ישעיהו פרק ב

ישעיהו פרק ב

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם הפסוקים הבאים הם דברי נבואה שראה ישעיהו בן אמוץ הנוגעים לממלכת יהודה ולעיר ירושלים.[1] לאחר שבפרק א' אמר ישעיהו נבואות פורענות, חזר לומר כאן נבואות נחמה[2]: (ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים בסוף הימים, בימות המשיח, יהיה הדבר הבא:[3] נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְקֹוָק בְּרֹאשׁ הֶהָרִים (בימות המשיח) ההר שעליו יעמוד בית המקדש, יהיה מתוקן ויהיה ההר החשוב מכל ההרים בעולם,[4] וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת ההר שעליו יעמוד בית המקדש יהיה מרומם מכל הגבעות מבחינת חשיבותו (יש כאן מעין כפילות על צלע הפסוק הקודמת),[5] וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וכל האומות ירוצו אל הר בית ה', כל האומות יבואו לבית המקדש[6]: (ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים יהיו עמים רבים שילכו זה לזה (כפי שמיד נראה בעז"ה),[7] וְאָמְרוּ (העמים ילכו זה לזה) והם יאמרו זה לזה:[8] לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְקֹוָק (העמים יאמרו זה לזה) בואו נזדרז ונעלה יחד להר ה', להר שעליו בנוי בית המקדש,[9] אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב ומהר הבית נעלה לבית המקדש,[10] וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו בית המקדש יורה לנו את דרכיו של ה'. על ידי לומדי התורה שנמצאים בבית המקדש, נלמד מהם דרכיו של הקב"ה, באיזה דרכים הוא רוצה שילכו ואיך הוא רוצה שינהגו,[11] וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו ולאחר שנלמד איך הוא רוצה שינהגו, נלך באורחותיו של ה', ננהג כפי שה' רוצה,[12] כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְקֹוָק מִירוּשָׁלִָם (נעלה לבית המקדש) כיוון שהתורה האמיתי יוצאת מציון ודבר ה' יוצא מירושלים (וממילא יש צורך לעלות לבית המקדש כדי ללמוד תורה ולדעת כיצד לנהוג). הנביא מסביר מדוע העמים רצו לעלות לבית המקדש כדי ללמוד תורה[13]: (ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם מלך המשיח ישפוט בין העמים שיבואו לפניו לדין,[14] וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וכן יברר מלך המשיח את המשפט לעמים רבים,[15] וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים (לאחר שהמשיח ישפוט בין העמים) הם יכתשו את החרבות שלהם ויעשו מהם אתים, כלי חפירה (כפי שיבואר בעז"ה מיד),[16] וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת וכן יכתשו העמים את החניתות שלהם ויעשו מהם מזמרות, כלים שאיתם זומרים את הכרמים. הנביא אומר שלאחר שהמשיח ישפוט את העמים, הם כבר לא יזדקקו לכלי הנשק שלהם, וממילא הם יוכלו להשתמש במתכת להכנת כלים לעבודת האדמה,[17] לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב לא יהיה מצב שבו עם אחד יכעס על עם אחר ומתוך הכעס ירים כלי נשק כדי להילחם נגד העם השני,[18] וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה וכן לא יצטרכו העמים ללמוד עוד להילחם, כיוון שכבר לא יהיו יותר מלחמות[19]: (ה) הנביא פונה בדבריו אל העם:[20] בֵּית יַעֲקֹב עם ישראל! לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְקֹוָק בואו נזדרז ונקיים את התורה והמצוות שנקראים "אור ה'". כיוון שהעמים עתידים לעלות אלינו ולבקש מאיתנו ללמד תורה, עלינו לקיים את התורה והמצוות[21]: (ו) עתה פונה הנביא אל ה' ואומר לו:[22] כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב ה'! בצדק עזבת את עם ישראל עד עתה,[23] כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים (בצדק עזבת את עם ישראל) משום שהם מלאים בכשפים יותר מבני קדם (הכוונה לארם ששכנו מזרחית לארץ ישראל והיו מומחים בעשיית כשפים) ומשום שהם היו מלאים במעוננים (סוג של כשפים) כמו הפלשתים.[24] ההגדרה של מעונן הוא אדם שעוסק באחיזת עיניים,[25] וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ בני ישראל מסתפקים בלחשוב מחשבות של הכשפים של הנוכרים שהגיעו אליהם לא מזמן (כאילו נולדו רק עתה), במקום לעסוק במחשבות של התורה שניתנה להם מזמן[26]: (ז) וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו מפני שארצו של העם ביהודה היה מלא כסף וזהב, ללא שהיה סוף לאוצרותיו, יש לו אוצרות בלי סוף (הלך העם ביהודה לעבוד עבודה זרה כפי שנראה בפסוק הבא).[27] תיאור כמות הכסף ככסף שאין לו סוף הוא על דרך גוזמא,[28] וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו ומפני שארצו של העם ביהודה מלאה בסוסים ללא שיש סוף למרכבות שברשותו, יש לו מרכבות בלי סוף (הלך העם ביהודה לעבוד עבודה זרה כפי שנראה בפסוק הבא)[29]: (ח) וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים (מפני שארצו מלאה בכסף, זהב, סוסים ומרכבות) התמלאה הארץ גם באלילים,[30] לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו כל אחד ביהודה משתחווה למה שהוא עשה בידיו ולמה שהוא עשה באצבעותיו. הכוונה שהיו עובדים לפסלים מעשי ידיהם[31]: (ט) וַיִּשַּׁח אָדָם (בגלל שהעם חטא) אדם עתיד להיות מכופף ומושפל (על ידי עונש שיבוא עליו),[32] וַיִּשְׁפַּל אִישׁ ואדם עתיד להיות מושפל (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת),[33] וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם ואני (הנביא ישעיהו) יודע שאתה (ה') לא תסלח להם על חטאם[34]: (י) בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר (כאשר ה' יביא את העונש על החוטאים) כל אחד יאמר לחברו: בא נתחבא בנקיקי הצור או שנתחבא בעפר,[35] מִפְּנֵי פַּחַד יְקֹוָק וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ (כל אחד יאמר לחברו: בא נתחבא בנקיקי הצור או שנחבא בעפר) מפני הפחד מעונשו של ה' ומזיו ממשלתו. הנביא אומר שיהיו חוטאים שינסו כביכול לברוח מאת ה' ומפני עונשו[36]: (יא) עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל אז, בבוא העונש, בני האדם הגבהים ישפילו את עיניהם, בעלי הגאווה יהיו מושפלים,[37] וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים והאנשים הגבוהים יתכופפו, האנשים בעלי הגאווה יכופפו (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת),[38] וְנִשְׂגַּב יְקֹוָק לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא ואז, ביום הדין, כאשר בעלי הגאווה יושפלו, כולם יידעו שה' הוא החזק היחיד, כפי שכתוב בדברי נבואה אחרים "והה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[39]: (יב) כִּי יוֹם לַיקֹוָק צְבָאוֹת לעתיד לבא, יהיה יום שבו ה' צבאות ישלם לכל אדם כגמולו (כפי שנראה בעז"ה מיד).[40] ה' נקרא גם בשם צבאות על שם שהוא שולט על צבאות של מעלה ועל צבאות של מטה,[41] עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם ה' ישלם לכל אדם שמתגאה ומתרומם כגמולו,[42] וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל וכל אחד שמתנשא – עתיד להיות מושפל[43]: (יג) וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וכן ישפיל ה' יתברך את מלכי אומות העולם שמרוממים ומנשאים עצמם על ידי הגאווה כמו שארזי הלבנון הם עצים שמתרוממים לגובה רב,[44] וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן וכן ישפיל ה' את מלכי אומות העולם שממרוממים את עצמם על ידי הגאווה, כמו שעצי האלון בבשן הם עצים המתרוממים לגובה רב[45]: (יד) וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וכן ישפיל ה' את כל היושבים על ההרים הגבוהים,[46] וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת וכן ישפיל ה' את כל היושבים על הגבעות המתרוממות לגובה[47]: (טו) וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וכן ישפיל ה' את כל המתגאים משום שהם בוטחים במגדלים הגבוהים שיש להם ומשום כך הם חושבים שהאויב אינו יכול לנצח אותם,[48] וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה וכן ישפיל ה' את כל המתגאים משום שהם בוטחים על החומות המבוצרות שיש להם ומשום כך הם חושבים שהאויב אינו יכול לנצח אותם[49]: (טז) וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וכן ישפיל ה' את כל המתגאים משום שהם עוסקים במסחר ומפליגים באניות לתרשיש, ונכסיהם הרבים מביאים אותם לידי גאווה,[50] וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה וכן ישפיל ה' את כל המתגאים משום שהם יושבים בארמונות המרוצפים ברצפת אבנים יקרות[51]: (יז) וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם על ידי השבתת הגורמים לגאווה (ההרים הגבוהים, העיסוק במסחר והעושר ושאר הגורמים המוזכרים בפסוקים הקודמים) ישפיל ה' את האנשים שמתגאים,[52] וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וה' ישפיל את האנשים המתגאים (צלע זו היא חזרה על צלע הפסוק הקודם),[53] וְנִשְׂגַּב יְקֹוָק לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא ואז, ביום הדין, כאשר בעלי הגאווה יושפלו, כולם יידעו שה' הוא החזק היחיד, כפי שכתוב בדברי נבואה אחרים "והה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[54]: (יח) וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף ואז (לאחר שתתקיים הנבואה "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"), ה' יעביר לגמרי את כל האלילים מהארץ[55]: (יט) וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר ואז, עובדי העבודה זרה יתחבאו במערות שנחצבות באבנים ובמחילות העפר,[56] מִפְּנֵי פַּחַד יְקֹוָק וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ (עובדי העבודה זרה יתחבאו במערות שנחצבות באבנים ובמחילות העפר) מפני הפחד מה' ומשום זיו ממשלתו, משום שהם יחשבו להינצל מה' על ידי שהם יתחבאו ממנו,[57] בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ (עובדי העבודה זרה יתחבאו במערות שנחצבות באבנים ובמחילות העפר) כאשר ה' יקום לשבר את הרשעים היושבים בארץ, כאשר ה' יביא את החוטאים בדין[58]: (כ) בַּיּוֹם הַהוּא בימות המשיח, כאשר ה' יעשה דין ברשעים,[59] יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ בני האדם ישליכו את פסלי העבודה הזרה העשויים כסף ואת פסלי העבודה הזרה העשויים זהב,[60] אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת (בני האדם ישליכו את הפסלים) שכל אחד הכין לעצמו כדי להשתחוות אליו,[61] לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים (בני האדם ישליכו את הפסלים) אל תוך חפירות עמוקות ולתוך חורים המשמשים למגורי עטלפים[62]: (כא) לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים עובדי העבודה הזרה יברחו וינסו למצוא מסתור בתוך החורים שיש בסלעים או שינסו למצוא מקום שבו ירגישו את עצמם בטוחים על גבי בליטות שיש על סלעים,[63] מִפְּנֵי פַּחַד יְקֹוָק וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ (עובדי העבודה זרה יתחבאו בחורים שבסלעים או שינסו למצוא מקום המגן עליהם על הסלעים הבולטים) מפני הפחד מה' ומשום זיו ממשלתו, משום שהם יחשבו להינצל מה' על ידי שהם יתחבאו ממנו,[64] בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ (עובדי העבודה זרה יתחבאו בחורים שבסלעים או שינסו למצוא מקום המגן עליהם על הסלעים הבולטים) כאשר ה' יקום לשבר את הרשעים היושבים בארץ, כאשר ה' יביא את החוטאים בדין[65]: (כב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם (לעתיד לבא, כאשר ה' יעשה דין ברשעים) כל אחד מכם יפסיק לירא מפני בני האדם האחרים,[66] אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ (כל אחד מכם יפסיק לירא מפני בני האדם האחרים) משום שלאדם יש נשמה שעתידה לצאת ממנו, האדם עתיד למות,[67] כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא וממילא האדם אינו נחשב כלל (שהרי הוא עתיד למות), ואם כן אין ראוי לירא ממנו[68]:

[1] תרגום. בדבר משמעות המילה "חזון" עיין בביאורנו בתחילת פרק א'.

[2] רד"ק.

[3] תרגום + מצודות. רש"י: נבואה זו היא על התקופה שלאחר שהפושעים יכלו. א"ע: הכוונה לימי בית שני ואין הכוונה שכבר לא יהיו מלחמות כיוון שבתקופת בית המקדש השני אכן היו מלחמות, אלא הכוונה היא שתהיה עלייה המונית לבית המקדש. מלבי"ם: מתוך שהנביא אוראה מה עתיד לבא על העמים, שכולם יבואו לקרא בשם ה', התעורר הנביא לנבא גם על יהודה וירושלים.

[4] מצודות. רד"ק: יש כאן ניגודיות לכך שאומות העולם היו עובדים את אלוהיהם על ההרים הרמים. מלבי"ם: הכוונה שהר בית ה' יהיה מכונן ביופי והדר.

[5] מצודות. רש"י: הכוונה שהניסים שיהיו בבית המקדש יהיו גדולים יותר מניסים שנעשו בגבעות אחרות כמו הר סיני והר כרמל. מהר"י קרא: הכוונה שכולם ימאסו בעבודה הזרה שלהם. מלבי"ם: על ידי שיהיה גבוה יותר מהגבעות מסביב, יבלוט יותר רוממות הר בית ה'. הגר"א: ההבדל בין הר לגבעה היא שראש ההר חד ואילו ראש הגבעה מישורי. לעתיד לבא, בית המקדש יעמוד על הר וההר יעמוד על הגבעה. יש בפסוק שלש תיאורים: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, כנגד תפילה, "ונשא מגבעות" היינו תורה, "ונהרו אליו כל הגויים" הינו כנגד עבודה. (תפילה וגמילות חסדים הם אותו הדבר בביאור זה). בהסבר העניין מדוע כתוב "בראש ההרים" באות ב', לעומת "מגבעות" באות מ' כתב על דרך הסוד.

[6] רד"ק. הגר"א: יבואו בספינות לבית המקדש גם ממקומות מרוחקים.

[7] מצודות.

[8] מצודות.

[9] תרגום + מצודות.

[10] מלבי"ם. תרגום: מדובר על שלב אחד, ויש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת. רש"י: הסיבה שבית המקדש הוזכר דווקא בהקשר של יעקב אבינו היא משום שיעקב הוא שקרא לבית בשם "בית אל" בעוד אברהם קרא לו הר ויצחק קרא לו שדה. הגר"א: הנביא מדבר כאן כנגד שני מעלות בעמים. הפשוטים שבהם היו באים רק להקריב קרבן, וכנגדם קרא לבית המקדש בשם הר. אולם, המשכילים שבהם באים לשמוע את דבר ה' וכנגדם אמר "בית אלקי יעקב". כמו"כ הסביר מדוע אצל ההר כתוב שם הויה לעומת הכתוב אצל הבית של אלוקים. שם הויה נאמר לגבי כל באי העולם, ובאמת כל באי עולם רשאים להיכנס להר הבית. אולם שם אלוקות נאמר רק כלפי מי שמייחד את שמו עליו, וכך אומר הנביא שלבית מותר להיכנס רק מי שעובד את ה'. גם לכהן מותר להיכנס לבית ה' רק אם הוא עובד עבודה ומייחד באותו הזמן את שמו של ה'.

[11] מצודות. הגר"א: הכוונה היא שה' יורה אותם את דרכיו.

[12] תרגום. הגר"א: ההבדל בין דרכים לאורחות הוא שדרכים מגולים לגמרי ואורחות מכוסות במקצת. הנביא אומר שאדם צריך לקיים מצוות גם אם יש בהם טעמים נסתרים. "ויורנו מדרכיו" היינו שרק חלק מדרכיו יורה לנו, משום שחלק אחר מדרכיו תמיד יישאר מכוסה. מלבי"ם: ההבדל בין דרכים לאורחות הוא שדרכים הם הדרכים העיקריות, בפסוק הכוונה למצוות העיקריות, ואילו האורחות הם הדרכים הקטנות, הפרטים הקטנים של המצוות. אומות העולם יאמרו שגם אם לא ידריכו אותם במצוות הכלליות, לפחות הם יודרכו על הפרטים הקטנים.

[13] מצודות. הגר"א: דבר ה' זו נבואה. כמו"כ כתב שציון הוא כנגד האבות וירושלים הוא כנגד האימהות. המלבי"ם: דבר ה' זו הנבואה. התוהר יוצאת מלשכת הגזית משום ששם יושב הסנהדרין, הכהן הגדול ומלכות בית דוד, ואילו הנבואה יוצאת מירושלים משום שהנביאים היו נאספים לשם לשאוב רוח הקודש מהעיר.

[14] מצודות. תרגום: הכוונה היא שמשיח ישפוט בים המלכים שיבואו לפניו. מהר"י קרא: בני אדם שגרים באזור בית המקדש ישפטו את הגויים.

[15] מצודות. הגר"א: בין הגויים הפשוטים שעשו עול, צריך שיהיה שופט. אולם, העמים החשובים והחכמים שלא עשו עול, מספיק שיוכיח אותם שילכו בדרך הטוב.

[16] מצודות. מהר"י קרא: יש כאן הפניה לנאמר בפרק א' פסוק כ' שהם ייאכלו על ידי החרב, וכאן כתוב שכבר לא יהיו יותר חרבות.

[17] מצודות. הגר"א: כנגד המון העם שמשתמשים בחרבות, אמר "וכתתו חרבותם לאתים" וכנגד השרים שהולכים עם חניתות אמר "וחניתותיהם למזמרות". כמו"כ כתב שעל יד שאומות העולם יעשו את מלאכתם של ישראל, עם ישראל יוכל להכין עצמו ללימוד תורה, הן תורת הנגלה והן תורת הסוד. האיתים משמשים לגידולי לחם, לתורת הנגלה והמזמרות לגידול יין, לתורת הסוד.

[18] תרגום.

[19] תרגום. הגר"א: כנגד העם כולו (עליהם נאמר שיכתשו את החרבות) אמר "לא ישא גוי", כלומר שלא תהיה מלחמה. כנגד השרים (עליהם נאמר שיכתשו את החניתות) כתוב שלא ילמדו עוד מלחמה, משום שהשרים הם הלומדים את תכסיסי המלחמה. בסיום דבריו כתב שהדברים נאמרו כנגד שלשה: כנגד העמים עליהם נאמר "והלכו" נאמר "וכתתו". כנגד "ושפט בין הגוים" כתב ש"לא ישא גוי אל גוי" וכנגד "והוכיח" כתב "ולא ילמדו עוד מלחמה".

[20] מצודות. רש"י: אומות העולם פונים אל ישראל.

[21] רד"ק. א"ע: הסתפק בדברי הנביא "ונלכה", אם הכוונה שהנביא כולל את עצמו יחד עם שאר העם מדרך נימוס או שמא באמת למד מדרכיהם. הגר"א: "לכו" פירושו שבני ישראל יקיימו את התורה והמצוות, ולאחר מכן "נלכה" פירושו ששאר העמים יקיימו את התורה והמצוות. יש כאן שלב נוסף על השלב הכתוב בפסוק ג', שני שלבים בכך שהעמים יילכו באור ה'.

[22] מצודות. רש"י: הוסיף פירוש ואומר שהנביא ממשיך בדבריו אל עם ישראל ואומר להם שהם נטשו את בית יעקב בכך שהם עסקו בכשפים.

[23] מצודות. הגר"א: הכוונה היא שיש זכות למי שנטש את עמו, והסיבה שצריך ליטוש את עם ישראל היא משום שהם היו מלאים בכשפים כמו ארם.

[24] רד"ק. א"ע: הסתפק אם לשון מלאו הוא מלשון מלאים או מלשון השתגעו.

[25] עיין בביאורנו לספר דברים, פרק יח', פסוקים ט' – יב'.

[26] רד"ק. מצודות: הכוונה היא שהם עוסקים במחשבות של נכרים במקום לעסוק בתורה. לפירושו "ילדי" הכוונה למחשבות. רש"י: היו בועלים בנות נכר ומתערבים בגויים. תרגום: הי הולכים אחרי נימוסי הגויים. מהר"י קרא: הכוונה שמתגלגלים במעשי הנכרים.

[27] מצודות. א"ע: הסיבה שהכסף בפסוק קודם לזהב משום שהיה יותר כסף מזהב. רד"ק: הנביא מתאר כאן את תקופתו של שלמה המלך שהיה כסף רב ושלמה שלח אנשים למצרים להביא משם סוסים, ואז התחילה העבודה הזרה בישראל. הגר"א: כאשר אדם אוסף כסף כדי להוציאו, יהיה לדבר סוף וגבול, משום שיש גבול למה שהוא יכול לקנות בהם. אולם, האוסף כסף לשם חמדת הממון, אין סוף לכסף שהוא צריך לאסוף. כך גם לגבי האוסף סוסים למרכבות – אין סוף לדבר משום שכל מרכבה צריכה כמה וכמה סוסים.

[28] רד"ק.

[29] מצודות. מהר"י קרא: היו יורדים למצרים כדי להביא סוסים ולומדים מהמצרים לעבוד עבודה זרה.

[30] מצודות.

[31] מצודות. א"ע: הכוונה שהיו משתחווים למעשה ידיו של הצורף. מלבי"ם: מעשה ידיו היינו מה שנעשה על ידיו, גם אם בפועל נעשה על ידי אחרים בפקודתו. "לאשר עשו אצבעותיו", היינו מה שעשה בפועל על ידי אצבעותיו. הגר"א: מסביר שבפסוקים כתובים שלש חטאים משום שכל אחד מהחטאים האלה מייצג את אחד מהדברים שמוציאים את האדם מהעולם. נסכם את דבריו בטבלה הבאה:

כמו"כ הסביר הגר"א שיש הבדל בין "מעשה ידיו" לבין "אשר עשו אצבעותיו". בעוד שאדם עושה בידיו את הדברים הגשמיים יותר, אדם עושה עם אצבעותיו את הדברים העדינים יותר.

[32] מצודות. רד"ק: למרות שמדובר כאן בלשון עבר, כך דרך הנבואה לדבר על העתיד לקרות. כוונת הנביא לומר שלעתיד לבא, בזמן המשיח, מה שיקבע האם האדם יושפל או יוגבה לא יהיה הכסף, ואומות העולם יראו זאת לאחר שיבואו להילחם בירושלים ויראו שהזהב והכסף שלהם לא הועיל להם למלחמה.

[33] מצודות. רש"י: אין כאן כפילות על הצלע הקודמת של הפסוק, אלא הצלע הראשונה מדברת על בני אדם קטנים וצלע זו, שבה מוזכר "איש" – מלשון חשיבות, מדברת על שרים וגיבורים שהושפלו גם הם. מהר"י קרא: ההבדל הוא שכאשר אדם שח הוא מתכופף מעט וכאשר הוא נופל עד הארץ הוא שפל. הגר"א: כולם ירדו במדרגתם, אלא שהשר מושפל יותר כשהוא יורד ממדרגתו.

[34] מצודות. רד"ק: פירש לעיל שפסוק זה מדבר על אומות העולם, וממילא לדבריו פירוש פסוק זה הוא שה' לא יסלח לאומות העולות להילחם נגד ישראל. א"ע: בתחילה הביא פירוש שהכוונה היא שה' לא יסלח להם, ולאחר מכן כתב שהכוונה היא שהאדם השפל לא יוכל להרים את ראשו. הגר"א: הנביא אומר שלא יהיה להם נשיאות ראש, שלא יוכלו להרים את ראשם (כעין פירוש א"ע). מלבי"ם: הנביא אומר שגם אם הם ישפילו עצמם במעשים (כמו צום או מעשים אחרים), עדיין אין ראוי למחול להם.

[35] מצודות. א"ע: הסתפק אם המילה "בא" היא פועל או ציווי. מלבי"ם: הצור הינו סלע שאדם מנסה להתגונן על ידו על ידי שהעמידה על הסלע מקנה יתרון גובה לעומד על גביו. הגר"א: יש שני מיני יראה: יראת העונש ויראת הרוממות. כאשר אדם מנסה להימלט מהעונש בגלל שהיראה שלו היא יראת עונש, אזי הוא מנסה להתחבא. כאשר אדם מונע על ידי יראת הרוממות, הוא מנסה להשפיל את עצמו. לכן בפסוק כתוב "בא בצור", האדם מנסה להתחבא "מפני פחד ה'", ולאחר מכן כתוב "והטמן בעפר", כאשר האדם מנסה להשפיל את עצמו "מהדר גאונו". כמו"כ כתב שמקומות המחבוא משתנים לפי סדר הזמנים: "בא בצור" – בימות המשיח שלא יהיה עדיין פחד גדול כל כך. "מערות צורים" – בזמן תחיית המתים, אז יהיה פחד גדול יותר. בעולם הבא – "לנקרת צורים".

[36] תרגום + מצודות.

[37] מצודות. רד"ק: גבהות הלב ניכרת בעיניים ולכן הוזכרו דווקא העיניים. כמו"כ כתב שנאמר כאן "שפל" בלשון יחיד, משום שכל אחד ואלד יהיה שפל. בשייכות של המילה "שפל" הסתפק הרד"ק אם המילה מוסבת על "עיני" או על "גבהות".

[38] מצודות. מלבי"ם: הנביא מציין כאן שני אנשים שמתגאים. ה"אדם" שיש בו מעלה כלשהי שגורמת לו להתגאות (כחכמה), וה"איש" שמתגאה בגלל מעמדו (עושר או שלטון).

[39] תרגום + רד"ק + רש"י בפירושו לפסוק יז'.

[40] מצודות.

[41] רד"ק בפירושו לפרק א' פסוק ט'.

[42] תרגום.

[43] רד"ק. מלבי"ם: "רם" היינו אדם שיש לו מעלה כלשהי שגורמת לו להתגאות (כחכמה) ומתנשא היינו אדם שמתנשא בלבבו ללא כל סיבה. בפסוק הבא, שניהם משולים לעצים: האנשים המתגאים מתוך מעלה הם הארזים ואילו האנשים שמתגאים ללא כל סיבה הם האלונים. הגר"א: בפסוק מוזכרים ארבעה סוגים של בעלי גאווה. הראשון – אדם שמתנשא ללא כל סיבה, אין לו שום מעלה אמיתית שבגללה הוא צריך להתגאות. השני – אדם שמתנשא בגלל חכמה או מעלה אחרת. שני בעלי גאווה אלה מתגאים, אך הם אינם מתגאים על אנשים אחרים. השלישי – אדם שמתגאה על אחרים בחכמה. והשני אדם שמתגאה על ידי שהוא כאילו משפיל את עצמו (והוא המוזכר בפסוק בתור השפל).

[44] רד"ק.

[45] רד"ק. הגר"א: המוזכרים בפסוק הם כנגד "חכמה, בינה ודעת". הרמים הם החכמים שקיבלו חכמה מרבותיהם. הנישאים הם המבינים דבר מתוך דבר. והאלונים הם החזקים שיודעים כל דבר על בוריו. בסוף דבריו מסביר הגר"א את העניים על דרך הסוד.

[46] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה היא להרים עליהם עבדו הגויים עבודה זרה.

[47] מצודות. רד"ק: הנביא הזכיר את כל הדברים שגורמים לאדם להתגאות. כאשר הוא יושב על הרים גבוהים והדבר מקנה לו יתרון גובה על אויביו, או אדם שיש לו מגדל גבוה (המוזכר בפסוק הבא) וכדומה.

[48] מצודות. א"ע: הכוונה לארמונות של המלכים.

[49] מצודות.

[50] רד"ק בפירושו לפסוק יד' + מצודות. תרגום: הכוונה לכל אלה היושבים באיים שבים.

[51] מצודות. רד"ק: שכיות מלשון ציורים.

[52] א"ע.

[53] מצודות.

[54] רש"י + תרגום + רד"ק בפירוש לפסוק יא'.

[55] מצודות. רד"ק: למרות שהיום כמעט ואין עובדי אלילים (כך שלכאורה נבואה זו התקיימה עוד לפני שהתקיימה הנבואה ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"), ישנם מקומות נידחים במזרח שעדיין עובדים עבודה זרה.

[56] מצודות. מלבי"ם: המערות נחצבות בסלעים הקשים בעוד שהמחילות נחפרות בעפר הרך.

[57] רד"ק.

[58] רד"ק. א"ע: פירוש המילה לערוץ הוא לנצח (מגזרת עריץ) או להפחיד. הגר"א: המילה לערוץ משמשת דבר והיפוכו, לשבר ולמשול. בסוף דבריו כתב שייתכן שהכוונה היא על תחיית המתים. כאמור, בפסוק י' כתב שפסוק זה מדבר על זמן תחיית המתים, אז יהיה הפחד גדול יותר מאשר בימות המשיח, ולכן אנשים יתחבאו במקומות מסתור טובים יותר מאשר בימות המשיח.

[59] רד"ק.

[60] תרגום.

[61] מצודות.

[62] מצודות. רש"י: מדובר על פסלים בדמות של חפרפרות ועטלפים. מהר"י קרא: הכוונה שישליכו את העבודה הזרה לתוך חפירות שחפרו חפרפרות ועטלפים. מלבי"ם: כאשר היו עובדי העבודה זרה מכינים פסלים של בעלי חיים שונים, היה זה מפני שאותם בעלי חיים שלטו על תחומים מסוימים. לדוגמא: כאשר היה צריך הצלחה בשדה, היו מכינים פסל של שור. מכאן, שכאשר היו צריכים הצלחה במערות, היו מכינים פסל של עטלפים או חפרפרות. הנביא אומר שלמרות זאת, כאשר ילכו להתחבא במערות, לא יכינו פסלים של עטלפים וחפרפרות, משום שאז כבר יגיעו לדרגה של יראת רוממותו של ה'.

בנוגע להגדרת החפרפרת מצאנו מחלוקת בפרשנים השונים אם הכוונה לסוג של עוף או לסוג של חיה החיה באדמה.

[63] רד"ק. מצודות: הכוונה שישליכו את העבודה הזרה שנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים. הגר"א בפירושו לפסוק י' כתב שהפסוק מדבר על העולם הבא, אז אנשים יהיו צריכים להתחבא במקומות מסתור טובים יותר ממקומות המסתור בהם התחבאו עד עתה.

[64] עפ"י רד"ק בפירושו לפסוק יט'.

[65] עפ"י רד"ק בפירושו לפסוק יט' ועיין שם בהערות. הגר"א הכפילות בחזרה על שה' בא לערוץ את הארץ נועדה לחלק פעמיים שהדבר יקרה. תחילה ה' יערוץ את צבא מרום ולאחר מכן יערוץ את האנשים בארץ.

[66] רד"ק. רש"י: בפירושו הראשון הנביא אומר לא להתייחס לבני אדם המתעים אותם לעבוד עבודה זרה, גם אם מדובר באנשים נכבדים כמלכים ושרים. בפירושו השני כתב (וכן פירש מצודות) שהכוונה שיפסיקו לעבוד עבודה זרה משום שיראו שאפילו האדם שיש בו נשמה – אין ראוי לעבוד לו משום שהוא עתיד למות, וכל שכן שאין ראוי לעבוד אלילים שאין בהם נשמה.א"ע: הנביא אומר שלא יסמכו על בני האדם שיבטלו את גזירות ה', מפני שאין כח באדם לבטל את גזרותיו של ה'. הגר"א: הפסוק עוסק באמירה לאדם שישפיל את עצמו במקום להיות בעל גאווה משום שהגוף והנפש שלו הם הגרועים ביותר מכל בעלי החיים האחרים וממילא אין סיבה להתגאות. מהר"י קרא הקשה על הפירוש השני של רש"י (הדבר קשה גם על חלק מהפירושים האחרים שהובאו) ואומר שפרק ג' נפתח בפסוק האומר "כי הנה האדון צבא-ות ..." ואם כוונת הפסוק להזהיר את האדם שלא לעבוד עבודה זרה, לא מובן מדוע מוזכר עונש המקושר במילת הסיבה "כי" לאזהרה שלא לעבוד עבודה זרה. לכן מפרש מהר"י קרא שהכוונה היא שהנביא מזהיר את האדם שלא להתגאות מכיוון שעוד יבוא יום שבו ה' יעניש את האדם. מלבי"ם: הנביא מוכיח את בני ישראל שחשבו שבעלי החיים מדורגים גבוה יותר מבני האדם ולכן הכינו פסלים בדמותם.  

[67] רד"ק וכתב שהסיבה שכתוב בפסוק שהנשמה "באפו" משום שהאוויר נכנס ויוצא דרך האף (הן הקר והן החם) וממילא רוח החיים תלויה באף.

[68] רד"ק.