לָהֶם לְמַעַן יִמְצָאוּ ואני (ה') אביא עליהם צרות כדי שיידעו שאני הוא האלוקים[55]: (יט) הנביא נאנח מהצרות שיבואו על עם ישראל: אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי אוי לי, כואב לי, על השבר שעתיד לבוא על עם ישראל. הנביא דיבר עד עכשיו על הפורענויות העתידות לבוא על ממלכת בבל, אך לפני שבבל תלקה, יבואו פורענויות על עם ישראל ועליהם נאנח הנביא,[56] נַחְלָה מַכָּתִי המכה שבאה עלי (על עם ישראל) כואבת,[57] וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ ובתחילה אמרתי שאני אוכל לשאת את המכה הכואבת[58]: (כ) אָהֳלִי שֻׁדָּד הארץ שלי נחרבה.[59] הנביא דימה את ארץ ישראל לאוהל ואת ערי יהודה למיתרים המחזיקים את האוהל וכאשר הארץ נחרבה, האוהל קרס והמיתרים הותרו,[60] וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ  והותרו כל המיתרים שמחזיקים את האוהל (כך שהאוהל נפל),[61] בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם הבנים שלי, עם ישראל, יצאו מהארץ והם לא נמצאים בה עוד. הנביא נחשב לאביהם של ישראל: כשם שאב מוכיח את בנו על מנת שבנו יחזור לדרך הישרה, כך עשה הנביא לעם ישראל,[62] אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי ובתקופה הקרובה לא יהיה מלך שיוכל לפרוס את האוהל או להעמיד את היריעות של שלו. בתקופה הקרובה לא יהיה עוד מלך שיוכל לבנות מחדש את ירושלים[63]: (כא) כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים (בתקופה הקרובה לא יהיה עוד מלך שיוכל לבנות את ירושלים) מכיוון שהמלכים שמלכו על ממלכת יהודה התנהגו בטיפשות (הכוונה ליהויכין וצדקיהו),[64] וְאֶת יְקֹוָק לֹא דָרָשׁוּ והמלכים לא רצו ללמוד מלפני ה', הם לא רצו ללמוד לקיים את התורה והמצוות,[65] עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ לכן הם לא הצליחו במלכותם (כיוון שהם לא הלכו בדרך ה'),[66] וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה וכל הצאן שלהם התפזר, עם ישראל יצא לגלות.[67] למרות שהפורענויות עליהם ניבא ירמיהו הנביא עוד לא התרחשו, הנביא דיבר בלשון עבר כיוון שהוא ראה את התרחשותם בנבואה[68]: (כב) קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה בעתיד יגיע אלינו קול של בשורה, בעתיד נשמע שמועה מבהילה,[69] וְרַעַשׁ גָּדוֹל מֵאֶרֶץ צָפוֹן (השמועה תהיה) שבצפון, בממלכת בבל, הייתה תזוזה גדולה, המלך נבוכדנצר זז ממקומו,[70] לָשׂוּם אֶת עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעוֹן תַּנִּים (נבוכדנצר זז ממקומו) על מנת להפוך את ערי יהודה לשוממים כך שיגורו שם תנים (מעין חיה). השמועה היא שנבוכדנצר זז מקומו כדי להחריב את ערי יהודה[71]: (כג) יָדַעְתִּי יְקֹוָק כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ ה'! אני יודע שהאדם לא מחליט על דרכו, אלא אתה מחליט בשבילו. הכוונה שנבוכדנצר יצא בהתחלה כדי להילחם בבני עמון, וכאשר הוא היה בדרכו להילחם נגדם, ה' עורר את רצונו להחריב את ממלכת יהודה כעונש על חטאיהם,[72] לֹא לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין אֶת צַעֲדוֹ ואדם שהולך בדרך אינו יכול להכין את צעדיו כראוי, האדם אינו יכול להתכונן כראוי למה שיקרה לו בעתיד (היות וה' יתברך שולט על העולם והוא קובע מה יקרה לאדם)[73]: (כד) הנביא עובר לדבר בשם עם ישראל:[74] יַסְּרֵנִי יְקֹוָק אַךְ בְּמִשְׁפָּט ה'! תביא עלי ייסורים, אך רק לפי מה שמגיע לי (ואל תייסר אותי יותר מתוך רצון לנקמה),[75] אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי אל תביא עלי את הייסורים מתוך כעס – שמא תגרום לכיליון שלי. הנביא פונה לה' בשם עם ישראל ומבקש שהייסורים שבהם ייסר את עם ישראל יהיו במידה כפי חטאם, שמא אם הקב"ה יביא עליהם את הייסורים מתוך כעס, הדבר יגרום לכיליון של עם ישראל[76]: (כה) הנביא ממשיך בבקשתו מה': שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ תשפוך את הכעס שלך על העמים שלא מכירים בגדולתך,[77] וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ (תשפוך את חמתך) גם על צאצאי הכשדים, על הבבליים, שלא קראו לעבוד אותך,[78] כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב (שפוך חמתך על הגויים) מפני שהם שלטו על בני ישראל,[79] וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ והם בזזו את רכושם וניסו להשמידם,[80] וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ וכן הם עתידים להחריב את בית המקדש[81]:

[1] תרגום.

[2] תרגום.

[3] מצודות.

[4] תרגום + מצודות. רש"י: כאשר אתם לא תלכו בדרכי הגויים, לא תצטרכו לחשוש כאשר המאורות לוקים, משום שאתם מצאים תחת יד ה'. לעומת זאת הגויים תמיד צריכים לחשוש כאשר המאורות לוקים. רד"ק: גם לגוים לא ראוי לעבוד את הכוכבים היות וגם להם ראוי לעבוד את האדון (ה' יתברך) ולא את העבד (הכוכבים).

[5] מצודות.

[6] מצודות.

[7] מצודות. רד"ק: על ידי עבודת הכוכבים, הגיעו הגויים למציאות שבה הם עובדים לפסלים, היות והכוהנים שלהם אמרו להם לעבוד את הפסלים במקום לעבוד את הכוכבים.

[8] מצודות. תרגום: תרגם את היפוי כחיפוי וזאת בניגוד למצודות שהבין שעיקר הפועל הוא יפוי הפסל אלא שהדבר נעשה על ידי חיפו בכסף וזהב.

[9] מצודות.

[10] מצודות. רש"י: הכוונה ללשון נפילת ברכיים. בעצם המשמעות אין מחלוקת בין רש"י למצודות וגם מצודות הביא את הפסוק המדבר על נפילה, אלא שרש"י הסביר את הפועל במשמעות המצומצמת שלו ואילו מצודות הבין שהנפילה היא מעין דוגמא לכל קלקול שיכול לקרות. רד"ק הוסיף פירוש נוסף וכתב שהשורש של המילה "יפיק" הוא נ.פ.ק, כלומר: יצא, והכוונה שהיו מכים בציפוי הכסף והזהב ומחזקים אותו כדי שלא ייצא ממקומו.

[11] מצודות. רד"ק: כשם שעץ התמר עולה ועומד בקומה זקופה ואין ענפים שמתפצלים עד לראשו, כך הפסלים בדמות אדם עומדים זקופים ללא משמעות לגופם. מהר"י קרא: הם כמו דחלילים שאין בהם כח עצמי.

[12] מצודות.

[13] רש"י.

[14] רש"י.

[15] רד"ק. מהר"י קרא (בפירושו לפסוק ח'): כל דבר שבו הנביא מגנה את העבודה הזרה, הוא משבח בו את ה'. לאחר שהנביא אמר שהעבודה הזרה אינה מועילה דבר, הוא אמר שאין כמו ה'. כך גם המשך הפסוקים.

[16] מצודות. רד"ק: הכתוב השתמש גם ב"אתה" וגם ב"שמך" כדי לומר שהיינו הך – הוא שמו ושמו הוא. מהר"י קרא: ה' יכול להרע לעוברי רצונו ולהיטיב לשומרי מצוותיו.

[17] מצודות.

[18] רש"י. מצודות פירש "יאתה" מלשון ריצוי. רד"ק: לך ראויה המלוכה.

[19] תרגום + מצודות. רד"ק: הנביא אמר "ובכל מלכותם", כיוון שרוב מלכי הגויים חכמים.

[20] מצודות.

[21] מצודות. תרגום: לא הזכיר בכלל את עניין העץ, אלא כתב שהגויים עובדים לאל שאין בו ממש.

[22] מצודות.

[23] מצודות.

[24] מצודות.

[25] מצודות.

[26] מצודות. רש"י: כיוון שה' חי לעולם, הוא יכול לקיים את דבריו ולכן הוא נקרא "אמת", לעומת שאר המלכים שבשלב כלשהו ירדו מנכסיהם או ימותו, ולכן לא יוכלו לקיים את הבטחותיהם. רד"ק: ה' מושל על כל האלוהים – הכוונה לכוכבים, והוא היחיד שיכול לשפוט ולהנהיג באמת, כיוון שהוא אינו תלוי באף אל אחר. הסיבה שכתוב חיים בהטיה של רבים, דומה ללשון אלוקים שנאמר בלשון רבים, דרך כבוד כלפי מעלה.

[27] תרגום. רד"ק: אפשר לדעת שהאדמה רועשת בגלל ה' משום שה' שולח את עבדיו הנביאים כדי להתריע על כך לפני כן. לגבי רעש הארץ עצמו כתב הרד"ק שייתכן לומר שהכוונה לפורענות של חורבן שתבוא על יושבי הארץ, או שהכוונה לזעזוע של הארץ עצמה.

[28] מצודות.

[29] רש"י.

[30] מצודות. רד"ק: תוכן האיגרת כוון גם כלפי הגולים עצמם שיידעו שאסור להם לעבוד עבודה זרה. באמת הגולים לא עבדו עבודה זרה חוץ ממקרה בודד שבו נבוכדנצר הכריח אותם לעשות כן והם היו אנוסים ואף על פי כן נענשו בימי המן.

[31] מצודות. תרגום: הכוונה שאין שום צורך בעבודה הזרה, כיוון שהם לא מורידים גשם מהשמים ולא להצמיח יבול מהקרקע.

[32] מצודות.

[33] מצודות ולפירושו תוכן האיגרת מסתיימת בסוף הפסוק הקודם. תרגום: פסוק זה והבאים אחריו עד לפסוק ט"ז מהווים המשך לדברי האיגרת. רד"ק: למרות שהפסוקים הללו לא נאמרו בלשון ארמי, הם עדיין מהווים חלק מהאיגרת.

[34] מצודות. רד"ק: הנביא השתמש במילה "כח" לתיאור בריאת הארץ, כיוון שכל מערכת הכוכבים זזה מכוחו של ה', ועל ידי תנועת הכוכבים הארץ עומדת במקומה.

[35] מצודות.

[36] מצודות. רד"ק: הדמיון בין האוהל לשמים הוא ששניהם נועדו לישיבת בני אדם תחתיהם.

[37] מצודות.

[38] מצודות. רד"ק: "ויעלה נשיאים" פירושו שהעננים עולים עוד לפני שה' מוריד את הגשם, למרות שצלע זו של הפסוק מופיעה לאחר הצלע העוסקת בהורדת הגשם עצמו. הופעות כאלו אינן נדירות במקרא, והאות ו' שבתחילת המילה "ויעלה" נועדה לסדר צלע זו לפני הצלע הקודמת. את עניין קצה הארץ הסביר על פי הפילוסופים.

[39] מצודות.

[40] מצודות. רד"ק: כאשר העננים עולים, ישנם שני סוגים של אדים שעולים: הגשם (שנקרא "אד") והרוח (שנקרא "קיטור"). לפי הפסוק מקומו של הרוח באוצרות, כיוון שהרוח איננה נראית, אלא רק נושבת.

[41] מצודות.

[42] מצודות.

[43] מצודות. רד"ק: מטרת הצורף כשחיפה את הפסל בזהב ובכסף הייתה להטעות את העם.

[44] מצודות.

[45] כך משמע מפירוש מצודות שהכוונה לפסלים וכך פירש גם רד"ק שפירש שכאשר פרס תחריב את בבל, גם הפסלים אליהם עובד העם הבבלי יושמדו. מהר"י קרא: הכוונה שה' יחליט להיפרע מעובדי האלילים. בפסוק ט"ז פירש רד"ק בשם ריה"ל שהפירוש בפסוק הוא שהשורש פ.ק.ד בפסוק זה משמעו חיפוש. אם האדם יחפש ויחקור את הפסלים, הוא יגלה שאין בהם ממש.

[46] מצודות ולפי פירושו "חלק יעקב" משמעותו שה' יתברך עצמו הוא חלקו של יעקב, מלשון שהוא אלוקי ישראל. רד"ק פירש שרק המילה יעקב מוסבת על היותו של ה' אלוקי יעקב, ואילו המילה "חלק" בפסוק משמעו גורל. לפי כל פירוש חסרה מילה בפסוק להשלמת העניין. לפי מצודות חסרה המילה גורל בעוד שלפי רד"ק חסרה המילה אלוקים.

[47] תרגום.

[48] מצודות.

[49] מצודות. כאמור, לפי חלק מהפרשנים, מילים אלו חותמות את האיגרת ששלח ירמיהו ליהודים שגלו לבבל. עיין בהערות לביאור בפסוק י"ב.

[50] רד"ק וכן הבין שיש לפרש כך את הפסוק לפי התרגום. לפי רש"י ומצודות: הפניה היא אל יושבי ירושלים.

[51] רד"ק. תרגום פירש באופן דומה לרד"ק, אלא שהוא כתב שהכניעה היא מלשון אנשים חשובים. רש"י כתב שני פירושים לפסוק. א. להחביא את הסחורה שנמצאת בארץ, בגלל שעתידים להטיל עלייך מצור. באופן זה פירש גם מהר"י קרא ומצודות. ב. להיכנע ולהשפיל את עצמך יותר מהארץ.

[52] רד"ק.

[53] תרגום.

[54] רד"ק. מצודות מפרש לשיטתו שהפסוק נאמר על תושבי ירושלים.

[55] רד"ק. בשם האבן עזרא כתב שפירוש הפסוק הוא שה' עתיד להביא על תושבי בבל אויבים שיזרקו עליהם אבנים (קולעים) ותושבי בבל יאספו אל מקום אחד כדי שהאויב יוכל למצוא אותם בקלות ולזרוק עליהם את האבנים. בשם אביו כתב שהכוונה היא שבני ישראל ילקו בצרות שיבואו עליהם (ימצאו) עד שכל אחד מהם יאמר את מה שכתוב בפסוק הבא (אוי לי). מצודות: הכוונה שה' יביא צרות על תושבי ירושלים כדי שהם ימצאו את הגמול הראוי, כדי שהם יבואו על גמולם.

[56] רד"ק. מצודות לפי שיטתו שהכוונה לצרות שיבואו על עם ישראל משום שעד עתה הנביא דיבר עליהם.

[57] רד"ק. מהר"י קרא: העונש החמור ביותר שנאמר בתוכחות הוא עונש הגלות.

[58] רד"ק.

[59] תרגום.

[60] רד"ק. מצודות: המשל הוא לירושלים ובית המקדש וכנראה שצריך לומר שהאוהל הוא בית המקדש והמיתרים נמשלים לירושלים. מהר"י קרא: הכוונה לגלות יהויקים, גלות יכניה וגלות אנשי כנסת הגדולה שגלו לפני שנחרב בית המקדש. לפי שיטתו, המוסד שנקרא אנשי כנסת הגדולה הוקם עוד לפני הגלות. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר עזרא, אוצר המאמרים, מאמר ט' שם הרחבנו בעניינם של אנשי כנסת הגדולה.

[61] רד"ק.

[62] רד"ק.

[63] רד"ק. מהר"י קרא: מאז גלות צדקיהו, לא הועמד עוד מלך.

[64] רד"ק. מהר"י קרא הרחיב ואמר שהם החטיאו את ישראל. מצודות: הכוונה לשרי העם.

[65] תרגום.

[66] רש"י. מהר"י קרא: בגלל שהמלכים לא השכילו לעבוד את ה', הצאן שלהם התפזר.

[67] רש"י.

[68] מצודות.

[69] תרגום + רד"ק.

[70] רד"ק.

[71] מצודות. רד"ק: השמועה הייתה רק שנבוכדנצר זז ממקומו והנביא מסביר שהוא זז ממקומו כדי להחריב את ערי יהודה.

[72] רד"ק. רש"י כתב שני פירושים. א. יצר הרע שה' ברא מטה את האדם מהדרך. ב. ה' גרם לכך שהאויב הצליח להחריב את ממלכת יהודה. מצודות: אנשי יהודה התוודו שהם לא הלכו בדרך הראויה.

[73] רד"ק. מהר"י קרא: אין אף מלך שהיה יוזם לעלות ולהחריב את ירושלים, אלא שה' עורר את רצונו של נבוכדנצר לעשות כן. מצודות: אין אדם בממלכת יהודה שהלך בדרך הישר.

[74] רד"ק. בהמשך דבריו הסביר שהדברים נאמרו כאשר בני ישראל ראו את נבוכדנצר עולה להילחם בארץ יהודה. מהר"י קרא כתב שהנביא אמר את הדברים כאשר הוא ראה שהקב"ה הכריז לאומות לעלות על ירושלים, והנביא ביקש שהקב"ה עצמו ייסר את בני ישראל ולא יעשה זאת על ידי הגויים.

[75] תרגום.

[76] תרגום.

[77] מצודות. רד"ק: הנביא אומר לה' שאם יש בו כעס, שישפוך אותו על הגויים במקום על ישראל, היות ובני ישראל עדיין מקיימים מצוות, למרות שהם לא עובדים את ה' כפי הראוי.

[78] תרגום. רד"ק: משפחות פירושו עמים, ויש כאן כפילות מסוימת על צלע הפסוק הקודמת.

[79] תרגום.

[80] תרגום. מצודות: הכוונה שפעם אחר פעם הם כילו את בני ישראל. מהר"י קרא: הכוונה לכיליון גמור.

[81] מצודות. רד"ק התלבט אם הכוונה לבית המקדש ודברי הנביא נאמרו על העתיד לבוא, או שהכוונה למגורים של בני ישראל ודברי הנביא דיברו על ההווה.